ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313 (16.02.2004)

ערעור אזרחי  99 / 6574

מדינת ישראל, משרד השיכון

נגד

1. עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ

2. כונס הנכסים הרשמי

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[16.2.2004]

לפני הנשיא א' ברק  והשופטים ד' דורנר, א' א' לוי

פסק-דין

הנשיא א' ברק

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שנדונה בו השאלה אם בעת פקיעת עיקול על כספים של חייב שהוחזקו בידי צד שלישי, יחויב הצד השלישי להעביר לחייב את הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 

רקע

1.      חברת ביתרומעץ בע"מ (להלן – החברה) ביצעה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן – המשרד) עבודות שונות שבגינן היה המשרד חייב לה כספים בסך 1,155,000 ש"ח. במסגרת תביעה של צד שלישי נגד החברה הוטל (באוקטובר 1995) עיקול זמני על הכספים שמגיעים לחברה מהמשרד. ב"הודעה ל'מחזיק' על הטלת עיקול זמני" נאמר כי "הוטל עיקול זמני על הכספים המגיעים ו/או שיגיעו ל[חברה] מ[המשרד] על פי דרישה שהגישה למשרד... ביום 17.3.92 ו/או כל דרישה במקומה, וזאת להבטחת התביעה... בגבול סך של 900,000 שקלים חדשים צמוד למדד מיום 21.3.95" (בעת הטלת העיקול עמד הסכום המשוערך על 941,965 ש"ח). מעבר לכך, לא כללה ההודעה הוראות באשר לשמירת ערך הכסף או להשקעתו באופן שיניב פירות בתקופת ההחזקה מכוח צו העיקול.

2.      המשרד עיכב תחת ידיו את מלוא הסכום שהגיע לחברה, ובכלל זה סכום עודף של 173,035 ש"ח מעל הסכום המשוערך לפי צו העיקול. בראשית שנת 1996 הגישו בעלי מניות של החברה בקשה לפירוק החברה. ביום 24.3.1996 ניתן צו לפירוק החברה ולמינוי כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. בהמשך (ביום 12.6.1997) מונה המשיב 1 – עורך-הדין בנימין קרייתי – כמפרק החברה. המפרק והצד השלישי שלטובתו הוטל העיקול הגישו (ביום 28.10.1997) בקשה מוסכמת להסרת העיקול הזמני ולהעברת

הסכום המעוקל לקופת הפירוק. בהתאם, הורה בית-המשפט על הסרת העיקול הזמני, והודעה על כך נשלחה למשרד (ביום 1.11.1997). בסמוך לכך (ביום 16.11.1997) פנה המפרק למשרד בבקשה להעביר את הכסף לקופת הפירוק. המפרק נדרש להמציא עוד שורה של אישורים, ומשעשה כן העביר המשרד את הכסף לקופת הפירוק (ביום 3.2.1998). הסכום שהועבר היה הסכום המקורי שעוקל ללא הפרשי הצמדה וריבית. 

3.      המפרק פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה להורות למשרד לשלם לקופת הפירוק את יתרת הפרשי ההצמדה והריבית שצברו הכספים שבהם החזיק המשרד בתקופת ההחזקה, שנמשכה כ-27 חודשים. לגבי הסכום העודף (173,035 ש"ח) הגיעו המפרק והמשרד להסכמה על תשלום ריבית צמודה בשיעור 4% והפרשי הצמדה, ולהסכמה זו ניתן אישור בית-המשפט. אך בעניין הפרשי הצמדה וריבית על כספי העיקול היו הצדדים חלוקים בדעותיהם. לטענת המפרק, חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית בשיעור שנתי של 14%, שהייתה הריבית המקובלת בפיקדונות שקליים במועדים הרלוונטיים. העברת הסכום בערכו הנומינלי היא עשיית עושר שלא כדין על חשבון החברה. לשיטתו, חובה על המחזיק לשמור על הערך הריאלי של הכספים המעוקלים, והוא מפנה בהקשר זה להוראה הכלולה בחוזה בין המשרד לחברה, שלפיה הוחל מנגנון הצמדה משולב על כספים שיגיעו לחברה. כונס הנכסים הרשמי תמך בעמדת המפרק תוך ביסוס חובות המשרד על דיני השומרים ועל דיני הנאמנות. המשרד, מנגד, התנגד לדרישה לשלם הפרשי הצמדה וריבית בטענה כי הוא אינו אחראי לשמירת ערך הכסף בתקופת ההחזקה. המחזיק פועל מכוח צו שיפוטי, ואין הוא חייב אלא בקיום הוראות צו העיקול. החובה לשאת בנזקים בגין שחיקת ערך הכסף מוטלת, על-פי הדין, על מבקש העיקול בלבד. המשרד הבהיר כי אינו מוסד בנקאי, אין הוא עושה שימוש בכסף כחלק מעסקו, ואין בידיו אמצעים לקיום מנגנון לשמירת ערך הכספים המעוקלים. לדבריו, מיום שהוטל צו העיקול הועברו הכספים לחשבון העיקולים, המוחזק בנפרד מסכומי התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. בשלב זה נשללה מהמשרד היכולת להשקיע את הכספים לשם שמירת ערכם או לעשות בהם כל שימוש אחר.     

בית-המשפט המחוזי

4.      בית-המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך) קיבל את עמדת המפרק. השאלה אם חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית, נבחנה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. כקביעה עובדתית מקדמית היה בית-המשפט נכון לקבוע כי לא נעשה שימוש בפועל בכספי החברה במשך תקופת החזקתם בידי המשרד. מכאן, שאין לומר כי חל גידול בסך נכסיו של המשרד כתוצאה מהחזקת הכספים, עם זאת, בית-המשפט בחן את

ההתעשרות של המשרד לפי שווי הזכות שנגרעה מידי המזכה (החברה), בדומה לדיני הנזיקין. קביעת ההתעשרות בדרך זו התבססה על כמה שיקולים הקשורים בהתנהגות הצדדים ובנסיבות אחרות. ראשית, המשרד עיכב תחת ידיו סכום עודף מעבר לנקוב בצו העיקול. שנית, גם לאחר צו הפירוק המשיך המשרד לעכב את הכסף וסירב להעבירו לקופת הפירוק. על רקע זה נפסק כי ירידת ערך הכסף שקולה להתעשרות שנפלה בחיק המשרד.

5.      בית-המשפט המחוזי הבחין בין פרקי זמן שונים של תקופת ההחזקה בכספי העיקול. התקופה הראשונה נמנית ממועד הטלת העיקול ועד למתן צו לפירוק החברה. התקופה השנייה היא מצו הפירוק ועד להחלטת בית-המשפט המבטלת את העיקול. התקופה השלישית משתרעת מההחלטה בדבר ביטול העיקול ועד להעברת הכספים בפועל לידי המפרק. בתקופה הראשונה אמנם הוחזק הכסף כדין, אך עדיין היה המשרד חייב לשמור על ערכו הריאלי. בשתי התקופות האחרות הוחזק הכסף שלא כדין, לחברה נגרם נזק כספי, ודי בכך לביסוס התעשרות שלא כדין. באשר לשיעור הריבית, בית-המשפט המחוזי ראה לנכון להחיל על כל התקופות שבהן הוחזקו כספי העיקול, ריבית בשיעור זהה לריבית שעליה הסכימו הצדדים ביחס ל"הסכום העודף" (4% ריבית צמודה והפרשי הצמדה).

הטענות בערעור

6.      על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המשרד. הערעור מופנה כנגד שורה של קביעות של בית-המשפט המחוזי, ובכללן: החיוב של מחזיק מכוח צו עיקול בתשלום הצמדה וריבית; ביסוס החיוב על ההפסד שנגרם לזכאי לכסף ולא על התעשרות המחזיק; הקביעה כי בחלק מהתקופה הוחזק הכסף שלא כדין; גובה ההצמדה והריבית. המשרד מדגיש בטיעוניו את מעמדו המיוחד של המחזיק כצד זר אשר בצו שיפוטי נקלע לסכסוך לא לו. הטלת חובה על המחזיק לשמור על ערך הכסף בלי שנתבקש לעשות כן, גורמת לו לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת. האחריות להשקעת הכסף צריכה לרבוץ על החייב ועל נושיו. ההוראות למחזיק צריכות להיות ברורות כך שהמחזיק לא ייחשף לתביעות. בהיעדר הוראה שיפוטית להשקיע את הכסף אין לבוא בטענות למחזיק. ודאי שאין להטיל עליו אחריות בדיעבד בדרך של חידוש הלכה. למעשה, באין הוראה שיפוטית מפורשת המחזיק אינו רשאי כלל להשקיע את הכסף מיוזמתו, שכן על הכסף להיות זמין מיידית ברשות המחזיק.

7.      המשרד מוסיף וטוען להיעדר כל התעשרות מצדו. כמשרד ממשלתי תקציבו מנוהל על בסיס נומינלי, והוא מנוע על-פי חוק מלהשקיע כספים. מכאן, שלא נצבר לו כל רווח מהחזקת הכספים, ולא הייתה כל התעשרות. הטלת חבות במקרה זה גורמת חסרון כיס למחזיק. ההפסד שנגרם לזכאי לכספים הוא עניין לפיצוי נזיקי בהתקיים עילות תביעה, אך הפסדו של הזכאי אינו מקיים את יסוד ההתעשרות בדיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, אמנם אפשרי חיוב בהתעשרות "אובייקטיבית" גם בהיעדר התעשרות בפועל, אך זאת רק כאשר המחזיק בכספים אשם בעיכוב במסירתם. אין לחייב את המחזיק כאשר עיכוב הכספים נכפה עליו בצו שיפוטי. לחלופין טוען המשרד כי העובדה שפעל בתום-לב ולא התעשר כלל בפועל, צריכה להביא להפחתת שיעור ההצמדה ושלילת הריבית. ודאי שלא היה מקום להסתמך לעניין שיעור השערוך על הסכם הפשרה בין הצדדים. בפי המשרד טענות גם כנגד בירור החבות במסגרת בקשה למתן הוראות ולא במסגרת תביעה עצמאית רגילה, דבר שפגע בזכויותיו הדיוניות. כן מלין המשרד על הקביעה כי ידע על צו הפירוק, ומכל מקום, לשיטתו, לא נפל פגם בכך ששחרור הכספים נעשה רק עם הצגת אישור של בית-המשפט המבטל את צו העיקול.

8.      המפרק, מצדו, מבקש לקיים את פסק-הדין המחוזי. לטענתו, על מחזיק נכסים מעוקלים מוטלת חובה בסיסית לשמור על ערכם הראלי של הנכסים, להבדיל מהשבחתם. אין מדובר בחובה מכבידה, לא כל שכן לגבי משרד ממשלתי שאנשיו אמונים על ניהול כספים. מקור החובה מצוי בשורה של דינים: דיני תום-הלב החוזיים, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני שומרים, דיני נאמנות ודיני ההוצאה לפועל. המפרק מוסיף ומפנה לנוסחו של צו העיקול, הקובע כי סכום העיקול היסודי על סך
900,000 ש"ח צמוד למדד. שיעור השערוך שנפסק בפועל תואם, לדבריו, את חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ואין מקום להתערב בשיקוליו של בית-משפט קמא בעניין זה. כונס הנכסים הרשמי הודיע כי הוא רואה עצמו כפוף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שעולה מסיכומי המשרד.

דיון

9.      לראובן חוב כספי-חוזי כלפי שמעון. עובר לתשלום החוב מטיל בית-המשפט, לבקשת לוי, עיקול זמני על הכסף. ראובן מחזיק בכסף עד לפקיעת העיקול. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא אם מחויב ראובן-המחזיק בהפרשי הצמדה וריבית בגין הכספים שהחזיק בידיו מכוחו של צו העיקול. שאלה נלווית המתעוררת במקרה הנדון נוגעת למועד שבו הסתיים העיקול הזמני, ושבו היה על המשרד להעביר את הכספים המעוקלים לחברה.

הפרשי הצמדה וריבית בגין כספים מעוקלים

10.    העיקול הזמני מהווה מחסום משפטי, שמטרתו למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק מלסכל את פירעון החוב לנושה (ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי [1], בעמ' 320). עיקול זמני יכול שיוטל על זכויות חוזיות על-פי הסכם שיש לנתבע אצל המחזיק. כאשר מוטל עיקול על זכות חוזית של הנתבע, אין המחזיק חופשי לעשות פעולות שאינן מתיישבות עם מהותו של העיקול. כשם שנאסר על הנתבע או על המחזיק להבריח את המעוקלים, כך נאסר עליהם לרוקן זכויות בנכס המעוקל, למשל בדרך של שינוי התמורה הכספית המגיעה לנתבע מהמחזיק (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [9], בעמ' 427). פירושו של דבר שעם הטלת העיקול על הזכות החוזית נאסר על המחזיק לשלם לנתבע את התמורה המוסכמת במועדה. החיוב החוזי "מוקפא" בתקופת העיקול. עם פקיעתו של העיקול הזמני "מופשר" אותו חיוב חוזי, והמחזיק נדרש למלא אחר המוסכם בחוזה. אין חולק כי עליו לשלם לנתבע את סכום הקרן של התמורה החוזית המוסכמת, אך מה הדין לגבי הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום החוזי המוסכם ועד למועד התשלום בפועל? ככלל, העיכוב בתשלום עקב העיקול אינו חלק מהתקופה החוזית שבה קובעות לעניין השערוך הוראות החוזה כפי שהן מתפרשות על-פי אומד-דעתם של הצדדים. באותה מידה אין לנו עניין בחוזה שהופר, שם נחתכת שאלת השערוך לפי הדין הכללי (החקוק או ההלכתי), שלפיו יש לשערך בדרך-כלל פיצויים הנפסקים בשל הפרת חוזה (ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין [2]).

11.    צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי הסוגיה שלפנינו צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. העיקרון הכללי שמטרתו למנוע התעשרות שלא כדין מצוי בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, הקובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה...". הוראה זו מעמידה שלושה תנאים: הראשון – קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); השני – ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; השלישי – ההתעשרות נתקבלה שלא על-פי זכות שבדין. התנאי השנוי במחלוקת בענייננו הוא התנאי הראשון, כלומר אם החזקת התמורה החוזית במשך תקופת העיקול היא בבחינת התעשרות של המשרד. קביעה בדבר התקיימות תנאי זה תוביל להתקיימות התנאים הנוספים: ה"נכס" בא למשרד מן החברה והוא התקבל שלא על-פי זכות שבדין.

12.    השאלה המרכזית היא אפוא אם אי-תשלום החיוב החוזי במועד שהוסכם עליו בחוזה – עקב העיקול הזמני על הזכות החוזית – הוא בבחינת התעשרות של המשרד.

הכול יסכימו כי כאשר המחזיק משקיע את הכסף בהשקעה נושאת פירות בתקופת העיקול, יהיה עליו להשיב את הפירות לנתבע עם הסרת העיקול, בהתאם לעיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין. הוא הדין אם השתמש בכסף לכל מטרה אחרת, למשל אם "נחסך" ממנו הצורך בלקיחת הלוואה או אם פרע באמצעותו הלוואה צמודה ונושאת ריבית. כל הפקה של טובת הנאה מכספו של הנתבע היא בלתי צודקת, ויש להשיבה לנתבע בין שהיא בגדר "פירות" ובין שהיא בגדר "דמי שימוש בכסף". מובן שבתקופת אינפלציה, שעה שערכו של הכסף הולך ויורד, יש להשיב גם את הפרשי ההצמדה של הכסף שבו השתמש המחזיק. אך מה הדין כאשר המחזיק לא עשה כל שימוש בכסף? הזיקה בין השימוש שעושה המחזיק בכסף לבין חובת ההשבה נדונה בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורביץ [3]. וכך כתבתי שם, בעמ' 546-545:

"...יש מקום לעורר את השאלה, אם העקרונות, שנותחו לעיל בעניין השבת כספים ונכסים בעידן של אינפלאציה, נקבעים על-פי עקרונות אובייקטיביים, דהיינו, על-פי השימוש, שאדם סביר חזקה עליו שיעשה בכסף או בנכס, או שמא נקבעים הם על-פי עקרונות סובייקטיבים, דהיינו, על-פי השימוש, שהחייב בהשבה עשה, הלכה למעשה, בכסף או בנכס? ודאי שהמבחן האובייקטיבי יוכל לשמש כאמת מידה, אך, המותר להביא ראיות על אשר אירע הלכה למעשה?... כשלעצמי נראה לי, כי מקום שמטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין, ואין מטרתה לא הענשה ולא פיצוי, יש מקום לסברה, כי שיעור ההשבה יהא על-פי שיעור ההתעשרות, ובאין התעשרות אין השבה. עם זאת, ייתכן שיהא מקום להבחין בין אדם, שהחזיק בכסף מתחת למזרן על-פי רצונו שלו לבין אדם, שאיבד את הכסף עם קבלתו. הראשון עשה שימוש בכסף כרצונו, וייתכן שערכו של שימוש זה ייקבע בערכים ריאליים כאמור. מהשני נמנעה האפשרות לעשות כל שימוש. שאלה זו קשה היא, ואין היא דורשת הכרעה בענייננו...".

13.    ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. זו נקודת המוצא המשמשת כאמת מידה. מכאן גם ההנחה כי דחייה של מועד תשלום, חוזי או אחר, היא בבחינת הטבה (השווה ע"א 3348/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ [4]). כאשר הכסף המיועד לתשלום זמין בידי החייב, הוא עשוי לשמש להשקעה פיננסית, לפרויקט עסקי או לכל מטרה כלכלית אחרת. אם הכסף אינו זמין, טובת ההנאה עשויה לבוא לידי ביטוי בחיסכון של עלויות מימון שהיו נדרשות כדי לשלם את החיוב במועדו. אין הכרח כמובן שדווקא הכסף שיועד לתשלום

החיוב ישמש בפועל להשקעה. הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר (השוו ע"א 3515/97 פקיד שומה, באר-שבע נ' בית מרקחת "אילן" בע"מ [5]), לכן ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש – ולו גם עקיף – בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו", ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב. המציאות הפיננסית וההיגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית, שלפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש, וכל דחייה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית.

14.    כאשר עסקינן בהחזקת כספים מעוקלים, עשוי להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים ליתר כספי המחזיק, בתנאי שהדבר היה גם בידיעתו של הנתבע. בשל אופיו המיוחד של מוסד העיקול יש לראות במחזיק שהפריד את כספי העיקול מיתר נכסיו וייחד אותם למימוש העיקול, כאדם שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בכסף, בבחינת מי "שאיבד את הכסף עם קבלתו". בניגוד ל"אדם שהחזיק בכסף מתחת למזרן על פי רצונו שלו", המחזיק מכוח עיקול, שמצא לנכון לייחד את הכסף, עשה כן בסוברו כי אין לו אפשרות לעשות שימוש בכסף. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם כזה כמי שהתעשר שלא כדין. מכאן, שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי העיקול למילוי הצו השיפוטי, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה העובדתית בדבר שימוש בכסף. עם זאת מחזיק הנוהג כך בכספי הנתבע מחויב על-פי עקרון תום-לב להביא בפני הנתבע את העובדה כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן. "אחד מביטוייה המובהקים של חובת תום-הלב היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו" (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ [6], בעמ' 665). אמנם, בנסיבות מסוימות אין צורך בהודעה פורמאלית של המחזיק לנתבע. העובדה שהכסף מופרד ואינו בשימוש עשויה להיות מובנת מאליה לכל הנוגעים לעניין, למשל נוכח מאפיינים ייחודיים של המחזיק המוכרים גם לנתבע או נוכח טיבה של מערכת היחסים ביניהם. הדבר החשוב הוא שהנתבע ידע על אופן הטיפול בכספו ויוכל לכלכל צעדיו בהתאם.

15.    במקרה שלפנינו המחזיק הוא משרד ממשלתי. מדובר ברשות שלטונית הכפופה לנהלים קפדניים באשר לרישום התחייבויות, להעברת כספים ולניהולם השוטף. הוראות בעניין זה מצויות ברמות נורמטיביות שונות: חוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, חוקי התקציב השנתיים, נוהלי משרד האוצר והוראות פנימיות. לטענת

המשרד, אין לו כלל מנגנון להשקעת כספים, מאחר שאינו בגדר בנק, וההשקעה בבנק מסחרי אסורה עליו. כספי העיקולים נרשמים כהתחייבות ונשמרים תוך הפרדה מסכומי התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. לא נצבר כל רווח על כספים אלה שלא הושקעו, והמשרד אינו מתעשר כלל מהחזקת הכספים על-פי צו העיקול. בית-המשפט המחוזי היה נכון לקבוע "כקביעה עובדתית מקדמית... כי לא נעשה שימוש בפועל בכספי החברה במשך תקופת החזקתם בידי המשרד", אולם לדעתי, לא ניתן לבסס מסקנות משפטיות בסוגיית ההתעשרות ללא תשתית עובדתית מקיפה ומדויקת באשר לאופן ההתנהלות התקציבית של המשרד, בכלל, ולטיפול בכספים המעוקלים, בפרט. כן נדרש בירור עובדתי לגבי היקף המידע שהיה בידי החברה לגבי הטיפול בכספים המעוקלים. תשתית כזו איננה מצויה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. קביעתה מחייבת שמיעת עדויות וקבלת נתונים מלאים. כך למשל הנתונים המצויים בפניי אינם נותנים מענה לשאלה אם נוהלי המשרד מחייבים הפרדה של חובות מעוקלים מיתר כספי התקציב, ואם כן – כיצד הדבר מבוצע הלכה למעשה. גם השאלה אם נמסרה לחברה הודעה על הפרדה וייחוד הכסף, לא נתבררה כלל. אין מנוס אפוא – חרף הזמן הרב שחלף – מהחזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיבסס תשתית עובדתית ויכריע בשאלה אם נסתרה החזקה העובדתית של שימוש בכסף, ואם ידעה על כך החברה. עם עריכת הבירור העובדתי יהיה ניתן להכריע בשאלה אם חב המשרד בהשבה של התעשרות שלא כדין מכוח שימוש בכסף בתקופה שבה החזיק בכספי החברה מכוח צו העיקול.

מועד סיום העיקול

16.    אין חולק כי עם פקיעתו או התבטלותו של העיקול הזמני נדרש המחזיק למלא אחר חיוביו החוזיים כלפי הנתבע. כל עיכוב בביצוע התשלום החוזי הוא בבחינת הפרת חוזה המזכה את הנתבע בפיצויים. בעלי-הדין לפנינו חלוקים בשאלה מתי היה על המשרד לשחרר לרשות מפרק החברה את כספי החוב המעוקל. כאמור, כחצי שנה לאחר הטלת העיקול הזמני ניתן צו לפירוק החברה, אך הכסף הועבר לקופת הפירוק רק בחלוף 22 חודשים נוספים, לאחר שהומצאה למשרד החלטה של בית-המשפט בדבר הסרת העיקול וכן שורה של מסמכים ואישורים לדרישת המשרד. בית-המשפט המחוזי קבע כי מרגע מתן צו הפירוק החזיק המשרד בכספים שלא כדין, ועליו לפצות את החברה על הנזק הכספי שנגרם לה. המשרד אינו מקבל קביעה זו וטוען כי היה רשאי להמתין להחלטתו של בית-משפט בדבר ביטול העיקול. על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 עיקול זמני פוקע עם הפסקת התובענה (תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ועד לתיקון משנת תשס"א – תקנה 373). אחת הנסיבות

שבהן עשויה להיפסק תובענה המתנהלת נגד חברה היא כאשר ניתן צו פירוק או מתמנה מפרק זמני לחברה. הדבר עולה מסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש],
תשמ"ג-1983, אשר זו לשונו:

"משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח  בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".   

הוראה זו אמנם קובעת כי אין להמשיך בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית-המשפט, אך ספק אם ניתן ללמוד ממנה על פקיעה אוטומטית של עיקולים זמניים שהוטלו במסגרת הליכים נגד החברה. מטרתה של ההוראה היא למנוע חלוקה בלתי שוויונית של נכסי החברה בין הנושים ולמנוע מימוש אינדיווידואלי של חובות שלא במסגרת מנגנון הפירוק הקולקטיבי (צ' כהן פירוק חברות [10], בעמ' 366; י' כהן דיני חברות (כרך ג) [11], בעמ' 266). אך הוראה זו מותירה שיקול-דעת לבית-המשפט לאפשר בכל זאת להמשיך בהליך קיים. מכיוון שהמשכו של ההליך או הפסקתו נתונים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אין מקום לקביעה כי צו הפירוק, כשלעצמו, מפקיע את העיקול הזמני שהוטל במסגרת אותו הליך. אם כן, אין לבוא בטרוניה למחזיק המסרב לשחרר את הנכס המעוקל בטרם התקבלה החלטה מפורשת של בית-משפט בעניין העיקול. נמצא כי עד ליום שבו הומצאה למשרד החלטתו של בית-המשפט המבטלת את צו העיקול, יש לראות בו כמחזיק כדין מכוח עיקול. החלטה כאמור התקבלה במשרד בנובמבר 1997. עד למועד זה תוכרע סוגיית ההצמדה והריבית על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. ממועד זה ועד לשחרור הכספים בפועל (בפברואר 1998) יש לראות במשרד כמי שהפר את החיוב החוזי. על תקופה זו חלים כללי השערוך הרגילים של חיוב שהופר (ראו ע"א 604/79 ברמן נ' יאיר [7]). הפיצויים נקבעים לאור שיעורו של נזק הממון, הניתן להערכת כספית, לרבות כל חסרון כיס ומניעת רווח שנגרמו לנפגע (ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' טביק [8]). על בית-המשפט לבצע הערכה עצמאית של נזק זה, ואין מקום להסתמך בעניין זה על הפשרה שאליה הגיעו הצדדים בסוגיה אחרת.

17.    התוצאה היא כי אנו מחזירים את הדיון לבית-המשפט המחוזי לבירור סוגיית ההתעשרות של המשרד במהלך התקופה שבה עוכב פירעון החוב הכספי לחברה בשל העיקול הזמני. בנוסף יפסוק בית-המשפט המחוזי בדבר שיעור הצמדה וריבית ממועד ביטול צו העיקול ועד לתשלום בפועל, בהתאם לעקרונות דיני החוזים. אין צו להוצאות.

השופטת ד' דורנר

          אני מסכימה.

השופט א' א' לוי

          אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק. ניתן היום, כ"ד בשבט תשס"ד (16.2.2004).