דוד שלוש
נגד
.1בנק לאומי לישראל בע"מ
.2יהושע שלוש
[11.10.92]
לפני השופטים ד' לוין, ג' בך, א' מצא
חוק השליחות, תשכ"ה-1965, ס"ח 220,
סעיף 5(א) - חוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978, ס"ח 108,
סעיפים 1(המונחים "נכס", "עיסקה"), 2(ב)
-חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ס"ח 118,
סעיפים 21, 30, 31-חוק הערבות, תשכ"ז-1967, ס"ח 46,
סעיף 2- היתר הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978,
ק"ת 1006, סעיף 43(ב)(9) - חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979,
ס"ח 42, סעיף .1
המערער, שהיה תושב ארצות הברית, ייפה בכתב הרשאה חתום ומאושר כהלכה את כוחו של אחיו
(המשיב 2), תושב ישראל, לפעול ולעשות בשמו ובמקומו בכל דבר העניין. המשיב 2פתח מכוח ייפוי
הכוח האמור חשבון במטבע חוץ על שם המערער באחד מסניפי המשיב .1הוא חתם בשם המערער
- מכוח אותו ייפוי כוח - על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובותיו כלפי הבנק של
אדם מסוים ואף שיעבד לטובת הבנק את מלוא יתרת הפיקדון בחשבון הנ"ל. עוד בטרם
ניתנה הערבות, אך על יסוד הבטחה לתתה, קיבל אותו אדם אשראים נוספים לאלה שכבר היו
לו. החייב העיקרי לא השיב את חובו ונעלם, והמשיב 1חייב את חשבון
המערער. בתביעת המערער לחיוב המשיב 1להשבת הסכום הנ"ל נטען,
בין היתר, כי המשיב 1החתים את המשיב 2על טופס ערבות ריק,
כי הערבות היא בגדר "פעולה בלי תמורה", כמשמעה בסעיף 5(א) לחוק
השליחות, תשכ"ה-1965,
ובאין הרשאה מפורשת לכך לא היה המשיב 2מורשה, מכוח הרשאתו הכללית, לחייב את
המערער, וכי מתן האשראי לחייב העיקרי לקה באי חוקיות, באשר הוענק למי שהינו תושב חוץ בלא היתר כנדרש
לפי חוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח- .1978התביעה נדחתה. מכאן
הערעור.
בית המשפט העליון
פסק:
א. (1) חבות השולח,
בשל פעולות מסוימות של שולחו, ו"פעולה בלי תמורה" בכללן, מותנית בהוכחת
הרשאתו המפורשת ( 535ג).
(2) אין יסוד להכיר
בקיום הנחה כללית, לפיה מתן ערבות הינו בגדר
"פעולה בלי תמורה". בשאלה, אם מתן ערבות מסוימת מקיים את יסודותיה של
הגדרה זו, מוטל על בית המשפט לפסוק על פי העובדות המוכחות
לפניו, בכל מקרה נתון ( 535ג-ד).
(3) במקרה דנן, הנטל
להוכיח, שמתן הערבות לחיוביו של החייב העיקרי היווה "פעולה בלי תמורה",
רבץ על המערער, ונטל זה הוא לא נשא. מהראיות עלה, שמתן הערבות היה בגדר פעולה
בתמורה, שכן המשיב 2ראה בכך אמצעי
לחידוש קשריו העסקיים עם החייב העיקרי, וגם המערער נתן את ברכתו. ציפייה זו של
המערער לסייע למשיב 2, שהוא אחיו, ראויה כשלעצמה להוות תמורה להסכמת המערער למתן
הערבות ( 535ד-ה).
ב. (1) במקרה דנן,
מתן האשראי לחייב העיקרי היה טעון היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע. החייב
העיקרי היה תושב חוץ, וכל עיסקה עמו (למעט "עסקאות שדרכם של תיירים
לעשותן") טעונה הייתה היתר לפי החוק האמור, וזאת לא רק בגין עיסקאות שהטילו
על המשיב 1חיוב במטבע חוץ (כגון, אשראי דוקומנטרי למימון עיסקת
יבוא), אלא גם בגין עיסקאות שהטילו על המשיב 1חבות במטבע ישראלי
(כמתחייב מהוראות סעיף 2(ב) לחוק ומהגדרות "נכס" ו"עסקה"
בסעיף 1לחוק). מאחר שהאשראים ניתנו חרף היעדר היתר כחוק,
כריתת החוזה בין המשיב 1לבין החייב העיקרי לקתה באי
חוקיות ( 535ז - 536ב, 537א).
(2) את ההקלות המיוחדות
שהוענקו בהיתר הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978,
אין לפרש על דרך ההרחבה, ואין ללמוד מהן אלא את המתחייב
מכתבן ומלשונן. כך גם את סעיף 43(ב)(9)
להיתר, לפיו מותר לבנק סוחר מוסמך לערוב - בתנאים הקבועים בו - להתחייבות של תושב
חוץ. בהבטחה להמציא ערבות אין די, וכל עוד לא נמצאות בידי הבנק ערבויות הממלאות את
תנאי ההיתר הכללי, אין הבנק רשאי ליתן אשראי ללא היתר ( 536ב-ג).
(3) במקרה דנן, לא
הוכיח המשיב 1, כי הערבויות שניתנו לו להבטחת חובות של החייב העיקרי היו מן הסוג
הנדרש לפי הוראת ההיתר, וכמו כן, לפחות אשראי אחד הועמד לרשות החייב העיקרי עוד
לפני שהמשיב 2חתם בשם המערער על כתב הערבות ( 536ג-ה).
ג. (1) אין לפרש את
סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,
בנפרד מסעיף 31לחוק, שכן קיים בהכרח יחס גומלין ביניהם. לבטלות
החוזה הפסול, עליה מורה סעיף 30,
אין משמעות עצמאית, וכדי לעמוד על משמעותה, בכל מקרה נתון, חובה להיזקק לתוצאותיה
הראויות לפי סעיף 31(
538א).
(2) אופי הערבות כחיוב
נלווה או נגזר או טפל לחיובו של החייב כלפי הנושה
בא לכלל ביטוי גם
בסעיף 2לחוק הערבות, תשכ"ז-
.1967הוראת סעיף זה תולה
את תקפות הערבות בהיות החיוב הנערב "בר תוקף". הפרשנות הראויה למושג
"בר תוקף" היא הפרשנות המגשימה את תכליתה של הערבות ושומרת על אופייה
כחיוב טפל לחיוב העיקרי. פרשנות זו גורסת, שהערבות תקפה בה
במידה שהחיוב העיקרי הינו תקף ( 538ב-ג).
(3) דין הערב, בגין
חיוב "בטל", כדין החייב העיקרי. מקום שבטלותו של החיוב העיקרי היא בטלות
מדעיקרא (כגון, שהחוזה שהתיימר להקימה כלל לא נקשר) - אף בטלותה של הערבות, לקיום
החיוב הבטל, הינה מוחלטת. אך אם חיוב החייב העיקרי, חרף בטלותו, נמצא ראוי להיאכף
בין הצדדים לחוזה, במסגרת סעיף 31סיפא לחוק החוזים (חלק
כללי) יחויב הערב לקיים את ערבותו. חיוב כזה, לצורך סעיף 2לחוק הערבות,
הינו "חיוב בר תוקף" ( 537ז).
ד. (1) נושה עשוי
לתבוע את הערב ביחד עם החייב העיקרי, ואז ייקבעו שורת חבותם והיקפה בצוותא חדא. אך
גם אם נתבע הערב לבדו, יהיה על בית המשפט לקבוע (קביעה "רעיונית" ולא
"אופראטיווית") את שורת חבותו של החייב העיקרי, הגם שזה איננו צד להליך.
שכן, חבות הערב מותנית בחבות החייב העיקרי ( 538ד-ה).
(2) במקרה דנן, שבו לא הגיש
המשיב 1תביעה כנגד החייב העיקרי או כנגד המערער אלא מימש את
זכותו הלכאורית לפי כתב הערבות וחייב את חשבון המערער כנגד קיזוז חלק מחובו של
החייב העיקרי, זכותו הנטענת של המערער להשבה מותנית בקביעה (רעיונית), שחיוב החייב
העיקרי איננו "בר תוקף".
מדובר בעילה בגין
עשיית עושר ולא במשפט, שבה על המערער להראות, כי מה שהמשיב 1קיבל ממנו, על דרך
חיוב חשבונו, נתקבל "שלא על פי זכות שכדין" (סעיף 1לחוק עשיית עושר
ולא במשפט, תשל"ט-1979),
והכרעתה של שאלה זו מעמידה על הפרק את סוגיית אי
חוקיותו של החיוב בהיבטה הרחב, לאמור: על תוצאותיה הראויות של אי החוקיות לפי סעיף
31לחוק החוזים
(חלק כללי) ( 538ו-ז).
ה. (1) השאלה, אם
ראוי לבית המשפט לעשות שימוש בשיקול הדעת הנתון לו בסעיף 31
סיפא לחוק
החוזים (חלק כללי), "לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או
מקצתו", מוכרעת כרגיל על יסוד בחינתם של שני שיקולים מצטברים: הצורך למנוע
כריתת חוזים פסולים ולהרתיע את הציבור מפני כריתתם, מחד; והצורך לעשות צדק בין
הצדדים המתדיינים, מאידך ( 539ה).
(2) ההבחנה בגדר השיקול
הראשון היא בין אי חוקיות היורדת לשורש החוזה לבין אי חוקיות שהיא אך אינצידנטאלית
לחוזה. במקרים מן הסוג הראשון (כגון שמטרת החוזה מנוגדת לאיסור מפורש של החוק)
נתון משפט הבכורה לאינטרס הציבורי, המחייב לפסול חוזה כזה מכול וכול. אך אם בגופה
של ההתקשרות אין פסול, והפגם שהיא לוקה בו הוא אך נלווה וטפל לגוף ההתקשרות; ואם
חיוב הצד השני לקיים את חיובו הנגדי לא יפגע בציבור, ייטה בית המשפט לעשות צדק עם
הצד שקיים את חלקו לפי החוזה ויחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, או חלקו (
539ה-ז).
(3) אי החוקיות שבכריתת
חוזה ללא היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע, מקום שלפי החוק קבלת היתר כזה
היוותה תנאי להתקשרות, הינה אינצידנטאלית להתקשרות ואיננה יורדת לשורש ההתקשרות (
539ז - 540א).
(4) במקרה דנן, זכאי
היה המשיב 1להשבה מהחייב העיקרי, מכוח החלת חובת ההשבה, לפי סעיף
21לחוק החוזים
(חלק כללי), גם על המתקשרים בחוזה פסול (כאמור בסעיף 31רישא לחוק) (
539ג).
(5) במקרה דנן, במטרת
ההתקשרות בין המשיב 1לבין החייב העיקרי לא דבק שום
פסול, חוקי או מוסרי, ואין בה ניגוד כלשהו לתקנת הציבור. כריתת החוזה אמנם נפגמה,
באשר הייתה טעונה היתר וההיתר לא נתבקש, אך, הגם שהיה
בידי המשיב 1לעמוד על הצורך
בהיתר והוא התעלם מצורך זה, אין להסיק מהתנהגותו יותר ממחדל רשלני. כוונה זדונית
להפר את החוק בוודאי לא הייתה כאן. יש גם יסוד להניח - ואף לא נטען אחרת - שאילו
נתבקש היתר, הוא היה גם ניתן. מכאן, שנתבקשה הכרעה שמן הראוי לחייב את החייב
העיקרי לקיים את חיובו הנגדי ולפרוע למשיב 1את התחייבויותיו
הכספיות ( 540א-ב).
(6) במקרה דנן, ההכרעה
ה"רעיונית", לפיה מן הראוי לחייב את החייב העיקרי
לקיים את חיובו
הנגדי ולפרוע למשיב 1את התחייבויותיו הכספיות, קובעת
גם את אמת המידה לחיובו של המערער, כערב לחייב העיקרי. בנסיבות העניין, עושה הכרעה
זו צדק עם המשיב 1, שמילא את מלוא חלקו לפי החוזה, ומאידך, אין היא פוגעת בציבור (
540ב-ג).
פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 252/60 ב' סלוצקי ואח' נ'
"עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פ"ד יד 2.373
[2] ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת
ישראל, פ"ד לה (4) .80
[3]
ע"א 102/87 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ'
לודג'יה חברה לטכסטיל בע"מ ואח’,
פ"ד מג (2) .804
[4]
ע"פ 58/88
מדינת ישראל נ' ב' נ' בייער ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מג (4)1.
[5]
ע"א 311/78
הווארד נ' נ' מיארה ואח’, פ"ד לה (2) .505
[6] ד"נ 41/82 י' קוט נ' ד' קוט (קטין) באמצעות אמו
עטי אקנין ואח’, פ"ד לח (3) .197
[7] ע"א 588/87 א' כהן ואח' נ' שמש וערעור
שכנגד, פ"ד מה (5) .297
[8] ע"א 157/87 נחושתן ואח' נ' זונברג,
פ"ד מב (3) 4.
[9] ע"א 701/87 ש' ביהם ואח' נ' חיים בן יוסף
ואח’, פ"ד מד (1) 1.
פסק-דין
השופט א' מצא: .1המערער והמשיב 2(להלן - המשיב) הם אחים.
בזמנים הנחוצים להתדיינות היה המערער תושב ארצות הברית, ואילו מקום מושבו של המשיב
היה בישראל. ביום 22.2.82ייפה המערער את
כוחו של המשיב, בכתב הרשאה חתום ומאושר כהלכה, לפעול ולעשות בשמו ובמקומו בכל דבר
ועניין. ביום 25.5.82פתח המשיב, מכוחו
של ייפוי הכוח האמור, חשבון במטבע חוץ (מסוג פת"ח) על שם המערער, באחד מסניפי
הבנק המשיב 1(להלן - הבנק). ביום 3.6.82זוכה החשבון הנ"ל, על יסוד פעולה בנקאית שעשה
המערער בארצות הברית, בסך 995, 99דולר; וביום 20.8.82הופקדו בחשבון עוד שני סכומים, שיחדיו הסתכמו בסך 500, 18דולר. בין שני המועדים הללו (המועד המדויק שנוי
במחלוקת, וזו לא הוכרעה) חתם המשיב בשם המערער - מכוח אותו ייפוי כוח - על
"ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" לחובותיו כלפי הבנק של אחד ויקטור ארמן
(להלן - ארמן). להבטחת הערבות שיעבד המשיב לטובת הבנק את מלוא יתרת הפיקדון,
בחשבונו הנזכר של המערער, והסמיך את הבנק לחייב את החשבון (כדי היתרה שתעמוד לזכות
המערער במועד הרלוואנטי) ולהשתמש בכסף לסילוק חובו הנערב של ארמן.
עוד בטרם ניתנה
הערבות, אך על יסוד הבטחה לתה, קיבל ארמן מן הבנק אשראים נוספים לאלה שכבר היו לו. בכלל אלה אישר הבנק, ביום 13.6.82,
את בקשת ארמן לאשראי דוקומנטרי,
לצורך עיסקת יבוא של אלף טון ברזל מדרום אפריקה. אך החל מסוף חודש אוקטובר לא עמד
עוד ארמן בהתחייבויותיו כלפי הבנק. ביום 1.11.82דרש הבנק מן המערער, על יסוד ערבותו, לסלק את חובו של
ארמן, בגדר הסך 088.57, 122דולר, שעמד לעת הזאת לזכות חשבונו. דרישת הבנק הופנתה
אל המשיב, כמיופה כוחו של המערער. משלא נענתה הדרישה, חייב הבנק, ביום 9.11.82,
את חשבונו של המערער בסך 000, 122דולר, שאת תמורתו קיזז כנגד חלק מחובו של ארמן. באותו
יום ממש, כפי שעתיד היה להתברר כעבור זמן, יצא ארמן מישראל ועקבותיו אבדו.
המערער הגיש תובענה כנגד הבנק להשבת הסכום בו
חויב; ולבקשת הבנק, צורף המשיב כצד שלישי להליך. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת
המערער. מכאן הערעור שלפנינו.
.2תביעת המערער, וכיוצא בזה גם ערעורו שלפנינו, נסמכו
על שלוש טענות עיקריות: ראשית כי הבנק החתים את
המשיב על טופס ערבות ריק, שמולא על ידיו לאחר החתימה. אלא שבעשותו כן לא כלל הבנק
במסמך את ההסתייגויות בהן התנה המשיב מראש את מתן הערבות. בדרך זו השתמש הבנק
בערבות בגין חיובים שונים מאלה שלשמם ניתנה.
שנית, כי בהיות הערבות בגדר "פעולה בלי
תמורה", כמשמעה בסעיף
5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, ו"באין הרשאה
מפורשת לכך", לא היה המשיב מורשה, מכוח הרשאתו הכללית, לחייב את המערער.
ושלישית, כי מתן האשראי לארמן, על ידי הבנק, לקה
באי חוקיות, באשר הוענק למי שהינו תושב חוץ בלא היתר כנדרש לפי חוק הפיקוח על
המטבע, תשל"ח- .1978מכאן שחיובו של ארמן כלפי הבנק - שיסודו בחוזה בטל,
כמצוותו של סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973-
לא היה "חיוב בר תוקף", כמשמעו בסעיף 2לחוק הערבות,
תשכ"ז-1967, וגם ערבותו של המערער, לחיוב זה, לאו ערבות היא.
.3לא ראינו צורך לבקש את תשובת בא כוח הבנק לשתי הטענות
הראשונות. טענות אלו נסמכו על גירסת המשיב, שהיה העד היחיד מטעם המערער להוכחת
תביעתו, אלא שהשופט המלומד דחה גירסה זו כבלתי מהימנה והעדיף על פניה את עדויותיהם
של שני פקידי הבנק, שעל פעולותיהם קבל המשיב בעדותו.
עיקרה של גירסת
המשיב היה, כי הערבות עליה חתם לא נועדה לשמש (כמתואר בכותרת כתב הערבות) "ערבות מתמדת ללא הגבלה
בסכום", אלא ערבות מיוחדת לאשראי הדוקומנטרי, אותו ביקש ארמן מן הבנק, לצורך
עיסקת יבוא הברזל מדרום אפריקה. הוא עצמו, סיפר המשיב, מנהל חברה לעמילות מכס, ועד
לשנת 1981נמנה ארמן בין
לקוחותיו. כדי לחדש את קשריהם, היה נכון להעמיד לרשותו את ערבות אחיו, המערער,
בגבולות הסך 000, 100דולר. הערבות נועדה לאפשר לארמן לקבל את האשראי
הדוקומנטרי הדרוש לו, בעוד שהטיפול בשחרור הסחורה מן המכס אמור היה להימסר לידיו.
הדוקומנטים של היבוא היוו ערובה נגדית לערבות המערער כלפי הבנק, ולפיכך התנה עם
הבנק, שעם קבלתם יימסרו הדוקומנטים במישרין לידיו. את כל התנאים האלה סיכם,
לגירסתו, עם מנהלת מחלקת חח"ד של הבנק, גב דורה בכר, בפגישתו עמה, בהשתתפות
ארמן, ביום .25.5.82לאחר שדיווח למערער
אודות המוסכם, דאג האחרון לזיכוי החשבון בסכום הפיקדון הנדרש. בבואו לבנק כעבור
ימים אחדים, כדי לחתום על הערבות, נעדרה גב בכר ממשרדה. הפקיד שקיבל אותו החתים
אותו על טופסי ערבות ריקים, תוך שהניח את דעתו, שגב בכר תדאג למלא בהם את הדרוש
בהתאם לתנאים שהוסכמו ביניהם. בחודש אוגוסט פגש את גב בכר, ואז סיפרה לו, כי
העיסקה שבגינה ערב בשם אחיו
בוטלה. בדיעבד הוברר לו, כי מה שהובטח לו על ידי פקיד הבנק, בעת שחתם על כתב
הערבות, לא קוים, ושמכוח ערבות זו - שלדידו פקעה עם ביטולה של עיסקת היבוא שלשמה
ניתנה - נתבע המערער לפרוע חובות אחרים של ארמן, שבחתימתו על הערבות כלל לא
התכוון, וגם לא הורשה, לחייב בהם את המערער.
פקידי הבנק, דורה
בכר ומאיר קורנבלו (השני הוא הפקיד אשר החתים את המשיב על כתב הערבות), הכחישו את
טענות המשיב מכול וכול. גב בכר העידה, כי בפגישה מיום 25.5.82ביקש המשיב, במפורש, לערוב בשם אחיו לכל חיוביו של
ארמן כלפי הבנק, וכי עניינו של אשראי דוקומנטרי זה או אחר כלל לא הוזכר. לבקשת
ארמן פתח אמנם הבנק גם אשראי דוקומנטרי ליבוא ברזל מדרום אפריקה; אך הערבות לא
יוחדה לאשראי זה. יתר על כן: כעולה מחשבונו של ארמן, גם אשראי זה נוצל במלואו, וגב
בכר הכחישה כי אי פעם סיפרה, כביכול, למשיב על ביטולו. קורנבלו דחה את הטענה,
כאילו החתים את המשיב על טופס ריק, או שלאחר החתימה הוכנס שינוי כלשהו בתוכן כתב
הערבות. לדבריו, כלל לא נשאל על ידי המשיב, ולא השיב לו דבר, ביחס לתוכן כתב הערבות,
שהיה שלם ומוכן לחתימה. גב בכר לא נכחה במעמד החתימה על הערבות, אך היא העידה, כי
שינוי תוכנה של ערבות חתומה הינו מעשה המנוגד לנהלים המחייבים בעבודת הבנק, ולפיכך
גם אין יסוד להניח ששינוי כזה עלול היה להיעשות.
.4השופט המלומד בחן את הגירסאות המנוגדות. בהתייחסו לטענות המשיב, כי הוחתם על טופס ריק של ערבות, שמולא לאחר חתימתו
בניגוד למותנה, אמר השופט, כי טענות אלה היה על המשיב "להוכיח בהוכחות
רציניות", בהיותן מנוגדות למסמך בכתב; אך לא זה בלבד שהמשיב לא הביא הוכחות
רציניות לטענותיו, אלא שגם לעדותו, בה טען טענות אלה, אין הוא מאמין. מאידך אמר
השופט, כי נתן אמון מלא בעדויותיהם של שני פקידי הבנק. בקביעה עובדתית זו אין כל
יסוד להתערבותנו.
באת כוח המערער
טענה, כי השופט שגה בהנחתו, שהנטל להוכיח את טענתו, כי הוחתם על טופס ערבות ריק, רבץ על המערער. האמור בע"א
252/60 [1] מהווה, לדעתה, אסמכתא
להיפוך היוצרות; לאמור, משטען המערער, כי לאחר שחתם על טופס הערבות רשם בו הבנק
פרטים שלא נמצאו בו בעת החתימה, קמה חובת הבנק לסתור את טענתו ולהוכיח שהמסמך לא
שונה לאחר שנחתם. טענה זו יש לדחות. בפרשה שנדונה בע"א 252/60 [1] היו
אלה הנתבעים אשר טענו, כי תוכן המסמך (עליו השתיתה התובעת את תביעתה) שונה על ידי
התובעת, לאחר שנחתם על ידיה. טענה זו - סבר השופט זוסמן (שם, בעמ' 2375)
- "חייבה את המשיבה (התובעת - א' מ') בהוכחה, שהמסמך נחתם כאשר היה שלם, כי
על פי המסמך השלם בלבד יכלה להוציא מחברה... ". משמע, שהנטל רובץ על התובע,
שזכותו תלויה בשלמות המסמך. לא כן הדבר בענייננו: התובע כאן היה המערער. הוא אשר
טען, כי המסמך נחתם על ידיו כשהוא ריק מתוכן, ובהיותו "המוציא מחברו",
על יסודה של טענה זו, הנטל להוכיח את טענתו רובץ עליו.
.5טענתה השנייה של באת כוח המערער נסמכה על הוראת סעיף
5(א), סיפא, לחוק השליחות. בחלק זה של הסעיף נקבע, כי "באין הרשאה
מפורשת לכך" השליחות אינה חלה על שורה של פעולות משפטיות שפורטו בסעיף,
ובכללן - על "פעולה בלי תמורה". חיוב המערער בערבות לטובת ארמן מהווה -
לדעת הטוענת - פעולה בלי תמורה, וחלותה של השליחות על פעולה כזאת מותנית בכך
שהשולח הרשה אותה במפורש. הרשאה מפורשת כזאת איננה מצויה בייפוי הכוח שניתן למשיב
(הגם שהוא כולל הרשאה כללית לערוב לחיובים בשם המערער). והנה, מעדות המשיב עלה,
כי, בשיחתם (הטלפונית) בקשר לערבות הנדונה הרשהו המערער לערוב רק לחיוב של
ארמן בגין האשראי הדוקומנטרי המסוים, ואילו הבנק לא הביא ראיה, שהמערער נתן הרשאה
מפורשת לחייבו בערבות לכלל חיוביו של ארמן.
השופט המלומד קבע, כי הרשאתו המפורשת של המערער,
למתן ערבות בשמו לחיובי ארמן, הוכחה: ראשית, בעדות המשיב עצמו, כי התקשר עם המערער
ושוחח עמו בדבר מתן הערבות; ושנית, בעצם העברת הכסף לזכות חשבונו, שנועד להבטיח את
הערבות. משלא האמין לטענת המשיב, כי שיחתו עם המערער התייחסה אך למתן ערבות מוגבלת
(לאשראי דוקומנטרי מסוים בלבד), שוב לא היה בטענה זו כדי להשפיע על קביעת העובדות.
.6דעתי היא, כי בנסיבות העניין יש לאשר את מסקנת השופט.
טיעונה של באת כוח המערער, שביקרה את הנמקת השופט, סמך על ההנחה, כי מתן ערבות
(בידי שלוח בשם שולחו) הינו בגדר "פעולה בלי תמורה", כמשמעה בסעיף
5(א) לחוק השליחות. אילו הסכמתי להנחה זו (שהשופט המלומד כלל לא דן
בה), אף אני הייתי סבור, כי לא היה מקום לחייב את המערער רק על יסוד דחיית גירסתו
של המשיב ביחס להיקפה של הערבות. שהלוא הלכה היא, כי חבות השולח, בשל פעולות מסוימות
של שלוחו (ו"פעולה בלי תמורה" בכללן), מותנית בהוכחת הרשאתו המפורשת
(השווה: ע"א 569/80 [2], בעמ' 83; ע"א 102/87
[3], בעמ' 809-810). אלא שלדעתי, אין
יסוד להכיר בקיומה של הנחה
כללית, לפיה מתן ערבות הינו בגדר "פעולה בלי תמורה". ובשאלה, אם מתן
ערבות מסוימת ממלא את יסודותיה של הגדרה זו, מוטל על בית המשפט לפסוק על פי
העובדות המוכחות לפניו בכל מקרה נתון. הנטל להוכיח, שמתן הערבות לחיוביו של ארמן, בפרשתנו,
היווה "פעולה בלי תמורה", רבץ על המערער; ונטל זה הוא לא נשא. מעדות
המשיב, שכזכור העיד מטעם המערער, נקל היה אף להסיק כי מתן הערבות לארמן היה בגדר
פעולה בתמורה. המשיב לא הסתיר, כי הוא היה מעוניין במתן הערבות, כאמצעי לחידוש
קשריו העסקיים עם ארמן, וכי גם המערער, שביקש לסייע לו בקידום עניינו, נתן לדבר את
ברכתו. וציפייה זו לסייע למשיב (שהוא, כזכור, אחיו) ראויה כשלעצמה להוות תמורה
להסכמת המערער למתן הערבות. משהוברר, כי אין המדובר ב"פעולה בלי תמורה",
יכול בית המשפט לקבוע את היקף הערבות על פי כלל הראיות. לכן רשאי היה להעדיף,
לעניין זה, את עדויותיהם המהימנות של פקידי הבנק על פני עדותו הבלתי מהימנה של
המשיב. למערער, שלא העיד בעצמו והסתפק בעדות המשיב בלבד, אין פתחון פה
להלין על מסקנת השופט.
.7נותרה טענתו השלישית של המערער, לאמור, כי משהעניק הבנק לארמן אשראי
בלא שהיה בידו היתר לכך, כמצוות
חוק הפיקוח על המטבע, חיובו של ארמן, ועמו גם ערבות המערער לחיוב זה, בטלים
מעיקרם.
בדין נטען,
כי מתן האשראי לארמן היה טעון היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע. לא הייתה
מחלוקת, כי ארמן - אף שישב בישראל כשתים עשרה שנה - לא רכש מעולם את האזרחות
הישראלית. בהיכנסו לישראל, בשלהי 1970, קיבל אשרה של תושב ארעי
וכן תעודת זהות. אשרה זו חודשה מפעם לפעם, ומשפג תוקפה לאחרונה, בנובמבר 1980,
לא חודשה עוד. לעת הזאת החזיק ארמן בדרכון קנדי, ומכאן ועד ליציאתו האחרונה
מישראל (כזכור, ביום 9.11.82)
נכנס ויצא, פעמים
אחדות, באשרת תייר. ברי איפוא, שבשנת 1982, עת קיבל אשראים נוספים
מן הבנק, היה ארמן תושב חוץ, וכל עיסקה עמו (למעט "עסקאות שדרכם של תיירים
לעשותן") הייתה טעונה היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע (ראה סעיף
2(ב) לחוק הפיקוח על המטבע וכן ע"פ 58/88 [4]).
זאת ועוד:
היתר כאמור נדרש לא רק בגין עיסקאות שהטילו על הבנק חיוב במטבע חוץ (כגון, אשראי
דוקומנטרי למימון עיסקת יבוא), אלא גם בגין עיסקאות שהטילו על הבנק חבות במטבע
ישראלי (כך מתחייב מהוראת סעיף 2(ב) לחוק הפיקוח על המטבע ומהגדרות
"נכס" ו"עסקה" שבסעיף 1לחוק).
יצוין, כי לפי סעיף
43(ב)(9) להיתר הפיקוח על המטבע, תשל"ח- 1978(להלן -
ההיתר
הכללי), מותר לבנק סוחר מוסמך -
"לערוב להתחייבות של תושב חוץ, ובלבד שאם שועבדו
נכסים או נתקבלו ערבויות להבטחת התחייבותו של תושב החוץ לסוחר המוסמך בקשר למתן
הערבות, יהיו הם כאלה הניתנים
למימוש במטבע חוץ, שמותר להפקידו בפקדון לא תושב;". ועל רקע הוראה זו טען בא כוח הבנק, כי מתן
האשראי לארמן לא הצריך היתר מיוחד, באשר הערבויות שניתנו לבנק להבטחת חובו של ארמן
(בכללן ערבותו של המערער) היו מן הסוג הנדרש לפי הוראת ההיתר הכללי. חולשתה של
טענה זו היא כפולה: ראשית, בכך שהבנק לא הביא כל ראיה למהות הערבויות האחרות (זולת
ערבותו של המערער), אותן המציא ארמן להתחייבויותיו כלפי הבנק; ושנית, בכך שלפחות
האשראי הדוקומנטרי לצורך יבוא הברזל מדרום אפריקה, שהועמד לרשות ארמן עוד ביום 13.6.82,
ניתן לו עוד לפני שחתם המשיב (בשם המערער) על כתב הערבות. כבר
נזכר, שמועד חתימתו של המשיב
נשנה במחלוקת, ושזו לא הוכרעה, אך דווקא לפי גירסת הבנק חל מועד החתימה לאחר מועד
מתן האשראי. בכך בלבד, טען בא כוח הבנק, לא היה כדי לגרוע מיכולתו של הבנק לפעול
לפי הוראת ההיתר הכללי; שכן הבטחת המשיב ליתן את הערבות נמסרה לבנק עוד קודם לכן
(ביום 25.5.82), וגם זיכוי חשבונו של המערער
(ביום 3.6.82) בסך 995, 99דולר - שהעיד על רצינות ההבטחה כבר היה לעובדה
מוגמרת. אף בטענה זו אין כדי להועיל לבנק. כבר נפסק, בהקשר אחר, שאת ההקלות
המיוחדות שהוענקו בהיתר הכללי אין לפרש על דרך ההרחבה, ואין ללמוד מהן אלא את
המתחייב מכתבן ומלשונן (ע"פ 58/88 [4] הנ"ל, בעמ' 9). נמצא,
שבהבטחה להמציא ערבות אין די, וכל עוד לא נמצאו בידו ערבויות הממלאות את תנאי
ההיתר הכללי, לא היה הבנק רשאי ליתן לארמן אשראי בלא היתר.
לא למותר להוסיף, שעל הצורך בהיתר לשם ביצוע
העיסקאות עם ארמן היה בידי הבנק לעמוד מבעוד מועד. ארמן היה אמנם לקוח קבוע
וותיק של הבנק, וכשנתבקש לכך- בהזדמנויות שונות
בעבר - הזדהה בעזרת תעודת זהות שהייתה ברשותו. אלא שכאשר נתבקש, על ידי גב בכר,
להציג את תעודת הזהות שלו, בעת הצגת בקשותיו האחרונות למתן אשראי, הציג לפניה דרכון קנדי, תוך
שהסביר שתעודת הזהות שלו מצויה במשרד הפנים לצורך טיפול כלשהו. בנסיבות אלו ביקשה גב בכר את
הדרכת המחלקה המשפטית של הבנק. הנחיית המחלקה המשפטית הייתה, כי אין מניעה להעניק
לארמן את האשראים. בעקבות הנחיה זו לא נדרשה גב בכר לבקשת היתר לפי חוק הפיקוח
על המטבע.
וכשנתבקש לכך - הנה
כי כן, עיסקאות האשראי עם ארמן היו טעונות היתר.
משהעניק הבנק לארמן
את האשראים המבוקשים, בלא שהיה בידו היתר כחוק לפעולתו, אין מנוס מן המסקנה, כי
כריתת החוזה בין הבנק לבין ארמן לקתה באי חוקיות. לפי סעיף 30לחוק
החוזים (חלק כללי), הקובע את דינו של חוזה פסול, "חוזה שכריתתו, תכנו או
מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".
.8האם מקביעה זו, כשלעצמה, אכן מתחייב, שהבנק לא היה
רשאי לממש כנגד המערער את ערבותו? באת כוח המערער, המבקשת להשיב
לשאלה זו בחיוב, תמכה את יתדותיה בהוראת סעיף 2לחוק הערבות,
לפיו "אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף". חיוב שיסודו בחוזה בטל (וכזהו
חיובו של ארמן כלפי הבנק) - טוענת היא - איננו חיוב "בר תוקף"; ומכאן,
שגם ערבותו של המערער לחיובו של ארמן איננה ערבות.
באת כוח המערער לא התעלמה מהוראת סעיף 31לחוק
החוזים (חלק כללי), הממתן את תוצאות הבטלות, עליה מורה סעיף .30בייחוד חשובה לענייננו הוראת הסיפא של סעיף
31, לפיה "רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון
... ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב
שכנגד, כולו או מקצתו". ובפרשתנו הלוא קיים הבנק את מלוא חיוביו לפי החוזה עם
ארמן. אלא שלטענת הפרקליטה המלומדת, הוראת סעיף 31עשויה לחול בין הצדדים
לחוזה הפסול בלבד, אך לא על חיובו של ערב, שהינו צד זר לחוזה. לחלופין טענה, כי
החלת סעיף 31, בנסיבותיה של פרשתנו, איננה מוצדקת: ראשית מפני שהבנק, אף
שעמד על הצורך בבקשת היתר, התקשר בעיסקה עם ארמן בלא שטרח לבקש היתר; ושנית, מפני
שהמערער הוא צד תמים, שלא ידע על הפסול שבהתקשרות.
.9מקובל עלי, שתקפות ערבותו של המערער לחיובו של ארמן
הינה פועל יוצא מתקפות חיובו של ארמן כלפי הבנק. ואם חיובו של ארמן
"בטל", מחמת בטלותו של החוזה שביסודו, אף ערבותו של המערער
"בטלה". אלא שכשם שבטלות החוזה, ממנה נגזרת בטלות חיובו של ארמן, איננה
מוחלטת אלא יחסית - ועל כך גם באת כוח המערער איננה חולקת - כך אף מידת בטלותה של
ערבות המערער. הווי אומר: בהכרעת דינה של ערבות המערער יש להחיל אותה אמת מידה של
בטלות יחסית החלה על חיובו של ארמן.
הכלל הנראה לי הוא
איפוא זה: דין הערב, בגין חיוב "בטל", כדין החייב העיקרי. אם נמצא, שמן הדין לפטור את החייב העיקרי,
עקב הבטלות, יופטר הערב; אך ככל שחיובו של החייב העיקרי - חרף הבטלות - נמצא
ראוי לאכיפה, במסגרת סעיף 31, סיפא, לחוק החוזים (חלק כללי), יחויב הערב
לקיים את ערבותו.
גישה פרשנית זו
מעוגנת בשניים. יסודה הראשון הוא בכריכה המתחייבת של הוראות הסעיפים 30ו- 31לחוק החוזים (חלק כללי) זו בזו. כריכה
זו מלמדת, ש"תהא זו טעות לפרש את סעיף 30בנפרד מסעיף 31, שכן קיים בהכרח יחס
גומלין ביניהם" (דברי מ' בן פורת, "החוזה הפסול" ספר זוסמן (דף חן,
תשמ"ד) 171, 174). אכן, לבטלות החוזה
הפסול, עליה מורה סעיף 30, אין משמעות עצמאית, וכדי לעמוד על משמעותה, בכל
מקרה נתון, חובה להיזקק לתוצאותיה הראויות, לפי סעיף 31(השווה, לעניין זה,
את דברי השופט אלון בע"א 311/78 [5], בעמ' 520, ומאמרו של פרופ' ד' פרידמן,
"תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי
לאור הוראות סעיפים 30 31לחוק החוזים (חלק
כללי)" עיוני משפט ה (תשל"ו-ל"ז) 618, ו-
(תשל"ח-ל"ט) 172).
היסוד השני לגישתי
טמון באופייה של הערבות כ"חיוב נלווה או נגזר או טפל לחיובו של החייב כלפי הנושה..." (לשון השופט ברק
בד"נ 41/82 [6], בעמ' 212).
אופי זה, שביטויו
מצוי בהוראות שונות של חוק הערבות, בא לכלל ביטוי גם בסעיף 2לחוק.
הוראתו של סעיף זה תולה את תקפותה של הערבות בהיותו של החיוב הנערב "בר תוקף". הפרשנות הראויה למושג "בר
תוקף" היא הפרשנות המגשימה את תכליתה של הערבות ושומרת על אופייה כחיוב טפל לחיוב העיקרי.
פרשנות זו גורסת, שהערבות תקפה בה במידה שהחיוב העיקרי הינו תקף (השווה האמור
בחיבורו של ש' גנוסר, "חוק
הערבות, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה
ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 22ואילך). מקום שבטלותו של החיוב העיקרי היא
בטלות מדעיקרא (כגון, שהחוזה שהתיימר להקימה כלל לא נקשר) אף בטלותה של
הערבות, לקיומו של החיוב הבטל, הינה מוחלטת. אך אם חיובו של החייב העיקרי, חרף
בטלותו, נמצא ראוי להיאכף בין הצדדים לחוזה, יהא דין הערב כדינו של החייב העיקרי.
חיוב כזה, לצורך סעיף 2לחוק הערבות, הינו "חיוב בר תוקף".
.10ולהיבט הדיוני: הנושה עשוי לתבוע את הערב ביחד עם
החייב העיקרי, ואז ייקבעו
שורת וחבותם של החייב העיקרי וערבו והיקפה בצוותא חדא. אך גם אם נתבע הערב לבדו,
יהיה על בית המשפט לקבוע (קביעה "רעיונית" ולא "אופראטיווית")
את שורת חבותו של החייב העיקרי, הגם שזה איננו צד להליך. שכן, חבותו של הערב
מותנית בחבותו של החייב העיקרי. כך הלוא מתחייב בכל מקרה בו נדרש בית המשפט להכריע
בדבר חבותו של ערב, ולאו דווקא כשהמחלוקת מתייחסת לחוקיותו של החיוב הנערב.
בפרשתנו לא הגיש הבנק תביעה כנגד ארמן או כנגד
המערער, אלא מימש את זכותו הלכאורית, לפי כתב הערבות, וחייב את חשבונו של המערער
כנגד קיזוז חלק מחובו של ארמן. תביעת המערער, להשיב לו את תמורת החיוב, מעמידה על
הפרק אותו צורך עצמו, בבירור חבותו של ארמן, אף שזה איננו צד להליך. הלוא זכותו
הנטענת של המערער להשבה מותנית בקביעה (רעיונית), שחיובו של ארמן איננו "בר
תוקף". זאת ועוד: עילת תביעתו של המערער היא מדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראה
ע"א 588/87 [7], בעמ' 316-318). כדי להצליח בה מוטל
עליו להראות, כי מה שהבנק קיבל ממנו, על דרך חיוב חשבונו, נתקבל "שלא על פי
זכות שבדין" (חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979,
סעיף 1); והכרעתה של שאלה זו מעמידה על הפרק את סוגיית אי חוקיותו של החיוב
בהיבטה הרחב, לאמור: על תוצאותיה הראויות של אי החוקיות לפי סעיף 31לחוק
החוזים (חלק כללי).
.11נמצא, שגורלו של הערעור תלוי בצדקת הכרעתו של בית
המשפט המחוזי, שחרף אי החוקיות, בה לקתה כריתת החוזה, רשאי היה הבנק לממש את זכותו
לפי כתב הערבות. קביעה זו ביסס השופט על שני טעמים: האחד, שהעובדות אודות מעמדו של
ארמן (היינו, דבר היותו תושב חוץ) לא היו ידועות לבנק בעת כריתת החוזה עמו; והטעם
השני, כי בכך שהעניק לארמן את האשראים המובטחים קיים הבנק את חלקו בחוזה עד תום,
ומשהפר ארמן את חיובו, זכאי היה הבנק להשיב לעצמו את התמורה, במסגרת הערבות.
נימוקו הראשון של השופט איננו יכול לעמוד. די
בעדות גב בכר, כי ראתה צורך בבקשת הדרכה מן המחלקה המשפטית ביחס לצורך בהיתר לפי חוק
הפיקוח על המטבע, כדי להוביל למסקנה (אותה כבר ציינתי לעיל), שהיה בידי הבנק לעמוד, מבעוד מועד, על הצורך
בהשגת היתר. הבנק איננו נקי מאחריות לאי החוקיות, שכן אילו טרחו אנשיו לברר את
העובדות עד תום, ככל שהיו חייבים לעשות, אין ספק שהיו עומדים על הצורך בהיתר,
כתנאי לקשירת העיסקאות.
ואשר לנימוקו
השני של השופט: נימוק זה, שאני מסכים לרעיון המובע בו, יש, לגישתי, לנסח קצת אחרת.
השאלה שניצבה לפני בית המשפט לא הייתה אם הבנק זכאי להשבה. זכות להשבה מארמן עמדה
לבנק, מכוח החלת חובת ההשבה, לפי סעיף 21לחוק החוזים (חלק כללי), גם
על המתקשרים בחוזה פסול (כאמור בסעיף 31רישא לחוק). אלא שהבנק לא תבע השבה
מארמן, אלא מימש את זכותו לפי כתב הערבות כנגד המערער. קיום זכותו לעשות כן מותנה
בקביעה (רעיונית), שבנסיבות העניין, ומשקיים הבנק את מלוא חלקו לפי החוזה, ראוי
היה לחייב את ארמן בקיום חלקו שלו (לפי סעיף 31סיפא).
.12לגוף העניין נראה לי, שיש לאשר את מסקנת בית המשפט
המחוזי.
השאלה, אם ראוי לבית המשפט לעשות שימוש בשיקול
הדעת הנתון לו לפי סעיף 31סיפא "לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד,
כולו או מקצתו", מוכרעת כרגיל על יסוד בחינתם של שני שיקולים מצטברים: הצורך
למנוע כריתת חוזים פסולים ולהרתיע את הציבור מפני כריתתם, מחד; והצורך לעשות צדק
בין הצדדים המתדיינים, מאידך. ההבחנה בגדר השיקול הראשון היא בין אי חוקיות היורדת
לשורש החוזה לבין אי חוקיות שהיא אך אינצידנטאלית לחוזה. במקרים מן הסוג הראשון
(כגון, שמטרת החוזה מנוגדת לאיסור מפורש של החוק) נתון משפט הבכורה לאינטרס
הציבורי, המחייב לפסול חוזה כזה מכול וכול. אך אם בגופה של ההתקשרות אין פסול,
והפגם שהיא לוקה בו הוא אך נלווה וטפל לגוף ההתקשרות; ואם חיוב הצד השני לקיים את
חיובו הנגדי לא יפגע בציבור, ייטה בית המשפט לעשות צדק עם הצד שקיים את חלקו לפי
החוזה ויחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, או חלקו (ראה מאמרו הנ"ל של
פרידמן, בעיוני משפט ה, 628, וספרה של פרופ' ג' שלו,
דיני חוזים (דין, תש"ן) 372).
כבר נפסק לא אחת, כי אי החוקיות שבכריתת חוזה
ללא היתר לפי חוק הפיקוח על המטבע, מקום שלפי החוק קבלת היתר כזה היוותה
תנאי להתקשרות, הינה אינצידנטאלית להתקשרות ואיננה יורדת לשורש
ההתקשרות (ראה, לדוגמה: ע"א 157/87 [8], בעמ' 9, מפי השופט גולדברג; ע"א
701/87 [9], בעמ' 17, מפי הנשיא שמגר).
דין זה יפה
גם לפרשתנו. במטרת ההתקשרות בין הבנק לבין ארמן לא דבק שום פסול, חוקי או מוסרי,
ואין בה ניגוד כלשהו לתקנת הציבור. כריתת החוזה אמנם נפגמה, באשר הייתה טעונה היתר
וההיתר לא נתבקש. אך, הגם שהיה בידי הבנק לעמוד על הצורך בהיתר, והבנק התעלם מצורך
זה, אין להסיק מהתנהגותו יותר ממחדל רשלני. כוונה זדונית להפר את החוק בוודאי לא
הייתה כאן (וקיומה של כוונה, כאמור, כלל לא נטען). יש גם יסוד להניח - ואף כאן לא
נטען אחרת בשם המערער שאילו נתבקש היתר, הוא היה גם ניתן. בנסיבות אלו אכן נתבקשה
הכרעה, שמן הראוי לחייב את ארמן לקיים את חיובו הנגדי ולפרוע לבנק את התחייבויותיו
הכספיות.
.13הכרעה זו, שבפרשתנו הינה אך "רעיונית",
קובעת גם אמת המידה לחיובו של המערער, כערבו של ארמן. בנסיבות העניין, עושה הכרעה
זו צדק עם הבנק, שמילא את מלוא חלקו לפי החוזה. מאידך, אין היא פוגעת בציבור.
באת כוח המערער
טענה, שהמערער הוא "צד תמים", שבעצמו לא היה צד לחוזה
הפסול, ולפיכך אין לחייבו
בתוצאות הפרתו של החוזה על ידי ארמן. בפרשתנו איננו נדרשים להכרעה עקרונית בשאלה,
אם ניתן לפטור ערב לחיוב שיסודו בחוזה פסול, שנמצא ראוי לאכיפה על הצד שלחבותו
ערב, כשהערב לא ידע על הפסול שבהתקשרות. המערער עצמו לא העיד במשפט, והמשיב - העד
היחיד שהועד מטעמו - הודה בעדותו, כי ידע שארמן הינו גם בעל אזרחות קנדית. העובדות
הצריכות לעניין נמצאו איפוא בידיעת המשיב, לא פחות משנמצאו בידיעת הבנק. משפעל
המשיב כמיופה כוחו של המערער, וגם היה עדו היחיד במשפט, יש לייחס גם למערער את
ידיעת העובדות.
.14יש איפוא לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם לבנק
(המשיב 1) הוצאות בסך 000, 8ש"ח.
השופט ד'
לוין: אני מסכים.
5129371
54678313
השופט ג' בך:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק
דינו של השופט מצא.
ניתן היום,
י"ד בתשרי תשנ"ב (11.10.92).
