רע"א 7972/17 א.דורי בניה בע"מ נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ (‏9.11.2017)

בבית המשפט העליון רע"א  7972/17 לפני:   כבוד השופט נ' הנדל המבקשת: א.דורי בניה בע"מ                                            נ  ג  ד                                                                                                      המשיבים: 1. גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ 2. גי'.אל.אי גינדי ביניינים בע"מ 3. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ החלטה

1.        מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.10.2017 (ת"א 4032-08-16;   כב' השופטת ת' אברהמי), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת (להלן: דורי) למתן צו מניעה זמני האוסר על משיבות 1-2 (להלן: גינדי) לחלט חלק מן הערבויות הבנקאיות שהעמידה לזכותה דורי בשנת 2013.

רקע וטענות המבקשת

2. בחודש אוגוסט 2013 נחתמו בין דורי לגינדי הסכמים להקמת פרויקטים למגורים בתל אביב וברמת השרון. בהתאם להסכמים אלה, העמידה דורי – חברה העוסקת, בין השאר, בביצוע עבודות הנדסיות – ערבויות בנקאיות אוטונומיות בהיקף כולל של כ-15,000,000 ₪ לזכות גינדי (להלן: הערבויות הבנקאיות). ביום 2.2.2016 חתמו הצדדים על "הסכם היפרדות" (להלן: הסכם ההיפרדות), הקובע כי דורי תסיים את עבודתה בפרויקטים בו ביום – וזמן קצר לאחר מכן יוקטנו הערבויות הבנקאיות מטעמה עד כדי 7.5 מיליון ₪. עד מהרה עלה הסכם ההיפרדות על שרטון, וביום 16.3.2016 הודיעה גינדי על ביטולו, תוך שהיא מאשימה את דורי בהפרות יסודיות שלו. דורי דחתה הודעה זו, וביום 2.8.2016 הגישה כנגד גינדי תביעה בה עתרה, בין היתר, לאכיפת הסכם ההיפרדות (להלן: התביעה). למחרת היום, 3.8.2016, פנתה גינדי לבנק בדרישה לחילוט הערבויות הבנקאיות, ובתגובה ביקשה דורי סעד זמני בדמות צו מניעה – בטענה כי דרישת החילוט הועלתה בחוסר תום לב קיצוני, ומתוך "יצר נקמה" על הגשת התביעה.

           ביום 7.9.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה באופן חלקי, ועיכב את חילוט הערבויות הבנקאיות – מעבר לסכום בן 7.5 מיליון ₪, שלא התבקש לגביו סעד בתביעה העיקרית – למשך תשעה חודשים (להלן: ההחלטה הראשונה). בית המשפט ניתח את התנהלותה של גינדי בחודשים שחלפו מאז הודיעה על ביטול ההסכם ההיפרדות, ומצא כי עיתוי ואופן העלאת דרישת החילוט – מיד עם הגשת תביעת דורי, ללא התראה ולאחר מספר חודשים שבהם לא נקטה גינדי צעדים קונקרטיים בהקשר זה – עשוי להצביע על שיקולים זרים הניצבים מאחוריה. ככל שכך הם פני הדברים, מדובר בנסיבות מיוחדות המאפשרות לחרוג מ"עקרון העצמאות", ולעכב את חילוט הערבויות הבנקאיות עד להכרעה בטענותיה החוזיות של דורי. אשר למאזן הנוחות, הובאו בהחלטה שיקולים שונים – לרבות טענת גינדי כי החילוט עלול לפגוע בתהליך ההבראה אליו נכנסה. בית המשפט המחוזי סיכם כי "הן בסוגיית השיקולים לכאורה והן בסוגיית מאזן הנוחות קיימים שיקולים מגוונים", וכי "מגוון השיקולים במקרה דנן" מוביל לתוצאה של מתן הסעד המבוקש לתקופה מוגבלת, בת תשעה חודשים. בקשות רשות ערעור על החלטה זו נדחו על ידי. בהחלטתי, מיום 19.1.2017, מצאתי כי ההחלטה הראשונה מכילה, למעשה, קביעה פוזיטיבית בדבר קיום חריג "הנסיבות המיוחדות" בענייננו; עמדתי על העדר הכרעה ברורה של בית המשפט קמא בסוגיית מאזן הנוחות; וציינתי כי "ככל שיהיה המשך להליכים בעניין הנדון מעבר לתקופה של 9 חודשים, חזקה על בית המשפט המחוזי כי ינמק היטב את הכרעתו בבקשה, אם תוגש".

           עם תום תקופת צו המניעה, ביום 7.6.2017, הודיעה גינדי על כוונתה לחלט את הערבויות הבנקאיות. דורי שבה, אפוא, ופנתה לבית המשפט קמא בבקשה למתן צו מניעה – אך זאת הפעם נדחתה בקשתה (להלן: ההחלטה השנייה). בית המשפט המחוזי קבע כי "הנסיבות המיוחדות" שהתקיימו בחודש אוגוסט 2016, עת הציגה גינדי את דרישת החילוט הראשונה, אינן רלוונטיות עוד, ומכאן שאין צידוק לפגיעה באוטונומיה של הערבויות הבנקאיות. על פי השקפתו, אף שהעבר מטיל צל על התנהלות גינדי, לא ניתן להתייחס לדרישת החילוט המאוחרת כאל אקט שרירותי או נקמני גרידא. אדרבה, מדובר בצעד לגיטימי שקדמה לו התראה כנדרש, ובוצע לאחר הגשת כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עמדה גינדי על נזקיה (הנטענים) ודרשה מדורי פיצוי קונקרטי בגינם. בית המשפט קמא דחה גם את טענות דורי בדבר חוסר תום הלב הכרוך בחילוט הערבויות הבנקאיות, והבהיר כי אין בהליך המשפטי העוסק בעסקת היסוד – על הסעדים שהתבקשו בו, וההחלטות בדבר אופן ניהולו – כדי לכרסם באוטונומיה של הערבויות. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי דורי לא עמדה ברף המינימלי של הוכחת סיכויי ההליך, ודחה את בקשתה למתן צו מניעה. עם זאת, ובגדר למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט לסוגיית מאזן הנוחות, וקבע כי אף הוא אינו נוטה לזכות דורי – בין היתר, משום שטענותיה בדבר הפגיעה האפשרית בתהליך ההבראה שלה נטענה בעלמא, וללא תשתית ראייתית הולמת. מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת.

3.        לטענת דורי, ההחלטה הראשונה – שבקשות רשות ערעור עליה נדחו, כאמור – יצרה "קביעה חלוטה בדבר התקיימותו של חריג הנסיבות המיוחדות". דורי סבורה כי ההבחנה שערך בית המשפט קמא בין שתי דרישות החילוט מלאכותית, וכי משנקבע שגינדי פעלה לחילוט הערבויות הבנקאיות משיקולים זרים, חריג "הנסיבות המיוחדות" חל גם על הדרישה המאוחרת. בהקשר זה ציינה דורי כי העיכוב בהעלאתה המחודשת של דרישת החילוט נכפה על גינדי בהחלטה הראשונה, כך שאין בו כדי להעיד על שינוי מהותי במניעים שהביאו לשימוש בכלי החילוט. לגישת דורי, תיקון המחדל ה"טכני" – קרי, מסירת התראה מוקדמת ערב דרישת החילוט המאוחרת – או הגשת כתב תביעה שכנגד במהלך התקופה בה עמד בתוקפו צו המניעה הזמני אינם משנים את התמונה. במישור אחר, דורי טוענת כי מתקיים בענייננו חריג הנסיבות המיוחדות, הואיל וחילוט הערבויות הבנקאיות בשלב זה – כשיפוי עבור נזקיה, לכאורה, של גינדי – נגוע בחוסר תום לב קיצוני. לדבריה, מדובר ב"עקיפת" החלטה אחרת, במסגרתה עיכב בית המשפט המחוזי את הדיון בסעדים הכספיים להם עתרה גינדי בתביעתה-שכנגד, עד להכרעה בשאלת תוקפו של הסכם ההיפרדות (להלן: ההחלטה הדיונית). זאת ועוד, מאחר שסעד זהה שביקשה גינדי במסגרת תביעתה-שכנגד עודנו תלוי ועומד, הרי שהחילוט עולה כדי "עשיית דין עצמי" פסולה, ומקיים את תנאי "הנסיבות המיוחדות".

           משהוכח, לטעמה, כי מתקיים בענייננו החריג לעקרון העצמאות, סבורה גינדי כי יש לעכב את חילוט הערבויות הבנקאיות מבלי להידרש כלל לשאלת מאזן הנוחות. מכל מקום, ובגדר למעלה מן הצורך, דורי טוענת כי גינדי לא תיפגע ממתן צו המניעה המבוקש, שכן הערבויות הבנקאיות יישארו בידיה – מה גם שבירור הרכיב הכספי של תביעתה-שכנגד עוכב בלאו הכי על ידי בית המשפט המחוזי. לעומת זאת, חילוט הערבויות יסב לדורי נזקים רבים: הוא ישנה את המצב הקיים ויהפוך את סעד האכיפה שביקשה לתיאורטי; יאלץ אותה לתקן את כתב תביעתה; ואף "עלול להביא אותה לעברי פי פחת" ולפגוע בתהליך ההתייעלות בו היא מצויה. 

           יצוין כי ביום 23.10.2017 דחיתי את בקשתה של דורי "למתן סעד זמני בערעור ולחילופין, בקשה לעיכוב ביצוע", וציינתי כי "לנוכח סד הזמנים, נימוקים לכך יינתנו במסגרת ההחלטה בבקשה למתן רשות הערעור". עתה הגיעה שעת ההכרעה – וההנמקה.

הכרעה

4.        דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. אכן, מקום בו דרישת החילוט מונעת "משיקולים זרים, הפעלת לחץ או נקמנות" עשוי בית המשפט להתערב בעקרון האוטונומיה של הערבות הבנקאית – ולהעניק צו מניעה זמני שימנע את מימושה (ע"א 1123/03 ט.ש.ת. חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל,   פסקה 11 (2.10.2005) (להלן: עניין ט.ש.ת.); רע"א 2502/13 האחים שגראוי ייזום ובנייה בע"מ נ' גינדי החזקות דירות יוקרה בע"מ,   פסקה 5 (14.4.2013) (להלן: עניין שגראוי); רע"א 137/16 רדוויל בע"מ נ' בתאור תעשיות אלקטרוכימיות בע"מ,   פסקה 4 (13.1.2016) (להלן: עניין רדוויל)). בהתאם, הורה בית המשפט קמא – בהחלטתו הראשונה – לעכב את חילוט הערבויות הבנקאיות לתקופה קצובה, לאחר שמצא כי גינדי הציגה את דרישת החילוט מטעמים זרים. ברם, גם אם בשלב מסוים פעל המוטב לחילוט הערבויות באופן שרירותי או בניסיון להפעיל לחץ משיקולים פסולים, הדבר אינו בגדר "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א' ט"ו) – ואין בו כדי ליטול באופן בלתי הפיך את אופיין האוטונומי של הערבויות. במילים אחרות, כאשר המוטב פועל בשרירותיות, בחוסר תום לב או ממניעים פסולים, ניתן לכרסם בעקרון העצמאות ולמנוע את ניצולה לרעה של הערבות הבנקאית האוטונומית. אולם, משעה שסולקו תכליות פסולות אלה, והמוטב מבקש לעמוד על זכויותיו הלגיטימיות ולממש את הערבויות שנועדו "לספק ודאות ויציבות ללא צורך בניהול הליכים משפטיים סבוכים" (עניין רדוויל, שם), לא יהיה עוד מקום לחסום את דרכו.

           כך במישור העקרוני, וכך בנסיבות ענייננו. עיתוי דרישת החילוט הראשונה העיד כי הדרישה לא הועלתה מתוך מניע לגיטימי – שיפוי מהיר ואפקטיבי עבור נזקיה הנטענים של גינדי – אלא כתגובה חפוזה ולא ראויה להגשת תביעת דורי. אולם, בפרק הזמן שחלף עד הצגת דרישת החילוט המאוחרת התבהרו המחלוקות בין הצדדים; נזקיה (הנטענים) של גינדי התגבשו; ובכתב התביעה שכנגד הוצגה דרישה קונקרטית לתשלום בגין נזקים העולים בשיעור ניכר על סך הערבויות הבנקאיות. התפתחויות אלה, כמו גם ההתראה המוקדמת שמסרה גינדי, מלמדות כי לדרישת החילוט המאוחרת זיקה מובהקת אל הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, וכי מדובר, בעיקרו של דבר, בצעד ענייני התואם את עקרון העצמאות – שיפוי מהיר ויעיל עבור נזקיה (הנטענים) של גינדי, ללא צורך בניהול הליך משפטי סבוך. המניע הפסול שניצב מאחורי דרישת החילוט המוקדמת הביא ל"השעיית" האוטונומיה של הערבויות הבנקאיות, אך לא שלל אותה באופן מוחלט ובלתי הדיר. לפיכך, כאשר השתנו הנסיבות ושוב אין מדובר באקט שרירותי וחסר תום לב, אין בחטא הקדמון כדי לחסום את דרכה של גינדי בפני הגשת דרישת חילוט חדשה.

5.        אף בטענות דורי בדבר חוסר תום הלב שהפגינה גינדי אין ממש. אכן, בהחלטתו הדיונית עיכב בית המשפט קמא את הדיון ברכיביה הכספיים של התביעה שכנגד עד להכרעה בשאלת תוקפו של הסכם ההיפרדות – ואין ספק כי חילוט הערבויות ישנה את המצב הקיים ויהפוך את סעד האכיפה לו עתרה דורי לתיאורטי בחלקו. אולם, אין בכך כל רבותא. אדרבה, בליבת עקרון העצמאות ניצבת ההפרדה בין המחלוקות באשר לעסקת היסוד, מעמדה והשלכותיה, ובין הערבות הבנקאית האוטונומית – אשר "עוקפת" את הדיון בזכויותיהם המהותיות של הצדדים לפי עסקת היסוד, ומאפשרת למוטב לקבל שיפוי מהיר, אפקטיבי ובלתי תלוי. בהתאם לעיקרון זה, לא ניתן לייחס להחלטה המקדמית משמעות כלשהי בענייננו, שהרי חילוט הערבויות הבנקאיות אינו תלוי בזכויות הצדדים לפי עסקת היסוד, אינו מקרין עליהן (ראו, למשל, עניין ט.ש.ת., פסקה 11), ולכן לא ניתן לעכבו לצורך בירור מוקדם של אותן זכויות. החשש מהפיכת סעד חוזי מסוים (אכיפת הסכם ההיפרדות) לתיאורטי, עשוי להצדיק את עיכוב הדיון בסעד חוזי אחר (הרכיבים הכספיים של התביעה-שכנגד) עד להכרעה בדבר מעמדו של הסכם ההיפרדות, אך אין לו כל רלוונטיות למסלול העוקף של הערבויות הבנקאיות האוטונומיות – שכל כולו נועד "לחסוך" את הצורך בהמתנה לתום ההליך המשפטי הסבוך. מטעמים דומים, אין לייחס לגינדי חוסר תום לב בשל כוונתה לחלט את הערבויות הבנקאיות שעה שסעד זהה שביקשה בתביעתה-שכנגד עודנו תלוי ועומד. עקרון העצמאות מאפשר לגינדי לצעוד בדרך זו, ולא מצאתי כי בקשת סעד של חילוט במסגרת ההליך המשפטי מהווה "ויתור" על האוטונומיה של הערבויות. 

           משהגעתי למסקנה כי לא התקיימו בענייננו "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לכרסם בעצמאותן של הערבויות הבנקאיות, הרי שאין צורך להידרש לשאלת מאזן הנוחות – שהרי, כפי שציין בית המשפט קמא, דורי לא עמדה ברף המינימלי של הוכחת סיכויי ההליך. עם זאת, אעיר בקצרה כי הטענה לפיה "אם המשיבות אינן רשאיות בשלב זה לברר את תביעתן הכספית כאמור, הרי שברי שלא ייגרם להן כל נזק ממתן צו המניעה" חוטאת אף היא לעקרון העצמאות. עיקרון זה מבקש להעניק למוטב שיפוי מהיר עבור נזקיו, ללא צורך בניהול הליך משפטי ממושך – ומכאן שעיכוב הדיון בעסקת היסוד רק מעצים את חשיבות האוטונומיה של הערבויות. בנסיבות אלה, ובהעדר תשתית ראייתית ממשית לנזקים שעלולים להיגרם לדורי כתוצאה מחילוט הערבויות הבנקאיות, הרי שלא ניתן לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לזכותה – לבטח לא במידה שיש בה כדי לחפות על (העדר) סיכויי ההליך.

           מן הטעמים האמורים, ובהתחשב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאות הדיוניות בהכרעות שעניינן סעדים זמניים – לרבות מן הסוג שלפנינו (רע"א 6989/16 א. דורי בניה בע"מ נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ,   פסקה 2 (19.1.2017); עניין שגראוי, פסקה 5); עניין רדוויל, פסקה 2) – אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא למנוע את חילוט הערבויות הבנקאיות.

6.        בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, וממילא נשמטת הקרקע מתחת לבקשת דורי לעיכוב הביצוע, שנדחתה, כאמור, בסמוך להגשתה. משלא נתבקשו תשובות, אין צו להוצאות.

5129371 ניתנה היום, ‏כ' בחשון התשע"ח (‏9.11.2017).

54678313

ש ו פ ט