בבית המשפט
העליון
|
||
רע"א 1481/15
|
||
לפני:
|
כבוד
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
|
כבוד
השופט י' דנציגר
|
|
כבוד
השופט י' עמית
|
המבקשת:
|
שיטת בלסקי - המרכז הישראלי לאימון בע"מ
|
נ ג ד
|
המשיב:
|
דורון
בן שמעון
|
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 09.02.2015 בתיק רתק 024400-09-14
|
א. בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ'רניאק) ברת"ק
24400-09-14 מיום 9.2.15, שבגדרו התקבלה בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (השופט הרמלין) בת"ק
45860-05-14 מיום 23.8.14. עניינה של הפרשה תביעה חוזית,
כפי שיפורט בתמצית.
רקע
ב. המשיב
שימש עד לשנת 2007 כסמנכ"ל חברת היי-טק. במועד כלשהו נתקל בפרסומות של
המבקשת, המציעות קורס הכשרה ל"מאמנים" (קואוצ'רים בלעז) לשם התמודדות עם
בעיות חיים. כנטען, מה שקסם למשיב בפרסומיה של המבקשת הוא העובדה שהובטחה למסיימי
הקורס עבודה כ"מאמנים", וכך לטענתו אף נאמר לו. המשיב נרשם לקורס ושילם
12,800 ₪ בעבור ההשתתפות בו. טרם תחילתו של הקורס קיבל המשיב לידיו הסכם שכלל
הוראה כדלקמן: "החברה תספק למאמן כרטיסי ביקור, פרופיל באתר האינטרנט של
החברה, הפניית לקוחות פוטנציאליים שפונים לחברה לקבלת השירות, ליווי מאמן בכיר
לפגישות סגירת עסקה ככל שיתאפשר ובהתאם למשאבי החברה, חשיפה להזדמנויות עסקיות
בתחומי האימון השונים" (סעיף 4 להסכם). לאחר שהשתתף בקורס וקיבל תעודת מאמן,
קיבל המשיב הזמנה לארבע פגישות נוספות שמטרתן ללמדו כיצד באים לידי כריתת הסכם עם
לקוח פוטנציאלי. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, ככל הנראה עם סיום הקורס, בשאלה האם
חתם המשיב על ההסכם הנזכר. המשיב טען, כי חתם על ההסכם והעביר עותק למבקשת, ואילו
זו טענה כי המשיב לא חתם על ההסכם. נוכח כך, התבקש המשיב בסיום הקורס לחתום על
הסכם שכלל שתי דרישות אשר לא היו בהסכם המקורי: בדיקת פוליגרף תקופתית ודרישה
להיעזר בתוכנה שהשימוש בה עולה 95 ₪ לחודש. המשיב סירב, ואילו המבקשת שלטענתה לא
היה בידיה הסכם חתום על ידיו, לא איפשרה לו, לאחר שהשתתף בשתיים מן הפגישות
הנוספות, להשתתף בשתי הפגישות הנותרות. המשיב תבע בבית המשפט לתביעות קטנות ועתר
לביטול העסקה ולהחזר התשלום בעבור הקורס. המבקשת הסכימה לסגת משני הסעיפים שנוספו,
אך המשיב גמר בדעתו לנתק עמה קשר. לשלמות התמונה העובדתית יצוין, כי כנגד המשיב
ועדה מטעמו הוגשה על ידי המבקשת תביעת לשון הרע, והוצא נגדו אף צו למניעת הטרדה
מאיימת (צו ארעי ניתן ביום 14.9.14 וצו קבוע ביום 21.9.14).
ג. בית
המשפט לתביעות קטנות קבע, כי "התובע (המשיב- א"ר) עשה שירות חשוב לציבור
בכך שחשף באמצעות תביעתו זו כי הנתבעת מבטיחה למשתתפים בקורסים להכשרה כמאמנים
הפניה של לקוחות פוטנציאליים ולא מעבר לכך, וכי בפועל רק חלק קטן ממסיימי קורס
ההכשרה שלה מקבלים דרכה לקוחות. זאת, בניגוד למה שהתובע עצמו הבין מפרסומיה".
יחד עם זאת נקבע, לאחר בחינת הסכם ההתקשרות בין הצדדים, שלא הוכח כי המבקשת הפרה
את ההתחייבות שלה כלפיו, והמשיב אף לא העמיד למבחן את השאלה האם השתתפותו בקורס
תבטיח לו פרנסה. הודגש, כי המשיב לא הביא עד מעובדי המבקשת שיאשר את טענתו כי הוצג
לו על פה מצג שונה מהמצוין בהסכם, ואף לא נענה להצעת בית המשפט להזמין עד שכזה.
נקבע איפוא, כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תביעתו, והיא
נדחתה.
ד.
בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור של המשיב (ביום 19.1.15 נדחתה על ידי
הרשמת השופטת רביד בקשת המבקשת למחיקתה של בקשת רשות הערעור על הסף), דן בה כערעור
וקיבל את הערעור. נקבע, כי מאחר שעדות המשיב והעדויות שהובאו מטעמו היו מהימנות,
ונוכח קביעתו של בית המשפט כי "התובע עשה שירות לציבור", יש לקבל את
הבקשה לרשות ערעור. יחד עם זאת נפסק, כי נוכח קיומו של פסק דין בתביעות קטנות (ת"ק
( הרצליה) 17056-06-14) שניתן מספר חודשים קודם לכן (ב-31.8.14) בעניין
דומה מפי השופט אילן סלע (בקשת רשות ערעור בעניין זה נדחתה ביום 9.2.15 -
בר"ע 55669-09-14), אין מקום להחזיר את הדיון בתיק מושא הבקשה שלפנינו לבית
המשפט לתביעות קטנות כדי שיבחן את הנושא מחדש, ויש להחיל את הסעד שנפסק שם. מכאן
הבקשה הנוכחית.
הבקשה
ה. בבקשת
רשות הערעור נטען, כי היא מעלה סוגיה המשפיעה על מפרסמים רבים, והמעלה בין היתר את
השאלה האם ניתן לטעון להטעיה לנוכח קיומו של חוזה בכתב. כן נטען כי בית המשפט
התעלם מנוסח ההסכם, ומהכלל שלפיו משחתם המשיב על ההסכם, הוא מוחזק כמי שקרא אותו
והסכים לתנאיו. עוד נטען לעשיית עושר ולא במשפט, שכן המשיב סיים את הקורס וקיבל תמורה
לכספו. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט שעה שהחיל את פסק הדין בת"ק
17056-06-14 בענייננו, שכן מסכת הראיות והעובדות של שני
המקרים אינה זהה.
ו. ביום
18.3.15 נתבקש המשיב, נוכח השוני העובדתי בין עניינו לנסיבות בפסק הדין בת"ק
17056-06-14, להודיע אם נכון הוא כי התיק יוחזר לבית המשפט לתביעות
קטנות לעניין ערעור.
תגובת המשיב
ז. המשיב לא נענה להצעה. בתגובתו נטען, כי המבקשת טרם ביצעה את פסק דינו של בית
המשפט המחוזי, וכי ביצועו הותנה על ידיה בביטול פסקי הדין שניתנו בבית המשפט
המחוזי ובבית המשפט לתביעות קטנות, כמו גם הליכים נוספים המתנהלים בין הצדדים.
נטען, כי אין להבחין בין עניינו של המשיב לנסיבות בת"ק 17056-06-14, שכן בשני המקרים נדונה הפרה צפויה של ההסכם. עוד נטען, כי על פסק הדין
שניתן בת"ק 17056-06-14 לא הוגש ערעור על ידי המבקשת, ועל כן הקביעות
העובדתיות שבו חלוטות. כן נטען שבית המשפט התעלם מן הכלל המשפטי שלפיו פרשנות הסכם
תיעשה כנגד המנסח, וכך היה ראוי לעשות בענייננו, נוכח חוסר הבהירות של הסעיף
שבמחלוקת.
תשובת
המבקשת
בתשובה
ברשות מטעם המבקשת נאמר, כי המשיב פועל בחוסר תום לב וכי עניינו בכספה של המבקשת,
תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט לתביעות קטנות. לשיטת המבקשת שונה המשיב מן
התובעים בת"ק 17056-06-14 שלמדו חלקית בלבד, ולא קיבלו תעודת "מאמן" כמו המשיב.
הכרעה
ח. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים
המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, והמקרה
שלפנינו אינו בא בגדרי אלה (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר
חיפה), פ"ד לו(3) 123), שכן עיקרו בהסכמה אליה באו הצדדים הקונקרטיים
באינטראקציה העסקית ביניהם. הסתייגות דיונית זו מתעצמת מקום שהמדובר בהליך של תביעות קטנות, שגם הערעור
בבית המשפט המחוזי לגביו הוא ברשות (ראו סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984) וניתן במשורה (רע"א
8144/04 בודקר נ'
בשקירוב (2005), פסקה ט(2); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ'
מנדל (2007), פסקה ו').
ט. נוכח
זאת לא ראינו להתערב באשר לקביעה בדבר קיומה של הפרה צפויה, אף שאולי אפשר היה
לסבור אחרת מבית המשפט המחוזי, לנוכח לשון ההסכם (רע"א
6066/14 מ.ל.ב.ס טכנולוגיות בע"מ נ' רחל שחור (2014)). עם זאת סברנו, נוכח השוני העובדתי בין
עניינו של המשיב לנסיבות פסק הדין בת"ק 17056-06-14, שעליו נסמך בית המשפט המחוזי, כי היה מעיקרא מקום לערוך בירור לעניין גובה
הנזק, וכי על פני הדברים, יתכן שנגרמה למבקשת, בהחלת פסק הדין בת"ק
17056-06-14 כמות שהוא לענייננו, פגיעה הטעונה תיקון (רע"א
6115/13 שפיר הנדסה אזרחית וימית נ' שיכון ובינוי נדל"ן (2013); רע"פ 7389/13 טייטלבאום
נ' מדינת ישראל (2013); ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא
ועקרונות יסוד (מה' 2
2008), 216 והאסמכתאות שם). טענת התובעים בת"ק 17056-06-14, היתה, כטענת המשיב, שההבטחה לעבודה בסוף ההכשרה היתה הבטחת שווא, ואין
למבקשת יכולת לספק עבודה למסיימי הקורס. אולם, התובעים דשם השתתפו אך בחלק קטן
ממפגשי הקורס, ולא קיבלו בסופו תעודת "מאמן", בניגוד למשיב שלפנינו. בנדון דידן, הפיצוי שתבעו ושאותו קיבלו התובעים בת"ק
17056-06-14 היה השבה של הסכום ששולם בעבור הקורס בניכוי
תשלום בעבור המפגשים שבהם השתתפו, בשונה מענייננו. לכך ראוי שיינתן משקל. המשיב
קיבל את עיקר התמורה בעבור התשלום והוא ההכשרה, אשר יכול שתניב השתכרות כזו או
אחרת בעתיד. קשה להלום טענה, כי משלא עמדה המבקשת בהבטחתה לספק לקוחות, התאיינה
לחלוטין התמורה.
י. במקרה של הפרת חוזה (לרבות הפרה צפויה, ראו סעיף
17 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן חוק החוזים
תרופות)) קובע החוק השבה
הדדית (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן חוק החוזים) וסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות).
במקרה שבו השבה בעין אינה אפשרית, הדין הוא כי חלה חובת השבה בשווי. בענייננו,
אילו עסקנו בהפרה "בינארית" היה על המבקשת להשיב את התמורה ששולמה בעבור
הקורס, ועל המשיב למעשה להשיב את "שווי" הקורס (העלות). ואולם, ראשית,
יש לבחון אם היתה הפרה ומה טיבה, ושנית, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא
במשפט, תשל"ט-1979 רשאי בית משפט
לפטור מהשבה מלאה בנסיבות מיוחדות שבהן השבה מלאה מתבררת כבלתי צודקת ("בית
המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה
שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי
צודקת"); ראו פסק הדין בדנ"א 10901/08 בייזמן נ' משכן בנק
הפועלים למשכנתאות (2011). עסקינן בגישת "צדק יחסי" שנקט המחוקק.
י"א.
בנדון דידן סברנו, כי בנסיבות שתוארו, לרבות "השירות החשוב", כלשון בית
המשפט לתביעות קטנות, שעשה המשיב לציבור, יש מקום להשבה חלקית, נוכח כלל ההשתלשלות כפי שיפורט בקצרה. אכן,
המשיב סיים את הקורס, חלק רב משמעות, ובכך ההבדל העיקרי בין מקרה זה לבין פסק הדין
מהרצליה שאליו השוה בית המשפט המחוזי; לעתים יש להיקש רחב כפי שנעשה מקום, אך ככלל
ראוי להיזהר בשכמותו, בשל השוני בעובדות הרלבנטיות. ואולם, כלל רכיבי הפרשה, לרבות
המידע הלא מלא שסופק על-ידי המבקשת לגבי ההמשך לאחר הקורס, וה"זיג זג"
לגבי דרישות חדשות מטעמה (פסקה 5 לפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות) וחוסר
האמון שנוצר, יוצרים מצג הראוי להתיחסות גם אם סיים המשיב את הקורס, ומצדיקים
השבה, אך חלקית בלבד. החלטנו איפוא – גם על יסוד הגמישות שהקנה המחוקק בדיני
הראיות ובסדרי הדין בתביעות קטנות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט (נוסח
משולב), תשמ"ד-1984) – ליתן רשות
ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו כפי שיפורט. אכן, הדבר לא נעשה בלב קל, בשל
משאביה המצומצמים של מערכת השפיטה והצורך למנוע ריבוי התדיינויות, ובודאי בתביעות
קטנות; ומכל מקום, כדי לחסוך זמן ומשאבים שיפוטיים לא ראינו בנסיבות מקום להשיב את
התיק לבית המשפט לתביעות קטנות לשם שמיעת ראיות בדבר הנזק, ואנו קובעים על דרך
האומדנא, כי על המבקשת להשיב למשיב 33% מן הסכום ששילם בעבור הקורס. סכום ההוצאות
שנפסק בבית המשפט המחוזי יופחת לשליש בהתאמה. הפחתה זו מותנית בכך שהסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאחרת יעמוד
פסק הדין בבית המשפט המחוזי על כנו; זאת כדי למנוע "גרירת רגליים",
וד"ל.
י"ב. הבקשה והערעור מתקבלים חלקית לפי האמור. אין
צו להוצאות בערכאתנו.
ניתן היום, א'
בסיון התשע"ה (21.5.2015).
המשנה לנשיאה
|
ש ו פ
ט
|
ש ו פ
ט
|
