|
לפני:
|
כבוד השופט ע' גרוסקופף
|
|
1. עבד אלמחסן קוטינה
|
|
|
|
2. נאצר קוטינה
|
|
|
3. נסרין קוטינה
|
|
|
4. סלווא קוטינה
|
|
|
5. סמאהר קוטינה
|
|
|
6. סעד קוטינה
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
נביל סיאם
|
|
בקשת רשות
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.5.2018 בת"א
44911-04-18 שניתנה על
ידי כב' השופט א' דורות
|
תקנות סדר
הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 362(ב)(2)
|
פסק דין
|
לפניי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אביגדור
דורות) בת"א 44911-04-18 מיום 10.5.2018. במסגרת ההחלטה, דחה בית משפט
קמא את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב ביצוע הליך פינוי של חנות
המצויה בשער שכם 11-9 בעיר העתיקה בירושלים שניתן במסגרת תיק הוצאה לפועל מס'
502126-04-18.
רקע והליכים קודמים
1.
בין הצדדים ניטש
סכסוך בקשר לבעלות בחנות המצויה בשער שכם 11-9 בעיר העתיקה בירושלים (להלן: "החנות").
מדובר במחלוקת עובדתית סבוכה שראשיתה עוד במאה הקודמת. על כן, יובאו פרטיה בתמצית
וככל שהם דרושים לענייננו.
הערה: כפי שעולה מהחלטתו של בית משפט קמא, וכן מכתבי הטענות של הצדדים בהליך
בפניי, מדובר בחנות המצויה בבניין. נדמה כי הבעלות בבניין כולו היא שנויה במחלוקת,
וכפועל יוצא מכך, גם הבעלות בחנות המצויה בו. לצורך הדיון אתייחס לחנות בלבד,
הואיל ובכך עוסקת הבקשה שלפניי.
2.
בבקשה למתן צו מניעה
זמני בבית משפט קמא נטען כי המבקש 1, מר עבד אלמחסן קוטינה (להלן: "המבקש", ויחד
עם יתר המבקשים: "המבקשים"), הוא
בעל הזכויות בחנות ואילו המשיב, ניבל סיאם (להלן: "המשיב"), היה
בעבר שוכר בבניין בו מצויה החנות. כן נטען כי מספר גורמים, ובראשם המשיב, השתלטו
על הבניין בו מצויה החנות והמשיב החל לנהוג בבניין מנהג בעלים. עוד נטען כי מר חסן
קסאס (להלן: "קסאס") שכר מהמשיב את
החנות בשנת 2006 בסברו כי המשיב הוא בעל הזכויות בבניין. המבקשים, טוענים כי בשנת
2016 הם פנו לקסאס ושכנעו אותו כי הם בעלי הזכויות בבניין וכי המשיב לא היה רשאי
להשכיר לו את החנות. בעקבות פנייה זו, החליט קסאס למסור את החזקה בחנות למבקשים
והמבקש השכיר את החנות למר אשרף מוהתדי (להלן: "מוהתדי") לתקופה שתחילתה
בחודש נובמבר 2016 ועד לחודש אוקטובר 2018. עוד טוענים המבקשים כי הודעת פינוי
החנות הגיעה לידיעתם אך לאחרונה, וזאת בעקבות תיק ההוצאה לפועל.
3.
המשיב הגיש בבית
משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי מושכר, החנות, נגד קסאס וחברת אלשריעה ואלחייאה
בע"מ, שהיא חברה בבעלותו, במסגרת ת"א 39457-11-16 (להלן: "התביעה
לפינוי מושכר"). במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק
דין, לפיה קסאס והחברה שבבעלותו יפנו את החנות וימסרו את החזקה בנכס אל המשיב ריק
ופנוי מכל אדם וחפץ עד ליום 1.4.2018. כן נקבע כי אין בהסכמת הצדדים כדי לפגוע
בטענות המשיב כלפי קסאס והחברה ביחס לכספים אשר נטען כי מגיעים למשיב בגין חוב
השכירות. לפיכך, ניתן היתר לפיצול סעדים לאור כוונת המשיב לתבוע בנפרד את תשלום
דמי השכירות. בעקבות פסק דין זה, נפתח תיק הוצאה לפועל מס' 502126-04-18 (להלן: "תיק
הוצאה לפועל"), במסגרתו נפתח הליך לביצוע צו פינוי החנות. יש לציין כי
ההליך שבו ניתן פסק דין נשוא הפינוי לא התנהל נגד המבקשים ואף לא נגד השוכר
הנוכחי, מוהתדי.
4.
בעקבות הליך פינוי
החנות במסגרת תיק הוצאה לפועל, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב ובה עתרו למתן סעד
הצהרתי אשר יצהיר, בין היתר, כי המבקשים הם בעלי הזכויות בבניין בו מצויה החנות והם
זכאים להשכיר את החנות. במסגרת תביעה זו, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני המורה על
עיכוב ביצוע הליך הפינוי של החנות.
החלטת בית המשפט המחוזי
5.
בעקבות הגשת הבקשה
למתן צו מניעה זמני, בית משפט קמא קבע ביום 26.4.2018 כי פינוי החנות יעוכב עד
ליום 30.4.2018 ובכפוף להפקדת ערבון. בהמשך, הוארך עיכוב פינוי החנות עד למתן
החלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני. ביום 10.5.2018 נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני
מן הנימוק כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי סיכוייהם לזכות בתובענה הם גבוהים וכי
מאזן הנוחות לא נוטה לטובתם, אלא לטובת המשיב.
באשר
לסיכויי התביעה קבע בית משפט קמא כי המבקשים לא עמדו בנטל הלכאורי המוטל עליהם
להראות כי הם הבעלים של החנות. המבקשים לא הציגו כל נסח רישום המעיד על בעלותם
בחנות ומן המסמך שהוצג לבית משפט קמא במהלך הדיון עלה כי הזכויות ב-70% מהנכס
טעונות בדיקה ואין כל
הוכחה לכאורית בדבר בעלות המבקשים בנכס (פסקה 15 להחלטה). עוד קבע בית משפט
קמא כי בגרסת המבקשים "ישנם בקיעים רציניים ביותר,
המערערים את כל הבסיס עליה היא עומדת" (פסקה 16 להחלטה).
באשר
למאזן הנוחות נקבע כי "במידה והבקשה לצו זמני
תתקבל, ירדו לטמיון מאמציו של המשיב לפנות את קסאס מן החנות, לאחר שזכה בתביעת
הפינוי בבית משפט השלום, תוך השקעת ממון בניהולה ותוך נטילת סיכון בהגשתה. זאת
ועוד, המשיב טען כי דמי השכירות ששילם קסאס, עד שחדל לשלמם, עבור השימוש בחנות הם
בגובה של 30,000 ש"ח לחודש וזהו שיעור הנזק החודשי שלכאורה ייגרם לו" (פסקה
21 להחלטה). לעומת זאת, "במידה והבקשה לצו מניעה תדחה, החנות תפונה והיא תושכר לשוכר צד ג' או
שהמשיב יפעילה בעצמו. אם בסופו של יום, תתקבל התובענה, ניתן יהיה לפצות בכסף את
המבקשים, בגין אי קבלת דמי השכירות לכיסם. לטענת המבקשים החנות הושכרה למוהתדי
תמורת סך של 5,000 ש"ח לחודש... זהו הנזק שעלול להיגרם למבקשים, אם תידחה
בקשתם למתן הצו הזמני. מכאן ברור שנזקי המשיב עולים בהרבה על נזקי המבקשים, מבחינת
מאזן הנוחות" (פסקה 22 להחלטה).
מכאן בקשת
רשות הערעור שלפניי.
תמצית בקשת רשות הערעור
6.
ביום 23.5.2018
הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על החלטתו של בית משפט קמא. בד בבד עם הגשת
הערעור, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, עד להכרעה בערעור. ביום 27.5.2018 ניתן
צו ארעי המעכב את ביצוע הליך פינוי החנות עד למתן החלטה אחרת.
7.
המבקשים טוענים כי
שגה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה למתן צו המניעה הזמני הואיל ומתקיימים מלוא
התנאים הנדרשים למתן צו זה. באשר לסיכויי התביעה, טענו המבקשים כי בית משפט קמא שגה
כאשר קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל הלכאורי המוטל עליהם לצורך הוכחת עילת תביעתם.
זאת הואיל ותביעתם נסמכת על ראיות ואסמכתאות איתנות, שהן הרבה מעבר לרף
ה"ראיות לכאורה" הנדרש במתן סעד זמני. כן שגה בית משפט קמא כאשר לא ייחס
חשיבות למסמכים מהותיים שצורפו על ידי המבקשים, ואשר עומדים בסתירה מוחלטת לטענות
המשיב ולגרסתו, בעוד ייחס חשיבות למסמכים שצורפו על ידי המשיב, אשר אינם רלוונטיים
ולא ניתן ללמוד מהם אודות טענותיו של המשיב.
עוד טענו
המבקשים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב. לגישתם,
מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתם, בין היתר בשל הפגיעה הקשה בזכויותיהם הקנייניות,
והנזק הכבד שעלול להיגרם להם עקב הפרת חוזה השכירות עם מוהתדי, וכן הנזק שייגרם
למוהתדי עצמו, ואשר בסופו של דבר יעתור לפיצוי מהמבקשים בגין כלל נזקיו. לעומת
זאת, למשיב או מי מטעמו לא ייגרם נזק ממתן הצו זמני. בהקשר זה מציינים המבקשים כי
מתן הצו הזמני נועד לשמור על המצב הקיים ולמנוע שינויים לרעה בדמות הפרת חוזה עם
צד שלישי ו/או גרימת נזק והפסדים לאותו צד כתוצאה מהפינוי. בנוסף, נטען כי לא ברור
על סמך מה נשענת מסקנתו של בית משפט קמא כי נזקו של המשיב הינו בשיעור של כ-30,000
ש"ח לחודש, שהנו אסטרונומי ואינו מתיישב עם ערך הנכס האמתי.
8.
המשיב הגיש כתב
תגובה מטעמו ביום 3.6.2018. בראשית הדברים טוען המשיב כי אין להתערב בממצאי
מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים, אשר המקרה דנן אינו נמנה
עליהם. לגופם של דברים, טוען המשיב כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי סיכויי התביעה
הם קלושים. ראשית, נטען כי הבקשה והתביעה דנן אינם אלא תרגיל שנועד אך ורק בשביל
להכשיל את הליך הפינוי ופסק הדין שניתן לטובת המשיב. לגישת המשיב, התביעה היא
תביעת סרק הנשענת על טענות בעלמא ועל מסמכים שקריים ומזויפים. מדובר בתרמית של
המבקשים, לה שותף, על פי הנטען, גם בא כוחם בתביעה בבית משפט קמא, כאשר העומד
מאחוריה הוא לא אחר מאשר קסאס. המשיב טוען לסתירות רבות בגרסת המבקשים, וחיזוק
לטענה זו הוא מוצא בדבריו של בית משפט קמא באשר לחוסר מהימנותה של גרסת המבקשים
ומי מטעמם. שנית, נטען כי יש לדחות את התביעה והבקשה מחמת חוסר יריבות, שכן
המבקשים כלל לא הוכיחו כי יש להם זכויות כלשהן בחנות, ואף לא נקטו בהליכים נדרשים
כדי להוכיח זאת (כגון רישום זכויותיהם בנכס), בעוד המשיב הוא הבעלים והמחזיק
בחנות.
באשר
למאזן הנוחות, טען המשיב כי למבקשים אף לא נגרם נזק. בקשות המבקשים אינן לצורך
שמירה על מצב קיים, אלא מבוססות על מצג שווא שקרי; מוהתדי כלל לא שכר את הנכס והוא
אף איננו נמצא במקום, ואילו קסאס ואחיו הם אלה שמשתמשים במושכר בימים אלה.
9.
ביום 24.6.2018
הגישו המבקשים כתב תשובה מטעמם. במסגרת כתב התשובה דחו המבקשים את טענות הקנוניה
שיוחסו להם, וטענו כי הקנוניה שנרקמה הייתה דווקא בין המשיב לבין קסאס, אשר מציג
מצג שווא כאילו הוא ממשיך להחזיק בחנות כאשר למעשה מר מוהתדי הוא אשר מחזיק בו
בפועל, וזאת כנגד ויתור על חוב דמי שכירות שהצטבר לחובתו של קסאס. כמו כן מצביעים
המבקשים על כתבי טענות אותם הגיש המשיב מהם עולה, לטענתם, כי המשיב מכיר בזכויות
המבקשים בחלקים מהבניין.
דיון והכרעה
10.
לאחר שעיינתי בבקשה
ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
11.
ככלל, אין ערכאת
הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, אלא
במקרים חריגים בלבד. מדובר בעניין שלגביו מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וזאת
לאור האפשרות להתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהצדדים, טענותיהם וראיותיהם הנדרשות
לשלב הביניים (רע"א 8235/08 אנג'ל נ' שלמה א. אנג'ל בע"מ, פסקה 4
(16.4.2009); רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 22
(12.1.2016)). הדברים נכונים ביתר שאת במקרה דנן בגדרו כל צד מציג מצג עובדתי שונה
בתכלית ביחס לזהות המחזיק הנוכחי בנכס, והשתלשלות העניינים שהביאה לרצף האחזקות בו
במרוצת השנים. משאלו פני הדברים סברתי כי המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים
חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.
12.
למעלה מן הצורך יצוין כי גם לגופו של עניין לא
ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. כידוע,
כאשר בית משפט נדרש להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו לבחון קיומם של שני תנאים
מצטברים: (א) סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים; (ב) מאזן הנוחות נוטה
לטובת המבקש. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי
הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות
בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין
ופתוח בע"מ נ' שמריז, פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו, פסקה 13
(18.1.2017)). שיקולים נוספים שיש לבחון הם שיקולי היושר והצדק בנסיבות העניין (תקנה
362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ
נ' קליל תעשיות בע"מ, פסקה 10 (28.6.2010); רע"א 8716/15
מימון נ' רייטר, פסקה 24 (28.12.2015)). תכליתם הכללית של מבחנים
אלה היא מזעור הנזקים העשויים להיגרם מהחלטה שתתברר בדיעבד, לאור ההכרעה הסופית
בעניין, כמוטעית.
13.
לעניין סיכויי
התביעה, המבקשים אינם נשענים על טעמים שונים מאלה שהועלו בבקשה בבית משפט קמא.
עיקר טענותיהם מופנות נגד קביעות עובדתיות, וקביעות מהימנות בפרט, שלערכאה הדיונית
מסור שיקול הדעת להכריע בהן. קביעתו המנומקת של בית משפט קמא התבססה על התרשמות
בלתי אמצעית מהצדדים, מטענותיהם ומתצהיריהם, הכוללת בחינת הראיות שהובאו בפניו וכן
חקירת הצדדים ומי מטעמם. לא ראיתי כי נפל פגם בקביעה זו המצדיק התערבות.
14.
באשר למאזן הנוחות,
מאליו ברור כי בחינה זו מושפעת בראש ובראשונה מזהות המחזיק הנוכחי בנכס. בית משפט
קמא לא נתן אמון בגרסת המבקשים לפיה מוהתדי הוא המחזיק הבלעדי בנכס. משאלו פני
הדברים הרי שאין זה ברור מהו הנזק הבלתי הפיך אשר ייגרם למבקשים המצדיק מתן סעד
זמני (להבדיל מהכרעה בתביעה גופה הטומנת בחובה, ככל שיצליחו המבקשים להוכיח
תביעתם, פיצוי כספי).
15.
ככלל, קיימת הצדקה
להעניק סעד זמני שימנע את שינוי המצב הקיים, כאשר יהיה בכך כדי למנוע את סיכול
ההליך, שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. ואולם, המבקשים לא הראו כי אם תדחה בקשתם ייגרם להם
(או לשוכר שלהם) נזק בלתי הפיך.
אכן, כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, להבדיל
מחיוב כספי, נוטה הכף לכיוון מתן הסעד הזמני, ככל שמדובר
במקרקעין המשמשים למגורים, או כאשר יש חשש כי
נכס המקרקעין יימכר לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב
לקדמותו. יחד עם זאת, יש להבחין בין נכס מקרקעין המשמש למגורים
לבין נכס מקרקעין המשמש למסחר או השקעה כאשר העברתו ומימושו מגלמים בתוכם נזק כספי
הניתן לפיצוי (ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, פסקה 14
(7.4.2013); ע"א 589/10 עיריית הוד השרון
נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, פסקה 16
(12.4.2010); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א.
לוי השקעות ובנין בע"מ, פסקה 5 (30.8.2006)). על כן, הואיל ומדובר בנכס
מסחרי, ובשים לב לכך שלא נטען שקיים חשש שהנכס יימכר לצדדים שלישיים, נראה כי
עסקינן בנזק בר פיצוי, ככל שיוכח.
16.
בנסיבות
המקרה שלפניי, ולאור הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית וצו
המניעה הארעי שניתן בהחלטתי מיום 27.5.2018 - מבוטל.
המבקשים
יישאו בהוצאות המשיב בסך של 7,000 ש"ח.
ניתן היום,
י"ב בתמוז התשע"ח (25.6.2018).
5129371
