ע"א 3861/13 יוסף עוזיאל נ' עו"ד דורון לנגה (‏13.5.2015)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  3861/13

לפני:	כבוד הנשיאה מ' נאור
	כבוד השופט ח' מלצר
	כבוד השופטת ע' ברון

המערערים:	1. יוסף עוזיאל
	2. לאה עוזיאל

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                     

המשיבים:	1. עו"ד דורון לנגה
	2. עו"ד זאב וייל
	3. מינהל מקרקעי ישראל

                                          

ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי ירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 5.5.2013 בתיק פשר 211/01

                                          

תאריך הישיבה:

ו' בשבט התשע"ה

(26.1.2015)

פסק-דין

השופטת ע' ברון:

1.       ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 5.5.2013, שניתנה בהתייחס לבקשת המערערים למתן הוראות לכונסי הנכסים על נכסי עמותת משתכני הר שמואל ע.ר. (להלן: העמותה), במסגרת הליך פירוק של העמותה (פש"ר (מח' י-ם) 211/01). עניינה של הבקשה למתן הוראות הוא בהשבת כספים המגיעים למערערים, לטענתם, כתוצאה מביטול הסכם פיתוח שנחתם בינם לבין העמותה בנוגע למגרש בשכונת הר שמואל שבאזור המועצה המקומית גבעת זאב (להלן: הר שמואל). המדובר במגרש מספר 1820 בשטח של 697 מ"ר שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל (שזה מכבר הפך ל-"רשות מקרקעי ישראל", ואולם לצורך הנוחות יכונה להלן: המינהל), והמערערים היו בעת הרלוונטית בעלי זכויות חכירה בו (להלן: המגרש).

רקע והליכים קודמים

2.       המגרש שבו עסקינן מהווה חלק מפרויקט שיכון שהקימה העמותה בהר שמואל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על מקרקעין שבבעלות המינהל (להלן: הפרויקט). ביום 20.6.1996 חתמו המערערים על הסכם פיתוח שלפיו התחייבה העמותה לשכור שירותיו של קבלן לביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט; המערערים מצידם הצטרפו כחברים בעמותה והתחייבו לשלם לה דמי פיתוח, באופן יחסי לשטחו של המגרש בפרויקט ובשיעור של 295₪ למ"ר.

במהלך ביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט נקלעה העמותה למצב של חדלות פירעון בעקבות אי סדרים שאירעו בניהול כספיה, והחברה הקבלנית שעימה התקשרה העמותה לשם ביצוע עבודות הפיתוח (לינוי בניה ותשתית בע"מ) עתרה לבית המשפט לפירוק העמותה. בשלהי שנת 2002 ובראשית שנת 2003 מונו המשיב 2 עו"ד זאב וייל והמשיב 3 עו"ד דורון לנגה (להלן: עו"ד לנגה) ככונסי נכסים על נכסי העמותה (יחדיו יכונו להלן: כונסי הנכסים).

במסגרת הליכי הפירוק של העמותה התיר בית משפט לכונסי הנכסים, לבקשתם, לפעול להבראת העמותה – ובכלל זה לבצע גבייה של דמי הפיתוח המגיעים לעמותה מחבריה, במטרה להמשיך בביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט.

3.       ביום 19.2.2006 הגישו כונסי הנכסים בקשה בתיק הפירוק, לחייב את המערערים בתשלום מלוא חובותיהם לעמותה בגין הוצאות הפיתוח – שנטען אז כי הם מסתכמים ב-754,926₪. יצוין כי אין חולק שלאחר חתימתו של הסכם הפיתוח שילמו המערערים לעמותה תשלום מסוים על חשבון הוצאות הפיתוח (יש מחלוקת בין הצדדים אם מדובר בסך של 87,000 ₪ כטענת המערערים, או 85,000 ₪ כנטען על ידי כונסי הנכסים) – ואולם נותרה יתרה בלתי מבוטלת לתשלום. לחלופין וככל שהחוב לא ייפרע, עתרו כונסי הנכסים להורות על העברת זכויות המערערים במגרש לצד שלישי, שייכנס בנעליהם של המערערים בכל הנוגע לחברותם בעמותה ולתשלום דמי הפיתוח החלים על המגרש; במסגרת חלופה זו נתבקש בית המשפט גם לקבוע את הפרוצדורה להעברת הזכויות במגרש (בש"א 786/06). עוד פירטו כונסי הנכסים בבקשה את ניסיונותיהם הכושלים להביא את המערערים להסדיר את החוב הנטען לעמותה. ביום 26.2.2006 נעתר בית המשפט לבקשה עוד לפני שקיבל את עמדת המערערים, אך הוסיף כי ככל שהמערערים ינמקו את התנגדותם בתוך 12 יום אזי ייקבע מועד לדיון בבקשה. המערערים – באמצעות בא כוחם דאז עו"ד נפתלי ורצברגר (להלן: עו"ד ורצברגר) – ביקשו מבית המשפט ארכה בת 60 ימים לערוך בדיקות ולגבש את עמדתם בבקשה. ארכה ניתנה, אך גם בחלוף מועד זה לא הגישו המערערים את עמדתם. מהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי מאוחר יותר (החלטה מיום 26.2.2012 שאליה אתייחס בהמשך הדברים), עולה כי באותה עת ניהלו עו"ד לנגה (מטעם כונסי הנכסים) ועו"ד ורצברגר (מטעם המערערים) משא ומתן להסדרת חובם של המערערים לעמותה – ואף הגיעו להסכמות בעניין זה, אלא שאלה הופרו.

כונסי הנכסים שבו ופנו לבית המשפט רק כעבור שנים, ביום 13.9.2010, שאז ביקשו את אישורו לביצוע עסקה להעברת זכויות המערערים במגרש לצד שלישי – מאיר ויונה טנג'י (להלן: טנג'י). בית המשפט אישר את המבוקש על יסוד ההחלטה מיום 26.2.2006, וביום 6.7.2011 אף נחתמה פסיקתא המורה למינהל להעביר את זכויות החכירה במגרש – משמם של המערערים לשמם של טנג'י (להלן: הפסיקתא).

4.       ביום 7.11.2011, כארבעה חודשים לאחר שהפסיקתא נחתמה זה מכבר, עתרו המערערים לביטולה. בבקשתם טענו המערערים כי כונסי הנכסים הפקיעו מידיהם את הזכויות במגרש בחוסר תום לב – מבלי שהביאו לידיעת המערערים כי העמותה העמידה את הזכויות הללו למכירה, וממילא ללא שניתנה להם זכות טיעון בפניה. לאחר דיון הוכחות ושמיעת סיכומים בעל פה, ביום 26.2.2012 יצאה מלפני בית משפט קמא (כבוד השופט ד' מינץ) החלטה מפורטת ומלומדת שלפיה נדחתה הבקשה לביטול הפסיקתא (להלן: החלטת פברואר 2012).

בהחלטת פברואר 2012 קבע בית המשפט כי בשנת 2007 הגיעו העמותה והמערערים להסכם "ברור, מוחלט וסופי", כלשון ההחלטה, שלפיו תמורת סך של 573,376 ₪ יסולקו כל חובותיהם של המערערים כלפי העמותה (להלן: ההסכם החדש). עוד נקבע כי סכום זה אף הועבר על ידי המערערים לעו"ד ורצברגר, ששימש כזכור כבא כוחם והיה אמור להעביר את התשלום בשמם לעו"ד לנגה – אך עו"ד ורצברגר שלח כנראה ידו בכספים, ובכל מקרה הם לא הגיעו ליעדם. עם זאת, בית המשפט מצא כי לכל המאוחר בחודש יוני 2007 ידע המערער באופן אישי כי התשלום לעמותה לא בוצע, וכי במצב דברים זה מתכוון עו"ד לנגה למכור את הזכויות במגרש לצד שלישי. יתר על כן, נקבע כי במשך חמש השנים שחלפו מעת ההתקשרות בהסכם החדש ועד להגשת הבקשה לביטול הפסיקתא לא עשו המערערים מאום לביצוע ההסכם החדש – אף לא כאשר נודע למערער מפיהם של קונים פוטנציאליים כי המגרש הועמד למכירה על ידי העמותה. בהתייחס לטענת המערערים שלפיה לא ניתנה להם זכות טיעון בפני העמותה, נקבע בהחלטה כי אין זאת שזכות טיעון לא ניתנה – אלא שהמערערים הם שוויתרו עליה. סופו של דבר הבקשה לביטול הפסיקתא נדחתה כאמור, וההחלטה להתיר לעמותה למכור את הזכויות במגרש לטנג'י נותרה על כנה. באשר לזכויות המערערים – בית המשפט הוסיף כי "פועל יוצא מהחלטה זו, שהכספים ששולמו על ידי המבקשים (המערערים-ע'ב') למינהל ולעמותה יוחזרו להם כמקובל אצל המשיבים (כונסי הנכסים-ע'ב') וכפי שנעשה במקרים דומים".

בית המשפט המחוזי אמנם לא נדרש בהחלטתו להוראות חוקי החוזים, ואולם עולה מן ההחלטה כי מאחר שנמצא שהמערערים לא עמדו בשנית בהתחייבותם לשלם את הוצאות הפיתוח, הורה בית המשפט על ביטול ההסכם החדש עקב הפרתו ועל השבה הדדית. ודוק: הדיון בהחלטת פברואר 2012 סב סביב טענת המערערים שלפיה יש להורות לכונסי הנכסים לבטל את התקשרות העמותה עם טנג'י בנוגע לזכויות במגרש. בית המשפט הורה על השבה כפועל יוצא מהתוצאה שאליה הגיע, והיא: כי לא העסקה עם טנג'י דינה להתבטל, אלא ההסכם החדש עם המערערים משזה הופר על ידם. בהמשך לכך הורה בית משפט קמא על השבה הדדית; אשר לאופן ההשבה – כל שנאמר בהקשר זה בהחלטת פברואר 2012, הוא שההשבה תתבצע כמקובל אצל כונסי הנכסים וכפי שנעשה במקרים דומים.     

יצוין עוד כי בשולי החלטת פברואר 2012 הורה בית המשפט, לבקשת עו"ד לנגה, על העברת ההחלטה ללשכת עורכי הדין – כתלונה נגד עו"ד ורצברגר בגין ההתנהלות שנטענה כלפיו בכספי המערערים.

הבקשה למתן הוראות וההחלטה נושא הערעור

5.       כעבור כשנה מעת שניתנה החלטת פברואר 2012 ובהמשך לאמור בה, הגישו המערערים בקשה למתן הוראות לכונסי הנכסים. עניינה של הבקשה, באופן חישוב סכום ההשבה המגיע למערערים לטענתם בגין זכויותיהם במגרש וכן בביצוע ההשבה בפועל (לעיל ולהלן: הבקשה למתן הוראות). ראשית נטען כי כונסי הנכסים טרם העבירו למערערים כל תשלום כנגד זכויות החכירה שניטלו מידיהם, וכי יש לחייבם לעשות כן מיד. כך מאחר שעם חלוף הזמן נגרם להם נזק, משום רצונם של המערערים לרכוש מגרש אחר תחת זה שניטל מהם ובינתיים מחירי המגרשים בהר שמואל הולכים ומאמירים. המערערים הוסיפו כי לעמדתם הם זכאים להשבה בגובה ערכו הריאלי של המגרש נכון למועד הבקשה למתן הוראות, תוך הפחתה של מרכיב הפיתוח בלבד. בהתאם לחוות דעת שמאית מטעמם טענו המערערים כי יש להורות אפוא לכונסי הנכסים לשלם לידיהם מיד 1,596,064 ₪ בגין זכויות החכירה במגרש.

שנית, המערערים טענו כי קיבלו מן העמותה החזר חלקי בלבד (בסך 127,245 ₪) בגין תשלומים שביצעו בעבר על חשבון הוצאות הפיתוח של המגרש. לדבריהם, הסכום הנומינלי שעל פיו חושב ההחזר שהושב להם, נמוך ב- 2,000 ₪ מן הסכום ששולם על ידם בפועל; וכן הלינו המערערים על כך שלסכום שהוחזר להם לא צורפה ריבית, אלא הפרשי הצמדה בלבד. אך יותר מכך, לגישת המערערים כלל אין זה נכון לחשב את סכום ההשבה בהתאם לשיעור הוצאות הפיתוח ששולם על ידם בפועל – אלא שיש לערוך את החישוב באופן יחסי לסך כל הוצאות הפיתוח שבתשלומן חויבו טנג'י משרכשו את הזכויות במגרש. קרי: לטענתם של המערערים הם שילמו בעבר 36% מהוצאות הפיתוח שאותן התחייבו לשלם, ועל כן הם זכאים ל-36% מהוצאות הפיתוח בשיעור שהתחייבו לו טנג'י; על פי חישוב זה זכאים המערערים לטענתם לתשלום נוסף בגין החזר הוצאות הפיתוח בסך 234,172 ₪.

לבסוף ביקשו המערערים להורות כי ככל שההתקשרות בין העמותה לבין טנג'י לא תצא לפועל מסיבה כלשהי, אזי העמותה תאפשר למערערים להשיב לעצמם את הזכויות במגרש באותם תנאים שהוצעו לטנג'י.

6.       כונסי הנכסים התנגדו למבוקש בבקשה למתן הוראות. לגישתם, בהחלטת פברואר 2012 הורה בית המשפט לכונסי הנכסים להשיב למערערים כספים ששילמו בעבר למינהל ולעמותה – וכך הם נוהגים. בהתייחס לזכויות החכירה במגרש, נטען כי טרם הגיע המועד לביצוע ההשבה של תמורתן. כונסי הנכסים מהווים לטענתם צינור בלבד להעברת הזכויות במגרש מצד אחד והתמורה בגינן מצד שני, בין המערערים לבין הצד השלישי שנכנס בנעליהם כחברים בעמותה. משכך, לעמדת כונסי הנכסים יהיו המערערים זכאים להשבה בגין זכויותיהם במגרש רק לאחר שתושלם העסקה לרכישת הזכויות על ידי טנג'י או צד שלישי אחר. אשר לסכום ההשבה בגין זכויות החכירה, נטען כי המערערים רכשו את הזכויות מן המינהל בתמורה לסך של כ-82,000 ₪ בלבד, ומשכך לגישת כונסי הנכסים זכאים המערערים אך ורק להשבה של סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה – סכום העומד על סך של 117,132 ₪, נכון למועד הבקשה למתן הוראות. כונסי הנכסים היו בדעה כי בכל מקרה אין חשיבות לשוויו של המגרש כיום, ובכלל זה לחוות הדעת השמאית מטעמם של המערערים.

בנושא הוצאות הפיתוח טענו כונסי הנכסים כי הם השיבו למערערים את אותו חלק מתוך הוצאות הפיתוח ששולם על ידם בעבר במלואו, ואין המערערים זכאים לתשלום נוסף. לגישת כונסי הנכסים אין מקום לחשב את החזר הוצאות הפיתוח באופן יחסי כפי שמבקשים המערערים, ואין זאת אלא ששיטת החישוב המוצעת מהווה ניסיון פסול מצידם של המערערים להתעשר על חשבון קופת הכינוס.

כונסי הנכסים הוסיפו וציינו כי נכון לאותה עת, התקשרותה של העמותה עם טנג'י עומדת כפי הנראה גם היא בפני ביטול מחמת אי עמידה של טנג'י בתשלומים שנקבעו – ואולם נטען כי אין באמור כדי לזכות את המערערים בזכות כלשהי במגרש.

7.       ביום 5.5.2013, לאחר שהוגשו תגובת כונסי הנכסים לבקשה למתן הוראות ותשובה לתגובה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בזו הלשון: "אין לבקשה על מה להתבסס. החלטת בית המשפט מיום 26.2.12 (החלטת פברואר 2012, כהגדרתה לעיל-ע'ב') קבעה דברים ברורים שאינם ניתנים לפרשנות אחרת זולת החזרת הכספים ששולמו על ידי המבקשים (המערערים-ע'ב') ללא זיקה כלשהי לערך הקרקע היום. אין גם כל זיקה בין האמור בהחלטה בכל הנוגע למבקשים ובין משפחת טנג'י, לא מבחינת המהות ולא מבחינת הסכום שהיה על טנג'י לשאת בו. בדיון ובהחלטה בעקבותיו נידונו מלוא טענות המבקשים כך שגם אין כל יסוד לטענה כאילו נדונה רק שאלת ביטול ההסכם עם טנג'י. הבקשה נדחית, אפוא, והמבקשים ישאו בהוצאות כונסי הנכסים בסך של 1,000 ₪."

החלטה זו היא במוקד הערעור דנן.

עיקרי טענות הצדדים

8.       במסגרת הערעור חוזרים הצדדים על טיעוניהם בפני בית משפט קמא, ואין טעם לפרט שוב את הטענות. כך, למעט עניין מרכזי אחד שהוא בעל חשיבות להכרעה בערעור ואליו אדרש.

בבקשה למתן הוראות טענו המערערים כי עיקר התמורה בגין זכויות החכירה במגרש שולמה על ידם למינהל עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בדרך של הקניית זכויות למדינה במקרקעין אחרים שהיו בבעלותם של המערערים (להלן: מקרקעי התמורה); ובנוסף שילמו המערערים למינהל בעת הקצאת המגרש סך של כ-82,000 ₪ עבור היוון הזכויות (להלן: דמי ההיוון). בערעור טוענים המערערים כי לטעמם שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מכך שהקצאת זכויות החכירה במגרש נעשתה על ידי המינהל (עוד בשנות ה-90) כנגד מקרקעי התמורה. לדברי המערערים, במצב שנוצר אין חולק כי לא ניתן להשיב להם את מקרקעי התמורה שמסרו למדינה, ועל כן אין דרך אחרת לביצוע ההשבה אלא בהתאם לשווי הזכויות במגרש כיום לפי הערכת שמאי. מכל מקום, לעמדת המערערים, בוודאי שלא ניתן להסתפק בהשבה של דמי ההיוון בלבד כפי שמציעים כונסי הנכסים – שאז תתעשר העמותה על חשבונם של המערערים: בעוד שהצד השלישי ישלם לעמותה תמורה מלאה בגין זכויות החכירה במגרש, העמותה תשיב למערערים השבה חלקית בלבד של התמורה ששילמו הם עבור זכויות אלה.

כונסי הנכסים מצידם תולים את יהבם בהחלטת פברואר 2012. לגישתם, החלטה זו קובעת באופן מפורש כי רק סכומים ששולמו בפועל על ידי המערערים לעמותה או למינהל יושבו להם – ועל כן אין למערערים זכות להשבת שווים של מקרקעי התמורה, אלא רק של דמי ההיוון. כונסי הנכסים אף מדגישים כי אופן ביצוע ההשבה הוסדר על ידי בית משפט קמא כבר בהחלטת פברואר 2012, שהמערערים החליטו שלא לערער עליה והיא הפכה זה מכבר לחלוטה – ועל כן אין מקום לשוב ולהידרש לנושא.

בעניין אחר, יצוין כי בסיכומי הטיעונים בערעור ויתרו המערערים על דרישתם לחייב את כונסי הנכסים לאפשר להם להיכנס בנעלי טנג'י במידה שההתקשרות עם האחרונים לא תצא אל הפועל. כך, לדברי המערערים, מאחר שבינתיים נסתם הגולל על אפשרות זו – שכן התברר כי בסופו של יום עמדו טנג'י בתשלומים והעסקה שבינם לבין העמותה הושלמה.

לבסוף יצוין כי המינהל, שצורף גם הוא כמשיב לערעור, הודיע כי אין לו עמדה או עניין בהליך.

דיון והכרעה

9.       בהחלטת פברואר 2012 קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים הפרו את ההסכם החדש עם העמותה, ועל כן בדין פעלו כונסי הנכסים לביטולו של ההסכם ולהעברת זכויות המערערים במגרש לצד שלישי. כידוע, הכלל בדיני החוזים הוא שזכות הביטול שלובה בחובת השבה הדדית. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) מורה כך באופן מפורש: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל." ודוק: "הזכות להשבה במקרה של ביטול החוזה היא הזכות היחידה, שהחוק מקנה למפר כלפי הנפגע" (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 409 (2011); להלן: פרידמן וכהן). יסודה של חובת ההשבה הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ותכליתה למנוע התעשרות שלא כדין של צד אחד לחוזה על חשבון הצד השני (פרידמן וכהן, שם, 402). ואמנם בענייננו, לנוכח התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בדבר ביטול ההסכם החדש, כבר בהחלטת פברואר 2012 נקבע כי שומה על כונסי הנכסים להשיב למערערים את הכספים ששולמו על ידם למינהל ולעמותה.

כונסי הנכסים אינם מכחישים כי לפחות חלק מן התמורה עבור הזכויות במגרש שולמה על ידי המערערים למינהל באמצעות מקרקעי התמורה – אלא שלטענתם של כונסי הנכסים, המערערים אינם זכאים להשבת שווים של אלה משום שהדבר עומד בניגוד להוראות בית המשפט המחוזי בהחלטת פברואר 2012. ודוק: מסיכומי הטיעונים בבקשה למתן הוראות ניכר כי כונסי הנכסים עצמם סברו כי המערערים זכאים ל"החזר ריאלי" (כלשונם של כונסי הנכסים) עבור זכויות החכירה במגרש; ואף ציינו כי על פי ההסכמים שבין הצדדים, החזר זה צריך להיות מחושב בהתאם לשומה שיוציא המינהל למגרש או על פי שומות של מגרשים סמוכים (דברי עו"ד לנגה בעמ' 18 לפרוטוקול יום 23.2.2012 ש' 27-20). עם זאת, בערעור שלפנינו טוענים כונסי הנכסים כי משניתנה החלטת פברואר 2012 היא מחייבת, ולפיה המערערים זכאים להשבה אך ורק של כספים ששולמו על ידם בפועל למינהל. לשון אחר: לגישת כונסי הנכסים בית המשפט המחוזי ביקש לסטות בעניינם של המערערים מן הכלל, ולזכות את המערערים בהשבה חלקית בלבד; היינו: השבה רק של כספים, ולא של התמורה ששולמה למינהל באמצעות מקרקעי התמורה. בכל הכבוד, אין יסוד לעמדה זו של כונסי הנכסים – לא בהחלטת פברואר 2012 ובוודאי שלא בדין.

10.     במקרים שבהם השבה בעין אינה אפשרית – כפי המצב בענייננו – הדין הוא שחלה חובת השבה בשווי. כך נקבע בסעיף 21 לחוק החוזים המצוטט לעיל; כך גם בסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות): "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך"; וכך בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר): "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

במאמר מוסגר ייאמר, כי אמנם לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר רשאי בית משפט לפטור את הזוכה מהשבה מלאה – אך זאת בנסיבות מיוחדות שבהן השבה מלאה מתבררת כבלתי צודקת: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת." בענייננו לא נטען כי השבת שווים של מקרקעי התמורה אינה צודקת, וממילא העניין לא נדון ובוודאי שלא הוכרע כך על ידי בית משפט קמא. יצוין עוד, על מנת שהדיון לא יימצא חסר, כי שאלת תחולתה של הגנת הצדק שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר על תביעות להשבת תמורה שהועברה במסגרת חוזית, היא שאלה נכבדה – שיסודה ביחס הראוי שבין עקרונות ההשבה הכלליים שבחוק עשיית עושר לבין הוראות ההשבה הפרטיקולריות הקבועות בחוק החוזים ובחוק התרופות. בית משפט זה נטה להכיר בפסיקתו בתחולתה של הגנת הצדק גם בתביעות השבה שיסודן בחוזה – הגם שדעה זו אינה נחלת הכלל (להרחבה ראו למשל: ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ,  בסעיף ל"ג לדברי כבוד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (18.11.2012); וכן: פרידמן וכהן, 460-458). מכל מקום, "השימוש בסייג הצדק שבדיני עשיית עושר לשם הענקת פטור מהשבה בעקבות ביטול הסכם הוא החריג, והשימוש בו ייעשה באופן מדוד ומבוקר (ההדגשות שלי-ע'ב') (שלו ואדר, בעמ' 707 והאסמכתאות שם)" (רע"א 1816/13 אמ.די.הי. בניה ותעשיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל  (21.4.2013), בסעיף ח להחלטה).  

ועתה להחלטת פברואר 2012. במוקד החלטה זו, וכפי שכבר צוין, ניצבת זכותם הנטענת של כונסי הנכסים להעביר את הזכויות במגרש לטנג'י; ובמסגרת הדיון בשאלה זו נקבע על ידי בית משפט קמא כי הצדדים התקשרו בהסכם החדש, ואילו המערערים הפרו אותו – ועל כן כונסי הנכסים אכן היו רשאים לבטל את ההסכם החדש ולהעביר את הזכויות במגרש לטנג'י. כפועל יוצא מן התוצאה שאליה הגיע, הוסיף בית משפט קמא והורה כי "הכספים ששולמו על ידי המבקשים (המערערים-ע'ב') למינהל ולעמותה יוחזרו להם כמקובל אצל המשיבים וכפי שנעשה במקרים דומים". עמדת כונסי הנכסים הינה שבית משפט הורה על השבה רק של הכספים ששולמו על ידי המערערים בפועל – ואולם עמדה זו איננה בגדר הפרשנות הבלעדית האפשרית של  לשון ההחלטה. בהתייחס להוראה כי ההשבה תבוצע "כמקובל" אצל כונסי הנכסים "וכפי שנעשה במקרים דומים" – יובהר כי כונסי הנכסים כלל אינם טוענים כי גם במקרים אחרים של ביטול ההתקשרות עם חברי העמותה הם ביצעו השבה חלקית בלבד. יתר על כן, וכפי שכבר צוין, עובר להחלטת פברואר 2012 כונסי הנכסים עצמם היו בדעה כי המערערים זכאים להשבה מלאה בהתאם לשווי המגרש על פי שומת המינהל. ואשר לתכלית החלטת פברואר 2012, ברי כי אילו ביקש בית המשפט לסטות מן הכלל בנוגע לחובת ההשבה ולהורות על השבה חלקית, היה עושה כן באופן מפורש ותוך מתן הנמקה מתאימה – ולא כך היה בהחלטת פברואר 2012.

11.     על יסוד האמור לעיל, דעתי היא שבית משפט קמא נתפס לכלל טעות כאשר קבע בהחלטה למתן הוראות כי "אין לבקשה על מה להתבסס". אמנם הצדק עם בית המשפט, כי בהחלטת פברואר 2012 נקבע כי שומה על כונסי הנכסים להשיב למערערים את הכספים ששילמו למינהל ולעמותה, ולא נאמר כי ההשבה תבוצע בהתאם לערך המגרש כיום. עם זאת, משהוברר כי התמורה עבור זכויות החכירה במגרש שולמה בין היתר באמצעות מקרקעי התמורה, וכי לא ניתן להשיבם למערערים בעין – הרי שאין מנוס מביצוע השבה בשווי. ודוק: מלכתחילה הערכת השווי השמאית של הזכויות במגרש צורפה על ידי המערערים לבקשה למתן הוראות, על רקע הקושי שנוצר לטענתם בביצוע הוראות החלטת פברואר 2012 לעניין חישוב הסכום להשבה. אשר על כן דומני כי יש להחזיר את הדיון בנקודה זו לבית משפט קמא – על מנת שיקבע את סכום ההשבה לו זכאים המערערים, ובתוך כך אף את דרך החישוב והמועד הקובע לביצוע ההשבה. במסגרת זו, וככל שייקבע על ידי בית המשפט כי יש צורך בכך לאחר בירור הטענות, ניתן יהיה להשלים את התשתית העובדתית והראייתית הדרושה להכרעה ובין היתר בנוגע למקובל אצל כונסי הנכסים במקרים דומים.

12.     נותר עוד לדון בטענת המערערים בנוגע לאופן חישוב ההשבה המגיעה להם בגין הוצאות הפיתוח ששילמו בעבר לעמותה. כפי שכבר צוין, לעמדת המערערים יש לחשב את ההשבה בגין הוצאות הפיתוח בהתאם לחלק היחסי של התשלום ששולם על ידם בפועל בעבר, בהשוואה לשיעור הוצאות הפיתוח שבהן חויבו טנג'י כיום (שהוא כפי הנראה גבוה באופן ניכר משיעור ההוצאות שבהן חויבו המערערים אז). קרי: מכיוון שהמערערים שילמו לטענתם 36% מהוצאות הפיתוח שבהן הם חויבו, אזי הם זכאים לגרסתם להשבה של 36% מהוצאות הפיתוח שבהן חויבו כיום טנג'י שבאו בנעליהם של המערערים. לעומת זאת, לעמדת כונסי הנכסים ההשבה צריכה להתבצע בהתאם לסכום ששולם על ידי המערערים בפועל בצירוף הפרשי הצמדה. הצדק עם בית משפט קמא שעה שהעדיף את עמדת כונסי הנכסים במחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זה. המערערים מבקשים למעשה לחייב את העמותה בהשבה של סכום נומינלי גבוה מזה ששולם לה מלכתחילה על ידי המערערים – ומבחינה זאת שיטת החישוב היחסית המוצעת על ידי המערערים חותרת תחת מושכלות יסוד בדיני עשיית עושר ולא במשפט. בנקודה זו יש ממש בדברי כונסי הנכסים כי המערערים, שלא עמדו בהתחייבותם לשלם את הוצאות הפיתוח, אינם רשאים ליהנות עתה מרווחי קופת הכינוס – שהם פרי עבודתם המאומצת של כונסי הנכסים, ושל דמי הפיתוח ששולמו כנדרש על ידי משתכנים אחרים.

אין חולק כי הוצאות הפיתוח הושבו זה מכבר למערערים, בתוספת הפרשי הצמדה. בדיון בערעור הסכים עו"ד לנגה להצעת בית משפט כי ההשבה תישא גם ריבית שנתית בשיעור 4% – והסכמתו בעניין זה נרשמה בפרוטוקול. משכך, שומה על כונסי הנכסים לשלם למערערים את תוספת דמי הריבית בהתאם להתחייבותו של עו"ד לנגה.

ועוד בעניין הוצאות הפיתוח, לעמדת המערערים חישוב הסכום הנומינלי שהושב להם נמוך ב- 2,000₪ מזה ששולם על ידם בעבר לעמותה. מן הראוי כי גם עניין עובדתי זה ילובן על ידי בית המשפט המחוזי.

13.     לא אוכל לסיים מבלי לומר עוד זאת: הציפייה מכונסי הנכסים, המשמשים כזרועו הארוכה של בית המשפט, הינה כי יפעלו בהתאם להוראותיו של בית המשפט הדן בתיק הפירוק בדרך מקובלת ובתום לב. ואולם במקרה דנן כונסי הנכסים מתכחשים כעת לזכאותם של המערערים להשבה גם בגין מקרקעי התמורה, באופן העומד בניגוד למושכלות יסוד בדיני החוזים ולהצהרות קודמות שלהם עצמם, ותוך ניסיון להעשרת קופת הכינוס שלא כדין על חשבונם של המערערים – שיוזכר כי לגישת בית משפט קמא, הם כבר נפגעו מידי בא כוחם בעסקה עם העמותה.

סוף דבר

14.     אם תישמע דעתי יש לקבל את הערעור, ולהורות על ביטולה של ההחלטה בבקשה למתן הוראות ועל ביטול הצו להוצאות שנעשה במסגרתה. הדיון בבקשה למתן הוראות יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שיקבע את שיעור ההשבה המגיע למערערים בגין זכויות החכירה במגרש. בתוך כך שומה על בית המשפט המחוזי להידרש לכך שהזכויות הללו נרכשו על ידי המערערים בדרך של מסירת זכויות בעלות במקרקעי התמורה לידי המינהל ובתוספת תשלום דמי ההיוון, וכן לכך שהמערערים זכאים להשבה בגין שני המרכיבים הללו גם יחד. בנוסף יידרש בית המשפט המחוזי לטענת המערערים בבקשה למתן הוראות בנוגע לגובה הסכום הנומינלי ששילמו המערערים לעמותה על חשבון הוצאות הפיתוח.

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, אציע לחבריי לחייב את כונסי הנכסים בהוצאות המערערים בהליך דנן בסך 20,000 ש"ח.  

ש  ו  פ  ט  ת

הנשיאה מ' נאור:

1.        אני מוכנה להצעתה של חברתי השופטת ברון לקיים דיון חוזר בבית המשפט המחוזי. אולם לעמדתי ההכוונה שיש ליתן לבית המשפט היא צרה יותר. לא הייתי מורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי אלא הייתי מאפשרת למערערים, אם רצונם בכך, לפנות שוב לבית המשפט תוך זמן קצוב, על פי ההנחיות שבחוות דעתי זו.

2.        החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.2.2012 מסתיימת בקביעה "סופו של יום, אני דוחה את הבקשה [לביטול הפסיקתא] וההחלטה למכור את המגרש למשיבים 3-4 [משפחת טנג'י] תעמוד על כנה. פועל יוצא מהחלטה זו, שהכספים ששולמו על ידי המבקשים למנהל ולעמותה יוחזרו להם כמקובל אצל המשיבים וכפי שנעשה במקרים דומים" (ההדגשה הוספה – מ.נ).

3.        לעמדתי קביעה זו מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. ההחלטה מדברת באופן ברור על החזר כסף ששולם. אם רצו המערערים לחלוק עליה היה עליהם להגיש ערעור בסמוך למתן ההחלטה, ומשלא עשו כן – מדובר בהחלטה חלוטה. בנסיבות אלה אין מקום לעסוק בשאלה אם ההחלטה נכונה היא אם לאו. לכל היותר ניתן לעסוק כיום בישומה ובפרשנותה של ההחלטה.

4.        לא מן המותר לציין: המסמך הפותח את ההליך בעקבותיו ניתן פסק הדין מושא הערעור (מוצג 19 לתיק המוצגים מטעם המערערים) מוכתר בכותרת "בקשה למתן הוראות לכונסים לרבות בעקבות החלטה של כבוד השופט דוד מינץ מיום 26/2/2012" (ההדגשה הוספה - מ.נ.). בחלקה אכן עוסקת הבקשה ביישומה של ההחלטה מיום 26.2.2012. כך למשל נטען (בסעיף ב לבקשה האמורה) כי לא ניתן על ידי המשיבים תחשיב מפורט של הסכום שהוחזר למערערים על חשבון דמי הפיתוח, וכי החישוב של הסכום לא נעשה לפי "הנהוג והמקובל" אצל המשיבים. אכן, אפשר וההחלטה מיום 26.2.2012 טעונה "תרגום" ויישום. יתכן וגם אם בית המשפט יודע מניסיונו בתיק ומהחלטות אחרות שניתנו במסגרתו מה היה נהוג ומקובל אצל המשיבים הדברים אינם ברורים למערערים. דרישה לפירוט כזה מהכונס היא לגיטימית. אם לא היו מקרים דומים גם בקשה להסקת מסקנות מכך עשויה להיות לגיטימית. אך הבקשה מושא ההליך מעלה ערב רב של טענות, לגיטימיות ושאינן לגיטימיות, לרבות טענות שיש לבטל את ההסדר עם טנג'י. כזאת לא ניתן לדעתי לקבל, ואף אין מקום לדון במסגרת זו לראשונה בשאלות כיצד תיעשה ההשבה.

5.        על כן לדעתי האופציה היחידה הפתוחה בפני המערערים היתה לטעון לעניין פרשנותה של ההחלטה מיום 26.2.2012 ודרכי יישומה, אך לא לבקש לשנותה. אם ברצון המערערים לנקוט צעד העוסק בפרשנות ההחלטה, יישומה או בחישוב הנובע ממנה – ייעשו כן תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. לעמדתי אם לא יעשו כן – ייהפך פסק הדין לחלוט, בכפוף להסכמת המשיבים לשלם גם ריבית כפי שפירטה חברתי.

נ  ש  י  א  ה

השופט ח' מלצר:

1.             במחלוקת שנפלה בין חברותי – הנני מצרף קולי לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ברון.

           אכן, ההחלטה של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 26.02.2012, עליה המערערים לא ערערו בשעתו במועד – מציבה בפניהם קושי. יחד עם זאת, לגישתי – אין זה מכשול בלתי עביר ככל שמדובר ב"תרגום ויישום" (על פי המינוח בו עושה שימוש חברתי, הנשיאה, בחוות דעתה) של הוראת ההשבה שבהחלטה הנ"ל (בשונה, למשל, מהאישור שניתן שם למכור את המגרש למשפ' טנג'י, שהוא חלוט בנסיבות כי זכויות צד ג' היו כרוכות בו).

2.             התוצאה הנ"ל מתבקשת מחובת ההשבה בשווי ומשיקולי צדק, והיא מעוגנת באפשרות של בית המשפט ליתן הוראות נוספות במכלול מכח סעיף 56 לחוק העמותות, התש"ם-1980, בין היתר בשים לב לכך שיתכן ועובדת מסירת מקרקעי התמורה ועמדת הכונסים בהקשר זה נעלמה מעיני בית המשפט של הפירוק (השוו עוד: ע"א 823/88 טפחות בנק למשכנתאות בישראל נ' אלימלך סולומון, פ"ד מג(3), 199 (1989); ע"א 10064/06 גיאו בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ נ' עו"ד אהרון ריבלין  (21.02.2013)). אם לא נאמר כן – עשויה קופת הפירוק להימצא מתעשרת ולא במשפט. תוצאה זו איננה רצויה נורמטיבית ודומה שהדבר אף לא יכול להיות מקובל על המשיבים, שסברו בזמנו כי המערערים זכאים ל"החזר ריאלי". קשה איפוא גם להעלות על הדעת שכך נעשה במקרים דומים, במשמעות האמור בהחלטה מתאריך 26.02.2012.

3.             נוכח כל האמור לעיל – החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי הנכבד בקווים שהוצעו על-ידי חברתי, השופטת ע' ברון – מקובלים עלי, ובפועל במקרה המיוחד שלפנינו – גישה קרובה עולה למעשה גם מעמדתה של חברתי הנשיאה, כפי שהיא מבוטאת בפיסקה 1 לחוות דעתה.    

ש  ו  פ  ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.

ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשע"ה (‏13.5.2015).

5129371

54678313        נ  ש  י  א  ה

ש  ו  פ  ט

ש  ו  פ  ט  ת