|
לפני:
|
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
מנהל הארנונה של עיריית ירושלים
|
|
בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים
מינהליים מיום 11.3.2018 בעמ"ן 12589-09-17 שניתן
על-ידי כבוד השופט א' רובין
|
חקיקה שאוזכרה:
פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה
(פיטורין), 1938: סע'
4, 5, 5(י)(1), 5ג, 5ג(ה)(3)
חוק לימוד חובה, תש"ט-1949: סע' 5
חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969
חוק החניכות, תשי"ג-1953
1. זוהי בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.3.2018 (עמ"ן
12589-09-17, השופט א' רובין). בית
המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגיש המשיב על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד
עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר) מיום 2.8.2017
בעניינו של הנכס שבו מחזיקה המבקשת.
הרקע לבקשה
2. בעיקרו של
דבר, ההליך דנן נסב על פרשנותו ויישומו של סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי
העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין או הפקודה). סעיף זה מעניק פטור מתשלום ארנונה
בגין נכס המשמש למוסדות חינוך כדלקמן:
"מוסד חינוך מוכר כמשמעותו בחוק לימוד חובה,
התש"ט-1949, מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5 לחוק האמור ובית ספר כמשמעותו בחוק
פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, שחל עליו החוק האמור, שבו לומדים או
מתחנכים באופן שיטתי יותר מ-10 תלמידים ושניתן בו חינוך גן ילדים, חינוך יסודי
וחינוך על יסודי לתלמידים עד גיל 18 שנים וכן בית ספר מקצועי, כהגדרתו בחוק החניכות,
התשי"ג-1953, והכל אם אינו למטרות רווח ולגבי השטח המשמש
לחינוך או ללימוד כאמור ואשר אין בו פעילות עסקית".
3. המבקשת, עמותת "ישיבת תורה
ויראה", מחזיקה בנכס שמשמש כ"ישיבה ובית מדרש" לילדים ובני נוער
מתחת לגיל 18 בירושלים (להלן: המוסד
החינוכי).
לטענת המבקשת, היא זכאית לפטור מלא מתשלום ארנונה לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה
כמי שמפעילה מוסד חינוכי. מנגד, המשיב, מנהל הארנונה של עיריית ירושלים,
סבור כי אין מקום ליתן למבקשת פטור כאמור מאחר שהמוסד החינוכי בנכס מופעל ללא
רישיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח).
הליכים קודמים
4. בשנת 2016 שלח המשיב למבקשת חיוב בתשלום
ארנונה בגין הנכס. לאחר שהמשיב דחה את השגתה של המבקשת על החיוב היא הגישה ערר
בעניין לוועדת הערר.
5. ביום
2.8.2017 קיבלה ועדת הערר את עררה של המבקשת, בדעת רוב. בהחלטתה של ועדת הערר נקבע
כי העובדה שמוסד חינוכי אינו מחזיק ברישיון לפי חוק הפיקוח אינה שוללת ממנו את
הזכות לקבל פטור מארנונה לפי פקודת הפיטורין. זאת, מאחר שסעיף 5ג(ה)(3)
לפקודה אינו מתנה את קבלת הפטור בקיומו של רישיון. לעומת זאת, דעת המיעוט בוועדה
סברה כי אין מקום למתן פטור למוסד חינוכי שאינו מחזיק ברישיון לפי חוק הפיקוח.
6. המשיב ערער
על החלטתה של ועדת הערר, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בפתח פסק דינו ציין
בית המשפט המחוזי כי המבקשת טענה בערעורה שהמוסד החינוכי כלל אינו חייב ברישוי לפי
חוק הפיקוח, שכן הוא נחשב ל"מוסד פטור" על פי אכרזה שפורסמה ברשומות
בשנת 1950 בהתאם לסעיף 5 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן
בהתאמה: האכרזה ו-חוק לימוד
חובה). עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף כי בסופו של דבר הסכימה המבקשת לכך
שהדיון בערעור יתבסס על ההנחה לפיה הפעלת המוסד החינוכי בנכס טעונה קבלת רישיון
לפי חוק הפיקוח, וכן על כך שרישיון כזה לא ניתן לו.
7. בהמשך לכך,
קבע בית המשפט המחוזי כי מטעמים של שמירה על שלטון החוק ומניעת מצבים של
"חוטא יצא נשכר", ראוי לפרש את סעיף הפטור בפקודת הפיטורין כחל
רק על מי שמפעיל מוסד חינוכי ברישיון לפי חוק הפיקוח –הגם שהתנאי בדבר קיומו של
רישיון אינו מופיע במפורש בסעיף הפטור. בית המשפט המחוזי הפנה בהקשר זה לפסק הדין
שניתן בעת"ם (י-ם) 8758-05-15 תלמוד תורה
יעבץ נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (14.7.2015)
(להלן: עניין יעבץ), שבו נקבע כי
נקודת המוצא למתן פטור מארנונה לפי סעיפים 5 או 4 לפקודת
הפיטורין מבוססת על ההנחה שהמוסד החינוכי המבקש את הפטור פועל כדין. בית המשפט
המחוזי ציין כי על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית משפט זה, אולם הערעור נמשך
לבסוף בהמלצת בית המשפט (עע"ם 6548/15 תלמוד
תורה יעבץ נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (23.11.2016)).
8. לבסוף,
נדרש בית המשפט המחוזי לטענת המבקשת בכל הנוגע לתיקונו של סעיף 5(י)(1) לפקודת
הפיטורין בשנת 2016. תיקון זה העניק פטור חלקי מארנונה למוסד שעיקר פעילותו
בענייני חינוך וקבע כי זה "לא יותנה בקיומו של רישוי" (להלן: התיקון לפקודה). המבקשת טענה כי
תיקון זה מלמד גם על הפרשנות הראויה של סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה, שעל בסיסו
היא מבקשת פטור מלא. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בקבעו כי הוראת סעיף
5(י)(1) נועדה לפתוח פתח לקבלת פטור מארנונה לאותם גופים שאינם עומדים בתנאי סעיף
5ג לפקודה – ואין בה כדי לתקן או לשנות את סעיף 5ג עצמו. כמו כן, בית
המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת לפיהן הפרשנות הנטענת על ידה נתמכת גם בפסקי דין
אחרים שניתנו בהקשרים דומים.
בקשת רשות הערעור והתשובה לה
9. הבקשה
דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי יש מקום ליתן לה רשות
ערעור בהתחשב בכך שבסוגיה מושא הבקשה קיימות החלטות סותרות של ועדות ערר לענייני
ארנונה וכן של בתי המשפט המחוזיים. המבקשת מוסיפה כי השאלות המתעוררות בבקשה הן
שאלות משפטיות כלליות שיש להן השלכה על מקרים דומים אחרים.
10. לגוף
הדברים, המבקשת טוענת כי יש מקום ליתן לה פטור מארנונה משום שהיא מוגדרת כמוסד
פטור בהתאם לאכרזה. בהקשר זה מוסיפה המבקשת כי בעבר פסק בית המשפט המחוזי שמוסד
המופיע באכרזה זכאי לפטור מארנונה בהתאם לסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין,
וכי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדחתה בבית משפט זה (בהפניה לעמ"ן
52315-05-13 מנהל הארנונה – עיריית ירושלים נ'
כולל שומרי החומות (28.10.2013) ולבר"ם 286/14 מנהל הארנונה עיריית ירושלים נ' כולל שומרי החומות (28.5.2014), בהתאמה). המבקשת מוסיפה וטוענת כי
מטעם זה היא כבר קיבלה בעבר (בשנת 2014) פטור מארנונה. לטענתה, בנסיבות אלה קיים
השתק שיפוטי בכל הנוגע לשאלת הפטור, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי בקבעו במקרה דנן
כי אין מקום ליתן למבקשת פטור מארנונה.
11. נוסף על כך,
המבקשת מעלה טענות רבות לעניין זכאותה הנטענת לפטור. בעיקרו של דבר, היא טוענת כי
פסק דינו של בית המשפט המחוזי חורג מלשונה של הוראת הפטור שבסעיף 5ג(ה)(3)
לפקודת הפיטורין ואף נוגד את הגיונה ותכליתה. המבקשת טוענת בהקשר זה כי
המחוקק היה מודע היטב לכך שקיימים מוסדות שהוכרו כפטורים מחוק לימוד חובה
ואינם מחזיקים ברישיון לפי חוק הפיקוח, ובכל זאת החליט לכלול אותם במסגרת הוראות
הפטור שבפקודה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי התיקון לפקודה, המאפשר באופן מפורש מתן
פטור חלקי מארנונה למוסדות שאינם מחזיקים ברישיון, תומך אף הוא בעמדתה. לבסוף,
המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהסתמכו על עניין יעבץ, שכן
ההיגיון שעמד בבסיס אותו מקרה אינו חל כיום, בהתחשב באמור בתיקון לפקודה.
12. ביום
16.5.2018 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה, וזו הוגשה על ידי המשיב ביום 6.6.2018.
בפתח התשובה נטען כי דין הבקשה להידחות, ולו מן הטעם שהמבקשת עותרת לקבלת סעד בעת
שהיא מפרה ביודעין את הוראות הדין בכל הנוגע לחובת הרישוי של מוסדות חינוכיים.
נוסף על כך, המשיב טוען כי השאלה שמעוררת הבקשה הוכרעה זה מכבר בעניין יעבץ, שהערעור עליו נמשך בהמלצתו של בית משפט זה. המשיב מפנה בהקשר זה
לפרוטוקול הדיון שהתקיים בערעור, וטוען כי הדברים שנאמרו בו תומכים בעמדתו. המשיב
טוען כי אין יסוד לטענת המבקשת בדבר פסיקה סותרת כביכול בהקשר זה בבית המשפט
המחוזי, וכי לכל היותר ניתן להצביע על קביעות שונות בוועדות הערר. יתר על כן,
המשיב טוען כי התיקון לפקודה מייתר את ההיבט העקרוני, ככל שקיים, בבקשה – שכן
ממילא החל משנת 2017 גם מוסד שאינו מחזיק ברישיון לפי חוק הפיקוח זכאי לקבלת פטור
חלקי לפי סעיף 5(י)(1) לפקודת הפיטורין.
13. לגוף
הדברים, המשיב מפנה לאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להסכמתה של
המבקשת לכך שהדיון בתיק יתבצע לאור ההנחה שפעילותו של המוסד החינוכי טעונה רישוי.
מכל מקום, לטענת המשיב האכרזה אינה פוטרת את המוסדות המנויים בה מחובת רישיון, אלא
אך מעניקה פטור להוריהם מחובת לימוד ילדיהם במוסד חינוכי מוכר. לפיכך, המשיב עומד
על טענתו כי המבקשת אינה זכאית לקבל פטור לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה. המשיב
מוסיף כי טענתה של המבקשת לפיה בשנת 2014 היא קיבלה פטור מארנונה לפי הסעיף האמור
אינה מדויקת, שכן החלטתה של ועדת הערר בהליך שנסב על חיוב זה בוטלה על ידי בית
המשפט המחוזי והדיון הוחזר לוועדת הערר, אשר טרם קיבלה הכרעה חדשה (עמ"ן
69610-07-17 מנהל הארנונה של עיריית ירושלים נ'
ישיבת תורה ויראה (26.11.2017)). באשר לטענות הנוגעות להליכים
בעניין שומרי החומות, המשיב טוען כי
הליך זה נסב על סוגיה שונה לחלוטין – שאלת תקפותה של האכרזה לנוכח חלוף הזמן מאז
נתינתה – וכי ההתייחסות לסוגיה בדבר דרישת הרישוי עלתה באותו הליך רק בשלב הערעור,
בגדר אמרת אגב בלבד.
14. להשלמת התמונה
יצוין כי ביום 17.6.2018 המבקשת הגישה בקשה למתן התייחסות לתשובת המשיבה, ובה
הדגישה כי טענותיה אינן תחומות לשנת המס 2016, וזאת לנוכח הסדר דיוני בין הצדדים
שלפיו ההכרעה בהליך דנן תחול גם על שנות המס 2018-2017. כמו כן, הוסיפה המבקשת כי
היא עומדת על הטענה בדבר זכאותה לפטור מלא מארנונה, וזאת מעבר לתיקון לפקודה,
המקנה למוסד חינוכי ללא רישיון זכאות לפטור חלקי מארנונה החל משנת 2017. לבקשה
צורפה תגובת המשיב, אשר התנגד הן לעצם הגשת הבקשה והן לטענות שהועלו בה. המשיב חזר
וטען כי התיקון לפקודה מהווה מעין פשרה שתכליתה להעניק פטור מארנונה לגופים מסוגה
של המבקשת, הפועלים ללא רישיון, וכי למעשה עמדת המבקשת לפיה גם לאחר התיקון היא
זכאית לפטור מלא מרוקנת מתוכן את תכלית התיקון. באשר להסדר הדיוני, המשיב טוען כי
הוא רלוונטי אך ורק למישור היחסים הספציפי בין הצדדים. ממילא, לטענת המשיב אין
תוקף להסדר הדיוני בכל הנוגע לטענות הנוגעות לתיקון לפקודה, שכן לשיטתו מדובר
בטענה חדשה אשר אינה כלולה בהסדר והמבקשת הייתה רשאית להגיש לגביה השגה חדשה בשנות
המס 2018-2017.
דיון והכרעה
15. לאחר ששקלתי
את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה. בעיקרו של דבר, השתכנעתי כי
בנסיבות העניין לא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בהתחשב
באמת המידה המצמצמת החלה על בקשה מן הסוג דנן (ראו למשל: בר"ם 1114/14
יוסף נ' עיריית באר שבע, פסקה 13
(13.4.2014); בר"ם 5412/15 טוויג נ' מנהל
הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 17 (6.10.2015); בר"ם 9051/16
מכשירי תנועה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל
אביב, פסקה 8
(19.12.2016)). ראשית, גם אם ניתן לומר שהשאלה האם מוסד חינוכי הפועל ללא רישיון
לפי חוק הפיקוח זכאי לקבלת פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת
הפיטורין היא שאלה שיש לה נופך עקרוני, הרי שעם כניסתו לתוקף של התיקון לפקודה
– המעניק פטור חלקי מארנונה למוסד "שעיקר פעילותו בענייני חינוך" ללא
תלות "בקיומו של רישוי" – היבט עקרוני זה צומצם באופן משמעותי. שנית, גם
אם ההכרעה במקרה זה משליכה על חיוביה של המבקשת גם לשנות מס נוספות מלבד שנת המס
מושא הבקשה – עדיין אין בכך כדי לחרוג מעניינם הקונקרטי של הצדדים. אין צריך לומר
כי המבקשת הייתה רשאית לפעול בנוגע לשנות המס הנוספות בהתאם לאמור בהסדר הדיוני,
כפי שהדגיש המשיב.
16. גם טענותיה
של המבקשת בכל הנוגע לתחולתה של האכרזה אינן מועילות לה. זאת, בשים לב לכך שהדיון
בבית המשפט המחוזי התנהל – בהסכמתה של המבקשת – לאור ההנחה שעל המבקשת חלה חובת
רישוי לפי חוק הפיקוח, ומבלי להידרש לנפקותה של האכרזה. אין מקום לשנות בשלב זה את
נקודת המוצא המוסכמת במטרה להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתה של המבקשת.
17. למעלה מן
הצורך ומבלי לקבוע מסמרות אוסיף, כי כשלעצמי אני סבורה שפסק דינו של בית המשפט
המחוזי עולה בקנה אחד עם הפרשנות שאומצה על-ידי בית משפט זה בהקשרים קרובים.
ראשית, כבר נקבע כי יש לנקוט גישה מצמצמת בפרשנות הוראות חוק העוסקות בפטורים
והנחות מארנונה, בשים לב לעקרון השוויון התומך בנשיאה שווה בנטל המס (ראו: בג"ץ
6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 688-686 (2001); בר"ם
4832/07 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל
הארנונה – מועצה איזורית דרום השרון, פסקאות 16-10 (22.2.2010); בר"ם
3524/08 אגוד ערים אזור חיפה (שרותי כבאות)
נ' מועצה מקומית קרית טבעון, פסק דינו של השופט ע'
פוגלמן (14.3.2010)). שנית, על פני הדברים וכל עוד לא נאמר במפורש אחרת בחוק (כמו
למשל בתיקון לפקודה), יש היגיון בהענקת פטור מתשלום ארנונה לפעילות שנעשית כדין,
על מנת ליצור תמריצים ראויים לעמידה בדרישות החוק (ראו: בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, פסקה 31 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (15.6.2011). השוו גם: בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך, פסקה 37 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (6.2.2011)). אף שיקול זה שוקל לכאורה כנגד עמדתה של
המבקשת.
18. סוף דבר:
הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב בסך 3,000 שקלים.
5129371 ניתנה
היום, י"ג בתמוז התשע"ח (26.6.2018).
