|
בבית המשפט
העליון
|
|
דנג"ץ
2789/18
|
|
לפני:
|
כבוד הנשיאה א' חיות
|
|
המבקש:
|
פלוני
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
|
|
|
2. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה
|
|
|
3. פלונית
|
|
בקשה לקיום
דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 25.3.2018 בבג"ץ 409/18
אשר ניתן
על ידי כבוד השופטים י' עמית, א' שהם וד' מינץ
|
בקשה
להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים י' עמית, א' שהם וד' מינץ) מיום 25.3.2018 בבג"ץ 409/18, לפיו
נדחתה עתירה שהגיש המערער נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול לערעורים (המשיב 1;
להלן: בית הדין הגדול), אשר
קבעה כי חיובה של המשיבה 3 (להלן: המשיבה) בקבלת
הגט מותנה בכך שהמבקש יתחייב שלא להגיש נגדה כל תביעת נזיקין וכן ישלם לה פיצויים.
1.
המבקש והמשיבה, בני
זוג לשעבר, נישאו בשנת 1980, ולהם שלושה ילדים בגירים. בשנת 1991 עלו יחסיהם על
שרטון ומאז שנת 1998 הם מנהלים שורה של הליכים משפטיים בבית הדין הרבני ובבית
המשפט לענייני משפחה. עיקרי ההליכים הרלוונטיים לענייננו פורטו בפסק הדין מושא
הבקשה, ואדרש לדברים אך בתמצית. ביום 29.12.2014 קיבל בית הדין הרבני הגדול ערעור
שהגיש המבקש על החלטת בית הדין הרבני האזורי, בה נקבע כי אין מקום לחייב את המשיבה
בקבלת גט, וכי עומדת לה זכות למזונות אישה. בהחלטה בערעור נפסק כי יש לחייב את
המשיבה בקבלת הגט, אך זאת בתנאי שהמבקש ישלם לה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח.
בקשה שהגיש המערער לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה (בדן יחיד) ונקבע כי כתנאי לגט על
המבקש להתחייב גם כי לא יגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה. על
קביעותיו אלה חזר בית הדין הרבני הגדול בהחלטה נוספת (בדן יחיד).
2.
ביום 24.5.2017 קיבל
בית משפט זה (השופט (כתוארו אז) ח' מלצר, והשופטים ע' פוגלמן ומ' מזוז) עתירה שהגיש המבקש על החלטות אלו והורה כי
נוכח העובדה שהן ניתנו בדן יחיד, שעה שהיה עליהן להינתן במותב תלתא, יש להחזיר את התיק לדיון מחודש בפני
הרכב בבית הדין הרבני הגדול. לאחר שהתקיים דיון כאמור, ניתנה ביום 3.1.2018 ניתנה
החלטת בית הדין הגדול שקבעה כך:
"1)
חיוב הגירושין שהושת על האישה [המשיבה] הינו רק ובכפוף לכך שהבעל [המבקש] ישלם לה
פיצוי בסך 100,000 ₪.
2)
במסגרת פיצוי זה על הבעל להצהיר כי לא יגיש כל תביעה נזיקית כנגד האישה, וכי יבקש
מבית המשפט לדחות את התביעה שהוגשה כבר לפתחו.
3)
על האישה במקביל למחוק כל תביעה נזיקית שהגישה לבית המשפט.
4)
במידה והאישה לא תתגרש במועד הראשון שיקבע על ידי בית הדין ישקול בית הדין להפחית
או לבטל את הפיצוי שנקבע.
5)
הבעל פטור ממזונות האישה החל 29.12.14 ואילך, בשלב זה קביעה זו אמורה כלפי המזונות
ואינה אמורה כלפי המדור אותו משלם הבעל בעין".
3.
על רקע זה הוגשה
העתירה מושא הבקשה דנן, שבה השיג המבקש על ההחלטה הנ"ל וזו נדחתה על הסף ביום
25.3.2018 על ידי השופט ד' מינץ (אליו
הצטרפו השופטים י' עמית וא' שהם). זאת, בין היתר, בשים לב לאמת המידה המצמצמת
הנקוטה בכל הנוגע להתערבות בית משפט זה בהחלטות של בית הדין הרבני. אשר לטענת המבקש לפיה בית הדין הגדול
אינו מוסמך להכפיף את חיובהּ של המשיבה בקבלת הגט לכך שהמבקש יצהיר שלא יגיש נגדה
תביעה נזיקית, וכי החלטה זו אינה חוקית, נפסק כי החלטת בית הדין הגדול מיום
3.1.2018 נסובה אך על אודות האפשרות (או היעדרה) לחייב אישה בקבלת גט בנסיבות בהן
לא קמה עילת גירושין. הוטעם כי סוגיה זו היא סוגיה הלכתית, אשר מצויה בלב הסמכות
של בתי הדין הרבניים. לגופם של דברים נפסק כי בהחלטתו קבע בית הדין הגדול שהמבקש
לא הצביע על עילה מספקת לגירושין וכי לנוכח קביעה זו, הורה בית הדין הגדול כי
המשיבה תחויב בקבלת הגט בצד קבלת פיצויים הולמים מאת המבקש. נפסק כי זהו חיוב
המוטל על פי שיקול דעתו של בית הדין. עם זאת, כך הטעים בית המשפט, בית הדין הגדול
סבר שתשלום הפיצויים לא יהיה יעיל לריפוי הפגם הכרוך בהיעדרה של עילת גירושין, כל
עוד מרחף מעל ראשה של המשיבה איום בתביעה נזיקית בסך למעלה ממיליון ש"ח. על
יסוד האמור, נפסק כי החלטת בית הדין "לא נועדה למנוע מהעותר [המבקש] להגיש
תביעת נזיקית בגין סרבנות גט. גם אין באמור בה כדי למנוע מהמשיבה לקבל גט מרצונה.
כל שנקבע הוא כי במצב דברים מעין זה, הדין ההלכתי מורה כי לא ניתן לחייב או לכפות על
המשיבה את קבלת הגט". יתר טענות המבקש נדחו, משנקבע כי מדובר בטענות בעלות
אופי "ערעורי", ומשכך אין להידרש אליהן.
השופט י' עמית הצטרף
לתוצאה אליה הגיע השופט ד' מינץ והוסיף כי לנוכח נסיבותיו החריגות של
המקרה וריבוי ההליכים והטענות שהועלו בגדרו על ידי הצדדים במהלך השנים, אין הוא
רואה להידרש לסוגיות שונות שעשויות להתעורר "מקום בו בית הדין
הרבני דורש ממי מהצדדים לוותר על תביעת נזיקין במסגרת הליכי גירושין". השופט א' שהם הסכים לפסק הדין של השופט ד'
מינץ והצטרף להערותיו של השופט י' עמית.
אשר על כן, נדחתה העתירה והמבקש חויב בתשלום הוצאות המשיבה בסך של 10,000
ש"ח.
4.
מכאן הבקשה שלפניי.
לדברי המבקש פסק הדין מושא ההליך דנן הטיל באופן תקדימי מחסום דיוני המונע ממנו
לממש את זכות הגישה לערכאות ובאופן ספציפי זכותו להגיש תביעה נזיקית נגד המשיבה
בשל סירובה לקבל את הגט, תוך שהוא מתנה את סידורי הגט בינו ובין המשיבה בהצהרת
המבקש כי לא יגיש נגדה תביעה כאמור. זאת, לדברי המבקש, שעה שהקביעה כי לא מתקיימת
בנסיבות המקרה דנן עילת גירושין היא שגויה, ולמצער קיימת מחלוקת פוסקים לגביה.
המבקש מוסיף כי המשמעות המעשית של פסק הדין היא חסימה של מסורבי גט מלפנות לקבלת
סעד של פיצוי נזיקי בגין נזקים שגרם להם סרבן הגט. המבקש מדגיש כי אין לכרוך את
ההליך בבית הדין הרבני הנוגע לסוגיית הגט בהליך הנזיקי המצוי בסמכותה הבלעדית של הערכאה
האזרחית וכי החלטת בית הדין הרבני בהקשר זה ניתנה בחוסר סמכות. בצד אלה מציין
המבקש כי החלטת בית הדין הגדול אף פוגעת בזכות הקניין שלו, וכי יש להתערב בה בשל
הפגיעה הבלתי מידתית בזכויות היסוד של המבקש.
עוד הגיש
המבקש בקשה להוספת טיעון, שבה העלה שורה של טענות באשר לשגיאות עובדתיות ומשפטיות
שנפלו לדבריו בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף.
5.
לאחר שעיינתי בבקשה
על נספחיה, באתי לידי מסקנה כי היא אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בהתאם לאמת
המידה הקבועה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ"ד-1984. כפי שנפסק לא אחת, נקודת המוצא לבחינת השאלה אם יש מקום להורות
על קיומו של דיון נוסף היא קביעתה של הלכה בפסק הדין מושא הבקשה (דנג"ץ 8743/17 חננייב נ'
מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 3 (14.11.2017)). הלכה חדשה כאמור צריכה לגלות את עצמה על פני
פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת (דנ"פ 7229/16 בן יצחק נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (3.1.2017)). אכן, הסוגיה
הנוגעת להגשת תביעה נזיקית על ידי מסורבי גט עשויה לעורר שאלות נכבדות, שטרם זכו
למענה מקיף בפסיקתו של בית משפט זה (ראו בע"ם 7557/15 פלונית נ' פלוני, פסקאות
ה-ו וההפניות שם (15.12.2015)). עם
זאת, איני סבורה כי הסוגיה טעונה הכרעה במקרה דנן. כמפורט לעיל, בית המשפט דחה את
העתירה על יסוד הנסיבות הפרטניות של המקרה ובהן: הימשכות הסכסוך בין הצדדים, ריבוי
ההליכים המשפטיים הננקטים על ידם לאורך השנים והרצון להביא את המחלוקות ביניהם
לידי סיום. עמד על כך השופט י' עמית בפסק
הדין:
"הגיעה אפוא העת
שהצדדים ילכו איש לדרכו, מבלי שהעותר ימצה את כל זכויותיו הקיימות או המדומיינות
בדמות תביעת נזיקין בסך 3 מליון ₪ שבדעתו להגיש כנגד המשיבה".
הנה כי
כן, בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה, וודאי שלא הלכה ברורה ומפורשת, באשר לסמכות בית
הדין הרבני לחייב את המבקש ליתן הצהרה כאמור. פסק הדין ייסד עצמו על הנסיבות
החריגות של המקרה ואילו השאלות שמעלה המבקש לא התבררו די צורכן בפסק הדין מושא
הבקשה. ניתן על כן להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא.
הבקשה
נדחית, אפוא, והבקשה להשלמת הטיעון נדחית אף היא.
משלא התבקשה
תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ב בתמוז התשע"ח (25.6.2018).
