|
2. הפטריארכיה היוונית
אורתודוכסית של ירושלים
|
|
||
|
|
|
|
התובעים
|
|
|
- נ
ג ד -
|
|
|
|
|
|
||
|
|
|
|
הנתבעת
|
חקיקה
שאוזכרה:
חוק התכנון
והבניה, תשכ"ה-1965: סע' 1, תוספת השלישית, 1 לתוספת,
13 לתוספת, 17 לתוספת, 2 לתוספת, 7(א) לתוספת, פרק
ט'
חוק מיסוי
מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963: סע' 102
חוק מס ערך
מוסף, תשל"ו-1975: סע' 49
חוק מס קניה
(טובין ושירותים), תשי"ב-1952: סע' 27
פקודת מס
הכנסה [נוסח חדש] - לא מרובד
חוק הליכי
תכנון ובניה (הוראת שעה), תש"ן-1990:
סע' 6
חוק עשיית
עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: סע' 1, 2, 3
חוק החוזים
(חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 21, 61(ב)
ספרות:
דניאל
פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998)
דניאל
פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998)
פסק דין
השאלה
העומדת להכרעה בתביעה זו, היא, האם חייבת הרשות להשיב לבעל מקרקעין היטל השבחה,
שנגבה כדין עקב מתן תוקף לתכנית מתאר מקומית שהשביחה את המקרקעין עליהם היא חלה,
לאחר שפג תוקפה של תכנית זו על-פי הוראותיה-שלה.
השתלשלות העניינים
1. לתובעים זכויות בעלות בחלקה 73 בגוש
30019 בשכונת אבו-טור בירושלים (להלן – "החלקה"). ביום 25.11.80
התקשרו התובעים עם חברת אלקונטרן אינווסמנט אס.אי בעסקת קומבינציה במטרה לבנות על
החלקה מלון דירות (נספח ב'1 לתצהיר העדות הראשית של עו"ד ראמי מוגרבי שהוגש
מטעם התובעים, להלן – "הסכם הקומבינציה"). לטענת התובעים, שלא
נסתרה על ידי הנתבעת, חליפתה של חברה זו במסגרת יחסי הצדדים היא חברת אלקונטרן
(1981) בע"מ (להלן – "אלקונטרן") ומאחר שהנתבעת לא טענה
לעניין זה, ניתן להניח שאלקונטרן היא שנשאה בזכויות ובחובות כלפי התובעים מכח הסכם
הקומבינציה.
במסגרת
הסכם הקומבינציה, הועברו לאלקונטרן זכויות החכירה בחלקה, והיא התחייבה לשאת בכל
תשלום, לרבות היטל, שיידרש בגין הפרויקט. אלקונטרן החלה בקידום תכנית מתאר מקומית
שפורסמה לבסוף ביום 17.10.88 כתכנית 3160. התכנית השביחה את הזכויות בחלקה ובשומה
שהוכנה עבור הנתבעת הועמד סכום היטל ההשבחה בגין התכנית על סך של 484,800 ש"ח
(נספח ב' לתצהירו של מר אוהד עיני, מנהל מחלקת היטל השבחה בעיריית ירושלים, שהוגש
מטעם הנתבעת, להלן – "שומת אנזנברג"). אלקונטרן פנתה אל הנתבעת
ביום 10.1.90 באמצעות שמאי מטעמה, יוסף זרניצקי, בבקשה להפחית את היטל ההשבחה
(נספח ד' לתצהיר עיני, להלן – "שומת זרניצקי"). בין הצדדים התנהל
משא ומתן ובסופו סיכמו הנתבעת והשמאי זרניצקי שסכום ההיטל יעמוד על 400,000
ש"ח, וסיכום זה קבל את הסכמתה של אלקונטרן (ר' מכתבה מיום 28.2.90, נספח ו'
לתצהיר עיני). ביום 9.8.90 שלמה אלקונטרן לנתבעת את ההיטל בתוספת הפרשי הצמדה
וריבית (427,194 ש"ח).
2. אלא שבמקביל לתשלום ההיטל, לא בוצעו
עבודות בנייה בחלקה ואף לא ניתן היתר בנייה לביצוען. היתר זה, יצויין, לא ניתן עד
היום. סעיף 10(טז) לתכנית 3160 קבע, שתוקף התכנית הוא שלוש שנים מיום אישורה,
"ולאחר מועד זה, במידה ולא בוצעה כל בניה, תתבטל תכנית הבינוי והמצב יחזור
לקדמותו (בטרם אישורה של תכנית 3160 זו)". הוראה זו של תכנית 3160 כונתה
ע"י הצדדים "סעיף השמדה עצמית". מכיוון שכך, תוקף התכנית פקע ביום
17.10.91, אולם ביום 15.10.92 הוארך תוקפה, רטרואקטיבית, עד ליום 15.10.93, במסגרת
תכנית 3160א, בכפוף לאותו התנאי. גם מועד זה חלף בלא שהחלה בנייה בקרקע, וביום
4.12.94 הוארך תוקף התכנית רטרואקטיבית, באותם התנאים, עד ליום 4.12.99, במסגרת
תכנית 3160ב. לאחר שחלפה גם תקופה זו מבלי שהוחל בעבודות הבנייה, פג תוקפה של
התכנית. נמצא שההוראות שמקורן בתכנית 3160 עמדו בתוקף מיום 17.10.88 עד ליום
4.12.99.
3. בין לבין, הועברו הזכויות בקרקע. העברה
ראשונה, שהצדדים לא התייחסו אליה בטיעוניהם, התרחשה ביום 19.6.90, עוד בטרם פקעה
תכנית 3160, אז המחתה אלקונטרן מחצית מזכויות החכירה שלה בקרקע לחברת אפריקה ישראל
להשקעות בע"מ (להלן – "אפריקה ישראל"). הדבר עוגן בהסכם
משולש שנחתם בינן לבין התובעים ביום 20.6.90. שני הסכמים אלו בוטלו לבסוף על ידי
אפריקה ישראל ביום 13.9.91 (דהיינו, ערב פקיעת תכנית 3160) ואלקונטרן שבה להיות
בעלת זכויות החכירה במלואן (ר' סעיפים 1.4-1.6 לנספח ב'3 לתצהיר עיני). כאמור,
היטל ההשבחה שולם ביום 9.8.90, ויתכן שהתשלום בוצע באותו מועד כמתחייב מהעברת
הזכויות לאפריקה ישראל.
העברה
נוספת וחשובה לענייננו התרחשה ביום 13.9.95, לאחר אישור תכנית 3160ב, אז מכרה
אלקונטרן את זכויותיה בחלקה פעם נוספת, הפעם במלואן, לחברת סדרון פרופרטיס לימיטד
(להלן – "סדרון"). במסגרת התקשרות זו, התחייבה סדרון לשלם
לאלקונטרן את כל הוצאותיה בגין הפרויקט, ובכלל זה את סכום ההיטל ששולם לנתבעת,
כנגד הצגת אישור תשלום (סעיף 3 לתצהירו של עו"ד מוגרבי וסעיפים 4-6 לתצהירו
של עו"ד גד ויסקינד, בא כוחה של סדרון, שהוגש ע"י התובעים). מכירה זו
בוצעה לאחר שקבלה את אישור התובעים ביום 2.9.95 במסגרת הסכם משולש שנחתם בינם לבין
אלקונטרן וסדרון ובו נקבע שסדרון תבוא בנעליה של אלקונטרן לעניין הסכם הקומבינציה
(סעיף 3 לנספח ב'2 לתצהיר מוגרבי).
ביום
30.11.97, טרם פג תוקפה של תכנית 3160ב, הגישה סדרון לבית משפט זה תביעה לביטול הסכם
הקומבינציה. המחלוקת בין הצדדים הועברה להכרעת בורר (כב' הנשיא בדימ' מ' שמגר).
ביום 8.8.01 פסק הבורר שההסכם בוטל כדין, וביום 17.2.04 נפסק, כי על התובעים לשלם
לסדרון פיצוי בגין ההוצאות שהוציאה כדי לקדם את פרויקט הבנייה, לרבות כספים ששלמה
לאלקונטרן במסגרת ההתקשרות ביניהן (ר' עמ' 7 סעיף 7(א) ועמ' 24 סעיף 14(ב) לפסק
הבורר, נספח ב'5 לתצהיר עו"ד מוגרבי).
ביום
30.11.06 הוגשה התובענה דנן נגד הנתבעת בגדרה של ה.פ 5430/06, , להשבת סכום
ההיטל ששולם על ידי אלקונטרן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו (2,537,600 ש"ח לפי
הנטען). ביום 10.5.07 הוחלט לדון בתובענה הנ"ל בדרך של תביעה רגילה, וכתב
התביעה הוגש כשבוע לאחר מכן.
מטעם
התובעים הוגשו תצהיריהם של עורכי הדין מוגרבי וויסקינד, שהוזכרו לעיל. מטעם הנתבעת
הוגשו תצהיריהם של מר אוהד עיני ושל השמאי דוד אנזנברג. לתצהירים צורפו נספחים
רבים. בעלי הדין הגיעו ביום 26.11.08 להסדר דיוני, לפיו המצהירים לא יחקרו והצדדים
יסכמו טענותיהם על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט.
סמכות הנתבעת לגבות את היטל ההשבחה וטענות
מקדמיות
4. טענתם העיקרית של התובעים היא, שעם פקיעת
תוקף תכנית 3160, כפי שתוקפה הוארך מעת לעת, חלה חובת השבה של הסכום ששולם כהיטל
השבחה. בטרם יפורטו טענות הצדדים לעניין זה אבהיר, שהצדדים מסכימים שגביית ההיטל
על ידי הנתבעת נעשתה כדין, ולמעשה המחלוקת נוגעת לשאלת ההשבה המתעוררת עם פקיעת
תוקפן של תכניות המתאר הנזכרות לעיל. משום כך אין רלוונטיות לטענותיה המקדמיות של
הנתבעת הנוגעות לחוקיות הגבייה, לפיהן עילת התביעה לכאורה נוצרה ביום גביית ההיטל
ועל כן התיישנה, או בדבר היעדר עילה בשל כך שהגבייה נעשתה כדין, או בשל כך שמאחר
שאלקונטרן הסכימה לשלם את סכום ההיטל המוסכם, היא וחליפיה מושתקים ומנועים מלטעון
נגד עצם הגביה או גובה ההיטל.
5. אחת מטענותיה החלופיות של הנתבעת היא,
שהתובעים אינם חליפיה של אלקונטרן לעניין הזכות לתבוע את השבת ההיטל. הנתבעת
טוענת, שאין יריבות בינה לבין התובעים, מן הטעם שההיטל שולם על ידי אלקונטרן ולא
הוכח שסדרון החזירה לאלקונטרן את סכום ההיטל, או שחיוב התובעים בהוצאות סדרון כלל
גם את סכום ההיטל. כאמור, התובעים הגישו את תצהירו של עו"ד גד ויסקינד, בא
כוחה של סדרון במועדים הרלוונטיים, שהצהיר שבתשלום ששולם ע"י סדרון לאלקונטרן
נלקח בחשבון גם סכום היטל ההשבחה (סעיפים 6-4 לתצהירו). עו"ד ויסקינד לא נחקר
על תצהירו, ואין סיבה שלא לקבל את גירסתו בנדון, במיוחד לנוכח האמור בהסכם בין
אלקונטרן וסדרון לגבי היטל ההשבחה, וממילא ניתן להניח שאלקונטרן לא העבירה את זכויותיה
לסדרון כשהיא יוצאת בחסרון כיס. המסקנה המתבקשת היא, שככל שפקיעת תוקף התכנית
הקנתה לאלקונטרן זכות תביעה להשבת ההיטל, הרי שזכות זו הועברה לסדרון ונוצרה
יריבות בין סדרון לבין הנתבעת.
מלשונו
הברורה של פסק הבורר, לפיו על התובעים לשאת בכל סכום ששילמה סדרון לאלקונטרן, ברי
כי התובעים חוייבו להעביר לסדרון גם את הסכום האמור. עו"ד ויסקינד הצהיר, כי
הסכומים שהתובעים חויבו לשלם לסדרון על פי פסק הבורר כללו גם את סכום היטל ההשבחה
וכי התובעים פרעו את מלוא חובם לסדרון. פשיטא, שמשבוטל הסכם הקומבינציה, מלוא
הזכויות בחלקה שבו לידי התובעים, לרבות הזכות לתבוע את השבת היטל ההשבחה ששולם
בגין השבחת החלקה עם אישורה של תכנית 3160. המסקנה היא, שכיום התובעים הם אכן בעלי
דינה של הנתבעת לעניין תביעת השבת היטל ההשבחה.
6. לחלופין, טוענת הנתבעת, שהתובעים מושתקים
ומנועים מלתבוע השבה בשל בקשתה של אלקונטרן להפחית את גובה ההיטל לנוכח מגבלת
התוקף הקיימת בתכנית. על פי הטענה, בעקבות בקשה זו, אכן הופחת סכום ההיטל והטענות
בנדון מוצו עוד באותו שלב. אלא שלא הוכח שאלקונטרן הסכימה להפחתה של סכום ההיטל
בשל מגבלת התוקף שהיתה כלולה בתכנית 3160. הנתבעת מבקשת לראות בשומת זרניצקי מקור
ממנו ניתן ללמוד על הסכמת אלקונטרן לגלם במחיר ההיטל את הסיכון בדבר פקיעת התוקף,
מאחר שפורטו בה השקעות מיוחדות שהיה צורך להשקיע כתוצאה מאופי התכנית, כאחד
הטיעונים שטענה אלקונטרן להפחתת שומת ההיטל, ובהן ההכרח להתחיל בבנייה תוך זמן קצר
בשל מגבלת התוקף. אלא שמדובר במסמך שנערך במסגרת משא ומתן, שתוצאתו היא ששומת
זרניצקי לא התקבלה כלשונה וההיטל עליו הוסכם היה גבוה בהרבה מזה שהוצע בה. כל
שניתן לומר הוא, שאלקונטרן הסכימה לשלם סכום זה, מבלי להתייחס לשיקולים שהובילו
לקביעתו, שכלל לא הוצגו בפני בית המשפט. ממילא, יותר משאזכורו של רכיב זה בשומת
זרניצקי מלמד על גילום מגבלת התוקף בשומת ההיטל, הוא מלמד שהצורך בהתחלה מיידית של
הבנייה, וככל הנראה ההוצאות הנדרשות בשל כך, הם שהביאו את זרניצקי לבקש הפחתה.
7. טענות מקדמיות נוספות שטוענת הנתבעת הן
טענות התיישנות ושיהוי, גם בהנחה שעילת התביעה הלכאורית נולדה במועד פקיעת תוקף
התכנית. הצדדים חלוקים בשאלה, האם התכנית הרלוונטית לעניין זה היא תכנית 3160,
כטענת הנתבעת, ואז יש למנות 7 שנים מיום 17.10.91 ולכל היותר להפחית ממניין תקופת
ההתיישנות את פרקי הזמן בהם היו תכניות 3160א ו-3160ב בתוקף; או האם התכנית
הרלוונטית היא תכנית 3160ב, כטענת התובעים, ואז יש להחל ולמנות את תקופת ההתיישנות
מיום 4.12.99. מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה פקיעת תוקף תכנית 3160 הולידה עילת
תביעה לכאורה (בשעתו, לאלקונטרן), אולם ככל שנוצרה עילת תביעה במועד זה, היא עברה
מן העולם לאחר שתוקף התכנית הוארך רטרואקטיבית בהוראות תכנית 3160א. כך גם
לגבי עילת התביעה החדשה שנולדה לכאורה עם פקיעת תוקף תכנית 3160א, שעברה גם היא מן
העולם עם הארכת תוקף התכנית, רטרואקטיבית, כשאושרה תכנית 3160ב. ככל שכיום יש לתובעים
עילת תביעה, היא נולדה עם פקיעת תוקף תכנית 3160ב, ביום 4.12.99. מאחר שהתביעה
הוגשה בחודש נובמבר 2006, הרי שהיא הוגשה בטרם התיישנה.
במילים
אחרות – עילת ההשבה, ככל שהיא עומדת לתובעים, נוצרה עת ההשבחה, שמקורה בתכנית 3160
ושתוקפה הוארך מעת לעת, חלפה לה מהעולם ואינה קיימת עוד. ההשבחה בוטלה
"סופית" כאשר תכנית 3160ב פקעה (מאליה) ולא הוארכה, דהיינו – ביום
4.12.99.
לעניין
טענת השיהוי, על המבקש לדחות תביעה אזרחית מחמת שיהוי להוכיח שבנסיבות המקרה זנח
התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שעצם חלוף הזמן, בנסיבות המיוחדות של המקרה,
גרם לנתבע לשנות את מצבו לרעה באופן שהתובע מנוע מלממש את זכות התביעה שלו (ע"א
6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים נ' הועדה המקומית לתכנון
ולבניה ירושלים, פד" נז(5) 433 (2003), 446).
במקרה
דנן, לא ניתן לומר שעילת התביעה נזנחה: בעת שנולדה עילת התביעה ניהלו סדרון
והתובעים הליך בוררות שרק בסופו, ביום 17.2.04, נפסק שעל התובעים להשיב לסדרון את
סכום היטל ההשבחה. בכך מובחן המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בת.א (שלום-ת"א)
156410/02 פז חב' נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק, 8.5.03, , אליו
מפנה הנתבעת. כמו כן, טענת הנתבעת בדבר הסתמכותה על חלוף הזמן לא נתמכה בראיות
כלשהן בנוגע להתנהלות התקציבית של הנתבעת שיש בהן כדי להוכיח שינוי מצב לרעה וכד'.
יתרה מכך, בענייננו לא חל האמור בת.א (מחוזי-חי') 813/04 מילגד
בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, 28.4.08, , שגם אליו מפנה הנתבעת, שם
נדרשה השבת סכומי ארנונה שנגבו שלא כדין, ונמצא שהימנעות התובעת להשיג על התשלום
בפני הרשות יצרה הסתמכות אצל זו האחרונה כי היא פעולת בתום לב. בענייננו, מוסכם על
הכל שהגבייה הייתה כדין, אלא שהכל גם ידעו, או שהיו יכולים וצריכים לדעת, שתוקף
התכנית מוגבל בזמן, ושעשויה להתעורר מחלוקת עם פקיעתו, למקרה שעוד קודם לכן שולם ההיטל.
ממילא השימוש שעשתה הנתבעת בכספי ההיטל נעשה, יש להניח, בסמוך למועד התשלום,
דהיינו, בשנת 1990, עוד לפני שצמחה עילת התביעה לכאורה. כמו כן, לא הוכח שלנתבעת
נגרם נזק ראייתי. בנסיבות אלו אין בידי לקבל גם טענה מקדמית זו.
8. בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה נוספת, לפיה
התובעים חוייבו בתשלום הוצאות סדרון בשל התנהלותם-שלהם במישור היחסים שבינם לבין
סדרון, ועליהם לשאת בתוצאות אותה התנהלות. ככל שטענה זו הועלתה כטענה לדחיית
התביעה, אין בה ממש; התביעה לא הוגשה בשל כך שהתובעים חוייבו בתשלום שווי ההיטל
לסדרון, כתביעת שיפוי, אלא בשל כך שנטען לחובת השבה של סכום שהזכות לתבוע אותו
עברה לתובעים.
היטל השבחה וחובת השבתו
9. השאלה, האם לתובעים אכן נוצרה עילת תביעה
עם פקיעת ההשבחה היא למעשה לב המחלוקת, לגופה, מאחר שאין בנמצא הוראה חקוקה
המסדירה השבה במקרה של תשלום כדין (במובחן מתשלום ביתר או בטעות). הצדדים הציגו
עמדות שונות בנוגע לנפקות ביטול התכנית ביחס לגביית היטל שנעשתה כדין, כשהתובעים
מבקשים להקיש לענייננו מהוראות חוק ופסיקה העוסקות בתשלומי חובה דומים, וללמוד מהן
על קיומו של עקרון משפטי בדבר השבת מס כאשר אירוע המס, שבשל התרחשותו נוצרה החבות
בתשלום המס, מתבטל. מנגד טוענת הנתבעת, שניתן ללמוד מקיומן של הוראות אלה בהקשרים
אחרים על כך שבענייננו מדובר בהסדר שלילי דווקא. כטענה חלופית טוענת הנתבעת, שאם
תתקבל תביעת התובעים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שנטען על ידם בכתב
התביעה, אזי היא זכאית לפטור מהשבה. טענת התובעים, שהועלתה בכתב התביעה, לפיה
ההיטל הוחזק אצל הנתבעת בנאמנות, לא נטענה בסיכומיהם ועל כן יש לראותה כטענה
שנזנחה.
יצויין,
שבמהלך שמיעת הסיכומים הצהירה ב"כ הנתבעת, שלשיטתה יש להתחשב בהיטל ההשבחה
ששולם לצורך חישוב היטל השבחה לעתיד, אם תוגש בקשה לקידום תכנית חדשה שתחול על
החלקה. למשמעות הצהרה זו אשוב בהמשך.
10. ההסדר הנורמטיבי בדבר היטלי השבחה מצוי בתוספת
השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – "התוספת",
"חוק התכנון והבניה"). סעיף 2 לתוספת קושר בין החבות
בהיטל לבין פעולה תכנונית משביחה של הרשות. על קשר זה עמדה הפסיקה בהסבירה, שתכלית
ההיטל היא קידום עקרונות של צדק חברתי על דרך של חלוקת ההשבחה, ממנה נהנה בעל
המקרקעין, עם הציבור כולו (ר' למשל ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח
בע"מ נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז מרכז, נז(4) 119 (2003),
128-129). אך מתבקש הוא, שצדה השני של המשוואה יהיה, שבהעדר התעשרות אצל בעל
הקרקע, אין חבות בהיטל.
"היעדר
התעשרות" – האם מלכתחילה, או גם מכאן והלאה? חוקי המס השונים, והפרשנות להם
זכו בפסיקה, נקטו בגישה לפיה יש להשיב לאזרח מס ששולם אם לאחר גבייתו התבטל אירוע
המס שבגינו הוא שולם. כך, למשל, סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח
ורכישה), תשכ"ג-1963 קובע, ש"המנהל יחזיר מס אם הוכח לו כי נתבטלו
מכירת זכות במקרקעין או פעולה באיגוד מקרקעין ששולם עליהם מס". סעיף 49
לחוק מס ערך מוסף, תשל"ה-1975 זכה בפסיקה לפרשנות המורה על השבת המס
אם העסקה שבגינו הוא שולם לא הושלמה עקב כך שלעוסק לא שולמה בפועל תמורתה הואיל
ומדובר ב"חוב רע" (רע"א
2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ, פ"ד נג(5) 769,
להלן – "פרשת אלקה"). בדרך זו הלך גם בית המשפט המחוזי בבאר שבע
בפרשו את סעיף 27 לחוק מס קניה (סחורות ושירותים), תשי"ב-1952,
וקבע, שאם טובין ששולם מס קניה על מכירתם לא נמכרו לבסוף, יוחזר המס ששולם עליהם (ע"ש
(ב"ש) 1550/04 תדמור תעשיות עין צורים בע"מ נ' מע"מ באר שבע,
, 16.2.06). גישה זו מצאה את ביטוייה, באמרת אגב אמנם, גם לגבי מס רווח הון לפי פקודת
מס הכנסה במצב בו בוטלה העסקה שיצרה לנישום את רווח ההון שבגינו שולם מס (עמ"ה
1206/00 רפאל נ' פקיד שומה כפר-סבא, 29.7.03, , פסקה ח' לפסק הדין).
ניתן אם
כן לקבוע, שבתי המשפט הכירו בכך שיש להשיב לנישום את המס ששלם כדין אם אירוע המס
שבגינו שילם אותו, התבטל, ופסקו שתוצאה זו מתחייבת מתכלית החקיקה הפיסקאלית. ראינו
שבתי המשפט הגיעו לתוצאה זו גם כאשר לא היה בנמצא הסדר השבה חקוק, ואפילו כאשר
על-פי התכלית הסובייקטיבית שביסוד דבר החקיקה הרלוונטי (העולה מדברי ההסבר, למשל)
התוצאה היתה אמורה להיות שונה, כפי שהיה בפרשת אלקה. בית המשפט העדיף תוצאה זו על
פני קביעה שמדובר בהסדר שלילי. מהפסיקה עולה, כי העדר ההסדרה בחוק נתפסה כלאקונה,
ולא כהסדר שלילי, באופן שאיפשר לבית המשפט להשלים את החסר באמצעות עקרונות היסוד
של השיטה שלאורם הוגדרה תכלית החקיקה. בפרשת אלקה נפסק, כי תכלית החקיקה הפיסקאלית
היא:
"להשיג צדק,
להיות סבירה, לדור בהרמוניה חקיקתית עם דברי חקיקה אחרים, להגשים זכויות יסוד,
ביניהן זכות הקניין, ולשמור על ניטרליות המאפיינת דיני מיסים ראויים" (שם,
עמ' 792).
לרקע
תכליות אלה הגיע בית המשפט בפרשת אלקה למסקנה, כי עוסק זכאי להחזר מע"מ בגין
חובות אבודים, על אף שתוצאה זו עמדה בניגוד לתכלית הסובייקטיבית של החקיקה, כפי
שעלה מדברי ההסבר, ועל אף שישום הפסיקה היה כרוך בקשיים מעשיים לא מעטים, כפי
שפורט שם. בית המשפט קבע, שהפרשנות לפיה העוסק אינו זכאי להחזר מע"מ ששילם
בגין חובות אבודים, מביאה לתוצאה בלתי סבירה ובלתי צודקת שיש עימה פגיעה בזכות
הקניין של העוסק.
דברים
אלה יפים לענייננו אף מקל וחומר, שהרי במקרה דנן לא הוכחה תכלית סובייקטיבית
הסותרת את המסקנה לפיה כאשר מתבטל אירוע המס שבעטיו נוצרה החובה לשלם היטל השבחה,
כך שההשבחה כבר אינה קיימת עוד, אין זה ראוי שהרשות תוסיף ותחזיק בהיטל ששולם וקמה
חובה להשיב את ההיטל. במקרה דנן גם לא נוצר כל קושי מעשי בישום ההשבה בפועל.
מסקנה
זו, בדבר חובת ההשבה, תואמת גם את הפסיקה שהכירה בכך שאחת מהתכליות שביסוד חוקי
המס היא התכלית של גביית מס אמת, שלשם הגשמתה לא יהא זה ראוי ליתן תוקף
לתוצאת מס שאינה צודקת, היוצרת "עיוות מס", הואיל והנישום ישלם מס אף כי
העילה שעמדה ביסוד גבייתו חלפה לה מהעולם ולא נותר עוד הצדק לשלמו.
על כן,
גם בהעדר הוראה מפורשת בחוק, ראה בית המשפט לנכון להגיע לתוצאת מס צודקת בדרך של
ישום עקרונות יסוד המקדמים את תכלית החקיקה, ולא ראה את שתיקת המחוקק כיוצרת הסדר
שלילי (ראו, למשל, ע"א 4030/03 מפעלי גרנות אגודה שיתופית חקלאית
מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה, , 2.7.07, בעיקר סעיפים 30-33 לפסק דינו של כב'
השופט עדיאל).
מהאמור
עולה, כי תביעת התובעים נתמכת בעקרונות יסוד שהוכרו בפסיקה ושלאורם הוכרע הדין
במקרים אחרים, מהם ניתן ללמוד לענייננו.
11. האמור לעיל עסק, בעיקרו של דבר, במסים,
כלומר, בתשלומי חובה אשר כנגדם לא מתקבלת כל תמורה. היטל ההשבחה, לעומת זאת,
ממוקם, מעצם טבעו כהיטל, על הציר שבין מס לבין אגרה, שתשלומה נכפה על האזרח כנגד
שירות או תמורה הניתנים על ידי הרשות, ושלא ביחס ישר לשווים הריאלי. מיקומו של כל
היטל על ציר זה יעשה בהתאם לאופי ההיטל הנדון (ע"א 620/82 מועצת עיריית
הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 57 (1983)). נראה, כי היטל ההשבחה מכיל אלמנטים
המקשים על סיווגו הברור כ"מס" או כ"אגרה" (ואכן, לדעות שונות
ראו: הנריק רוסטוביץ, היטל השבחה, ס' 102 (1996)). קושי זה נובע מקיומן של
שתי אפשרויות להשקיף על אירוע המס המקים את חובת תשלום היטל ההשבחה. אפשרות אחת
מדגישה את התעשרות בעל הקרקע. בשונה מהיטלים אחרים, דוגמת היטל הקשור לסלילת
כבישים, ההתעשרות במקרה זה אינה נובעת ממעשה ביצועי-ממשי שבצעה הרשות ושמצמיח לבעל
הקרקע הנאה פיסית ממשית, אלא היא נובעת מהדין החדש שיצרה הרשות. שימת הדגש על
התעשרות בעל הקרקע מצאה את ביטוייה גם בקביעת תכליתו של היטל ההשבחה, והיא הרצון
לחלק את העושר עם הציבור. בכך, לטעמי, יש כדי להקנות להיטל ההשבחה אופי של מס. מצד
שני, ההיטל אינו מוטל בגין כל השבחה מעשירה, אלא אך בגין זו שהיא תוצר של פעולת
רשות התכנון (ר' למשל רע"א 10879/02 באולינג כפר סבא נ' הוועדה
המקומית לתכנון ובניה, , 6.12.06, סעיף 22 לפסק הדין). שימת הדגש על פעולתה של
הרשות כיוצרת ההשבחה מאפשרת לראות את ההשבחה כתמורה או שירות שניתן ע"י
הרשות, ובכך משווה להיטל אופי של אגרה. לאלמנט זה יש להוסיף, שלעיתים מוזכר, כחלק
ממטרות ההיטל, הצורך להטיל על בעל הקרקע את העלויות בהן נשאת הרשות שהשביחה את
המקרקעין שלו ואת העלויות הנגרמות לכלל הציבור שכעת יצטרך לספוג נזקים שעלולים
להיווצר כתוצאה מאישור התכנית (רוסטוביץ, שם; ר' גם דברי ההסבר להצעת חוק
התכנון והבניה (תיקון מס' 15), תשמ"א-1980, ה"ח 1491 (להלן – "הצעת
החוק")). עוד יש לזכור כי לכספים המתקבלים מגביית ההיטל נקבע יעוד מוגדר
(סעיף 13 לתוספת), מה שמקשה על סיווג ההיטל כמס טהור.
12. לטעמי,
אין צורך להכריע בדבר מהותו של היטל ההשבחה, מן הטעם שאף אם נראה את היטל ההשבחה
כקרוב במהותו לאגרה יותר מאשר למס, תקום חובת השבה במקרה של פקיעת תוקף התכנית.
ראשית,
המחוקק הורה על השבת תשלום שנגבה כדין לאחר פקיעת האירוע-שירות בגינו נגבה, גם
כאשר היה מדובר בהיטל השבחה. כפי שנראה, המחוקק לא שלל את האפשרות שהיטל השבחה
יוחזר במצב דומה לזה שבו מדובר בענייננו, אם כי מודגש כי הוראות אלו אינן חלות על
ענייננו: כך הוא על פי סעיף 6 לחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה),
תש"ן-1990 (להלן – "חוק הליכי תכנון ובניה"), שחל על היטל
השבחה ששולם עקב תכנית שאשרה ועדה לבניה למגורים כמשמעותה בחוק זה (יצויין, שסעיף
זה דן במקרה בו לא הוחל בביצוע התכנית עד למועד הקבוע ועקב כך בוטלה התכנית בהחלטה
של ועדה מחוזית). בנוסף, על פי סעיף 17 לתוספת קמה חובת השבה במקרים בהם
בוטל או הופחת ההיטל לפי הוראות התוספת. הוראות אלו מלמדות שחובת ההשבה שבדיני המס
חלה גם על היטלי השבחה ששולמו כדין (לפי חוק הליכי תכנון ובניה כשהתכנית בוטלה
לאחר מכן, או לפי חוק התכנון והבנייה כשהוחלט בדיעבד לבטל את ההיטל, למשל,
בשל מצבו החומרי של הנישום). כאמור לעיל, אין סיבה לראות בהסדרים אלה הסדר שלילי
לסיטואציה הנדונה בענייננו; מאידך גיסא, עצם קיומם מלמד כי אין מניעה עקרונית,
הנובעת מסגולותיו המיוחדות של היטל ההשבחה, להשיב היטל ששולם כדין בשעתו, כאשר
נוצרות נסיבות המצדיקות זאת.
שנית,
מבחינה הגיונית, לא מצאתי נפקות להבחנה בין מס לאגרה, לעניין תוצאות פקיעת תוקף
התכנית. אם נניח שמדובר בתשלום חובה בעל אופי של אגרה, נמצא שההיטל משולם כנגד
תמורה (ההשבחה). מרגע שהתמורה מתבטלת, מתבקש שגם התשלום שניתן כנגדה יתבטל.
בענייננו מעשה הרשות פקע אמנם מאליו, באופן "פסיבי", אולם, ככלל, כאשר
גורעת הרשות מערך זכויותיו של אדם בקרקע באופן "אקטיבי", הוא זכאי לפיצויים
לפי פרק ט' לחוק התכנון והבנייה. לא מצאתי סיבה מדוע רק בשל כך
שהשבחה התבטלה באופן "פסיבי", לא יהיה זכאי בעל הזכויות בקרקע
ל"פיצוי" בדמות השבת סכום ההיטל.
חיזוק לחוסר הנפקות של ההבחנה בין "ביטול
אקטיבי" ל"ביטול פסיבי" נמצא בדבריו של המלומד רוסטוביץ בעניין
תשלום היטל השבחה בשל הקלה: "בחר בעל המקרקעין לא לנצל את ההקלה אשר אושרה על
ידי הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית, ממשיכה לחול עליו החבות הרעיונית בהיטל
ההשבחה עד שתתבטל ההקלה על פי בקשתו, או עד שתתבטל מעצמה, אם היא ניתנה לתקופה
מוגבלת" (רוסטוביץ, שם, סעיף 503.1). אמירה זו יושמה בת.א (חי')
914/00 גדעון החזקות בע"מ נ'
עיריית חיפה, , 7.8.06 (להלן – "פרשת גדעון אחזקות"), שם
נדונה תביעה להשבת היטל השבחה ששולם בגין הקלה שלא נוצלה. בית המשפט הורה להשיב את
סכום ההיטל, בציינו שיש להבחין בין השבחה שנוצרה עקב מתן הקלה לבין השבחה שנוצרה
עקב אישור תכנית, מכיוון ש"זכויות אשר ניתנו בגדר הקלה בהיתר בניה, מצומצמות
בתחולתן ויש בהן מימד של ארעיות..." (סעיף 26 לפסק הדין). הבחנה זו אינה
רלוונטית לענייננו, מכיוון שתכניות 3160-3160ב היו בעלות מימד ארעי ממשי, כמו
ההקלה שנדונה בפרשת גדעון אחזקות. עם זאת, העקרון שנקבע שם יפה גם לעניין הנדון
כאן.
13. בנקודה
זו טוענת הנתבעת, שהסיכון הנובע מ"סעיף ההשמדה עצמית", כגון זה שהיה
כלול בתכנית 3160, כבר הובא בחשבון עת נקבע סכום ההיטל, מאחר שגובהו נקבע בשומת
אנזנברג לאחר שבוצעה הפחתה בשל מגבלת התוקף. טענה זו כלל לא הוכחה: מגבלת התוקף
שבתכנית נזכרת אמנם בשומת אנזברג, אולם כמאפיין כללי של התכנית בפרק שעניינו
תיאורן של "הוראות נוספות בתכנית", ואינה נזכרת כלל בחלקי השומה
שכותרותיהם "שווי במצב ישן" או "שווי במצב החדש", שם מפורטים
השיקולים להפחתה מהשומה הריאלית. מכאן ניתן ללמוד, שהשמאי אנזנברג כלל לא הביא
נתון זה בחשבון בעת ההפחתה. זאת ועוד - בתצהירו, עליו לא נחקר, הצהיר אנזנברג
שבשומתו ציין מפורשות שבתכנית מצויה הוראה בדבר הגבלת תוקפה לשלוש שנים; אולם
בתצהירו לא נכללה כל אמירה בדבר הקשר שבין נתון זה לבין עריכת השומה או הפחתה
שנערכה בה. שתיקה זו בתצהיר, במקום בו נדרשת התייחסות מפורשת לטענת הנתבעת, לפיה
מגבלת התוקף נלקחה בחשבון, אך מחזקת את הרושם ששיקול זה לא הובא בחשבון בקביעת
השומה. ואכן, הנתבעת עצמה פעלה כאילו ההיטל אינו תלוי כלל במגבלת הזמן, משלא דרשה
כל תשלום נוסף לאחר שהאריכה את תוקף התכנית 3160 בתכניות 3160א ו-3160ב.
לעניין אחרון זה טענה הנתבעת בסיכומיה, שאין
באישור תכניות 3160א ו-3160ב ללא דרישת תשלום היטל נוסף כדי להשליך על ענייננו,
משום שמדובר בטעות. אלא שטענה זו מכשילה את טענת הנתבעת בדבר נטילת סיכון: אם אכן
הנתבעת רואה עצמה רשאית לדרוש היטלים נוספים עבור כל הארכת תוקף, בבחינת השבחה
נוספת (וקשה לקבל את הטענה שהדבר לא נעשה משך כ-10 שנים, לאחר אישור שתי תכניות,
מתוך טעות), אין זה הגיוני שהנישום לא יוכל לדרוש מצדו את החזר ההיטל. הסיכון הוא
הדדי, ואם צד אחד אינו נוטל על עצמו סיכון כלשהו והוא רשאי להמשיך ולדרוש כספים אם
"סיכונו" שלו (בענייננו, הארכת תוקף התכנית) התממש, יש לראות גם את הצד
השני כמי שרשאי לדרוש השבת כספים, כאשר סיכונו שלו התממש. אוסיף, שהאפשרות לפיה
אכן הוקטן סכום ההיטל בשל מגבלת תוקף התכנית אינה רצויה ואינה סבירה. מטרתו של
היטל ההשבחה היא לחלק התעשרות שנוצרה אצל בעל הקרקע. הפחתת סכום ההיטל מראש בשל
סיכונים שייתכן שלא יתממשו פוגעת בתכלית שנועד היטל ההשבחה לקדם, מכיוון שלו היה
מתקבל היתר בניה ואלקונטרן הייתה מתחילה בפעולות הבנייה, היו יוצאים אלקונטרן
והתובעים ורווח גדול בידיהם (שילמו היטל מופחת וזכו בכל יתרונות ההשבחה). ניתן
להבין את רצונה של הרשות לעודד התחלה מהירה של עבודות הבנייה, אולם עידוד זה לא
יכול לבוא, לטעמי, בדרך של הפחתת היטל ההשבחה בשל מגבלת התוקף שבתכנית. התוצאה
הראויה, המבטאת כראוי את אפשרות פקיעת התכנית בטרם מומשה ההשבחה, היא השבת ההיטל
במקרה כזה, ולא הפחתת סכום ההיטל מראש.
כך או כך, מצאתי שהנתבעת כלל לא הביאה בחשבון
את מגבלת התוקף כשקבעה את גובה ההיטל. אזכיר, שטענת הנתבעת לפיה אלקונטרן הסכימה
להפחתה בשל שיקול זה, זכתה למענה במסגרת הדיון בטענות המקדמיות.
14. כפי שראינו, בפרשת גדעון אחזקות בית המשפט
לא צפה את המקרה הנדון כאן, של תכנית שמראש תוקפה מוגבל בזמן. דומה שגם המחוקק לא
צפה תכנית מסוג זה כשחוקק את חוק התכנון והבנייה, מאחר שחוק זה בכללותו
אינו מתייחס מפורשות לתכנית שתוקפה מוגבל בזמן. מכל האמור לעיל ניתן ללמוד,
שהיעדרו של סעיף המורה על השבת היטל השבחה במקרה של תכנית שפקעה על-פי
הוראותיה-שלה, אינו מלמד על קיומו של הסדר שלילי כטענת הנתבעת, כי אם על קיומה של
לאקונה: מאחר שלא נצפתה האפשרות לשינוי מתארי מוגבל בזמן, לא נקבע הסדר בדבר השבת
היטל ששולם בגינו. תוצאה הפוכה תהיה בלתי צודקת, ובלתי הגיונית: כפי שטען ב"כ
התובעים, לשיטת הנתבעת מי שהזדרז לשלם את כספי ההיטל יצא בהפסד ניכר אם התכנית
פקעה, לעומת מי שנמנע מתשלומם עד לפקיעתה. עוד ראינו כי השבת ההיטל מתיישבת עם
האופן שבו הוסדרו מקרים דומים, הן בחקיקה והן בפסיקה, בקשר עם תשלומי חובה אחרים.
גם
העובדה שהנתבעת הצהירה שהיא נכונה להתחשב בתשלום ההיטל במקרה שבעתיד שוב תתקבל
תכנית אשר יש עימה השבחה, מוכיחה שהתשלום תלוי בקיומה של השבחה בפועל, ובהתבטל
ההשבחה, מתבטלת עימה הלגיטימיות שבתשלום ההיטל. אין זה סביר שמצבם של בעלי הזכויות
בחלקה ישתנה על-פי יכולתם או כוונתם העתידית לשוב וליזום תכנית מתאר שתשביח את
זכויותיהם, אם לאו.
15. אשר לבסיס הפוזיטיבי לקיומה של חובת השבה
במקרה זה, הוא מצוי בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן –
"חוק עשיית עושר"). סעיף 1 לחוק מחייב בהשבה את "מי
שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". על כך נאמר:
"אך מה דין עילה, שהייתה תקפה בעת התשלום, אך נכשלה לאחר מכן? למרות שסעיף
1 לחוק איננו מתייחס לכך במפורש, ראוי לפרשו על דרך ההרחבה, ככולל גם אפשרות
זו" (דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב 623
(מהדורה שנייה, 1998)). גישה זו מוצדקת במיוחד בנסיבות המקרה דנן, לאור האמור לעיל
בדבר תחולתה של חובת השבה בדיני המסים בכלל, ועל היטל ההשבחה בפרט.
משהגעתי למסקנה זו, אין צורך להכריע בטענת
ב"כ התובעים בדבר קיומה של חובת השבה מכח סעיף 21 לחוק החוזים
(חלק כללי), תשל"ג-1973, הניתן לכאורה להחלה באמצעות הוראת סעיף 61(ב)
לחוק זה.
16. כאן
המקום לשאול, האם השבת כספי ההיטל לתובעים לא תצור התעשרות אצלם, ולשם כך יש לבחון
האם ניתנה תמורה ממשית עבור ההיטל, שכנגדה יש לדרוש תשלום (או להימנע מהשבה). שאלה
זו מתעוררת בשני הקשרים: פעולות מנהליות שבצעו הנתבעת ועובדיה בטיפול בבקשת
אלקונטרן לאישור התכנית; ומימושה של ההשבחה בעת מכירת זכויות אלקונטרן לסדרון.
כאמור, אחת מטרות היטל ההשבחה, כפי שנפסק וכפי
שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, הייתה לכסות את הוצאות הרשות; נושא המוסדר בכללותו
בהוראת סעיף 3 לחוק עשיית עושר. נראה שלא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעת אכן
הוציאה הוצאות מסוימות עבור הטיפול בתכנית שיזמה אלקונטרן; במובן זה, ייתכן שניתן
היה לומר שאירוע המס הרלוונטי, לפחות לגבי חלק מההיטל, לא התבטל, או שהשירות
שבגינו הוא שולם אכן ניתן, ויש להותיר את היטל, או חלקו, אצל הנתבעת. אלא שנראה
שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שסכום ההיטל לא יועד כולו לכיסוי הוצאות הנתבעת
שהוצאו בפועל; כזכור, ב"כ הנתבעת הצהירה בסיכומיה שסכום ההיטל ששולם יילקח
בחשבון אם תאושר תכנית חדשה, ומכאן, שלא מדובר בתשלום שיועד אך לכיסוי הוצאות
שהוצאו במסגרת קידום התכנית. כך או כך, הנתבעת כלל לא טענה, גם לא כטענה חלופית,
שבשל כך יש להשיב רק חלק מהסכום, או לתחולת סעיף 3 לחוק עשיית עושר
בענייננו. ממילא הנתבעת גם לא הוכיחה מה היו העלויות שנגרמו לה והוצאותיה ומה
הסכום שראוי שלא להשיבו. משום כך, אין להתחשב בטענה אפשרית זו.
17. טענה
נוספת נוגעת למכירת זכויות החכירה של אלקונטרן לסדרון. סעיף 7(א) לתוספת
קובע, ש"ההיטל ישולם לא יאוחר מהמועד שהחייב בו מימש זכויות במקרקעין שלגביהם
חל ההיטל...". סעיף 1 מגדיר "מימוש זכויות", בין השאר,
כ"העברתם או העברת החכירה לדורות בהם, בשלמות או חלקית, או הענקת זכויות בהם
הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, בתמורה או ללא תמורה...". על כן טוענת הנתבעת,
שהתקיימה התעשרות בפועל המחייבת תשלום היטל. למעשה, מימוש הזכויות נעשה בצורה
חלקית אף לפני כן עת הועברו מחצית זכויותיה של אלקונטרן לאפריקה ישראל, בעסקה
שהתבטלה לאחר מכן.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לעניין קיומה של
התעשרות המחייבת שלא להשיב את ההיטל. כפי שראינו, חוק התכנון והבנייה אינו
מתייחס לתכנית מוגבלת בזמן. משכך, גם התוספת הניחה, שמימוש הזכויות הוא
מימוש זכויות סופי, שאינו יכול להתבטל כתוצאה מפקיעת התוכנית ועימה ביטול ההשבחה.
כך למשל, הניחה התוספת שמתן היתר בנייה מהווה מימוש זכויות גם הוא (סעיף 1
לתוספת), אולם לא צפתה שלאחריו יכול מימוש הזכויות להתבטל, מכח הוראות התכנית,
אם הבנייה לא תתחיל תוך תקופה קצובה, לנוכח פקיעת הוראות התכנית. כך גם מימוש
הזכויות בענייננו: בעת העברת זכויות אלקונטרן לסדרון אכן נוצרה התעשרות ממשית
לאלקונטרן, שחייבה את חלוקתה עם הציבור. התעשרות זו באה כנגד קיומה של קרקע מושבחת
בידי סדרון. אולם עם ביטולה של השבחה זו, כנגד התעשרות אלקונטרן עומד ההפסד שנוצר
אצל סדרון (או נכון יותר, אצל התובעים) עקב ביטול ההשבחה בגינה שלמו. מדובר אם כן
במשחק סכום אפס, ולא נוצרה כל התעשרות. לכל היותר היה מימוש הזכויות תקף ל-4 שנים;
אולם מעבר לכך שהנתבעת לא טענה, כטענה חלופית, שיש להותיר בידה חלק מהסכום הנתבע
מטעם זה, הרי שגם הנחה זו אינה נקייה מספקות, מאחר שכפי שראינו הנתבעת לא הכירה
בעת עריכת השומה במגבלת הזמן כשיקול להפחתת ההיטל ובכך גלתה את דעתה שלא יכולה
להתגבש התעשרות לתקופה מוגבלת.
18. משנמצא שקיימת חובת השבה עקרונית מכח חוק
עשיית עושר, נותר לבחון את טענתה החלופית של הנתבעת לפיה השבת הכספים לא תהיה
צודקת בנסיבות העניין, ולפיכך היא זכאית לפטור מחובת השבה לפי סעיף 2 לחוק
זה. בסיכומיה חזרה הנתבעת לעניין זה על טענת השיהוי בהגשת התביעה והדגישה את חלוף
הזמן מאז שולם ההיטל (16 שנה עד הגשת התביעה); עוד הדגישה הנתבעת את תום לבה בעת
הגבייה, וטענה שמאחר שהיא גוף מתוקצב שמנהל את תקציבו על בסיס שנתי, השבת הסכום
כיום תסב לה נזק משמעותי. התובעים טענו מנגד, שהנתבעת לא תמכה את טענותיה בדבר
הנזק שייגרם לה, לכאורה, בראיות.
אכן, את
טענתה הנ"ל של הנתבעת לפטור מחובת השבה יש לדחות ולו מחמת העדר כל הוכחה של
טענות ההגנה שמכח חוק עשיית עושר. לא הוכח מה הוא תקציב הנתבעת, כיצד הוא נערך,
איזה חלק ממנו מהווה הסכום הנתבע, מהם המקורות התקציביים וכיצד השתלב בהם ההיטל
הנדון, וכד'. לעניין זה נפסק כבר –
"כי טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' – באשר
היא – לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית. מושג 'טובת הציבור' על דרך הסתם לא נכיר בו
כעילת הגנה ראויה במשפט אזרחי. שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית-המשפט
בעובדות ובמספרים, כי היענות לתביעת ההשבה – תביעה שאם יכיר בה בית-המשפט קרוב
להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות – עלולה לפגוע ברשות כדי כך
שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה.
ואמנם, לא נוכל להתעלם מן התוצאות הקשות העלולות ליפול על הרשות אם תישלל הגנת
התקציב מכל-וכל. חייבים אנו להודות כי תיתכנה נסיבות שבהן ייפגע האינטרס הציבורי
קשות אם נורה על השבה, ונסכים כי יהיו מקרים שנכיר בהם בהגנה של פגיעה בתקציב הרשות. אלא שהשימוש בהגנה
זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מרבית. לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל
הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; וכי אין
בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצמצום הפגיעה בתקציב" (ע"א 1761/02
רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, , ניתן ביום 20.2.06, סעיף 60 לפסק
הדין).
כאמור,
הנתבעת לא עמדה בנטל להוכחת טענתה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. משכך לא
ניתן לקבל את טענתה, ועליה להשיב לתובעים את סכום ההיטל ששולם לה במלואו.
זאת
ועוד, מכיוון שלא עומדת לנתבעת הזכות להוסיף ולהחזיק בהיטל לאחר פקיעת תוקף
התכנית, והרי האפשרות שתוקפה יפקע בוודאי היתה ידועה לנתבעת מלכתחילה והדבר היה
ניתן לצפייה, לא הוברר מדוע הנתבעת לא היתה אמורה להתייחס לסכום ההיטל כאל תשלום
על-תנאי, לפחות במובן זה, שכאשר תידרש להשיבו לא תישמע בטענה שעומד לה פטור מהשבה.
בהיבט זה שונה המקרה דנן מאותם מקרים בהם הרשות גבתה מס בסברה בתום לב שהיא זכאית
לגבותו ורק כעבור זמן הוגשה תביעת השבה. בענייננו מראש היו כל הנתונים ידועים
והרשות היתה יכולה וחייבת לכלכל צעדיה בהתאם.
19. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. הנתבעת תשיב
לתובעים את הסכום הנתבע, 2,537,600 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת
התובענה בה.פ 5430/06. הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובעים בתוספת הפרשי
הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה ובשכר טרחת עו"ד בסך 200,000 ש"ח
להיום ובתוספת מע"מ.
המזכירות תמציא העתק
פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ו בשבט תשס"ט (9 בפברואר 2009),
בהעדר הצדדים.
5129371
54678313
צבי זילברטל 54678313-9224/07
|
צבי זילברטל, שופט
|
