|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
|
רפיק חסין
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. משרד האוצר- היחידה
הארצית לאכיפת דיני
התכנון והבנייה
|
|
|
2.
משרד הביטחון
|
|
|
3.
המפקד הצבאי
|
|
עתירה
למתן צו על תנאי
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: סע' 228, 228(ב)(1),
229, 254ח(א)
1. עניינה של
העתירה בבקשת העותר לבטל את צו ההריסה המינהלי שהוצא נגד מבנה המגורים של משפחתו
בחלקת המקרקעין הידועה כגוש 29509 חלקות 4-5 באזור קלנדיה בעיר ירושלים (להלן: המבנה והמקרקעין
בהתאמה).
כן נתבקש
הסעד של השעיית ביצוע צו ההריסה "עד להתקנת תקנות או חוקים שיאפשרו לעותר
להוציא היתרי בניה במקום" או עד להסדרה תכנונית של המתחם באמצעות תוכנית
מתאר, המתחשבת בצרכי תושבי המתחם.
עוד נתבקש
סעד של תיקון חקיקתי באופן שיאפשר "הוצאת היתרי בניה כדין למבנים ארעיים
המשמשים למגורים" באזור מגוריו של העותר.
לבסוף ביקש
העותר כי בית משפט זה יורה למשיבים לתכנן תוכנית מתאר למגורים עבור תושבי המתחם
"תוך התחשבות בצרכיהם ואופי חייהם המסורתי" וכן תוך הקצאת "חלקת קרקע
בגודל מתאים על אדמות מדינה, שאינה בתחום תוכנית מתאר קיימת".
2. במסגרת
העתירה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים אשר יורה למשיבים להימנע מהריסת ביתו של
העותר. בהחלטתי מיום 14.5.2018 הוריתי על מתן צו ארעי המעכב את הריסת המבנה עד
למתן החלטה אחרת.
צו ההריסה המינהלי
3. ביום
24.4.2018 נמסר לעותר מכתב התראה, בהתאם לחוק התכנון והבניה,
התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), בו
נכתב כי בביקור שנערך במקרקעין באותו יום נמצא כי בוצעו בהם עבודה אסורה ושימוש
אסור ובשל כך מתוכננות פעולות אכיפה.
4. ביום 7.5.2018,
בשעות הבוקר, הודבק על המבנה צו הריסה מינהלי, אשר נחתם ביום 2.5.2018 על ידי מנהל
היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה. הצו הורה על הריסתה וסילוקה של עבודה
אסורה במקרקעין, וכן על הפסקת השימוש האסור במקרקעין, כפי שפורט בו. בחתימת הצו
נכתב, כי הרואה עצמו נפגע ממנו, רשאי להגיש בקשה לביטולו לבית המשפט המוסמך בתוך
15 ימים מיום המצאת הצו, וזאת בהתאם לסעיף 228 לחוק.
הליכים קודמים
5. על אף
שהדבר לא הוזכר בעתירה ולו ברמז, מתגובת המשיבה לעתירה, עלה כי עתירה זו מהווה
פניה חמישית של העותר לקבלת סעד דומה מבתי משפט בשלוש ערכאות שונות, מבלי שטרח
להזכיר את בקשותיו הקודמות, אשר נדחו או נמחקו כולן. יצוין כי כל הבקשות – בכללן
עתירה זו – הוגשו על ידי אותו מייצג.
6. ביום
4.5.2018, בטרם הודבק הצו על המבנה, הגיש העותר "בקשה דחופה ובהולה לעיכוב
ביצוע צו הריסה" לבית משפט השלום בירושלים (בצמ"ה 9459-05-18). בהחלטתו
מאותו יום מחק בית המשפט (השופטת ד' פיינשטיין) את
הבקשה, בהיעדר כל תשתית לכאורית שיש בה כדי לתמוך בטענות העותר.
7. ביום
6.5.2018 הגיש העותר בקשה הנושאת כותרת זהה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים
(בב"נ 11221-05-18) . בהחלטתו מאותו יום הורה בית המשפט (השופט ד' מ' דמביץ) על סילוקה של הבקשה על הסף, בהיעדר צו שיפוטי או מינהלי
שניתן לדון בו, ומשלא הובהר מהו היסוד החוקי למתן הסעד המבוקש.
8. ביום
7.5.2018, לאחר שהצו הודבק על המבנה, הגיש העותר "בקשה דחופה ובהולה לעיכוב
ביצוע צו הריסה" לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (בב"נ 11221-05-18)
.
בבקשה
נטען כי העותר החל לפעול להכשרת הבינוי מושא הצו, ולראיה, צורף תצהיר של איש מקצוע
תכנוני המבקש ארכה של 12 חודשים להשלמת הליך הוצאת ההיתר. כן צורפה אסמכתא להגשת
בקשה לתוכנית מתאר מקומית, שממנה עולה כי הבקשה נפתחה שלושה ימים בלבד קודם לכן.
9. בהחלטתו
מאותו יום דחה בית המשפט (השופט ד' מ' דמביץ) את
הבקשה, תוך שקבע כי הכשרה עתידית של הבינוי אינה רלוונטית לצו זה, וכי העותר לא
עמד בדרישות סעיף 229 לחוק, המורה כי:
"לא
יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא
התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל בצו פגם חמור שבשלו
יש לבטל את הצו".
בית המשפט
הדגיש כי לא נטען בבקשה שהעבודה או השימוש במקרקעין בוצעו כדין, ואף לא נטענה כל
טענה בדבר פסלות מתן הצו.
יצוין כי
כעולה מההחלטה, בית המשפט דן בה בכשירותו של המותב כשופט שלום, "משום
בהילותה", וזאת על אף שהיה על העותר להגישה לבית משפט השלום.
כן יצוין
כי בחתימת החלטתו הורה בית המשפט כי "ככל שיפנה
המבקש [העותר – י' א'] בהליך חדש
לבית משפט השלום, יציג בפניו החלטה זו".
10. באותו יום,
37 דקות לאחר מתן ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, הגיש העותר "בקשה
דחופה ובהולה לעיכוב ביצוע צו הריסה" – רביעית במספר – הפעם לבית משפט השלום
בירושלים (בצה"מ 9459-05-18) . בבקשה – שנוסחה כמעט זהה לגמרי – לא
צוינו הליכים קודמים שננקטו, כמו גם ההחלטות הקודמות.
בו ביום
ניתנה החלטת בית המשפט (השופט א' גורדון)
המעכבת את ביצוע הצו, בכפוף להפסקת העבודות במקרקעין לאלתר ובכפוף להפקדת ערבון,
וזאת עד ליום 9.5.2018 בשעה 12:00. בהחלטה צוין כי "מובן שהמבקש רשאי לפנות
בבקשה נוספת במסגרת זמנים זו, בצירוף תגובת המשיבה. הבקשה, אם תוגש, תידון
לגופה".
11. ביום
9.5.2018, פחות משעה לפני חלוף משך עיכוב הביצוע, הגיש העותר בקשה נוספת בתיק זה
לבית משפט השלום בירושלים, בה נטען, בסעיף 4, כי נסיונות לקבל את תגובת המשיבה לא
צלחו.
כשעה
מאוחר יותר הגיש העותר בקשה נוספת (שלישית באותו הליך) בה נכתב כי המשיבה לא הגישה
כל תגובה למרות שהחלטת עיכוב הביצוע הומצאה לה, ומשכך, לשיטת העותר, יש לקבל את
בקשתו לעיכוב ביצוע.
12. בהחלטתו
מאותו היום, הורה בית משפט השלום בירושלים (השופט ד'
מ' דמביץ) על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד ליום 15.5.2018 בשעה 23:59, תוך שהורה
למשיבה להגיש תגובתה לבקשה עד למחרת היום.
13. ביום
11.5.2018, לאחר שהוגשה תגובת המשיבה, דחה בית משפט השלום בירושלים (השופט ד' מ' דמביץ) את הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה וזאת "ללא כל צורך
בדיון – בהיעדר כל עילה או סיכוי לבקשה". בית המשפט קבע כי משלא טען העותר כי
המבנה נבנה כדין, או כי לא התקיימו הדרישות למתן הצו, לא קמה עילה לביטול הצו לפי סעיף
229 לחוק, וממילא גם לא קמה עילה לעיכוב ביצוע הצו בהתאם לסעיף 254ח(א)
לחוק.
בית המשפט
הדגיש כי "במקרה דנן מדובר בבינוי שאין לגביו לא היתר, לא בקשה להיתר ולא
תב"ע. כל שיש הוא פתיחה טכנית אמורפית ועמומה של בקשה להוצאת תב"ע
בעניינו של הבינוי". בשל כך נקבע כי הבקשה "משוללת כל יסוד משפטי"
ודינה להידחות.
לאחר
שפירט את השתלשלות העניינים כמתואר לעיל, קבע בית המשפט כי "התנהלותו של
המבקש באמצעות בא כוחו המלומד היא מקוממת ופסולה מיניה וביה", וזאת לנוכח
ניהול הליכים כפולים בשתי ערכאות, תוך הסתרת ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו. משכך
הורה בית המשפט לעותר לשאת בהוצאותיה של המשיבה בסך 2,500 ש"ח וכן הטיל עליו
תשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך 3,500 ש"ח "בשל חוסר תום לב דיוני בוטה
אשר גרם להטרחת ערכאות במקביל".
14. העותר נמנע
מלערער על החלטה זו, ותחת זאת הגיש, ביום 14.5.2018, את העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים
15. בעתירה
נטען, כי בניית גדר ההפרדה באזור "פגעה קשות" באפשרות לעשות שימוש
במקרקעין, שכן על פי המצב התכנוני אלו מוגדרים כאזור תעשיה, בעוד שבפועל ניתן
לעשות בהם שימוש רק למגורים. כן נטען, כי אין בנמצא תוכניות מתאר שעל בסיסן ניתן
להוציא היתרי בניה. עוד נטען, כי יש לבצע "שינוי חקיקתי ביחס לתכנון המגורים
והמחיה של התושבים באזור קלנדיה המתגוררים מעבר לגדר" וכי יש לפעול
ל"פתרון תכנוני" מתאים. לבסוף נטען, כי הריסת המבנה מבלי שתוצע לעותר
חלופת מגורים מפרה את זכויותיו למדור, לקניין ולשוויון, וכי משמעותה "העברה
כפויה של אוכלוסיה מוגנת בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית", בניגוד לדין הבינלאומי.
16. מנגד, עמדת
המשיבה היא כי דין העתירה להידחות על הסף תוך חיוב העותר בהוצאות גבוהות. זאת, בשל
הימנעותו של העותר מלפרט בעתירתו את העובדות הרלוונטיות; בשל חוסר ניקיון כפיו של
העותר, אשר פעל בחוסר תום לב דיוני; בשל כך שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור
על החלטות של ערכאות אחרות; ומחמת קיומו של סעד חלופי, בדמות הגשת ערעור על החלטתו
האחרונה של בית משפט השלום.
המשיבה
הוסיפה וטענה כי גם את יתר הסעדים המבוקשים בעתירה – בנוסף על הבקשה לבטל את צו
ההריסה המינהלי – יש לדחות על הסף, מנימוקים דומים, וזאת בפרט כאשר "טענות
העותר בדבר הסעדים הכלליים המבוקשים שזורות עתה בטענותיו ביחס לצו ההריסה המינהלי
גופו".
דיון והכרעה
17. דין העתירה
להידחות על הסף.
כאמור בצו
ההריסה המינהלי שהומצא לעותר, ובהתאם לסעיף 228(ב)(1) לחוק, הערכאה המוסמכת
לדון בבקשה לביטול הצו היא בית משפט השלום בירושלים. כמתואר לעיל, דחה בית משפט
השלום בירושלים, בהחלטתו מיום 11.5.2018, את בקשת העותר לעיכוב ביצוע צו ההריסה
המינהלי. משכך, ככל שהעותר חפץ לשנות החלטה זו, היה עליו לנקוט בדרך של הגשת ערעור
לערכאת הערעור.
די בכך
כדי לדחות את העתירה ביחס לסעד הראשי המבוקש בה – ביטול צו ההריסה שהוצא נגד
המבנה.
18. אשר לסעדים
הנוספים שהתבקשו – תיקון חקיקתי (שלא פורט מהו) שיאפשר הוצאת היתרי בניה באזור,
וכן תכנון תוכנית מתאר למגורים עבור התושבים המתגוררים בסמיכות למקרקעין – מדובר
בסעדים כלליים, אשר טיבם לא פורט, ואף לא פורטה התשתית הנורמטיבית המצדיקה, לשיטת
העותר, מתן סעדים אלו. נדמה כי הסעדים הללו מהווים רק נספחים לסעד העיקרי המבוקש
על ידי העותר. לא מן הנמנע כי העותר בחר להוסיפם רק כדי להצדיק את פנייתו לבית
משפט זה, לאחר שהסעד העיקרי המבוקש על ידו כבר נדחה בהחלטתו של בית משפט השלום.
19. לבסוף, הגשת
העתירה מבלי לתאר את השתלשלות העניינים שקדמה לה אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב
המחייבת כל בעל דין, בפרט בהליכים המתנהלים בפני בית משפט זה בשבתו כבית המשפט
הגבוה לצדק, והיא אף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
מושכלות
יסוד שעל הבא בשערי בית משפט זה בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, לבוא כשידיו נקיות,
ולהציג לבית המשפט את העובדות הרלוונטיות לעתירה כהוויתן ובמלואן. כך במיוחד מקום בו
מבוקש גם מתן צו ביניים, העלול לגרום נזק למשיב.
לא כך נהג
העותר דנן.
כמתואר
בהרחבה לעיל, בטרם פנה לבית משפט זה נקט העותר בארבעה הליכים נבדלים בשתי ערכאות
שונות, כאשר בכולם נתבקש אותו סעד, וזאת מבלי שטרח לעדכן את בית המשפט בדבר השתלשלות
העניינים שקדמה להגשת העתירה וההליכים הקודמים שנקט בהם.
חוסר תום
ליבו של העותר בהתנהגותו זו בולט אף יותר על רקע ההוראה המפורשת בהחלטת בית המשפט
לעניינים מקומיים בירושלים, מיום 7.5.2018, אשר לפיה על העותר להציג את ההחלטה
האמורה בכל הליך חדש בו ינקוט.
אין מנוס
על כן מן המסקנה, כי מטרתו של העותר בהגשת העתירה שלפנינו היתה לקבל סעד מקום בו
נמנע בית משפט השלום מלהעניק לו סעד זה בשל אותן נסיבות עובדתיות ומשפטיות. התנהגות
פסולה זו של העותר מלמדת על היעדר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, ומהווה, כשלעצמה,
עילה לדחיית העתירה.
20. העתירה
נדחית, אפוא, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. בכך מתבטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי
מיום 14.5.2018.
העותר
יישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ז בסיון התשע"ח
(10.6.2018).
