|
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט
לעניינים מנהליים
|
|
|
|
|
|
עת"מ 22506-08-17 ריאן נ' המשרד לביטחון פנים ואח'
13 יוני 2018
|
|
|
לפני
|
כבוד השופט שאול שוחט, סגן הנשיא
|
|
|
גאלב ריאן
|
||
|
נגד
|
||
|
המשיבים
|
1.המשרד לביטחון
פנים
2.פקיד רישוי כלי ירייה
3.ועדת הערר(ממונה כלי ירייה)מחוז תל אביב -יפו
|
|
חקיקה
שאוזכרה:
חוק
כלי היריה, תש"ט-1949: סע' 4, 5(א),
11, 12, 12(ג1)(1), (2)
פקודת
המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971
חוק
לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958: סע' 2א, 9(א)
חוק
בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000: סע' 5(1), 8, ו 11
חוק
העונשין, תשל"ז-1977: סע' 291
חוק
המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981: סע' בתוספת השלישית, 6, 11א, 21
חוק
סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982
1. בקשתו של העותר לקבלת רישיון לכלי ירייה
פרטי נדחתה על ידי המשיב 2 מהטעם "אי המלצת משטרת ישראל" – החלטה מיום
4.1.17.
2. ערר שהגיש העותר על ההחלטה הנ"ל
למשיב 3 נדחה אף הוא, בהחלטה מיום 24.5.17.
הטעמים
לדחיית הערר: הודעת הקצין הממונה במשטרה אליו הועבר הערר לתגובה, כי
הוא חוזר על החלטת הדחייה בשל:
א.
הרשעת העותר משנת 2016
בגין מתן שוחד וגזירת עונשו למאסר בפועל ומאסר על תנאי לשלוש שנים.
ב.
תיקים סגורים בעבירות
רכוש, האחרון משנת 2012 בגין החזקת רכוש החשוד כגנוב.
ג.
סימוכין על חומר חסוי
אודות מידע הקושר את העותר לעבירות בטחון ורכוש.
על
בסיס הנתונים שלעיל, כך בהחלטת הדחייה "נשקלו טיעוניו של העותר ואת
האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום
הציבור וביטחונו מאידך החליט הממונה להטות את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור
ולא לאפשר מתן רישיון לעותר".
מכאן
העתירה שלפנינו.
3. בהתייחס להליך הנוכחי (קדמו לו הליכים
במסגרתם הופקדו כלי נשק שהחזיק בהם העותר ונדחו בקשות קודמות לחידוש רישיונו) טוען
העותר, כי החלטת המשיב 2 חורגת ממתחם הסבירות, נשענת על שיקולים לא רלבנטיים, לוקה
בשרירות ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי וההיגיון. לדבריו עילת הסירוב נשענת על מידע
מודיעיני עמום, ישן ולא רלבנטי ותיקים סגורים, שהאחרון בהם משנת 2012 בעבירה זניחה
של החזקת נכס חשוד שאין בה יסוד של אלימות, וכן הרשעה פלילית בעבירה של מתן שוחד,
גם היא ללא מאפייני אלימות או סיכון כלשהו לשלום הציבור. לטעמו, המשיב 2 אימץ
אוטומטית וללא הפעלת שיקול דעת עצמאי את עמדת המשיב 1 והמלצת המשטרה, אף ללא
הנמקה, ובכך חטא לתפקידו.
4. בתגובה
מקדמית – אשר הפכה לבקשתם לכתב תשובה – טענו המשיבים, כי החלטת המשיב 2 מנומקת,
סבירה אשר נתנה, בנסיבותיו של העותר, עדיפות לאינטרס של שלום הציבור ובטחונו על
פני האינטרס הפרטי שלו, תוך שהיא שומרת על המלצת המשטרה לפיה נשיאת נשק על ידי
העותר תסכן את שלום הציבור. בהקשר זה מפנים המשיבים להרשעת העותר בעבירת שוחד
ולגזר הדין שניתן בעניינו, לתיקים הסגורים ולחומר מסווג וחסוי אותו הם מבקשים
להגיש לעיונו של בית המשפט.
5. מספר
ימים לפני הדיון בעתירה הגישו המשיבים הודעה ובקשה למחיקת העתירה בהתבסס על עת"מ
43371-03-10 ג'לארדו נ' משרד הפנים ; 26.6.11 (להלן: "פרשת
ג'לארדו") – להחזיר את עניינו של העותר לבדיקה מחודשת נוכח "עניינים
חדשים" שהתעוררו ביחס לעתירה לאחר הגשתה.
הבקשה
נקבעה לדיון בד בבד עם הדיון בעתירה.
6. בתום ישיבת יום 26.12.17, הודיע ב"כ
המשיבים, כי נוכח הערות בית המשפט וחילופי הדברים במהלכה, המשיבים יעברו פעם נוספת
על המידע המודיעיני שביקשו להציג וישקלו עמדתם מחדש בהתייעצות עם המשיב 2.
נקבעה
ישיבה נוספת ליום 10.4.18.
בהודעתם
חזרו המשיבים על עמדתם, כי אין מנוס להיעתר לעתירה וביקשו לשקול בחיוב את בקשתם
למחיקת העתירה והשבת עניינו של העותר לממונה נוכח "העניינים החדשים"
שהתגלו.
דיון
והכרעה
לבקשת
המחיקה
7. ב"כ המשיבים סמך ידו על פרשת
ג'לארדו שם נקבע, כי "מקום שהמשיב מביע נכונות לבחון מחדש את החלטתו
השלילית בעניין הסעד המבוקש בעתירה, אין מקום שבית המשפט יעניק לעותר את הסעד, או
יביע עמדה לגוף טענותיו" (פסקה 25). הרציונל שעמד בבסיס פרשת ג'לארדו
מושתת על העיקרון שבית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול
דעתו, קל וחומר כאשר הרשות עצמה מבקשת לשוב ולבחון את החלטתה בטרם החלטה שיפוטית
סופית (ר' שם).
ברם, וכך נקבע בעת"מ (י-ם) 29513-03-10 טלביצ'ב
נ' מדינת ישראל ; 13.5.2010 (להלן: "פרשת טלביצ'ב"), עליו
סמך ביהמ"ש בפרשת ג'לארדו את פסק דינו, כי
"יתכנו נסיבות בהן חרף הסכמת המשיב לשוב ולדון בעניין, יהיה מקום
לדון בעתירה לגופה על בסיס הסעד שנתבקש מלכתחילה. כך הדבר, למשל, מקום בו
עצם השבת העניין לדיון מחדש אינה מוצדקת לגופה או חסרת תועלת ממשית, או שיהא בה
התמשכות של ההליך במידה העולה על הנדרש. כך גם, אם הנסיבות מצביעות על
כך שהאפשרות שתתקבל החלטה מחודשת ושונה מן ההחלטה המקורית היא קלושה למדי.
נתון נוסף שיש מקום לשקול הוא אם השאלה העולה על הפרק שבה ומתעוררת כעניין
שיטתי עד כדי הצורך להבהיר את הדין ולפסוק בסוגיה על מנת ליתן הנחיה ברורה בידי
הרשות." (ר' שם, פסקה 9; הדגשות שלי ש' ש').
8. בענייננו, התנהלות המשיבים כמו גם
ההסברים שנתנו בנושא "העניינים החדשים", שנודעו להם במהלך הדיון
בעתירה זו, מלמדים כי אין בכל אלו כדי לשנות את החלטתם שלא לאשר לעותר רישיון נשק
לכלי ירייה פרטי. ב"כ המשיבים אישר, בישיבת יום 26.12.2017, כי במידע החדש יש
אך כדי לחזק את עמדתם הנוכחית (שם, עמ' 2 לפרוט' ש' 30-28) כך גם בישיבת יום
10.4.2017 (עמ' 10 ש' 19-15 בתשובה לשאלת בית המשפט, שם בש' 12-10), בה חזר ואישר
ב"כ המשיבים כי גם לאחר השיחה עם הגורמים המקצועיים (בעקבות הישיבה הראשונה
שהתקיימה) "המדינה לא חוזרת בה מעמדתה ואין להחזיר את הנשק לעותר".
9. משכך הם פני הדברים, נהיר וברור, כי גם
'סיכוי קלוש', שהמשיבים יקבלו החלטה מחודשת ושונה מן ההחלטה המקורית שלא לאשר את
בקשת העותר לקבלת רישיון כלי ירייה פרטי, אינו בנמצא.
משכך,
אדרש לעתירה גופה.
המתווה
הנורמטיבי
כללי
10.
שיטתנו המשפטית אינה מקנה בידיו של אדם זכות חוקתית אף לא זכות בכלל להחזיק ולשאת
כלי ירייה (ר' בג"ץ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, לה(2)
415). לפיכך, אדם המעוניין לשאת, להוביל או להחזיק כלי ירייה פרטי חייב ברישיון על
פי חוק כלי הירייה, התשי"ט-1949 (ר' סעיף 4 ו-5(א) לחוק זה;
להלן: "החוק").
11.
הסמכות המנהלית להתיר רישיון כלי ירייה פרטי נתונה לפקיד רישוי כלי ירייה מכוח סעיף
11 לחוק כלי הירייה:
"רשות
מוסמכת לענין רשיונות לפי חוק זה היא –
(2) לצורך סעיפים 3 עד 10ד – פקיד רישוי על פי
המלצת קצין משטרה בכיר, כהגדרתו בפקודת המשטרה [נוסח חדש],
התשל"א-1971, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה."
במסגרת
סמכותו רשאי פקיד הרישוי, בכל מקרה נתון, לפי שיקול דעתו לתת רישיון או לסרב לתתו;
לתת את הרישיון בתנאים ובהגבלות; לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו (ר' סעיף 12
לחוק).
כל
אימת שסורבה הבקשה, חלה חובה על פקיד הרישוי להודיע למבקש הרישיון בכתב את נימוקי
הסירוב (ר' סעיף 2א לחוק לתיקון סדרי המנהל החלטות והנמקות),
התשי"ט-1958; להלן: "חוק הנמקות") אלא אם גילוי הנימוקים
עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה, שאז אין תחולה לחוק
ההנמקות (סעיף 9(א), שם).
12. על החלטת פקיד הרישוי רשאי לערור, לפני
הממונה, מי שראה עצמו נפגע מההחלטה. אם החלטת פקיד הרישוי התקבלה על פי המלצת קצין
משטרה, יועבר הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר ולאחריו תינתן החלטת הממונה (סעיף
12(ג1)(1);(2) לחוק).
13. על החלטת הממונה, כרשות, ניתן להגיש עתירה
לבית המשפט לעניינים מנהליים כאמור בסעיף 5(1) ופריט 11 לתוספת לחוק
בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט
לעניינים מנהליים").
שיקול
הדעת המינהלי ומידת התערבותו של בית המשפט המינהלי
14. אחת התכליות של החוק, היא לאזן בין
האינטרס של הפרט להחזיק כלי ירייה, בראש ובראשונה לשם הגנה עצמית והבטחת ביטחונו,
מקום שהוא עלול להימצא בסיכון, לבין האינטרס הציבורי לצמצם את מספר כלי הנשק,
המוחזקים בידי אזרחים מן השורה (בג"ץ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים,
פ"ד לה(2) 415; עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון
פנים ; 1.10.14). להגשמת תכלית זו נקבעה על ידי המשיב 1 מדיניות מרסנת,
מדיניות השואפת לצמצם את כמות כלי הירייה המוחזקים בידי אזרחי המדינה, מדיניות
אותה מצאה הפסיקה כראויה (בג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1)
337). ליישום מדיניות זו הקנה המחוקק מעמד בכורה לעמדת משטרת ישראל, כמי שאמונה על
ייצוג השיקולים, בדבר הגנה על שלום הציבור וביטחונו. על מנת לגבש את עמדתה, עמדה
אותה עליה להציג לפני הרשות המוסמכת והממונה, רשאית המשטרה, אף מחויבת, להסתמך בין
היתר לא רק על הרשעות קודמות, אלא גם על הליכים פליליים תלויים ועומדים, תיקים
סגורים, מידע הנלמד מתיקי חקירה תלויים ועומדים אף מידע מודיעיני וכיוצ"ב.
נתונים אלה, הנמצאים בידי המשטרה, הינם בגדר "ראיות מינהליות" המשמשות
בידה להערכת הסיכון. עם זאת, הצגת עמדתה של המשטרה, הנשענת כאמור על 'מכלול
הראיות' אינה בגדר סוף פסוק מבחינתם של הרשות המוסמכת והממונה. לאלה מוקנה שיקול
הדעת, והם "אינם עושי דברה של המשטרה, שהינה בגדר גורם ממליץ בלבד"
(עת"מ (נצ') 57951-02-16 סעאידה נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק
כלי יריה-משרד הפנים ; 23.5.16; עת"מ (נצ') 2741-04-15 ח'טיב
נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק לירייה משרד הפנים ; 28.1.16).
מכאן
אין לראות בהמלצת המשטרה תנאי בלעדיו אין למתן רישיון (קל וחומר לביטולו או
לחידושו – ועל כך בהמשך). שיקול הדעת וסמכות האישור נתונה לרשות המוסמכת ולממונה,
ואלה מחויבים לבחון את מכלול השיקולים ולהכריע – במגבלות הקיימות – בצד המשקל
המכריע והמרכזי, שיש ליתן לעמדת המשטרה, בהחלטה להיעתר או לסרב לבקשה (עת"מ
(נצ') 2741-04-15 ח'טיב נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק לירייה משרד הפנים ;
28.1.16).
הלכה זו פוסעת בתלם ההלכה הנודעת לפיה הרשות המינהלית אינה
רשאית לאמץ עצה, אף אם זוהי המלצה של מומחה דגול בתחומו, ללא הפעלת שיקול הדעת
שהוקנה לה על פי חוק, כאשר התייעצות מינהלית אינה באה במקום שיקול הדעת, שכן
ההתייעצות היא בסיס או מרכיב בלבד בשיקול הדעת (ר' בג"ץ 144/50 שייב נ'
שר הבטחון, ה 399, 406 (1951)). אמנם הרשות המינהלית חייבת לשקול את העצה
אך לה שמורה הפעלת שיקול דעתה המינהלי עת הרשות תחליט אם ראוי לקבל את העצה או
לדחותה (ר' בג"ץ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על-פי חוק
הפסיכולוגים תשל"ז-1977 ואח', פ"ד נב(1) 166, 183 (1998)).
יתר על כן, הפסיקה אף הסבירה מהם הצעדים הנדרשים והמצופים
מרשות מינהלית, שעליה הופקד שיקול הדעת על פי חוק, על מנת שהיא תפעיל את שיקול
דעתה דה פקטו וכדבעי ולא מי שלא הוסמך לכך כהאי לישנא: "תהליך קבלת ההחלטה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק מן הראוי שיהיה
מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים חיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות
המשפטית תוך התייחסות לנושא מוגדר, ואלו הם: איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת
המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של
תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה
המנומקת. תהליך כגון זה מבטיח, כי כל השיקולים הענייניים יובאו בחשבון, כי תיעשה בחינה
הוגנת של כל טענה, וכי תגובש החלטה, אותה ניתן להעביר בשבט הביקורת המשפטית והציבורית.
(ב) כפי שצוין כבר לעיל, וכפי שרצוי לשוב ולהזכיר
לשם הסרתו של כל ספק - לא ניתן לקבוע מתכונת שלמה ובלתי משתנה לבדיקתו של כל נושא,
הבא לפני רשות, המתבקשת להפעיל סמכותה לפי החוק. הקווים הכלליים, שהותוו לעיל, אמנם
ישימים לכל מקרה, אך מידתם של ההעמקה והפירוט משתנים לפי אופיו של העניין ולאור מכלול
הנתונים שלו. ההקפדה על דרך ההפעלה של שיקול הדעת, קרי על דרך קבלת ההחלטה, המתוארת
לעיל, על-ידי רשות שלטונית, המפעילה סמכות על-פי דין, חיונית לשם שמירה על קיומו של
שלטון החוק המהותי: החובה לנקוט דרך פעולה, שתהיה כרוכה בשקילתם ובבחינתם העניינית
של כל הנתונים הרלוואנטיים, ואשר לפיה הבדיקה של הנתונים הנוגעים לעניין קודמת להחלטה,
היא הדרך ההוגנת להבטחת זכויותיו על-פי דין של הפרט, אשר לשם שמירה על ענייניו ולשם
שירות צרכיו הוקנתה הסמכות" (ר' בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר
הפנים, לז(3) 29, 49 (1983)).
15. משהפעילו הרשות המוסמכת והממונה את שיקול
הדעת שלהם והכריעו בבקשה, שיקול דעת זה ודרך הפעלתו נתונים לבחינה של בית המשפט
המינהלי. בחינת שיקול הדעת המינהלי נעשית בהתאם לסמכויות ולסעדים לפיהם דן בית
המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים
מינהליים), בגדרם נבחנת החלטת הרשות - במסגרת חופש הבחינה המינהלי הנתון בידיה
– האם חרגה היא ממתחם הסבירות אם לאו. בחינה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על
ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום
השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו (בג"ץ
389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421).
16. על רקע המתווה הנורמטיבי האמור אבחן את
נימוקי ההחלטה של הממונה בענייננו, נימוקים אותם פירטנו בסעיף 2 לעיל.
ההרשעה
17. העותר הורשע בעבירה של מתן שוחד, לפי סעיף
291 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונגזרו עליו 3 חודשי מאסר בפועל
שרוצו בעבירות שירות; מאסר מותנה ל-3 שנים וקנס כספי.
האם
די בהצגת עובדה 'יבשה' זו לפני הממונה וקבלתה ככזו על יד, או שמא היה עליו לבחון
את גזר הדין של העותר על מנת שתהיה לפניו התמונה הכוללת בדבר נסיבות העבירה
בהתייחס לעותר שלפניו? לטעמי, מחובתו היה לעשות כן.
18. מעיון בגזר הדין בת"פ (י-ם)
26561-06-13 מדינת ישראל נ' גלאב רייאן ; 13.6.17, עולים הממצאים
הבאים:
א. בשנת
2007, לפני כ-11 שנים לערך, נתן העותר לעובד ציבור, ראש ענף תעסוקה במנהל האזרחי
באיו"ש, כ-10 קילוגרמים של פירות וירקות אחת ל-3 שבועות, 11 פעמים במספר.
במעמד האמור מסר עובד הציבור לעותר אישורי עבודה עבור הפועלים הפלסטינים שעבדו
עבורו. אישורי העבודה הללו, היו אישורים כדין ולא הייתה מניעה מלפני העותר לקבל
אותם במשרדו של עובד הציבור ובמסגרת זמני קבלת הקהל. טובות ההנאה ניתנו על ידי העותר
לעובד הציבור רק משום שהוא לא היה יכול להגיע ולקבל את האישורים במקום ובזמן
המיועדים לכך.
בכתב
התשובה ציינו המשיבים, כי עבירת השוחד נעשתה "לצורך השגת אישורי כניסה
ארצה לפלשתינאים שלא כדין ובאופן שיסכן את ביטחון ושלום הציבור". כן הוסיפו המשיבים, כי "מדובר בעבירה
ביטחונית - שוחד שנתן העותר לעובד
תעסוקה במנהל בתמורה לסיוע בקבלת היתרי תעסוקה לעובדים פלסטינים לצורך הכנסתם
לישראל שלא כדין." (הדגשה במקור ש' ש').
תיאור
העבירה בכתב התשובה שונה לחלוטין מתיאורה בגזר הדין שלא לומר אף מטעה. אם כך הוצגה
העבירה לפני בית המשפט, כאן בכתב התשובה, חזקה שהיא הוצגה כך גם בפני הממונה.
אין
להקל ראש בעבירה שבוצעה. אכן, מדובר בעבירת שוחד אך אין מדובר בעבירה ביטחונית
המהווה סיכון לשלום הציבור, שכן ברור בעליל, כי אין לייחס לעותר קבלת אישורי עבודה
שלא כדין ולצורך הכנסת פלשתינאים לתחומי הקו הירוק שלא כדין.
ב. בגזר
הדין ציטט ביהמ"ש מתסקיר שירות המבחן:
"מהתסקיר עולה כי הנאשם בן 51, נשוי
ואב לששה ילדים, נעדר עבר פלילי. בשנת 1990 הקים הנאשם חברה לריסוסים ולעבודות חקלאיות.
בשנת 2013 העביר הנאשם את החברה על-שם אחד מבניו, אולם הוא מנהל את העסק ומשגיח עליו.
במשך כ- 20 שנים שימש הנאשם כחבר
במועצה המקומית של כפר ברא. בנוסף, הנאשם משמש
כחבר בוועדת הסוּלחה בכפר מגוריו, שהוא תפקיד הכרוך בהכרה חברתית משמעותית.
בכל
הנוגע לעבירות נשוא תיק זה – הנאשם נטל עליהן אחריות והביע בגינן חרטה. הנאשם סיפר
לשירות המבחן כי בתקופה הרלוונטית הוא היה עסוק בעבודתו, והתקשה להגיע בזמן למנהל האזרחי
באיו"ש כדי לקחת את אישורי העבודה עבור הפועלים הפלסטינים שהעסיק. לפיכך, הוא
היה מתאם עם ראש הענף (קבילו) כדי לקבל את האישורים להם היה זכאי לפי חוק. הנאשם טען
כי לא התכוון לתת לקבילו שוחד ולא היה ער להשלכות מעשיו עת נתן לקבילו את הפירות והירקות.
הנאשם הוסיף והבהיר לשירות המבחן כי עונש של עבודות שירות יקשה עליו לנהל את העסק המשפחתי
ולהשגיח עליו.
שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם אשר ככלל מתפקד באורח תקין ונורמטיבי, וכי הוא
פעל ללא מחשבה מעמיקה על משמעות מעשיו. עוד צוין כי אין לנאשם הרשעות נוספות, הוא נוטל
אחריות על העבירות, מבטא עמדות פרו-חברתיות, וכיום מבין לעומק את חומרת מעשיו. להערכת
שירות המבחן, ההליך המשפטי חידד עבור הנאשם את חומרת המעשים, ומהווה גורם מרתיע ומפחית
סיכון להישנותה של התנהגות דומה בעתיד. בהתחשב בכל אלה, ועל-מנת שלא לפגוע בעסקו
של הנאשם, המליץ שירות המבחן על הטלת צו של"צ בהיקף של 300 שעות, וכן המליץ לשקול
בחיוב את ביטול ההרשעה."
(הדגשה שלי ש' ש').
ג. לאחר
ששמע את טיעוני הצדדים פנה בית המשפט לקביעת מתחם הענישה ההולם ולצד החומרה הגלומה
במעשיו של העותר הצביע על הנסיבות המקלות: טיב המתת (פירות וירקות ולא כסף מזומן);
שוויו הנמוך של המתת; מתן המתת היה מתוך סברה שעובד הציבור נמצא במצוקה כלכלית (כך
בעובדות כתב האישום). הגם שאין בכך כדי לאיין את העבירה, יש לעובדה זו משמעות
במישור הענישה; הגם שהעותר קיבל יחס מועדף מעובד הציבור, אין "מחלוקת
לפניי שהנאשם קיבל [ממנו] אישורי עבודה שלא הייתה מניעה חוקית שיקבלם, כך שבהקשר
זה לא הייתה סטייה מן השורה." (הדגשה במקור ש' ש'); לעותר הייתה זו
מעידתו הראשונה בפלילים. שירות המבחן התרשם, מחרטתו הכנה של העותר, ומהיות ההליך
הפלילי גורם מרתיע ממשי עבורו שהפנים את חומרת מעשיו "וכך התרשמתי אף אני"
(בית המשפט); הישגיו האישיים של העותר ותרומתו החברתית והציבורית המרשימה לקהילה
בה הוא חי וכן מחוצה לה; היותו איש משפחה מסור לאשתו, לילדיו ולנכדיו, גם לאביו
ובתו החולים; היותו בעל עסק משפחתי המעסיק עובדים רבים התלויים בו לפרנסתם.
התיקים
הסגורים והמידע החסוי
19. בהקשר זה טען העותר, כי המשיבים 2 ו-3 לא
היו רשאים להסתמך על התיקים הסגורים, שעניינם מעשיו הלכאוריים של העותר, מאחר שהם
אינם מנויים בתוספת השלישית לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים,
התשמ"א-1918 (להלן: "חוק המרשם הפלילי") כאותם גופים
המורשים לעיין ולהסתמך על תיקים סגורים. בכך חרגו המשיבים 2 ו-3 מסמכותם (ר'
סעיפים 24-22 לעתירה; עמ' 15 ש' 12-9 לפרוט' הדיון).
הטענה
נסמכת על הוראת סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי הקובעת: "מידע על החלטה
שלא לחקור או שלא להעמיד לדין כאמור בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מידע על סגירת תיק בהסדר לפי סימן א'1 בפרק ד'
לאותו חוק וכן מידע על משפט שבו עוכבו ההליכים לפי סעיף 231 לאותו חוק, לא יימסר
אלא לגופים המפורטים בתוספת השלישית." (הדגשה שלי ש' ש'; ראו בהקשר זה,
להבדיל, הוראת סעיף 6 לחוק המרשם הפלילי המתירה מסירת מידע בדבר עבר פלילי
של מבקש הרישיון למי שהוסמך על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רישיון).
פקיד
הרישוי והממונה, כהגדרתם בחוק כלי הירייה, אינם נמנים בתוספת השלישית.
משכך, ובהתאם לסעיף 21 לחוק המרשם הפלילי הקובע, כי "בעל סמכות על
פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה",
דומה כי המשטרה הייתה מנועה מלהביא לידיעת המשיבים את המידע בדבר התיקים הסגורים,
ואלה היו מנועים מלסמוך את החלטותיהם על מידע זה.
20. א. הפסיקה
בנוגע לסעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ידועה וברורה:
"המידע
שסעיף 11א לחוק דן בו אכן מועבר למספר מצומצם של גופים המנויים בתוספת השלישית,
ולצורכיהם בלבד, וכפי שכבר ציינו, אסורה עליהם העברת מידע זה, במישרין או בעקיפין,
לגופים אחרים." (בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה,
פ"ד נ(5) 1, 9; ראו גם רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל,
פ"ד סג(3) 391, 404).
ובהקשר
ישיר לענייננו:
"משטרת
ישראל רשאית ואף מחויבת בנדון להסתמך, בין היתר, על הרשעות קודמות, הליכים פליליים
תלויים ועומדים, תיקים סגורים, אינפורמציה הנלמדת מתיקי חקירה תלויים ועומדים, וכן
מידע מודיעיני וכיוצא באלה. לעומת המשטרה, פקיד הרישוי וועדת הערר, אינם מוסמכים
לעיין בכל הרישומים עליהן נסמכת המשטרה בהמלצתה, כגון תיקים סגורים, תיקים תלויים
ועומדים וכן מידע מודיעיני (ראו: חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981)"
(עת"מ (נצ') 57951-02-16 סעאידה נ' ועדת ערר לפי סעיף 12 לחוק
כלי יריה-משרד הפנים ; 23.5.16, פסקה 14 לפסק הדין; ראו גם עת"מ
(נצ') 15925-01-12 הייב דיאב עומר נ' פקיד רישוי כלי יריה - משרד הפנים
; 26.3.12).
ב. כתוצאה
מכך, אין אפשרות לגורם המינהלי, להתחקות "על אמת" באשר לטיב המלצת
המשטרה והמשקל הסגולי שיש לייחס לה, לרבות בחינתן של כלל הראיות המינהליות, אשר
עמדו בבסיס ההמלצה. חוסר האפשרות האמור מתעצם נוכח מעמד הבכורה שהעניק המחוקק
לעמדת המשטרה, כמי שאמונה על השיקולים הרלבנטיים במתן המלצתו – הגנה על שלום
הציבור וביטחונו.
21. בענייננו המשיב 3, ויש להניח אף המשיב 2,
נחשפו לעצם קיומם של מידעים בתיקים סגורים. מהחלטת הממונה נושא העתירה עולה, כי
הממונה סמך החלטתו על המלצת הקצין הבכיר שכללה גם "תיקים סגורים בעבירות
רכוש האחרון מ-2012 בגין החזקת רכוש החשוד כגנוב". אף צוין, כי הדבר נעשה
"לאחר עיון בחומר שהוצג לפנינו...", הגם שלא הובהר אם מלוא החומר
שנמצא בתיקים הסגורים הוצג לפניהם .
בנסיבות
אלה בחנתי אני, בהסכמת הצדדים, את המידע בתיקים הסגורים, בחלקם מידע מודיעיני
חסוי. מסקנתי היא, כי אין בהם כדי לבסס את החשש לפגיעה בשלום הציבור וביטחונו,
מקום בו יוחזר לעותר הרישיון שנלקח ממנו:
א. ב"כ המשיבים טען לפני בית המשפט,
בישיבת יום 16.12.17, כי נגד העותר נפתח תיק בחשד לזיוף של אישורי כניסה ושהייה
בישראל. לאחר חקירה תיק זה נסגר ביום 10.12.17 מחוסר עניין לציבור (עמ' 4 לפרוט'
הדיון בעתירה ש' 12-8). נתון זה מוטעה ומטעה. ב"כ המשיבים הציג לפנינו את
החלטת הסגירה מיום 10.12.17 – "חוסר אשמה" (עת/1; עת/2). משכך,
המידע בתיק זה, שנסגר מחוסר אשמה, לא יכול לשמש כראיה בהליכים וגם אם תאמר שעדיין
בראיה מינהלית עסקינן כטענת ב"כ המשיבים (עמ' 7 לפרוט' הדיון ש' 9-5), הרי
שהמשקל שיש לייחס לה, בנסיבות של סגירת התיק מחוסר אשמה, אם בכלל, הינו אפסי.
ב. תיק שנפתח בשל חשד להזנחת שמירה על כלי
ירייה – נסגר מחוסר ראיות מספיקות (עת/4).
נוסף
על אלה, ישנם תיקים סגורים, שהם חסויים מעיניו של העותר, ובהם מידע מודיעיני. אלה
הוגשו, בהסכמה, לעיוני ואפרט אודותיהם על פי סדר היחשפותי אליהם:
* 3 מידעים ראשונים – אינם
רלבנטיים לענייננו, ולכן לא ניתן להסתמך עליהם.
* חשד
לירי בשטח בנוי – אירוע משנת 2008 בעל משמעות לכאורה, אולם העותר הכחיש אירוע
זה. האקדח של העותר, שעליו הוטל החשד, נבדק על ידי מומחה מטעם המשטרה במעבדה
לזיהוי פלילי. לא נמצא כל ממצא המאשש את טענת ב"כ המשיבים שלפיה נעשה שימוש
באקדח (ר' התייחסותי לכך בעמ' 13 ש' 20-19 לפרוט' הדיון). בעקבות זאת לא הוגש כתב
אישום נגד העותר. ניתן גם ללמוד מדברי ב"כ המשיבים כי הוא מסכים עם ב"כ
העותר, שאין ראיה לשימוש באקדח, אם כי לשיטתו עובדה זו אינה מזימה באופן חד משמעי
את המידע (ר' עמ' 13 ש' 13 לפרוט' הדיון). כיצד הודעתו של מאן דהוא, המשמש
כ"מודיע" מטעם המשטרה, על חשד לירי בשטח בנוי יכולה להוות בסיס לראיה
מינהלית, כשהראיה הפורנזית האמורה מפריכה טענה זו?
אם
לא די בכך, מדברי נציגת המשטרה עולה, כי התיק הסגור הנ"ל מעולם לא נחשף
ברשימת התיקים (ר' עמ' 13 ש' 23 לפרוט' הדיון) כך שהעותר לא יכול היה להגיש בקשה
לסגירת התיק בעילה של "חוסר אשמה", תחת עילה של "חוסר ראיות
מספיקות", דבר אשר פגע קשות בזכות הטיעון שלו העותר. (ר' עמ' 14 ש' 12 לפרוט'
הדיון).
* מידע
מיום 14.9.2004 - אינו רלבנטי.
* מידע
מיום 28.5.2010 – העותר היה הקרבן, ולכן המידע אינו רלבנטי.
* מידע
מיום 23.2.2012 – המשטרה החליטה לא לנהל את התיק.
* מידע
מיום 28.3.2012 – העותר נחקר והתיק נסגר בעילה של "חוסר ראיות
מספיקות".
* מידע
מיום 14.1.2014 - המשטרה החליטה לא לנהל את התיק.
* מידע מיום 4.3.2014 – המשטרה
חשדה כי מדובר בהברחת שב"חים לגבולות מדינת ישראל אך אלה לא נתפסו.
22. העולה מהמקובץ: העבירה בה הורשע
העותר ונסיבות ההרשעה אינם עולים בקנה אחד עם המצג שהציגה המשטרה לפני הרשות
המוסמכת והממונה ובעקבותיו אף על ידי המשיבים לפני בית המשפט, לפיו הורשע
העותר בעבירה ביטחונית של קבלת היתרי תעסוקה לעובדים פלסטינאים לצורך הכנסתם
לישראל שלא דין; בניגוד לטענת המשטרה והמצג שהוצג לפני הרשות המוסמכת והממונה,
התיק בחשד זיוף אישורי כניסה ושהייה בישראל נסגר מהטעם של 'חוסר אשמה' ולא מ'חוסר
עניין לציבור', מצג שהוצג על ידי המשיבים גם לפני בית משפט זה; החשד לירי
בשטח בנוי הופרך שעה שהתברר, שוב רק בדיון שלפניי, כי האקדח של העותר, עליו
הוטל החשד, נבדק על ידי מומחה מטעם המשטרה ולא נמצא בו כל ממצא המאשש את החשד
האמור. משהוברר, כי שלושת התיקים האמורים, להם מייחס ב"כ המשיבים משקל רב,
אינם 'כצעקתה', די בכך כדי לשנות את נקודת האיזון. אשר למידעים הנוספים, הרי שחלק ניכר מהמידעים בתיקים האחרים
אינם רלבנטיים ובאשר לאחרים לא נקטה המשטרה כל פעולה לגביהם. אמנם נכון, מדובר
עדיין במידעים המהווים 'ראיות מינהליות', עליהן יכולה המשטרה לבסס המלצתה, אך
מעיון בהן לא מצאתי את הסיכון הממשי לשלום הציבור ולביטחונו אם יחודש רישיונו של
העותר. על רקע הדברים לעיל סטו, לטעמי, הרשות המוסמכת והממונה ממתחם הסבירות ויש
מקום להתערב בהחלטתם.
ודוק:
הגם שלא מדובר בביטול רישיון קלאסי, עדיין מדובר באי חידוש רישיון למי שהחזיק מספר
כלי נשק ברישיון במשך למעלה מ-15 שנים בתבחין 'עבודה בישוב זכאי'. על כך נאמר בעע"מ
389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים ; 1.10.14, כי "גם החלטה
להימנע מחידוש רישיון מצריכה זהירות יתרה מצד הרשות כמות זו שנדרשת בביטול רישיון".
על ההבחנה האמורה ועל שינוי נקודת האיזון בגינה עמד בית המשפט העליון בבג"ץ
799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(ו) 317, כפי שצוטט
בעניין אחר:
"ההלכה
הפסוקה כפי שנתגבשה בבג"צ 799/80 שללם (לעיל) מורה, כי 'לא הרי אי-מתן
רישיון כהרי אי-חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" (עמ' 327). במקרה שרשות הרישוי
מבקשת ליטול מאדם רישיון נשק שכבר ניתן לו, בשל חשדות בדבר התנהגות אלימה של אותו
אדם, נדרש כי תמצאנה בנדון, לאחר חקירה ודרישה, 'ראיות משכנעות' (לעיל, בעמ' 328;
וכן ראו: בג"צ 66/65, זלצברג נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד יט(4)
310). עוד נפסק, כי 'האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון
ניכר, רק הוא יכריע את הכף', וכי 'משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד
מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא
להותיר ספקות סבירים' (שללם, לעיל, בעמ' 329). בנוסף קבעה הפסיקה, כי אמנם מעורבות
בעבירת אלימות יוצרת חשש, כי מבקש רישיון הנשק עלול להשתמש בנשק שניתן לו שלא כדין,
ואולם 'שונה הדבר, אם הרישיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים ולא התגלה כל חשש
לשימוש שלא כדין בנשק" (לעיל, בעמ' 330)."
בענייננו,
אף לא יוחסו לעותר עבירות אלימות וכלי הנשק שברשותו מעולם לא שימשו אותו לביצוע
מעשי אלימות או אפילו איומים, ומכל מקום לא מצאתי במידעים שהונחו לפניי ראיות
משכנעות לאלה.
סוף
דבר
23. לאחר שבחנתי את הראיות הנוגעות לענייננו
של העותר באתי לידי מסקנה, כי משקלן אינו יוצר את אותו סיכון של ממש המקים אינטרס
ציבורי מיוחד לאי חידושו של הרישיון.
העתירה
מתקבלת. על המשיבים לחדש את רישיונו של העותר לשאת נשק.
5129371המשיבים ישלמו לעותר את הוצאות העתירה ושכ"ט
עו"ד בסך של 15,000 ₪.
|
54678313
|
|
שאול שוחט, שופט, סגן נשיא
|
