|
בבית המשפט העליון
|
|
|
בש"פ 1361/13
|
|
|
בש"פ
1378/13
|
|
|
לפני:
|
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
|
|
המבקשת:
|
מדינת
ישראל
|
|
|
נ ג
ד
|
|
המשיב:
|
פלוני
|
|
החלטה
|
1. לפניי שני הליכים אשר נדונו במאוחד, ונסבו
על שאלת מעצרו עד תום ההליכים של פלוני, שנגדו הוגש כתב אישום (ויכונה להלן: הנאשם, מאחר שבהליך אחד הוא משיב ואילו באחר הוא
עורר). בית המשפט המחוזי בירושלים החליט שלא לעוצרו עד תום ההליכים, אך לעכב את
ביצוע שחרורו (השופט י' דרורי, עמ"ת 32715-03-13).
הליך אחד (בש"פ 1361/13) עניינו בקשת רשות לערור שהגישה המדינה בעניין התנאים
שנקבעו לשחרורו של הנאשם – תנאים אלה נקבעו תחילה בהחלטה של בית המשפט השלום
בירושלים (השופטת י' ייטב, מ"י 3059-02-13)
ואושרו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ההליך האחר (בש"פ 1378/13)
עניינו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר הורה על עיכוב שחרורו של העורר עד
ליום 19.2.2013 בשעה 12:00.
תמצית הרקע העובדתי
וההליכים הקודמים
2. ביום 17.2.2013 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום
המייחס לו עבירות של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ותקיפת
עובד ציבור בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק זה. לפי הנטען בכתב האישום,
ביום 13.2.2013 התפרע הנאשם יחד עם כ-50 נערים אחרים ליד מחסום סמוך לרמאללה,
התעמת עם כוחות הביטחון ותקף את אחד החיילים שנכחו במקום באמצעות מכות אגרוף בגבו
ובקסדתו. באותה עת כבר היו שני כתבי אישום נוספים תלויים ועומדים כנגד הנאשם בגין
תקיפת שוטר במהלך הפינוי של "בית המכפלה" בחברון ובגין הצתת חורש בסמוך
לעצי זית השייכים לתושבים פלסטינים. עם הגשת כתב האישום השני, משנת 2012, ביקשה
המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, והוא שוחרר למעצר בית. תחילה היה זה
מעצר בית שחל גם בשעות היום (אך אפשר לו לצאת ללימודים, הכול כאמור בהחלטה במ"ת
12261-04-12 מיום 16.4.2012). בהמשך, צומצם היקפו של מעצר הבית והוגבל למעצר בית
לילי בלבד. מגבלה זו עמדה בתוקף בעת שהנאשם נטל, לכאורה, חלק בהתפרעות במחסום (אשר
התרחשה בשעות היום).
3. עם הגשת כתב האישום הנוכחי נגד הנאשם
הגישה המדינה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען שקיימות
בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וכן נטען שהעבירות המיוחסות לו ונסיבות
ביצוען מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק
המעצרים). המדינה
הוסיפה וטענה בבקשה כי מסוכנותו של הנאשם נלמדת גם מכך ששני כתבי אישום כבר תלויים
ועומדים נגדו בגין עבירות דומות, והוא ביצע את העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי חרף
עובדה זו, במהלך תקופה שבה עדיין מושת עליו מעצר בית לילי.
4. בדיון שנערך בבית משפט השלום בו ביום
(17.2.2013) חזר בא-כוח המדינה על הבקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים נגדו,
ולכל הפחות שלא לשחררו לחלופת מעצר לפני שיתקבל תסקיר מבחן בעניינו. בא-כוח הנאשם
התנגד לבקשת המדינה. הוא טען הן כנגד הראיות לכאורה הקושרות, לשיטת המדינה, את
הנאשם לעבירות נשוא כתב האישום, הן כנגד קיומה של עילת מעצר והן לעניין העדפתה של
חלופת מעצר. באופן ספציפי יותר, טען בא-כוח הנאשם כי ניתן לשחררו לפיקוחה של אמו,
בכפוף לכך שייאסר עליו להשתתף בהפגנות.
5. בתום הדיון נתן בית משפט השלום את החלטתו.
הוא קבע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת כנגד הנאשם וכן שהמעשים המיוחסים לו
מקימים עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שאף מתחזקת לנוכח
העובדה שהמעשים הנטענים בוצעו חרף קיומם של כתבי אישום קודמים ושמעצר הבית הלילי
שהוטל על הנאשם עודנו תקף. עם זאת, בית המשפט השלום קבע שניתן להסתפק במקרה זה בחלופת
מעצר. בהחלטתו זו הוא הדגיש את גילו הצעיר של הנאשם (תלמיד כיתה י"ב, אשר זה
לא מכבר מלאו לו 18 שנה) ואת עברו הפלילי הנקי. בהמשך לכך, הורה בית משפט השלום על
שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר מבלי להידרש לעמדת שירות המבחן, תוך הותרתו על כנו של
המעצר הלילי, ובכפוף לתנאים הבאים: התחייבות למשך 3 חודשים שלא לרדת במחסום
(שבסמוך לו אירעו האירועים נשוא כתב האישום) בשעה שהנאשם עובר דרכו ברכב; הפקדת
סכום של 1,500 שקל; והמצאת שני ערבים שכל אחד מהם יפקיד 2,000 שקל כל אחד. הואיל
והמדינה הודיעה על כוונתה להגיש ערר כנגד החלטה זו, הורה בית משפט השלום על עיכוב
ביצוע החלטתו עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובינתיים הורה על מעצרו של
הנאשם עד להחלטה אחרת.
6. המדינה אכן הגישה ערר לבית המשפט המחוזי
על החלטה זו, בו ביום, וביקשה להורות על
מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, או למצער עד לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו. ביום
18.2.2013, בשעות הצהריים, התקיים דיון בערר שהגישה המדינה. בתום הדיון דחה בית
המשפט המחוזי ערר זה, מבלי להזדקק לתשובת הנאשם. בהחלטה צוין כי אין לראות את
חלופת המעצר שנקבעה כבלתי הולמת בשל כך שנעשתה ללא פניה לשירות המבחן, וכי קיומם
של כתבי אישום תלויים ועומדים כנגד הנאשם אינו רלוונטי לשאלה של חלופת מעצר,
בהתחשב בכך שחזקת החפות ממשיכה לחול גם בהליכי מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט
המחוזי אף ציין שלמיטב ידיעתו המדינה לא ביקשה מעצר עד תום ההליכים במקרים דומים
של מעורבות בהפגנות, כאשר מדובר בנער צעיר נעדר עבר פלילי.
7. לבקשת המדינה, אשר הודיעה כי היא שוקלת
להגיש בקשת רשות לערור על ההחלטה, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטתו עד
לשעה 18:00 באותו יום (18.2.2013), כך שאם המדינה תודיע עד לשעה זו על כוונתה
להגיש בקשת רשות ערר, יעוכב שחרורו של הנאשם עד לתום הדיונים בבקשה. בסמוך לשעה
18:00 באותו יום, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, שהובאה בפניו במעמד צד אחד,
והאריך את תוקפו של צו עיכוב הביצוע עד ליום 19.2.2013 בשעה 12:00, באותם תנאים
(היינו, באופן שאם המדינה תודיע על כוונה להגיש בקשת רשות ערר עד לשעה האמורה,
יעמוד צו עיכוב הביצוע בתוקף עד לתום הדיונים בבקשה).
8. ביום 19.2.2013 הגישה המדינה את בקשת רשות
הערר שבפניי, אשר מופנית כנגד החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 18.2.2013,
שדחתה את עררה. הנאשם מצידו הגיש ערר כנגד החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי
מאותו יום, בדבר הארכת תוקפו של צו עיכוב הביצוע, בטענה שהחלטה זו לא יכלה להינתן
בהיעדרו.
בקשת רשות הערר
9. המדינה הצביעה על שני טעמים אשר מצדיקים,
לשיטתה, מתן רשות לערור במקרה זה: טעם פרטני וטעם כללי.
10. הטעם הראשון שעליו הצביעה המדינה נעוץ
בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. לטענת המדינה, החלטותיהן של הערכאות הקודמות, אשר
הורו על שחרורו של הנאשם ללא השתת מגבלות משמעותיות, לוקות בחוסר סבירות קיצונית.
לשיטתה, מעורבותו החוזרת ונשנית של הנאשם בהפרות סדר אלימות מעידה על מסוכנות
גבוהה ועל "נכונות אידיאולוגית" להמשיך ולבצע עבירות, שאותה יש לאיין
באמצעות חלופת מעצר הולמת. יש להדגיש, בהקשר זה, כי המדינה שוב אינה עומדת על
דרישתה כי הנאשם ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה היא ציינה שאינה
שוללת את שחרורו לחלופת מעצר, ובלבד שזו תהיה רחוקה ממקום ביצוען של העבירות בהן
היה מעורב (מחוץ ליהודה ושומרון), תכלול מפקחים מהימנים וראויים, ולמעלה מכל –
תיבדק תחילה בידי שירות המבחן. עד אז, סבורה המדינה, על הנאשם להישאר במעצר.
11. הטעם השני שעליו הצביעה המדינה קשור
ל"השלכות הרוחב" שאותן מעוררת, לשיטתה, החלטת בית המשפט המחוזי, ואשר
חורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. לשיטת המדינה, ההחלטה הנדונה פוגעת פגיעה קשה
בעקרון שלטון החוק ובאמון הציבור במערכת המשפט, במובן זה שהיא "משדרת מסר
שגוי וקשה, ולפיו ניתן לפגוע בגורמי אכיפת החוק – שוטרים וחיילים – ולאחר מכן לשוב
ולפגוע בהם, בהיעדר כל מגבלות המוטלות על ידי בתי המשפט דלמטה".
12. בא-כוח הנאשם
טען בדיון שהתקיים בפני כי אין ליתן רשות לערור, מאחר שבקשת המדינה אינה מעוררת
סוגיות שחורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. גם לגופם של דברים, בא-כוח הנאשם סבור
שהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הן סבירות ומותאמות לנסיבות
העניין. לשיטתו, המעשים המיוחסים לנאשם אינם מצדיקים מעצר בית, אלא, לכל היותר,
תנאי האוסר עליו להשתתף בהפגנות והתקהלויות. בעניין זה הוא הפנה להחלטות במקרים
אחרים מהן ביקש ללמוד שנאשמים אשר יוחסו להם עבירות דומות שוחררו על פי רוב בתנאים
מקלים, בהסכמת המדינה. בא-כוח הנאשם הוסיף והדגיש כי הנאשם מעולם לא הפר את תנאי
שחרורו, אשר במועד האמור כללו, כזכור, מעצר לילי בלבד, בעוד האירוע שבגינו הוגש
כתב האישום נשוא ההליך הנוכחי התרחש בצהרי היום.
הערר מטעם הנאשם
13. הערר
שאותו הגיש הנאשם הופנה, כאמור, כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להאריך את תוקפו
של צו עיכוב הביצוע ב-18 שעות נוספות. לטענת הנאשם, החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נעדרת בסיס משפטי
ופוגעת קשות בזכויותיו. זאת, מפני שמשמעותה המעשית היא הארכה של מעצרו ללא נוכחותו
או נוכחות של בא-כוחו ומבלי לשמוע את עמדתו בעניין, בניגוד לתכליתו של סעיף 57 לחוק
המעצרים (הקובע כי דיון בערר על החלטת מעצר יתקיים בפני העציר ובא-כוחו) ותוך
קיפוח הזכות לנוכחות בהליכי מעצר.
14. זאת ועוד: במישור המשפטי העקרוני, הנאשם
סבור שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך מלכתחילה להורות על עיכוב ביצועה של החלטתו,
שכן חוק המעצרים מקנה לבית משפט המורה על שחרור ממעצר סמכות לעכב את ביצוע ההחלטה
לבקשת המדינה כשזו מודיעה על כוונתה להגיש ערר (בסעיף 55 לחוק המעצרים). הסדר זה לא חל,
כך נטען, כאשר המדינה אך מודיעה על כוונתה להגיש בקשת רשות לערור. הנאשם מוסיף
וטוען, כי מכל מקום, לא היה מקום
להורות על עיכוב ביצועה של החלטת השחרור מבלי לבחון את סיכוייה של בקשת רשות הערר
שאותה התעתדה המדינה להגיש.
דיון והכרעה
15. ביום 19.2.2013 קיימתי דיון בשני ההליכים,
ובו טענו שני הצדדים בפני בהרחבה. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים החלטתי לקבל את
בקשת הרשות לערור שהגישה המדינה, ובהמשך לכך לקבל את הערר, בכפוף לכך שלגופו של
עניין סברתי שניתן במקרה זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בביתו, בתנאים מגבילים
ומחמירים, עד להכנתו של תסקיר מבחן. בנוסף לכך, החלטתי כי דין עררו של הנאשם
להידחות.
16. בקשת
הרשות לערור – מאז חודש
מרץ 2011, עת תוקן חוק המעצרים (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)
(תיקון מס' 8), התשע"א-2010 (להלן:
תיקון מס' 8)), ערר על
החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים נדון ברשות בלבד ב"גלגול
שלישי". אמות המידה שעל-פיהן ניתנת רשות זו טרם גובשו בפסיקת בית משפט זה
במלואן, אולם בעיקרו של דבר, ייתכנו שני סוגים מרכזיים של מקרים העשויים להצדיק
מתן רשות לערור: מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים
להליך ומקרים המתאפיינים בנסיבות פרטניות מיוחדות וחריגות (ראו למשל: בש"פ
684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל [ ] (31.1.2012), בפסקה 10; בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל [ ] (14.8.2012)
(להלן: עניין בביקר) בפסקה 9). נראה כי מקובל על הכול שאמת המידה
למתן רשות לערור בענייני מעצרים צריכה להיגזר מהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור
בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). יחד עם זאת, השאלה עד כמה יש להגמיש את
אמת המידה האמורה נוכח אופיין הרגיש של ההחלטות בענייני מעצרים והשלכותיהן על
זכויות אדם טרם הוכרעה. עמדתי שלי היא שרשות לערור בענייני מעצרים תינתן אמנם
במקרים חריגים בלבד. עם זאת, ובשים לב לטיבן וטבען של החלטות בענייני מעצרים, רשות
כזו תינתן, במקרים המתאימים, גם כאשר בנסיבות העניין ההחלטה שעליה מבקשים לערור
פוגעת באופן חריג וקיצוני בזכויות הנאשם או באינטרס הציבורי, בעיקר מן ההיבט של
שלום הציבור ובטחונו. כך או כך, איני רואה צורך לקבוע מסמרות בדבר בעת הזו.
17. אני סבורה שבמקרה זה התקיימו שני הטעמים למתן
רשות לערור גם יחד. ראשית, במישור העקרוני, מקרה
זה מהווה דוגמה לשחרור לחלופת מעצר ללא כל מימד של פיקוח, בנסיבות שבהן התנהגותו
של הנאשם מעידה, על פניה, שהוא זקוק לפיקוח, וכאשר הסרת פיקוח שהושת על הנאשם
במסגרת הליך אחר הוכחה לכאורה כמוטעית. השאלה היא, אפוא, האם ניתן להשלים עם פגיעה
חוזרת ונשנית בשלטון בחוק, מבלי שחלופת המעצר תכלול היבטים מניעתיים מספקים. שנית, במישור הפרטני, ההחלטה נשוא הבקשה ייחסה משקל
נמוך במיוחד לאינטרס של שלום הציבור וביטחונו (עניין בביקר, שם; בש"פ 4794/12 מדינת
ישראל נ' פלוני [ ] (25.6.2012), בפסקה 16; בש"פ 4855/12 דוד נגר נ' מדינת ישראל [ ] (18.7.2012),
בפסקה 10).
18. אבהיר את דברי אלה: כפי שכבר צוין לעיל,
לכתב האישום נשוא ההליכים שלפנינו קדמו שני כתבי אישום נוספים, שבהם יוחסו לנאשם
עבירות שנעברו על רקע דומה. בחודש פברואר 2011 הוגש נגד הנאשם, שהיה אז כבן 16
שנה, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 34334-02-11) שבו יוחסה לו
הצתת חורש טבעי סמוך למטע עזי זית בבעלות תושבים פלסטיניים, סמוך לאחר פינויו של
מאחז מגרון. הנאשם שוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו ובישיבה בה הוא לומד. לאחר כחמישה
חודשים, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש, בוטלו כל המגבלות שהוטלו עליו במסגרת חלופת
המעצר. כשמונה חודשים לאחר מכן, בחודש אפריל 2012, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום נוסף
בבית המשפט לנוער בירושלים (ת"פ 12270-4-12), שבו יוחסה לו עבירה של תקיפת
שוטר בעת פינוי בית בחברון. גם זו הפעם הנאשם שוחרר לחלופת מעצר בבית הוריו
ובתחומי הישיבה שבה הוא לומד, נאסר עליו להשתתף בכל התקהלות או הפגנה ונאסרה עליו
הכניסה לעיר חברון. בחודש אוגוסט 2012 שוב הוקלו תנאי מעצר הבית, בהסכמת המדינה,
באופן שנקבע כי הנאשם יהיה נתון במעצר בית לילי בלבד, ואילו יתר התנאים המגבילים
יבוטלו. כשישה חודשים לאחר מכן, בעוד המגבלה בדבר מעצר הבית הלילי עומדת בתוקפה,
הוגש נגד הנאשם כתב האישום הנוכחי.
19. ככלל, מקום שבו נאשם ששוחרר בתנאים מגבילים
מואשם בביצוע של עבירה נוספת בתקופת שחרורו – ובפרט עבירה שטיבה ונסיבותיה דומים
לעבירה שעליה נסבו הליכי המעצר הקודמים – בית המשפט הדן במעצרו נדרש, בהיעדר
נסיבות חריגות, להחמיר באופן משמעותי בתנאי שחרורו ובהגבלות המוטלות עליו. הותרתה
של חלופת המעצר המקורית על כנה (ובכלל זה תוספת בלתי משמעותית עליה) במקרה מעין זה
משמעה, הלכה למעשה, הזנחתו של הביטחון הציבורי. הטעם לכך פשוט: המציאות כבר לימדה
שלא די היה באותה חלופה כדי לאיין את מסוכנותו של הנאשם, בבחינת "אין חכם
כבעל ניסיון". אין בידי לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיומם של
כתבי אישום קודמים בעבירות דומות איננו רלוונטי להחלטה בדבר חלופת מעצר. יפים גם
לענייננו דבריו של השופט י'
זמיר:
"אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם,
והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק משום זילות
בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות" (ראו: בש"פ
507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 392 (2000)).
20. אלו הם פני הדברים גם בענייננו. החלטתו של
בית משפט השלום, ובעקבותיה גם החלטתו של בית המשפט המחוזי, לא הוסיפו הגבלות
משמעותיות על המעצר הלילי שבו שהה הנאשם מאז הוקלו תנאי מעצרו במסגרת ההליך בבית
המשפט לנוער בירושלים. ואולם, הניסיון לימדנו שאין במעצר לילי לבדו אין כדי לאיין
את המסוכנות הנשקפת מהנאשם. לעניין זה אין חשיבות לעובדה שמבחינה פורמאלית הנאשם
לא הפר את המעצר הלילי שהיווה את התנאי שחרורו. חשובה מכך היא העובדה שהמעצר הלילי
הוכיח עצמו כבלתי יעיל, וכי הנאשם הפר את האמון שבית המשפט נתן בו, במובן המהותי
של המושג. בנסיבות אלו, לא היה מקום להסתפק בהטלת ערבויות כספיות כתנאי לשחרור,
ולבחור בחלופת מעצר שאינה שונה בהרבה מזו שכבר הוכיחה עצמה כבלתי מספקת.
21. לצד דברים אלה, אף אני סבורה כי יש מקום
לייחס משקל לגילו הצעיר של הנאשם ולנסיבותיו האישיות כמי שעודנו תלמיד תיכון. אני
סבורה שהאיזון הנכון במקרה זה בין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל צריך להימצא על דרך
עיצובה של חלופת מעצר מתאימה. אני אף מסכימה שבמידת האפשר רצוי שחלופה זו תאפשר
לנאשם שלא להתנתק מביתו ומן המסגרת הלימודית שאליה הוא שייך, אך הפיקוח עליו חייב
להיות הדוק. מיד בתום הדיון שהתקיים בפני הוריתי על שחרורו של הנאשם למעצר בית,
בפיקוח אחד מהוריו, עם אפשרות לצאת לתפילות ולבית המשפט בליווי מי מהוריו. בהמשך
החלטתי זו אוסיף ואפרט בעניין זה.
22. בא-כוחו של הנאשם העלה בפני טענות בדבר
הפליה לכאורה בין הנאשם דנן לבין נערים אחרים שנטלו חלק בהפרות סדר. מקרים אלה
אינם בפני, ואין ספק שההשוואה ביניהם מחייבת להידרש גם לפרטים נוספים, כדוגמת
מעורבות באירועים קודמים, האלימות המיוחסת לנאשמים ועוד. על כך יש להוסיף כי
במישור העקרוני העבירות המיוחסות לנאשם הן חמורות ביותר, ובמישור המדיניות כך ראוי
להתייחס אליהן, וכך ראוי שבתי המשפט יתייחסו לעבירות מסוג זה גם במקרים אחרים.
23. עם זאת, בשים לב לגילו של הנאשם ולעובדה
שבעבר לא הפר את תנאי הפיקוח שהושתו עליו, אני סבורה שניתן לקבוע תנאים שיאפשרו לו
להמשיך בשגרת חייו כתלמיד, בכפוף לכך שאלה יהיו מגובים בפיקוח הדוק ומשמעותי. על
בית משפט השלום לקיים בעניינו דיון בהקדם האפשרי ולהקל את תנאי מעצר הבית שבו הוא
נמצא בהתאם לעקרונות הבאים: הנאשם יוכל לצאת ללימודים בישיבת בני צבי בבית אל
ולשהות בה. בית משפט השלום יקבע את סדרי הפיקוח על הנאשם בנסיעה מביתו לישיבה
ובחזרה, וכמו כן יקבע לנאשם מפקח או מפקחים בעת שהוא נמצא בישיבה, ויוודא כי הם
מסוגלים להציב לו גבולות ולמנוע ממנו לשוב ולבצע את המעשים המיוחסים לו. בנוסף, אם
כי הדבר נובע מאליו מתנאי מעצר הבית עצמו, הנאשם יהיה מנוע מלהשתתף בכל התקהלות או
הפגנה בכל מקום שהוא. בית משפט השלום יוכל כמובן להזמין תסקיר מבחן בעניינו של
הנאשם, ככל שימצא לנכון, או לקבוע את תנאי החלופה ההדוקה הנדרשת גם מבלי שיוכל
תסקיר, אם יסבור שכך נכון לעשות. אם יסבור בית המשפט כי יש להזמין תסקיר, הוא
ייקבע הסדרי ביניים באשר לתנאיה של חלופת המעצר עד להגשתו, ברוח העקרונות שהתוויתי
לעיל.
24. הערר – בשלב זה של הדיון,
לאחר ששאלת מעצרו של הנאשם כבר נדונה לגופה, התייתר במידה הרבה – מן הבחינה המעשית
– הדיון בערר שהגיש הנאשם. עם זאת, מאחר שהערר היה מושתת על טענות משפטיות שבחלקן
הן עקרוניות, מן הראוי להידרש אליהן בקצרה.
25. כבר
בפתח הדברים, אני מבקשת להבהיר כי אינני מקבלת את טענת בא-כוחו של הנאשם באשר
להעדר הסמכות לעכב החלטת שחרור במקרה שבו המדינה אינה זכאית לערור עליה אלא רק
לבקש רשות לערור.
26. צו עיכוב הביצוע בעניין שחרורו של הנאשם
ממעצר ניתן בהתאם לסמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 55 לחוק המעצרים. לפי סעיף
זה, בית משפט שהחליט על שחרור בערובה של אדם שהיה עצור בעת מתן ההחלטה רשאי לצוות
על השהיית ביצוע השחרור לפרק זמן שלא יעלה על 48 שעות, אם המדינה הודיעה על רצונה
לערור על ההחלטה. סעיף זה נוסח עובר לתיקון 8, בעת שכל ערר על החלטה בעניין מעצר,
בין אם "בגלגול שני" או "בגלגול שלישי", הוגש בזכות. משכך, סעיף
55 אינו מפרש "ברחל בתך הקטנה" אם הוא חל אף בנסיבות שבהן מוגשת רק בקשת
רשות לערור בידי המדינה – פרוצדורה שנולדה רק בעקבות
התיקון. אכן, טוב יעשה המחוקק אם יתקן את סעיף 55 באופן שירפא את אי הבהירות שאותה
הוליד תיקון 8 בעניין זה. עם זאת, מהיבט תכליתו של הסעיף, קשה להלום שבמקרים מסוג
זה לא ניתן לעכב כלל החלטת שחרור. זאת ועוד: סעיף 55 מתייחס למצב שבו המדינה
הודיעה על "רצונה" לערור. מונח זה רחב דיו על מנת להכיל בתוכו גם מצבים
שבהם המדינה "רוצה" לערור אך אינה רשאית לעשות כן מבלי לקבל את רשותו של
בית המשפט. אכן, משלא קיימת זכות להגיש ערר, בית המשפט רשאי להביא עובדה זו בחשבון
בעת שהוא בוחן את בקשת המדינה לעכב את השחרור. אולם, הדברים אמורים בשיקול דעתו של
בית משפט ולא בסמכותו.
27. לגופם של דברים, דומה שטענת בא-כוחו של
הנאשם בכל הנוגע לדיון במעמד הצדדים אינה מצביעה על עוול שנגרם למרשו בנסיבות
העניין, וזאת מבלי לגרוע מן העיקרון שדיון בפלילים אמור להתקיים במעמד שני הצדדים.
בית המשפט המחוזי קיים דיון במעמד הנאשם ביום 18.2.2013 בעת שהחליט על עיכוב
שחרורו. כפי שיוסבר להלן, כבר במעמד זה רשאי היה בית המשפט קמא להורות על עיכוב
השחרור לפרק זמן של 48 שעות, כמקובל. חרף האמור, בית המשפט קמא ביקש להקפיד עם
המדינה ולקצר ככל הניתן את עיכוב שחרורו של הנאשם – וזאת מתוך התחשבות בו. על כן,
הורה בית המשפט קמא על עיכוב השחרור לשעות ספורות בלבד (עד השעה 18:00), ומאחר
שפרק זמן זה לא אפשר למדינה להשלים את שקילת העניין (כפי שניתן היה לצפות) נתן
למדינה ארכה קצרה נוספת (עד לשעה 12:00 בצהריים של יום המחרת). זאת ועוד: הנאשם
הובא לדיון בפני בתוך פחות מ-48 שעות מאז ניתנה ההחלטה המעכבת את ביצוע שחרורו.
במישור המעשי, השאלה המשפטית שביסוד הערר
אף התייתרה משהעניין הובא בפני במועד זה.
28. בשולי הדברים ניתן להוסיף כי מן הראוי שבית
המשפט המתבקש לעכב שחרורו של עצור בנסיבות שבהן המדינה מעוניינת להגיש ערר על
שחרורו, יורה על פרק זמן ארוך דיו שיאפשר למדינה לקבל החלטה מושכלת בכל הנוגע
להחלטת הערר. עיכוב השחרור לפרק זמן של 6 שעות, כפי שנעשה תחילה במקרה זה, אינו
מאפשר לשקול באופן מושכל הגשת ערר, ומבחינה זו אינו משרת את האינטרס הציבורי.
ברגיל, ולמעט במקרים יוצאי דופן, דומה שראוי להורות על עיכוב השחרור לפרק זמן של
48 שעות, כפי שמאפשר החוק, ולא לפרק זמן קצר (ראו: בש"פ 4483/05 מדינת ישראל נ' שיף [
] (19.5.2005); בש"פ 603/13 מדינת ישראל נ' מחמלי [ ] (25.1.2013),
בפסקה 8).
39. לפני סיום חשוב להדגיש כי נוכח המעשים
החמורים המיוחסים לנאשם, ובנסיבות שבהן הוגש נגדו כתב אישום שלישי בתוך כשנתיים,
הוא היה צפוי להיות משוחרר לחלופת מעצר הדוקה אף יותר ומרוחקת מביתו. חלופת המעצר
שעליה הוריתי מבטאת התחשבות בגילו הצעיר ונוטה לקולא. ראוי שהנאשם ייתן לדברים אלה
את ליבו, על מנת שלא ישוב וייכשל.
30. סוף דבר, הערר מטעם הנאשם נדחה, ואילו בקשת
רשות הערר מטעם המדינה מתקבלת, כמפורט בפסקאות 23-21 להחלטתי.