בית הדין הארצי לעבודה
|
|
ע"ע 20172-04-18
|
|
ניתנה ביום 15 מאי 2018
נתן לולב
|
המבקש
|
|
-
|
||
נטליה הירשפלד
|
המשיבה
|
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
השופט מיכאל שפיצר
1.
בבית הדין האזורי בירושלים
התבררה תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש, לקבלת סעדים שונים
הנובעים, כטענתה, מפיטוריה שלא כדין בשל הריונה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק
השוויון) וחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת
נשים), לרבות סעדים כספים שונים בגין תקופת עבודתה וסיומה וכן פיצוי
בגין עוגמת נפש. סכום התביעה עמד על סך של 199,670 ₪. המבקש התגונן בטענה שהמשיבה
פוטרה עקב הפרות משמעת חמורות ומעשים המעולים גניבה. עוד נטען כי דבר אודות הריונה
של המשיבה לא היה ידוע למבקש בעת השימוע ופיטוריה, וגם לא בעת ניתוק יחסי העבודה
וזמן ממושך לאחר מכן.
2.
לאחר הגשת התביעה ובהמשך
לדברים שנאמרו בדיונים בבית הדין קמא, פנה המבקש לממונה על חוק עבודת נשים
במשרד הכלכלה בבקשה להיתר פיטורים בזמן הריון, וביום 2.1.18 ניתנה החלטת הממונה,
המתירה את פיטוריה של המשיבה רטרואקטיבית.
3. בפתח דיון ההוכחות הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסכם הפשרה לפיו המבקש
ישלם למשיבה סך של 18,000 ₪ ברוטו כפיצוי בגין עוגמת נפש אשר נגרמה לה במהלך תקופת
עבודתה ועקב עבודתה. עוד הוסכם כי הסכם הפשרה מסלק גם את הערעור בבית הדין האזורי
שהגישה המשיבה על החלטת הממונה (על"ח 37980-02-18). ביום 8.3.18 נתן
בית הדין האזורי (השופט כאמל אבו קאעוד; סע"ש 3317-12-15) תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
4. המבקש הגיש בעצמו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני, בה הוא עותר
לעיכוב תשלום הסכום הפסוק, או לחלופין להפקדת מחצית מהסכום הפסוק, עד להכרעה
בערעור. המבקש טוען כי סיכויו לזכות בערעור טובים. לטענתו, שגה בית הדין בכך שאישר
הסכם הפשרה שלא שיקף את הסכמתו; ההסכם הושג לאחר שהופעל עליו במשך שעות לחץ בלתי
סביר מצד בית הדין קמא להתפשר בסכום מסוים; על המבקש נכפתה פשרה, בסכום לא מבוטל
ובתנאים קונקרטיים, מבלי שנתן הסכמה מדעת להסכם, ועל אף שהתביעה נשענת על כרעי
תרנגולות ומסמכים מזויפים; סכום הפשרה תואם (כמעט) את סכום ההצעה (20,000 ₪) שהציע
בית הדין קמא לצורך פשרה בקדם המשפט; בפרוטוקול הדיון לא נזכרת העובדה שהצדדים
ניסו לנהל ביניהם משא ומתן במסדרון בית הדין (אשר לא צלח); שגה בית הדין בכך שבמשך
שעתיים לא אפשר להתחיל את הדין ההוכחות ודחק בצדדים לסיים את הדיון עקב דיון הבא
שהיה צריך להתחיל בזמן; היה קושי לנהל חקירות של ככל העדים (ובכלל זה העדים
מחו"ל) ולהוכיח טענות בזמן קצר שנותר למבקש (שעה במקום שלוש וחצי שעות), ולכן
הוא חתם על ההסכם בלתי בררה ומבלי שהבין את דקדוקי העברית ואת כל השלכותיו; המבקש
נדרש לתת הסכמתו באופן דוחק בעשר השניות האחרונות של הדיון, כשהבין שאין לו בררה
אחרת, כפי שהשופט רמז לו.
5.
אשר למאזן הנוחות נטען כי אם
יבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, יהיה בלתי אפשרי להשיב את
המצב לקדמותו ולגבות חזרה את הסכום הפסוק מהמשיבה, אשר מתגוררת בחו"ל, בכתובת
שאינה ידועה למבקש. בנסיבות אלה, כך נטען, גם אם קיימת אפשרות תיאורטית לאתר את
המשיבה ולגבות ממנה את הכספים בחזרה, עלות הביצוע תהא גבוהה משמעותית מהכסף
שיתקבל. לעומת זאת, עסקו של המבקש מתנהל בארץ, כל שככל שיידחה ערעורו, למשיבה לא
יהיה כל קושי לבצע גביה ממנו, ככל שיפסק כך. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, המשיבה
לא תיפגע ככל שבית הדין ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, בעוד שהמבקש חשוף לסיכונים
והוצאות אותן לא יוכל לגבות, ככל שערעורו יתקבל.
6. המשיבה מתנגדת לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה
מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. כן טוענת המשיבה כי לא רק
שהבקשה לא נתמכה בתצהיר כנדרש, אלא הועלו במסגרתה טענות מופרכות, נעדרות כל בסיס
משפטי, ועל כן דינה להידחות. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכויי ערעור המבקש אינם גבוהים בהתחשב בעובדה שמדובר בפסק דין שנתן תוקף
להסכם הפשרה שנחתם לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית וראיות מטעם הצדדים בדיון ההוכחות,
כאשר המבקש ובאת כוחו נתנו את הסכמתם וחתמו עליו. לטענתה, המבקש אינו מעלה כל טיעון
משפטי שיהיה בו כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין. עוד נטען כי כבר נפסק כי טעות בעל
דיון או של מי מטעמו בחישובי כדאות העסקה, אין בה כדי להקים עילה לביטול הסכם פשרה,
אלא אם מדובר בהטעיה מכוונת מצד שכנגד. לטענת המשיבה, המבקש לא טוען שמדובר בהטעיה
מצדה במועד ניהול משא ומתן וחתימת הסכם הפשרה, ואף לא צירף כל ראיה התומכת בטענותיו;
המבקש היה מיוצג במהלך כל ההליך בבית הדין קמא וקיבל את פרוטוקול הדיון יחד עם הסכם
הפשרה טרם חתימתו, ולא מצא לנכון לדרוש תיקון או השלמת הפרוטוקול.
7. אשר למאזן הנוחות נטען כי אין להסתפק בטענה כללית בעניין אי יכולתה
של המשיבה להחזיר את הסכום הפסוק אם יתקבל הערעור. לטענת המשיבה, היא אומנם נמצאת בחו"ל
יחד עם בעלה שנשלח לעבוד שם על ידי חברה ישראלית, אולם המבקש לא מסר שהוא עצמו מתגורר
בחו"ל דרך קבע. כן נטען כי המבקש גם שכח לציין שהמשכורת האחרונה הוא שילם למשיבה
כשנה לאחר הגשת כתב התביעה, וכי הבקשה להתיר פיטוריה בהיותה בהריון הוגשה כשלוש שנים
לאחר הפיטורים וכחודשיים לפני דיון הוכחות.
עוד צוין כי למשיבה כבר נגרם נזק בלתי הפיך, והערעור והבקשה גורמים לה נזקים
נוספים וגוררים אותה להוצאות נוספות. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבה, יש לדחות את בקשת
המבקש ולהטיל עליו הוצאות ממשיות, לרבות שכר טרחת עו"ד.
8. בתשובה לתגובת המשיבה, חוזר המבקש על האמור בבקשתו ומדגיש כי הוא
לא מתגורר בחו"ל דרך קבע, אלא שוהה בארץ במשך חמישה עד שמונה חודשים במהלך עשר
השנים האחרונות, כאשר עסק שלו נמצא בארץ, כולל משרדים, עובדים וחשבונות בנק. לטענת
המבקש, עצם אי הימצאותו בישראל חלק קטן מהזמן, אין בה כדי להשפיע לרעה על יכולת הגבייה
של המשיבה, לאור העובדה שבארץ נמצאים נכסים רבים מהם ניתן להיפרע. לעומת זאת, המשיבה
מודה שהיא מתגוררת בחו"ל באופן קבוע, יחד עם בעלה שעובד שם, ואינה מפרטת אם יש
בארץ נכסים כלשהם, ככל שיהיה צורך לגבות את הכספים בחזרה ממנה.
דיון והכרעה:
9. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי וכי
הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת
חריג לכלל ומותנה בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש כתוצאה מאי
היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור
להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה
ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12; ע"ע
(ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך – צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13). בין שני השיקולים קיימים יחסי גומלין,
"במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי
מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות
ופיתוח בע"מ נ. וייס, מיום 22.9.10).
כאשר
פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח
שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור (ע"א 5963/13 מנורה חברה
לביטוח בע"מ נ. פלוני, מיום 16.1.14).
10. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות
הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
אשר לסיכויי הערעור - בעניין זה הכף נוטה במובהק לטובת המשיבה. כאמור לעיל,
הצדדים סיימו את התדיינות ביניהם בתביעתה של המשיבה על דרך הפשרה. המבקש הסכים
להסכם הפשרה כאשר היה מיוצג, וכאשר לקח בחשבון, כך ניתן להניח, את היתרונות
והחסרונות של פסיקה לפשרה. גם אם אין בהסכמת הצדדים כדי לשלול את זכות הערעור,
הלכה היא כי "התערבות ערכאת הערעור בפסיקה לפשרה תהיה אך באותם מקרים בהם
קיימת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, במסקנות או בקביעת הסכומים" (ע"ע
(ארצי) 274/07 א.ד.א שמירה אבטחה ניקיון וכ"א בע"מ - אנה
וישובסקי, מיום 25.12.07). על פני
הדברים, לפי הטענות בהודעת הערעור ומבלי לקבוע מסמרות, ענייננו אינו נופל בגדר
המקרים החריגים האמורים, ולא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים באופן המצדיק עיכוב
ביצוע. מעבר לנדרש יצוין כי מי שמבקש לבטל פסק דין, אשר
אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול,
זאת להבדיל מערעור על פסק הדין (ע"א
116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732). עוד אציין כי סכום הפשרה מהווה
9% מהסכום שנתבע, נתון שאין בו, על פניו, כדי לתמוך בעמדת המבקש.
אשר למאזן הנוחות - לא הובאה על ידי המבקש כל
ראיה ממשית, שיש בה כדי להצביע על חשש קונקרטי שיקשה
עליו להיפרע מהמשיבה אם תשלם לה הסכום הפסוק במלואו ויתקבל ערעורו. אומנם המשיבה מתגוררת בחו"ל, ועלול להיווצר
קושי מסוים בגבייה, אך באיזון בין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות, לא שוכנעתי כי די
בכך כדי להצדיק עיכוב ביצוע.
11. סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יישא בהוצאות
המשיבה בגין הבקשה בסך של 2,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.
המזכירות תקבע את
התיק לדיון מוקדם, בהקדם האפשרי.
ניתנה היום, א'
סיוון תשע"ח (15 מאי 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
