|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
|
פלונית
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. פלוני
|
|
|
2.
בית הדין הרבני האזורי ברחובות
|
|
|
3.
בית הדין הרבני הגדול
|
|
עתירה למתן צו על תנאי
ובקשה למתן צו ביניים
|
חקיקה שאוזכרה:
כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986
תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג: סע' קכט
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973: סע' 2(א)
1. במוקד העתירה
שלפנינו שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות (להלן: בית הדין) ביום 29.10.2015
וביום 1.8.2016, ועניינן איזון משאבים וחלוקת רכוש במסגרת הליך הגירושין בין
העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב). בפסק דין מיום 6.12.2017 דחה בית
הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) את הערעור על
ההחלטה מיום 1.8.2016; והעתירה מופנית גם נגד פסק דין זה.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
2. העותרת
והמשיב נישאו בשנת 1990 והיו נשואים כ-19 שנים שבמהלכן נולדו להם שלושה ילדים
(ילידי שנת 1997, 1999 ו-2001). מערכת היחסים בין השניים עלתה על שרטון, ובשנת
2007 עזב המשיב את הבית. הוא הגיש תביעת גירושין לבית הדין וכרך בה את עניין
המזונות, משמורת הילדים וחלוקת הרכוש בין הצדדים; וביום 26.7.2009 בני הזוג
התגרשו. בעת הפירוד היו בבעלות העותרת והמשיב שתי דירות: דירת המגורים של המשפחה בנס
ציונה, שמאז הפרידה מתגוררת בה העותרת עם ילדיהם של בני הזוג (להלן: הדירה בנס
ציונה); ודירה נוספת בבת ים, שבה עושה המשיב שימוש (להלן: הדירה בבת
ים).
3. לצורך חלוקת
הרכוש ואיזון המשאבים, בשנת 2011 מינה בית הדין רואה חשבון מומחה – על מנת שיערוך
דו"ח המפרט את טענותיהם הרכושיות של הצדדים והאסמכתאות שבידיהם. תחילה מונה
לתפקיד רו"ח יצחק סילבר (להלן: רו"ח סילבר); ובמשך תקופה של
שנה מעת מינויו על ידי בית הדין, לא עלה בידו של רו"ח סילבר לקבל מן העותרת
את עמדתה בנושא איזון המשאבים. ביום 22.11.2012 הורה בית הדין לצדדים לפעול בהתאם
להוראותיו של רואה החשבון, והוסיף וקבע כי ככל שהעותרת תימנע מלעשות כן היא תחויב
בתשלום פיצוי למשיב בסך של 20,000 ש"ח בגין הנזק שנגרם לו בשל עיכוב ההליכים.
גם בזאת לא היה כדי להועיל, וביום 18.7.2013 חייב בית הדין את העותרת בתשלום
הפיצוי האמור למשיב; ועוד נקבע באותה החלטה כי "במידה והנתבעת
(העותרת-ע'ב') לא תפעל לפי הוראות ביה"ד, ביה"ד יורה על מכירת הדירה של
הצדדים (הדירה בנס ציונה-ע'ב') וחלוקת התמורה. בנוסף, ביה"ד ישקול לחייבה
בחיובים כספיים נוספים". להשלמת התמונה יצוין כי העותרת נמנעה מלמלא אחר
הוראות בית הדין גם בנוגע להסדרי הראייה של הילדים, ומשכך היא חויבה אף בעניין זה
בתשלום פיצוי למשיב – תחילה בסך של 8,000 ש"ח, ובהמשך בסכום נוסף של 28,000
ש"ח (לפי החלטה מיום 19.6.2014).
בשלב זה,
לבקשת רו"ח סילבר ומסיבותיו האישיות הוא שוחרר מתפקידו, ובית הדין מינה
במקומו את רו"ח אילן ישינסקי (להלן: רו"ח ישינסקי). לאחר שקיבל
עליו את התפקיד סבר רו"ח ישינסקי כי יש צורך בשמאות של הדירה בנס ציונה ושל
הדירה בבת ים – ולשם ביצוע השומה מינה בית הדין ביום 30.9.2014 מומחית בתחום
השמאות, שאף היא התקשתה להשיג שיתוף פעולה מצידה של העותרת. בנסיבות אלה, בהחלטה
נוספת נקבע על ידי בית הדין כי אם העותרת לא תאפשר ביקור של השמאית והמשיב בדירה
בנס ציונה, הדבר ייעשה באמצעות ליווי משטרתי. סופו של דבר השמאית ערכה שומה לשתי
הדירות והעבירה אותה לרו"ח ישינסקי.
4. ביום
5.7.2015 הגיש רו"ח ישינסקי לבית הדין דוח לאיזון משאבים בין בני הזוג
(לתקופה שמיום 13.9.1990 ועד יום 1.11.2007), ובו פירוט של הרכוש המשותף והמלצה על
שתי חלופות לחלוקתו באופן שווה בין השניים (להלן: הדוח
החשבונאי). אפשרות אחת שהעלה רו"ח ישינסקי היא שהן הדירה בנס
ציונה והן הדירה בבת ים יעברו לבעלותו המלאה של המשיב, בתמורה לסך של כמיליון
ש"ח שישולם על ידו לעותרת; אפשרות שנייה היא שהעותרת תרכוש מהמשיב את חלקו
בדירה בנס ציונה, או שדירה זו תימכר לצד שלישי ותמורתה תחולק בין הצדדים, בעוד
המשיב יקבל בעלות מלאה בדירה בבת ים. ביום 12.7.2015 ביקש בית הדין את עמדת הצדדים
לגבי החלופה הרצויה עבורם, שאז הודיע המשיב כי הוא מעוניין בחלופה השנייה שבדוח
החשבונאי; העותרת מצידה לא השיבה להחלטת בית הדין ולא הביעה כל עמדה ביחס לדוח.
ההחלטות נושא העתירה
5. ביום
29.10.2015 הוציא בית הדין פסק דין מלפניו, ובו נקבע כי חלוקת הרכוש תתבצע לפי
החלופה השנייה שבדוח החשבונאי – וזאת בהתאם לבקשת המשיב, ובהיעדר תגובה מצד העותרת
(להלן: פסק הדין). עוד הוחלט על מינויו של עו"ד אברהם מוזס ככונס נכסים
לשם הוצאה לפועל של פסק הדין (להלן: עו"ד מוזס או הכונס); ולבסוף נקבע כי
"במידה והנתבעת (העותרת-ע'ב') תערים קשיים, על ביצוע פס"ד זה,
ביה"ד יוציא החלטות שיכפו אותה לקיים הוראות כונס הנכסים".
הכונס
הודיע לבית הדין כי ביום 25.1.2016 קיבלה העותרת את פסק הדין לידיה במשרדו. בהמשך
לכך, הכונס פרסם למכירה את הדירה בנס ציונה – ואולם לדבריו העותרת סיכלה את המכירה
ולא אפשרה לקונים פוטנציאליים להיכנס לדירה. ביום 5.4.2016 ניתן על ידי בית הדין
צו המורה למשטרה ללוות את הכונס לדירה ולאפשר לרוכשים פוטנציאליים להיכנס אליה. ביום
13.4.2016 הגישה העותרת בקשה לביטול פסק הדין, וביום 19.4.2016 נדחתה הבקשה לנוכח חלוף
הזמן מעת שניתן. בית הדין הורה לכונס להמשיך בפירוק השיתוף בדירה בנס ציונה; וכן
נקבע כי ככל שלא יושג שיתוף פעולה עם העותרת בעניין זה, בית הדין יורה על פינויה
המידי מן הדירה ויחייב אותה בהוצאות לטובת הכונס ואוצר המדינה. אף על פי כן העותרת
המשיכה לסכל את המכירה, והכונס ביקש כי יתקיים דיון בעניין זה בבית הדין.
6. ביום
10.7.2016 נערך דיון לבקשת הכונס, שבמהלכו הודיעה העותרת כי היא עומדת על סירובה
לאפשר כניסת רוכשים פוטנציאליים לדירה בנס ציונה; וכן חזר בא כוחה וטען לבטלות פסק
הדין ולבטלות מינויו של הכונס. על פי הנטען, הדירה בנס ציונה נתונה בבעלותה המלאה של
העותרת מאז שנת 2005 – וזאת על פי הסכם גירושין שעליו חתמו העותרת והמשיב באותה
שנה (להלן: הסכם הגירושין). לגישת העותרת אף לא היה מקום למנות
את עו"ד מוזס ככונס – וזאת משום שבשנת 2010 הלה ייצג אותה לפני בית הדין, ובנסיבות
אלה יש במינוי משום ניגוד עניינים לפי כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית),
התשמ"ו-1986. המשיב טען מנגד כי הסכם הגירושין אינו אלא הסכם למראית עין,
שנחתם בשעתו מתוך מטרה משותפת שלו ושל העותרת להבריח נכסים מפני נושים בשל מצב
כלכלי קשה שאליו נקלעו ומתוך חשש שיאבדו את בית המגורים שלהם. הא ראיה, לגישת
המשיב, שבית המשפט לענייני משפחה סירב בזמנו לאשר את הסכם הגירושין משום שלא מצא
בו ממש (החלטה מיום 10.4.2005 בתמ"ש (ראשל"צ) 12590/05); ובתמיכה לגרסתו
הפנה המשיב גם לכך שהצדדים הוסיפו לגור יחד במשך שנתיים תמימות לאחר חתימתו של
הסכם הגירושין לכאורה.
ביום 1.8.2016 ניתנה החלטתו של בית
הדין ובה נדחו טענות העותרת לבטלות פסק הדין ובטלות מינויו של עו"ד מוזס
ככונס (להלן: ההחלטה בבקשת הביטול). בית הדין ביכר את עמדתו של המשיב
בנוגע להסכם הגירושין וקבע כי מדובר בהסכם פיקטיבי; ונוסף לזאת ציין בית הדין כי
יש לדחות את טענת העותרת לבעלות מלאה בדירה בנס ציונה גם בשל היותה טענה כבושה,
שלא נטענה בכתבי הטענות מטעמה ואף לא לפני רו"ח ישינסקי שערך את הדוח
החשבונאי. כן נדחתה טענתה של העותרת נגד מינויו של עו"ד מוזס ככונס, ובעניין
זה הובהר כי בעוד כללי האתיקה אוסרים על עורך דין לעסוק בעניינו של לקוח לשעבר נגד האינטרס
של אותו לקוח – כינוס נכסים אינו מהווה טיפול "נגד" לקוח, שכן הכונס
משמש כשליח בית הדין ופועל בהתאם להוראותיו. סופו של דבר, בית הדין הורה לכונס לפנות
את העותרת מהדירה בנס ציונה; ועם זאת, ובהינתן שילדיהם של העותרת והמשיב מתגוררים
אף הם בדירה זו, הורה בית הדין לכונס לשכור עבור העותרת והילדים דירת מגורים בסמוך
למקום מגוריהם בנס ציונה, וזאת באמצעות כספים שיעמיד המשיב ושינוכו בהמשך מחלקה של
האישה בדירה בנס ציונה.
7. העותרת
הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על ההחלטה בבקשת הביטול, במסגרתו טענה כי לא
ניתן לה יומה בבית הדין בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בינה לבין המשיב; בעניין זה הפנתה
העותרת בין היתר לכך שרו"ח ישינסקי לא נחקר על הדוח החשבונאי, ואף לא נערך דיון
הוכחות כלל טרם שאימץ בית הדין דוח זה. כן טענה העותרת כי שגה בית הדין הגדול שלא
דן בטענתה כי הדירה בנס ציונה שייכת לה במלואה, והצביעה על שורה של טעויות שנפלו
לשיטתה בדוח החשבונאי – ובין היתר שלא כלל באיזון המשאבים נכסים בעלי חשיבות,
כדוגמת נכסי קריירה ומוניטין שצבר המשיב. באשר לחוסר שיתוף הפעולה המיוחס לה,
העותרת הסבירה כי הדבר נגרם בעטיין של נסיבות מצערות שפקדו את בני ביתה ואותה עצמה
– ובהן מחלה קשה שבה לקתה בתם הצעירה של העותרת והמשיב, כאשר עול הטיפול בבת נפל
על כתפי העותרת לבדה; אירוע מוחי שפקד את אביה של העותרת; ומצבה הבריאותי הירוד של
העותרת עצמה. יצוין כי עם הגשת הערעור, ביום 14.11.2016 ניתן על ידי בית הדין
הגדול צו לעיכוב ביצוע פסק הדין.
בית הדין
הגדול מצא כי יש לדחות את הערעור. ראשית דבר, נקבע כי לעותרת נתונה זכות לבקש מבית
הדין האזורי עיון מחדש בפסק הדין – וזאת בהתאם לתקנה קכט לתקנות הדיון בבתי-הדין
הרבניים בישראל, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הדיון); ומשלא מיצתה
העותרת את זכותה לעשות כן, דינו של הערעור להידחות. שנית, בית הדין הגדול סבר כי
גם אם היתה מתקבלת גרסת העותרת בדבר הנסיבות המצערות שהובילו להשתהות בתגובתה, לא
היה בכך די על מנת לשנות את תוצאת פסק הדין או החלטת הביטול. לנוכח התנהלותה של
העותרת במשך השנים, ובהינתן שעוד בשנת 2011 היא מיאנה לשתף פעולה עם רו"ח
סילבר ומעולם לא ביקשה מבית הדין ליתן לה ארכה בשל מצבה הבריאותי, נמצא כי הסבר זה
אינו מניח את הדעת. זאת ועוד. התבטאויות העותרת לפני בית הדין האזורי, ובמיוחד
בדיון מיום 10.7.2016 שאז הצהירה כי לא תאפשר כניסת רוכשים פוטנציאליים לדירה,
נטעו בבית הדין הגדול את הרושם כי התנהלותה של העותרת מתריסה ומכוונת, ואף גובלת
בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים. למעלה מן הצורך, ולנוכח גרסת העותרת כי לא היה
ביכולתה לממש את הזכות לבקש עיון חוזר בפסק הדין עקב מצבם הבריאותי של בתה ושל
אביה, בחן בית הדין הגדול את טענות העותרת אף לגופן. בית הדין סבר כי חומר הראיות
מאשש דווקא את טענת המשיב שלפיה הסכם הגירושין אינו אלא הסכם למראית עין שמטרתו
הברחת נכסים. נוסף לזאת, בית הדין הגדול פירט את טענות העותרת בדבר הטעויות שנפלו
לשיטתה בדוח החשבונאי, ודחה אותן בזו אחר זו. לסיום קבע בית הדין הגדול כי משניתן
פסק דין מפורט ומנומק על ידי בית הדין האזורי, ומשהצטיירה תמונה ברורה של חוסר
שיתוף פעולה מתמשך מצידה של העותרת, לא קמה עילה להתערבות בהחלטותיו ובשיקוליו של
בית הדין האזורי.
סופו של
דבר, הערעור נדחה ועיכוב הביצוע של פסק הדין בוטל.
הטענות בעתירה
8. העותרת טוענת לפגיעה בכללי הצדק הטבעי משלא ניתן לה יומה
בבית הדין, וכתוצאה מכך גם לפגיעה בחירותה, בכבודה ובקניינה. לדבריה, בעוד הערותיו
של המשיב בנוגע לדוח החשבונאי התקבלו על ידי בית הדין במלואן – מן העותרת נבצר
ליתן תגובתה לדוח, וזאת לנוכח הנסיבות המצערות שפקדו אותה ואת בני משפחתה. העותרת
סבורה כי בכל מקרה לא היה מקום לקבל את ממצאי הדוח החשבונאי מבלי שנערך דיון לגופו
של הדוח ומבלי שנחקר המומחה והובאו ראיות; ולגישת העותרת בית הדין חרג מסמכותו
משלא הורה על דיון הוכחות כאמור. עוד טוענת העותרת כי פסק דינו של בית הדין אינו
מנומק דיו ונעדרת ממנו התייחסות לטענות שהעלתה העותרת בדבר בעלותה הבלעדית בדירה
בנס ציונה – שנטענו על ידה לדבריה כבר בראשיתו של ההליך לפני בית הדין. לגישתה,
הסכם הגירושין מקנה לעותרת בעלות מלאה בדירה, וגרסת המשיב שלפיה מדובר בהסכם
למראית עין אינה אלא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב – וכבר בשל כך היה על בית הדין
לדחותה. עוד נטען על ידי העותרת כי קיים מגוון של אינדיקציות לאותנטיות של הסכם
הגירושין – כדוגמת דיווחים לרשויות המס, ואף תשלום המס בגין העברת הזכויות על ידי
העותרת עצמה.
בהתייחס לפסק דינו של בית הדין הגדול, העותרת סבורה כי פסק
הדין אינו מנומק כראוי וכל שיש בו הוא חזרה על פסק הדין שניתן בערכאה דלמטה.
לגישתה, שומה היה על בית הדין הגדול לתת דעתו לטעויות שנפלו באיזון המשאבים שקבע
בית הדין על יסוד הדוח החשבונאי – ובין היתר בחיוב העותרת בהלוואות וחובות שכבר
שולמו על ידה, בשלילת חלקה של העותרת בנכסי קריירה ומוניטין שיצר המשיב, בקביעת
שווי רכביהם של העותרת והמשיב וכיוצא באלה. יובהר כי במסגרת העתירה אין העותרת
טוענת עוד לפגם במינויו של עו"ד מוזס ככונס.
נוסף לעתירה הגישה העותרת בקשה למתן צו ביניים, המורה על
עיכוב הליכי המכירה של הדירה בנס ציונה ועל עיכוב יישומו של הדוח החשבונאי.
9. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ המשפטי) סבור כי העתירה
בעלת אופי ערעורי גרידא וכי די בכך כדי לדחותה. לדברי היועץ המשפטי, העותרת חוזרת
בעתירתה על אותן טענות שכבר נדונו ונדחו בפסק דינו של בית הדין הגדול – וזאת
בניסיון לדחות את הקץ בכל הנוגע לפינוי הדירה בנס ציונה. לגופו של עניין טוען
היועץ המשפטי כי הן בית הדין האזורי והן בית הדין הגדול פעלו בהתאם לדין ולהלכה
הנוהגת בעניין חלוקת רכוש בין בני זוג ובהפעלת סדרי הדין; וכי בניגוד לנטען על ידי
העותרת, התמונה המצטיירת מעיון בחומר שבתיק היא שאין יסוד לטענה כי לא ניתן לה
יומה בבתי הדין. לבסוף נטען, כי במקרה דנן לא מתקיימת אף אחת מן העילות המוכרות
בפסיקה להתערבות של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים.
המשיב הצטרף בתגובתו לעמדת היועץ המשפטי, וטען אף הוא כי כל
מטרת העתירה היא לעכב את ביצוע פסק הדין ואת חלוקת הרכוש בין העותרת והמשיב. עוד טוען
המשיב כי העתירה לוקה באי מיצוי הליכים – שכן העותרת לא הגישה ערעור על פסק הדין,
ועל כן הוא הפך חלוט עוד בשנת 2015 ולא ניתן בשלב זה לתקוף את פסק הדין באופן עקיף
באמצעות העתירה. עוד טוען המשיב כי לאורך השנים נהגו בתי הדין ברגישות רבה אל מול
העותרת, לעיתים אף על חשבון זכויותיו שלו, וכי משנת 2007 העותרת עושה שימוש בלעדי בדירה
בנס ציונה תוך הפרות חוזרות ונשנות של החלטות שיפוטיות בעניין. המשיב דוחה את גרסת
העותרת בדבר בעלותה הבלעדית בדירה זו מכוח הסכם הגירושין, הפיקטיבי לשיטתו. כמו כן
טוען המשיב כי העותרת לא מצביעה על כל פגם שנפל בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים,
וכי אין לומר שניתן פסק דין במעמד צד אחד מקום שבו העותרת היא שסירבה לשתף פעולה
עם המומחים שמונו על ידי בית הדין ולקיים את החלטותיו השיפוטיות.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה על נספחיהן
הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם
של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול; והרושם הוא שעתירה זו מהווה ניסיון נוסף
מצידה של העותרת לדחות את הקץ בעניין פינוי הדירה בנס ציונה וחלוקת הרכוש המשותף
לה ולמשיב. הטענות שעליהן מושתתת העתירה נדונו ונדחו זה מכבר הן על ידי בית הדין
האזורי הן על ידי בית הדין הגדול, ובכל מקרה מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי שאין
להן מקום בגדרו של הליך זה. כידוע, ההלכה היא שבית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור
נוספת על החלטות בתי הדין הרבניים וההתערבות בהכרעותיהן של ערכאות אלה שמורה לאותם
מקרים חריגים ומיוחדים שבהם פסק הדין ניתן תוך חריגה מסמכות, סטייה מהוראות הדין,
או פגיעה בכללי הצדק הטבעי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו
של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8
(14.2.2017); בג"ץ 5040/17 פלוני נ'
בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017); בג"ץ 3467/15 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 6
(21.9.2015)). המקרה דנן אינו בא בגדרם של מקרים אלה.
11. העותרת
והמשיב נפרדו בשנת 2007 והתגרשו בשנת 2009, ומאז ועד היום ובחלוף כעשור טרם הושלמה
חלוקת הרכוש המשותף ביניהם. במרוצת השנים הללו העותרת היא שעיכבה את ההליכים – בכך
שנמנעה משיתוף פעולה עם רו"ח סילבר, רו"ח ישינסקי והשמאית בעריכת הדוח
החשבונאי; ביכרה שלא לשעות להחלטות בית הדין שבהן נתבקשה עמדתה של העותרת בנושא
איזון המשאבים; ואף סיכלה במכוון את מכירת הדירה בנס ציונה, בסירובה להכניס למקום
את הכונס ורוכשים פוטנציאליים. אמנם במהלך
השנים הללו נאלצה העותרת להתמודד עם קשיים רבים, ובהם התדרדרות במצבם הבריאותי של
בתה, אביה ושלה עצמה; ואולם בתי הדין קבעו כי עם כל הצער שבדבר אין בכך כדי להצדיק
את התנהלותה, ואין כל יסוד לשנות מקביעתם בנדון. בכל
מקרה, לא נפגעו זכויותיה הדיוניות של העותרת ואין יסוד לטענתה בדבר הפרת כללי הצדק
הטבעי. העותרת הייתה מיוצגת על ידי עורכי דין בהליכים לפני בית הדין האזורי ובית
הדין הגדול; הוגשו תצהירים מטעמה; מונו מומחים חיצוניים לבחינת טענותיהם הרכושיות
של הצדדים; ולעותרת ניתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות
להציג את עמדתה בנוגע לאיזון המשאבים לפני המומחים ובית הדין. בנסיבות אלה,
ומשעולם לא נתבקשה על ידה ארכה מפאת מצבם הבריאותי של בני משפחתה, אין העותרת
רשאית להישמע כיום בטענה כי לא ניתן לה יומה בבית הדין.
למעלה מן הצורך יצוין, כי לא נראה שנפל פגם כלשהו בהחלטותיהם
של בית הדין האזורי ובית הדין הרבני בעניין חלוקת הרכוש המשותף. בפסק הדין הורה בית
הדין על חלוקת הרכוש באופן שווה בין הצדדים – וזאת בדרך של מכירת הדירה בנס ציונה וחלוקת
התמורה בין העותרת למשיב. אלא שהעותרת טוענת למעשה כי היא זכאית ליותר ממחצית הרכוש
המשותף, מכיוון שלגרסתה הזכויות בדירה בנס ציונה הוקנו לה במלואן בהסכם הגירושין
משנת 2005. בתי הדין לא מצאו בגרסת העותרת בנוגע להסכם הגירושין כל ממש וקבעו כי
הסכם זה נעשה למראית עין ועל מנת להתחמק מנושים – ומדובר בקביעה עובדתית שאין זה מדרכה
של ערכאה זו להתערב בה. יצוין רק כי הדירה בנס ציונה רשומה במרשם המקרקעין בבעלות משותפת של העותרת והמשיב,
והנטל הרובץ על העותרת להוכיח כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית בדירה הוא
כבד. על פניו אין די בהסכם הגירושין על מנת להרים נטל זה, שכן ההסכם מעולם לא אושר
על ידי בית המשפט לענייני משפחה – וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(א) לחוק יחסי
ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 שלפיו "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית
הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית
הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור." יתרה מזאת, אין למעשה חולק כי בתקופה שבו נחתם הסכם
הגירושין בני הזוג עדיין לא נפרדו – אלא רק שנתיים לאחר מכן.
12. הנה כי כן, העותרת היא שמתגוררת ועושה שימוש
בלעדי בנכס העיקרי המשותף של הצדדים – הוא הדירה בנס ציונה – מזה 11 שנים. הגיעה
העת להביא את הסכסוך בין הצדדים בעניין הרכוש לכדי סיום, ואין לאפשר שימוש בעתירה
זו לשם עיכוב נוסף של פירוק השיתוף.
סופו של דבר, אנו
מורים על דחיית העתירה על הסף, ועימה נדחית אף הבקשה
לצו ביניים. בנסיבות המקרה, העותרת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 6,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ג בסיון התשע"ח
(6.6.2018).
5129371
