איזון משאבים - עמ"ש (נצ') 15976-05-15 ר.ב. נ' ח.ס (01 יוני 2016)

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
עמ"ש 15976-05-15 ר.ב. נ' ח.ס. ואח' עמ"ש 16358-05-15 א.ב. נ' ח.ס. ואח'

בפני	סגן הנשיא השופט זיאד הווארי – אב"ד כב' השופטת אסתר הלמן כב' השופט ערפאת טאהא
המערערת בע"א 15976-05-15:		ר.ב. (המשיבה בע"א 16358-05-15)
נגד
המשיבים בע"א 15976-05-15:		1.ח.ס. 2.א.ב. (המערער בע"א 16358-05-15)

חקיקה שאוזכרה:

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973: סע'  5, 5(א), 5(א)(1), 6(ג), 6(ד)(1), 9

חוק המתנה, תשכ"ח-1968: סע'  5

חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: סע'  2

כתבי עת:

שחר ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים", חוקים, גליון א (2009) 227

 ג' טדסקי, "איזון המשאבים בין בני", הפרקליט, כרך ל (תשל"ו) 76

פסק דין

סגן הנשיא השופט זיאד הווארי – אב"ד:

1.         בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת רונית גורביץ) בתיקי תמ"ש 26191-02-10,   12262-11-08, 12176-11-08 ו- 15913-12-08, אשר ניתן ביום 18/03/15.

2.         פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן בארבע תובענות שאוחדו ועניינן הינו מקרקעין הכוללים מלונית ודירת מגורים (להלן: "הנכס", "המלונית" או "העסק").

3.         רקע עובדתי בתמצית:

א.         המשיב בשני הערעורים (להלן: "המשיב") מתגורר בחו"ל ושם מרכז חייו.

ב.         המערערת בעמ"ש 15976-05-15, (להלן: "המערערת" או "האישה") והמערער בעמ"ש 16358-05-15, (להלן: "המערער") הינם אחים.

ג.         ביום 13/08/03 נישאו המשיב והמערערת זל"ז כדמו"י בישראל. בתקופת נישואיהם התגוררו הצדדים בחו"ל ונהגו לבקר בארץ לעיתים תכופות. לבני הזוג אין ילדים.

ד.         בחודש דצמבר 2003, עת התגוררו בני הזוג בחו"ל, נרכש הנכס נשוא פסק הדין בהתמחרות מכונס הנכסים עו"ד מקלנן (להלן: "עו"ד מקלנן"), וזאת באמצעות המערער. על פי חוזה המכר, הנכס נרכש תמורת סכום של 151,000 דולר ונרשם על שמם של שני בני הזוג.

ה.        ביום 19/04/04 אושר הסכם המכר על ידי כב' השופטת רבס בבית המשפט קמא.

ו.          ביום 26/09/04 חתמה המערערת על תצהיר מתנה לפיו העבירה למערער את מלוא זכויותיה בנכס.

ז.         במהלך השנים שופץ הנכס בשלבים: תחילה נבנתה המלונית המשמשת עסק להשכרת חדרי נופש והחלה לפעול בשנת 2005, לאחר מכן בשנת 2006 נבנתה קומת חדרי נופש נוספת במלונית, ובשנת 2007 נבנתה דירת מגורים – נופש לשימוש המשיב והמערערת.

ח.         לימים, נישואי הצדדים עלו על שרטון. ביום 08/10/07 הגישה המערערת תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בטבריה. באותו מועד, חתמה על תצהיר לביטול המתנה. הצדדים התגרשו בחודש יולי 2009.

ט.        בבית משפט קמא טען המשיב, כי המערער סירב לפניותיו לפנות את המלונית בטענה כי הוא "שותף" בעסק, והמערערת סירבה לפנות את דירת המגורים בנכס בטענה כי היא בעלת מחצית הזכויות בנכס ומכאן התביעות שהוגשו.

4.         התביעות בבית המשפט קמא:

א.         התביעה הראשונה (תמ"ש 12176-11-08)  הינה תביעה לביטול תצהיר מתנה שהגישה המערערת נגד המשיב, בעלה לשעבר.

ב.         התביעה השנייה (תמ"ש 26191-02-10)  הינה תביעה שהגיש המשיב נגד המערערת לסילוק ידה מהנכס, למתן חשבונות ולתשלום פיצוי והשבה.

ג.         התביעה השלישית (תמ"ש 12262-11-08) הינה תביעה שהגיש המשיב נגד המערער לסילוק ידו מהנכס, למתן חשבונות ולתשלום פיצוי והשבה.

ד.         התביעה הרביעית (תמ"ש 15913-12-08) הינה תביעה שהגיש המערער נגד המשיב למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא שותף מלא במחצית הזכויות והמוניטין של העסק. 

5.         פסק דינו של בית משפט קמא:

פסק דינו של בית משפט קמא, אשר השתרע על כ- 50 עמודים, דן בפרוטרוט במכלול היחסים ששררו בין כל הצדדים, לרבות היחסים בין המשיב והמערער, שכללו בין היתר טענת המערער לקיומה של שותפות ביניהם. כן דן בית המשפט קמא ביחסים שבין המשיב לאישה, בתוך כך דן בתביעת המערערת לביטול תצהיר המתנה, וכן תביעת המערערת לזכויות בנכס מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). לאחר שניתח בית המשפט קמא את מכלול הראיות של הצדדים, הגיע למסקנות הבאות:

במישור היחסים בין המשיב לאישה:

א.         המשטר הרכושי החל על מערכת היחסים בין בני הזוג הוא הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג וזאת נוכח מועד נישואי הצדדים בצירוף העובדה כי לא נערך הסכם ממון. בית המשפט קמא סקר את הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו והפסיקה הנוהגת.

ב.         בית המשפט קמא עמד על הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון: "עם התרת הנישואין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג..." כאשר לצדו של כלל זה מנה המחוקק שלוש קטיגוריות של  נכסים וזכויות ששוויים לא יאוזן בעת פקיעת הנישואין. בענייננו, כך קבע בית המשפט, רלוונטי המצב הקבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, העוסק ב"נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". כאמור, נכסים אלה, המכונים גם "נכסים חיצוניים", לא יאוזנו בעת פקיעת הנישואים. בית המשפט קמא סקר את ההלכות הנוגעות לכלל זה.

ג.         בית המשפט קמא קיבל את גרסת המשיב, לפיה מקורם של הכספים בהם נרכש הנכס הוא מעבודתו, עובר לנישואין, כאשר הכספים הועברו ארצה במשך שנים על ידו ובאמצעות קרובי משפחה במזומן וזאת בכדי לעקוף חוקי מס. משכך, נפסק כי הוכח על ידי המשיב כי הנכס נשוא התובענות הינו בגדר "נכס חיצוני", אף שנרכש לאחר שנישאו הצדדים, וככזה אינו נכס בר איזון.

ד.         בית המשפט קמא דחה את הסעד העיקרי שהתבקש על יד המערערת– ביטול העברה במתנה של זכויותיה בנכס. בית המשפט בחן את טענת המערערת לביטול תצהיר המתנה מחמת פגמים שנפלו בו בפן ההסכמי – הטעייה, כפייה ועושק. בסופו של דיון קבע, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי החתימה על תצהיר המתנה נעשתה תוך ניצול חולשתה ובהעדר גמירות דעת. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המערערת בדבר יחס מחפיר מצדו של המשיב כלפיה, יחס אשר לו הוכח עשוי היה לאפשר לה לחזור בה מהסכמתה למתנה, בהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה").

ה.        כאמור, נקבע כי המשיב הוא בעליו הבלעדי של הנכס. בנוגע למהימנותו של המשיב קבע בית המשפט קמא כי: "גרסתו של התובע (המשיב, ז.ה.), לפיה הנכס נרכש מכספים שחסך מפירות עמלו משך כל השנים עובר לנישואין הייתה עקבית, מהימנה ומתיישבת עם הגיונם של דברים והשכל הישר" (סעיף 110 לפסק הדין).

ו.          באשר לסעד החלופי שנתבע – איזון שווי ההשבחה של הנכס אשר בוצעה במהלך הנישואין – סעד זה התקבל ביחס לדירת המגורים ונדחה ביחס למלונית. בכל הנוגע למלונית נקבע כי הוכח שהשבחת המלונית מומנה באמצעות כספים שצבר המישב עובר לנישואין ולא במהלכם, וכי המערערת לא הציגה נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לנישואים מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף במלונית. מנגד, לגבי דירת המגורים נקבע כי המשיב הצהיר הצהרות מפורשות שמהן ניתן ללמוד על כוונה לשתף ועל כן המערערת זכאית למחצית הזכויות בה. נקבע כי פינוי הדירה על ידי המערערת יתבצע בכפוף להעברת מחצית חלקה בדירה בקיזוז דמי שימוש ראויים אך לא בטרם חלוף 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה.

טענת המערער לקיומה של שותפות בינו לבין המשיב:

א.         לאחר שבחן את מכלול הראיות שבפניו, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי לא הוכחו יחסי שותפות בין המערער לבין המשיב ביחס לעסק ועל כן דחה בית המשפט קמא את הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי אין חולק על כך שבין הצדדים לא נחתם כל הסכם שותפות בכתב. ואולם, כך המשיך וקבע, בהתאם להלכה הפסוקה, שותפות ניתן לייסד לא רק באמצעות הסכם בכתב, כי אם גם לפי הסכם מכללא, עליו ניתן ללמוד מהתנהגותם של הצדדים ומן הנסיבות.

ב.         בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי הנטל להוכחת קיומם של יחסי שותפות מוטל על הטוען זאת, בענייננו– המערער. בית המשפט קמא סקר את הראיות ששמע ופירט את הנסיבות שהביאוהו לקבוע כי המערער לא עמד בנטל השכנוע להוכיח שטיב ההסכמה בינו לבין המשיב הייתה להקנות לו מעמד של שותף בעסק, להבדיל ממעמד של עובד או מנהל שכיר.

ראשית, ציין בית המשפט קמא כי בגרסתו של המערער נפלו סתירות מהותיות רבות הנוגעות לאופי השותפות הנטענת והיקפה, אשר יש בהן כדי לפגוע באופן מהותי באמינותו ומהימנותו של המערער. כך, למשל, בכתב התביעה טען המערער כי היה שותף מלא בנכס עוד מלכתחילה, עת נרכשו המקרקעין על ידי בני הזוג בעוד שבחקירתו הנגדית סתר עצמו בכך שצמצם את היקפה של השותפות וטען כי מדובר בשותפות בהשבחת הנכס / העסק וכי הוא לא טוען לבעלות בנכס.  בית המשפט קמא קבע כי גם גרסתה של המערערת באשר לטענת השותפות התפתחה עם ניהול התיק, כאשר בתחילה טענה כי בני הזוג רכשו את הנכס וכי המערער פעל רק כמיופה כוחם ובהמשך טענה כי המערער היה נציגם של בני הזוג וסוכם עמו כי הוא ינהל את העסק. המערערת טענה לראשונה לקיום השותפות הנטענת רק בתצהיר עדותה הראשית ולאחר שהגיש המערער את תביעתו.

בית המשפט המשיך ופירט סתירות בעדותו של המערער וסיכם בקובעו, ברחל בתך הקטנה, כי: "עדותו של הנתבע הייתה פתלתלה, לא מהימנה, רווית סתירות ולא ניתן היה לסמוך על דבריו ולקבוע ממצאים עובדתיים אך ורק על פי טענותיו בעל פה" (סעיף 49 לפסק דינו של בית המשפט קמא). בית המשפט הוסיף וסקר את הכשלים בגרסתו של המערער – כך, המערער כשל להסביר כיצד, בנוסף לרווחי המלון, הוא גם השקיע כספים פרטיים וחסכונות אישיים, כאשר הדבר לא נכלל בהסכם השותפות הנטען; המערער לא הציג תחשיב מסודר לגבי עלות השבחת הנכס כולו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסתו לפיה סוכם על שותפות בהשבחת הנכס ללא כל קשר לכמות ההשקעה הכספית ברכישת ושיפוץ הנכס, ובפרט שלא יצאה מכיסו, אינה מתקבלת על הדעת ומנוגדת לכל היגיון מסחרי. בית המשפט קמא הפנה לכך כי המערער אף לא פירט האם סוכמה תקופת השותפות ואופן פירוקה וכן לעובדה כי לא הוכח כי הצדדים הציגו עצמם כלפי כולי עלמא או כלפי הרשויות כשותפים. בית המשפט המשיך ופסק, כי משנקבע כי בין השניים לא התקיימה שותפות, נשמטה הקרקע תחת דרישתו של המערער להחזר כספי ההשקעה, שלא הוכחו, ומחצית משווי העסק והשבחתו. כפועל יוצא, נקבע כי על המערער לסלק את ידו מהנכס תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ג.         אולם, באשר לסעד החלופי בגין חלקו של המערער ביזמות ובטיפול בהקמת הנכס, פסק בית המשפט קמא כי הוכח כי המערער השקיע מאמצים רבים בבניית העסק והקמתו וכן בתפעולו השוטף. בנסיבות אלה מצא בית המשפט קמא לפסוק למערער סכום של 301,000 ₪ בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן החל מיום 01/04/12.

ד.         עם זאת, נקבע כי סכום זה לא ישולם לידי המערער עד אשר תוכרע תביעה שהגיש המשיב כנגד המערער, בה עתר להשבת כספי ההשקעה במלונית והעלמת הכנסות שוטפות.

6.         הערעורים:

המערערת מצדה, והמערער מצדו, לא השלימו עם תוצאות פסק הדין והגישו את הערעורים שבפנינו. להלן יובאו, בקציר האומר, טיעוני הצדדים בערעורים שהגישו.

ערעור האישה (עמ"ש 15976-05-15)

בערעורה מעלה המערערת מספר טעמים, בגינם היא סבורה כי יש לשנות מתוצאת פסק הדין. להלן אסקור עיקר טיעוניה:

א.         הפן הראייתי – המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי הנכס הינו "נכס חיצוני" לנישואין ועל כן אינו נכס בר איזון. כפועל יוצא, טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי הכספים ששולמו עבור הנכס והשבחתו הינם כספים שהם פרי עבודתו של המשיב במהלך הנישואין.

(1)        המערערת מפנה לסעיף 9 לחוק יחסי ממון, הקובע מי שטוען להחרגת נכס ממסת האיזון הוא מי שהנטל להוכיח זאת חל עליו. המערערת מפנה לפסיקה, לפיה הדברים תקפים גם ביחס להשבחה שנעשתה בתקופת הנישואין.

(2)        המערערת טוענת כי המשיב לא הוכיח כי הכספים שהושקעו ברכישת הנכס ובהשבחתו הם כספים שצבר קודם לנישואין. נטען, כי בית המשפט קמא התעלם באופן תמוה ובלתי הגיוני מהתנהלותו הלא תקינה של המשיב בכל הנוגע לאי הגשת מסמכים מחשבונותיו בבנקים בחו"ל. לטענתה, בנקל יכול היה המשיב להציג מסמכים בנקאיים, המעידים על משיכות הכספים במזומן מחשבונותיו בחו"ל. המדובר בראייה מהותית ומכרעת, אשר יש ליחס לחובתו של המשיב את אי הבאתה. זאת ועוד, המערערת מפנה להחלטה בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 1.3.2010 (תמ"ש 12262-11-08, כב' השופטת המנוחה נסרין בשארה-כרייני ז"ל), לפיה היה על המשיב להמציא לאישה ולמערער בתוך 30 יום תדפיסי חשבון בנק לתקופה שמחודש 07/2003 ועד 10/2007 וזאת כנגד תשלום עלות המצאת המסמכים. לטענת המערערת, המשיב טרפד החלטה זו ונמנע מהמצאת דפי החשבון פעם אחר פעם. לטענתה, המשיב הציג תדפיסי בנק אשר אינם רלוונטיים להליכי הבנייה ועל כן ביום 3.6.2010 ניתנה החלטה נוספת, לפיה על המשיב להודיע אם תדפיסי החשבון אשר הומצאו מתייחסים לחשבון ששימש למימון רכישת הנכס וההשקעות שבוצעו בו, ונקבע כי אם התשובה הינה שלילית, על המשיב למסור פירטי החשבון הרלוונטיים לענייננו ולהעביר תדפיסי הבנק מהתקופה נשוא ההחלטה הראשונה. ביום 5.11.2010 ניתן צו גילוי מסמכים (כב' השופט א' זגורי), בהתאם להסכמת הצדדים בדיון ביום 3.11.2010, לפיו הותר לאישה לפתוח הליך בחו"ל לשם קבלת המסמכים הבנקאיים. אולם, כך טוענת עתה המערערת, המשיב סיכל את ההליך שהתנהל בחו"ל וטען כי אין ליתן תוקף להסכמתו שניתנה בארץ. בסופו של יום, ועד סופו של ההליך בפני בית המשפט קמא, לא הציג המשיב כל מסמך בנקאי מחייב הנוגע לחשבונות מהם נטען כי נמשכו הכספים ששימשו לצורך רכישת הנכס והשבחתו. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא משלא זקף לחובת המשיב את העובדה כי הפר ביד גסה החלטות שיפוטיות וצו שיפוטי שניתן על דעתו. המערערת שבה ומדגישה כי לא הוצג ולו דף חשבון אחד משני חשבונות הבנק הרלוונטיים ואשר נטען כי מהם נמשכו הכספים.

(3)        המערערת טוענת בערעורה, כי שגה בית המשפט קמא שגיאה מהותית וקשה, כאשר בהיעדר תדפיסי בנק מטעמו של המשיב, הוא  קיבל ונסמך על "מכתבים בנקאיים" שהציג המשיב, מכתבים אשר הוגשו חרף התנגדות המערערת. המדובר במכתבים שכתב אדם זר מחו"ל, שכלל לא הוזמן לעדות ולא נחקר. המערערת טוענת כי לא מדובר ברשומה מוסדית בנקאית. ראשית – אין עסקינן בתדפיסי בנק כי אם במכתב הנושא לכאורה לוגו של בנק ונכתב על ידי גורם לא ידוע. אף לו המדובר ברשומה מוסדית, הרי שמדובר ברשומה מוסדית זרה הטעונה הוכחה מלאה. זאת ועוד, המערערת טוענת, כי בית המשפט קמא התעלם לחלוטין מהעובדה כי המכתבים שהמציא המשיב, לאחר שהפר ללא מפריע צווים שיפוטיים כאמור, הם מכתבים מוזמנים, כאשר מנוסח המכתב עצמו עולה כי נכתבו לבקשת המשיב.

(4)        המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא כאשר הסיק מן המכתבים כי הסכום שהוציא המשיב מחשבונו, סך של 683,000 יורו, הוצא במזומן. במכתבים מצוין סך המשיכות, אך לא מצוין בהם ולו ברמז כי המשיכות נעשו במזומן, דבר התואם לכאורה לגרסתו לפיה הכספים הועברו על ידו ועל ידי קרובי משפחה במזומן מחו"ל. אותן "משיכות" המצוינות באותם מכתבים עשויות היו להיות העברות כספים לחשבונות אחרים בחו"ל, כרטיסי חיוב, העברות בנקאיות, השקעות ועוד. בנסיבות אלה, כך טוענת המערערת, לא ברור כיצד הסיק בית המשפט קמא כי המדובר בכספים אשר לכל הפחות חלקם הושקעו בהשבחת הנכס.

(5)        נטען בערעור, כי העובדה לפיה אין חולק כי סכומי כסף גדולים הועברו מחו"ל ארצה במהלך הנישואין, מחייבת הוכחה של המשיב כי כספים אלו אינם כספים שנצברו במהלך הנישואין.  הנטל להוכיח זאת מוטל על המשיב הן מכוח הלכת השיתוף, הן מכוח חובת הגילוי המוגברת הקבועה בחוק יחסי ממון והן מכוח הכלל הפסיקתי הקובע כי חובת המצאת המידע והמסמכים, במסגרת חוק יחסי ממון, מוטלת על מי שהמידע ו/או המסמכים הינם ברשותו.

(6)        מוסיפה המערערת וטוענת, כי הוכיחה בראיות כי השקיעה בחיים המשותפים ובנכס סכומי כסף גדולים. כך בין השאר, סך של 200,000 ₪ שהיו בחשבונה קודם לנישואין והושקעו בחיים המשותפים. המערערת הוכיחה את טענותיה בראיות, בתוך כך הציגה את כל תדפיסי חשבונות הבנק. המערערת אף מפנה לעדותו של המשיב בפני בית המשפט קמא מיום 6.2.13, שם ציין "כל מה שעזרה בהתחלה היא בזבזה יותר"  (עמ' 63 לפרוטוקול, שורה 7). לטענת המערערת, הנה כי כן המשיב עצמו הודה כי המערערת הביאה עמה כסף לנישואין. המערערת טוענת כי הנמקתו של בית המשפט קמא, לפיה הוכח כי רמת חייה אשר סיפק המשיב לאישה אכן היתה גבוהה, אינה רלוונטית ואינה ראויה ויש לדחותה.

ב.         סוגיית ביטול המתנה – המערערת טוענת לעניין זה כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את טענותיה בכל הנוגע לפגמים ברצונה, פגמים אשר בעטיים היא סבורה כי יש לבטל את הסכם המתנה. בנוסף המערערת טוענת, כי בשל העובדה כי חוזה המתנה נחתם בטרם נעשתה ההשבחה בנכס לא ניתן לומר כי המתנה כוללת את ההשבחה שבוצעה אחריה, בשנות נישואי הצדדים.

ג.         סילוק היד מדירת המגורים – המערערת טוענת כי משנקבע כי דירת המגורים הינה חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג, לא היתה כל הצדקה כי בית המשפט קמא יורה לה לסלק את ידה מהדירה. המדובר בדירת המגורים בה מתגוררת המערערת מזה 7 שנים ומגדלת בדירה את בנם של בני הזוג. היא טוענת, כי היה על בית המשפט קמא להורות על פירוק השיתוף בדירה על פי דין ולא לקבוע אפריורית כי היא זו שתסלק את ידה מהדירה ותקבל מחצית משוויה בהתאם להערכה שמאית.

ד.         פסיקת דמי השכירות – המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא משחייב אותה בתשלום שכר ראוי בגין השימוש בדירת המגורים. ראשית, נטען כי  המשיב זנח כליל בסיכומיו את הדרישה לתשלום שכר ראוי. שנית, נטען כי חרף קביעת בית המשפט קמא (השופטת המנוחה כרייני ז"ל) לפיה על המשיב לפצל תביעותיו, לא הגיש המשיב תביעה נפרדת לעניין זה. שלישית ואחרונה, נטען כי אף לו היה מקום לפסוק שכר ראוי, הרי שנוכח הכלל המצוי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אין לפסוק השבה מקום בו ההשבה "אינה צודקת בנסיבות העניין" וכך נטען כי הדבר בענייננו.

ה.        הוצאות ההליכים בחו"ל – המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא משלא חייב את המשיב בהוצאות ההליכים שהיה על המערערת לנקוט בחו"ל, הליכים אותם סיכל המשיב חרף ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין זה ועל דעתו.

ו.          המערערת מצביעה על העוול הגדול אשר נגרם לה, לטענתה, מתוצאת פסק הדין. תוצאת פסק הדין הינה כי המערערת תקבל 50% מערך הדירה (325,000 ₪) בהפחתת השכר הראוי (100,000 ₪), כלומר 225,000 ₪. בשים לב לעובדה כי הוכח כי בחשבון הבנק שלה עם כניסתה לנישואים היה סך של 200,000 ₪, ובשים לב לעובדה כי נשאה בתשלום עשרות אלפי שקלים בהליכים שניהלה בחו"ל לגילוי החשבונות, יוצא כי המערערת יוצאת בחסר. מלבד העוול הגדול שנגרם לה לגופה של תביעה זו, הרי שמדובר בעוול כפול ומכופל, שכן תוצאת פסק הדין גוזרת את דינה של התביעה לאיזון משאבים המתנהלת בין בני הזוג. נטען, כי בית המשפט קמא הכשיר למעשה את אי הצגת המסמכים, בכך שקבע ממצאים עובדתיים ללא בסיס ראייתי מכריע. משבחר בית המשפט קמא ליתן אמון בגרסתו של המשיב, ללא שזה תמך גרסתו בראיות, התקבלה למעשה הטענה כי לא נצבר כל רכוש משותף כל משך הנישואין, ואם כך הדבר – התאיינה התביעה לפירוק השיתוף.

תשובת המשיב לערעור האישה:

מנגד, טוען המשיב, כי דין הערעור לדחייה. לדידו, המדובר בערעור התוקף, רובו ככולו, ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שעשה בית המשפט קמא. המשיב טוען, כי קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר היות הנכס והשבחת הנכס "נכסים חיצוניים" הינן קביעות המבוססות על עיון בחומר ראיות הכולל מאות מסמכים ושמיעת הצדדים ועדיהם. המשיב מפנה לכלל, לפיו ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים במקרים חריגים בלבד, קל וחומר כאשר עסקינן בבית המשפט לענייני משפחה.

המשיב ממשיך ודוחה את טיעוני המערערת בכל הנוגע לקבילות המכתבים שהוגשו מחו"ל. הוא שב ומפנה לכלל לפיו בית המשפט לענייני משפחה אינו כבול לדיני הראיות שבדין הכללי. מעבר לאמור, לטענתו, המערערת לא העלתה בפני בית המשפט קמא כל טענה בדבר זיוף ולא טענה כי נפל פגם במסמכים. יתרה מכך, המשיב טוען, כי בא כוחו הצהיר לפרוטוקול בית המשפט קמא, כי במידה והמערערת טוענת כי המסמך מזויף יוטס לעדות מי שחיבר אותו (תוך שהוא מציין, כי במידה וייקבע כי המסמך אינו מזויף המערערת היא שתחויב בהוצאות), אולם המערערת בחרה שלא לקבל את ההצעה.

לעניין טענותיה של המערערת בדבר סילוק ידה מהדירה טוען המשיב כי בדין קבע בית המשפט קמא כי על המערערת לפנות את הדירה. לטענתו, מיקום הדירה, בקומה מעל המלונית, יוצר מצב המחייב פינוי הדירה על ידי המערערת. המשיב טוען, כי הגישה לגג המלונית עוברת דרך דירת המערערת ולא ניתן להותיר בידה את השליטה על מעבר זה. זאת ועוד, לטענתו, לאור יחסי העויינות בין הצדדים אין זה סביר כי הדירה תישאר בחזקת המערערת, כאשר הגישה אל הדירה מחייבת מעבר במלונית. המשיב מפנה לסעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון, הקובע כי "באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות..." ובהמשך נקבע בסעיף 6(ד)(1) כי לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין השאר, ב"גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג".

המשיב כופר בטענה לפיה דמי השימוש הראויים נפסקו לטובתו חרף וויתורו על רכיב זה בתביעה ומפנה לסיכומיו בפני בית המשפט קמא, שם ביקש כי בית המשפט קמא יכריע "בשאר תביעות הצדדים".

דיון והכרעה (ע"א 15976-05-15)

דין ערעורה של האישה להידחות, אך שלא מטעמיו של בית המשפט קמא, כפי שיפורט להלן.

בית המשפט קמא קבע, כממצא שבעובדה, כי חרף העובדה כי עסקינן בנכס אשר נרכש בעת שהיו בני הזוג נשואים, הרי שיש לסווגו כ"נכס חיצוני", היינו נכס שאינו בר איזון בעת פרידת בני הזוג, וזאת לאור הסכם המתנה עליו חתמה המערערת ביום 26/09/04. בתוך שקבע כן, דחה בית המשפט קמא את תביעת המערערת לביטול הסכם המתנה, תוך שהוא קובע שתי קביעות עיקריות – האחת, נקבע כי יש לקבל את גרסת המשיב ולפיה תצהיר המתנה נחתם כאקט פרוצדורלי בלבד, שכן הנכס אמור היה להירשם מלכתחילה על שמו של המשיב בלבד ונרשם על שמם של שני בני הזוג בניגוד להוראותיו הברורות; השנייה – בית המשפט קמא קבע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי יש לבטל את תצהיר המתנה מחמת פגמים בפן ההסכמי (הטעייה, כפיה ועושק). בקביעות אלה אין בדעתי להתערב. עסקינן בקביעות עובדתיות, אשר ההלכה בהקשר זה ידועה, ולפיה, ככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ותעשה כן אך במקרים חריגים המצדיקים התערבות.  (ראה לעניין זה, למשל: ע"א 1242/04‏  ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (, 11.09.2006), ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי,  תק-על 98(2) 1235, 1240 (1998); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 221 (2005), וההפניות שם).

הנה כי כן, נקודת המוצא לדיון בטענות המערערת הינה כי הנכס הינו נכס חיצוני ואינו בר איזון.

ואולם, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לשאלת השבחת הנכס, השבחה שאין עוררין כי נעשתה לאחר מועד החתימה על תצהיר המתנה. בפסיקה הוכרה זכותו של בן-הזוג האחר לקבלת חלקו ב"נכס ההשבחה", קרי השבחת הנכס שאינו בר-איזון, כאשר "נכס ההשבחה" הוכר כנכס כשלעצמו, אשר לכאורה נצבר במהלך הנישואין (עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני,  (2010). ואכן, בסעיף 122 לפסק דינו של בית המשפט קמא, דן בית המשפט קמא בשאלת השבחת הנכס, וקבע את הדברים הבאים:

"122. לעומת זאת, השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג יחד או מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג בתקופת הנישואין, עבודה או השקעה שבעקבותיה הושבח הנכס, הרי שיש להתייחס אליה כאל תוספת לנכס אולם כעומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי, אשר הושג כתוצאה מהשקעה ומעשים של בן זוג או בני הזוג שנוצרה בתקופת הנישואים כתוצאה ממאמץ של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין, ובתור שכזה – לנכס בר-איזון.  

(ראה פסק דינה של כבוד סגנית הנשיא השופטת נילי מימון בתמ"ש 21342/04 מיום 24.6.08 פורסם במאגרים) וכן ראה תמ"ש 35944-02-11 מיום 14.3.13 פורסם במאגרים ועמ"ש (ת"א) 1279/07 מיום 28.6.10 פורסם במאגרים ומאמרו של פרופ' גד טדסקי "איזון המשאבים בין בני  זוג" הפרקליט ל' (תשל"ו) 76, עמ' 87-88 ו- 94-95).

הראציונל לכך נעוץ בכך, שבמקרה בו נכס חיצוני הושבח על ידי נכסים בני-איזון, מקור ההשבחה הוא בהשקעה משותפת של שני בני הזוג, כאשר לולא השקעה זו לא הייתה ההשבחה באה לעולם, ולפיכך היא בגדר הישג משותף של בני הזוג. [...]".                    

         (ההדגשות אינן במקור, ז.ה)

במאמר שחיבר פרופ' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים  ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" (חוקים א 2009, 227; להלן - ליפשיץ), סוקר המחבר ליפשיץ את התפתחות הפסיקה בכל הנוגע להשבחת אותם נכסים אשר אינם ברי איזון, אך למרות זאת נקבע בפסיקה כי יש לכלול אותם במסגרת האיזון. ככלל, מציין ליפשיץ, "פירות" אשר הינם בגדר השבחה טבעית, דינם כדין הנכס החיצוני. כך, הרי שריבית על קרן פרטית, עליית ערך של תיק השקעות פרטי או דמי שכירות מדירה פרטית, שנשמרו בנפרד מכלל נכסי המשפחה, ייחשבו פרטיים ולא ייכללו באיזון המשאבים. ואולם, ליפשיץ סבר, כי יש לקבוע שני חריגים לכלל היסודי לפיו "דין הפרי כדין העץ". על פי החריגים הללו, פירות, השבחה או תחליפים של נכסים פרטיים ייחשבו לנכסים ברי-איזון בשני מצבים:

"במצב הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, כגון: טיפול בתיק השקעות על ידי הבעלים הרשום המטפל בתיקו האישי כחלק מעבודתו המקצועית, השבחת ערך של חברה פרטית על ידי בעל מניות העובד בחברה באופן שעבודתו מסוגלת להשפיע על ערך המניות  שלה או השבחת נדל"ן והשכרתו הנעשות במהלך הנישואים בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות. במצבים מעין אלה, יש לראות את תוספת הערך כפרי מאמץ משותף שיש לכלול באיזון המשאבים, בעוד הנכס עצמו (ללא התוספת) אינו בר-איזון. במצב השני, שיתוף בן הזוג שהנכסים החיצוניים אינם רשומים על שמו, בניהול הנכסים החיצוניים, שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכסים החיצוניים, ערבוב הפירות המופקים מהנכסים החיצוניים עם הנכסים המשותפים או ערבוב תחליפי הנכס החיצוני עם כלל הנכסים הזוגיים – כל המקרים הללו ילמדו על כוונת שיתוף בפירות הנכסים הפרטיים או אפילו בנכסים הפרטיים עצמם,  ולכן השבח הפירות והתחליפים ייחשבו משותפים". (עמ' 17-19).

יובהר, כי הכלל לפיו "הפרי הולך אחרי העץ", אינו רלוונטי לעניינו. כלל זה יש להחיל כאשר עסקינן ב"פירות" של נכס חיצוני. השבחת הנכס, שנעשתה בעמל ובהשקעה כספית ניכרת, אינה בגדר "פרי" שנשא הנכס כי אם נכס עצמאי ונפרד, שנצבר בעת נישואי הצדדים. שונים הם פני הדברים לו עסקנו, לשם הדוגמא, ברווח שנוצר כתוצאה מעליית שווי השוק של הנכס החיצוני. במקרה שכזה היינו רואים בנכס החיצוני את "העץ" ואת הרווח שנוצר "פרי" ההולך אחריו, היינו – אינו בר איזון. ואולם, אין זה המצב בענייננו. אשוב ואדגיש כי אין אנו עוסקים בסכום השבחה מינורי, כי אם השבחה העומדת בבסיס שוויו הנוכחי של הנכס.

בענייננו, עסקינן בנכס שעיקר שוויו הוא יציר ההשבחה.  השבחה זו לא נוצרה יש מאין, אינה תוצר של משך תקופה או תנאי שוק, כי אם תוצר של השקעה כספית ניכרת ומאמץ ניכר. ואכן, כפי שהראיתי לעיל, בית משפט קמא אכן קבע כי יש לראות ב"נכס ההשבחה" נכס חדש בעל אופי עצמאי (סעיף 122 לפסק הדין), אשר נוצר במהלך הנישואין. ואולם, חרף קביעתו כך בפסק הדין, בהמשך הדיון שערך פנה בית המשפט קמא וביקש להחיל על אותו נכס חדש ועצמאי את הכלל החל לגבי נכס חיצוני, לפיו על המערערת מוטל הנטל להוכיח כוונת שיתוף ברכוש החיצוני ובכך שגה בית המשפט קמא.

המשטר הרכושי החל בענייננו הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-197 (להלן: "החוק"), ולפיו:

"עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-זוג (להלן – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג...".

הנה כי כן, זכותה של המערערת למחצית שווי נכס ההשבחה היא זכות שבדין וככזו אין היא נדרשת להוכיח קיומה. הדרישה כי המערערת תוכיח כוונת שיתוף עומדת בניגוד לכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 5(א) לעיל ולפיו בעת פקיעת הנישואין יתחלקו נכסי בני הזוג בחלקים שווים בין השניים, ללא קשר לשאלה על שם מי רשום הרכוש ומבלי שיידרש בן הזוג להוכיח מאמץ משותף ו/או אורח חיים תקין ו/או כוונת שיתוף. לאור הדברים הנ"ל ולאור קביעתו המפורשת של בית המשפט קמא בסעיף 122 לפסק דינו, סבורני כי שגתה כב' השופטת קמא כאשר הטילה על המערערת את הנטל להוכיח כוונת שיתוף מצד בעלה, שכן במצב הדברים בו עסקינן יש להטיל על המשיב את הנטל להוכיח כי את "נכס ההשבחה" יש להוציא מכלל מסת הרכוש אותו יש לאזן. בנסיבות האמורות מתייתר הדיון שערך בית המשפט קמא בדבר השקעותיה הנטענות של המערערת בנכס בתקופת הנישואין, וזאת מבלי לנקוט עמדה באם המערערת עמדה בנטל להוכיחן או לאו, שכן על המערערת לא מוטל נטל כלשהו להוכיח השקעות שכאלה.

הנה כי כן, את הדיון אשר ערך בית המשפט קמא בראיות היה עליו לערוך כאשר נקודת ההנחה הינה כי "נכס ההשבחה" הינו נכס משותף בר איזון. במצב דברים זה, על המשיב מוטל הנטל להוכיח כי יש להוציא את הנכס מכלל מסת הרכוש ולא כפי שעשה, עת בדק אם הוכיחה המערערת כוונת שיתוף או לאו.

היפוך נטל הראייה עשוי היה לשנות את התוצאה ואולם, במקרה שלפני סברתי כי אין בהיפוך הנטלים בכדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

אכן, למסקנתה בדבר זכויות המערערת בנכס ההשבחה הגיעה כב' השופטת קמא מתוך אספקלריה לפיה המערערת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכס. ואולם, למסקנה זהה ניתן להגיע מתוך ניתוח מקיף שערכה כב' השופטת קמא בגרסתו של המשיב, תוך שהיא קובעת כי "גרסת התובע נתמכה בעובדות, בהיגיון ובראיות חיצוניות" (סעיף 132 לפסק הדין קמא). בסעיף 142 לפסק הדין סיכם בית המשפט וקבע, כי "די במסמכים שהומצאו ובעדויות שנשמעו כדי להוכיח כי השבחת הנכס מומנה באמצעות כספים שצבר התובע עובר לנישואין ולא במהלכם, וכי הנתבעת לא הציגה נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לנישואים מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף במלונית". עניינו הרואות, מעבר לבחינה האם הוכיחה המערערת כוונת שיתוף, בחן בית המשפט קמא את גרסת המשיב וקבע, כממצא פוזיטיבי, כי המשיב עמד בנטל להוכיחה.

כלל הוא, כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים תיעשה במשורה ורק במצבים בהם ממצאיה של הערכאה הדיונית אינם מתיישבים עם הראיות, או שנפלה טעות עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת העובדות שעלו מחומר הראיות, וכן כאשר המסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה מן העובדות שהוכחו ומהראיות אינה עומדת במבחן ההיגיון (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ , מז(3) 240 (, 29.06.1993)). סבורני, כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.

לא מצאתי לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לאופן פירוק השיתוף בדירת המגורים. בית המשפט קמא קבע כי למערערת מחצית מהזכויות בדירת המגורים והורה למשיב לשלם לה מחצית משווי דירת המגורים. אין בדעתנו להתערב בקביעה לפיה על המערערת לפנות את דירת המגורים, משאנו סבורים כי בית המשפט קמא, כמי שבקיא בפרטי המקרה, נטל בחשבון את העובדה כי עסקינן בדירת מגורים המחוברת למלונית, באופן בו הישארותה של המערערת להתגורר בדירת המגורים עלול לפגוע ביכולתו של המשיב, הבעלים של המלונית, לעשות שימוש מלא בנכס. אף בקביעה לפיה יש לקזז ממחצית שווי הנכס שתשולם למערערת את דמי השימוש הראויים אין בדעתי להתערב. בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה טענתה כי המשיב ויתר על דמי השימוש והפנה להלכה לפיה על המערערת לשלם למשיב מחצית מדמי השימוש הראויים החל ממועד הגירושין. הנמקתו זו מקובלת עלינו ואין בדעתנו לשנותה.

יש לדחות את טענת המערערת לפיה בית המשפט קמא לא רשאי היה לפסוק לחובתה דמי שימוש ראויים בדירת המגורים בשל העובדה כי זו נזנחה על-ידי המשיב בסיכומיו. בעניין זה קיבלתי את טיעוניו של המשיב, אשר הפנה לסיכומיו בפני בית המשפט קמא, בהם עתר להכרעה במכלול התביעות שהגיש.

אף בכל הנוגע לאי פסיקת הוצאותיה המשפטיות של המערערת בגין הליכים שניהלה בחו"ל אין בדעתי להתערב. הלכה פסוקה היא כי הסמכות שניתנה לבית המשפט לפסוק הוצאות משפט על פי שיקול דעתו היא רחבה. כידוע, פסיקת הוצאות היא בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, לא יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות בית המשפט בעניין הוצאות, אלא במקרים חריגים (ר' למשל ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ג'מאל ח'יר () (2015)). המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.

ערעורו של המערער (עמ"ש 16358-05-15)

בערעור שהגיש, מעלה המערער את טעמיו מדוע יש לשנות מתוצאת פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט קמא, כאשר טענתו המרכזית הינה כי שגה בית המשפט קמא עת קבע שלא התקיימו יחסי שותפות בינו לבין המשיב. המערער טוען, כי הוכיח בראיות כי כוונת הצדדים העידה על קיומה של שותפות; כי אופן רישום הזכויות בעסק מעיד על קיומה של השותפות הנטענת; כי השקעות הצדדים בעסק ושכרו הנמוך מעידים על קיומה של שותפות. המערער מבקש לתקוף את קביעת בית המשפט קמא, לפיה המשיב הינו היחיד שהשקיע בעסק ובמיזם, וזאת חרף מחדליו הראייתיים והעובדה כי סיכל, כך לטענת המערער, צווים שיפוטיים, המורים לו לחשוף מסמכים הנוגעים לחשבונותיו בחו"ל. המערער טוען כי הוכיח בראיות כי בפועל נהגו הוא והמשיב כשותפים בעסק.

לחילופין, מבקש המערער לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא הנוגעת לעיכוב ביצוע התשלום שנפסק לזכותו, וזאת עד להכרעה סופית בתביעה הכספית האחרת.

את טענותיו של המערער התוקפות קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לאי התקיימותה של שותפות בינו לבין המשיב מצאתי כי יש לדחות במלואן. לעניין זה אשוב ואפנה להלכה הנוגעת להתערבותה המצומצמת של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות שבעובדה (ראה הפניות מעלה).

משלא הוצג בפני בית המשפט קמא הסכם שותפות כתוב, הרי שהנטל להוכיח קיומה של שותפות בין השניים מוטל היה על המערער. במצב דברים זה, יקשה לקבל את טרוניות המערער בדבר מחדליו הראייתיים של המשיב. בית המשפט קמא נימק קביעותיו בצורה מפורטת ודן בטענות הצדדים בצורה יסודית ומדוקדקת, תוך שהוא קובע קביעות עובדתיות חד-משמעיות בכל הנוגע לחלקו של המערער בעסק ולמערכת היחסים ששררה בינו לבין המשיב ותוך שהוא מיישם לאורן של אותן קביעות את ההלכות המשפטיות הנוהגות.

ואולם מצאתי כי יש לקבל את ערעורו של המערער בכל הנוגע לעיכוב התשלום שנפסק לטובתו. לא מצאתי כי קיימת הצדקה לעיכוב התשלום. ככל שמעוניין המשיב בידו להגיש בקשה להטלת עיקול בתיק הנוסף המתנהל בין הצדדים וזו תיבחן  בהתאם להלכות הנהוגות.

סיכומם של דברים:

אני מציע לחבריי:

1.         עמ"ש 15976-05-15 – לדחות את הערעור על כל רכיביו.

בנסיבות העניין, אציע לחבריי, שלא לחייב בהוצאות בערעור זה.

2.         עמ"ש 16358-05-15 –להורות על ביטול הקפאת הכספים שנפסקו לטובת המערער ולדחות את הערעור על יתר רכיביו, תוך חיוב המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ נכון להיום.

זיאד הווארי, סגן נשיא [אב"ד]

השופטת אסתר הלמן:

מסכימה.

אסתר הלמן, שופטת בכירה

השופט ערפאת טאהא:

מסכים.

ערפאת טאהא ,שופט

הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינו של סגן הנשיא השופט הווארי – אב"ד:

1.         עמ"ש 15976-05-15 – אנו דוחים את הערעור על כל רכיביו ללא צו להוצאות.

2.         עמ"ש 16358-05-15 –אנו מורים על ביטול הקפאת הכספים שנפסקו לטובת המערער ודוחים את הערעור על יתר רכיביו, תוך חיוב המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ נכון להיום.

אנו מתירים פרסומו של פסק הדין ללא כל פרט מזהה של זהות מי מבעלי הדין, לרבות מקום מושבם.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"ד אייר תשע"ו, 01 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

זיאד הווארי, סגן נשיא             [אב"ד]

אסתר הלמן, שופטת בכירה

ערפאת טאהא , שופט

5129371