|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
בעניינים מינהליים
|
|
לפני:
|
כבוד
הנשיאה א' חיות
|
|
|
כבוד
השופטת ע' ברון
|
|
|
כבוד
השופטת י' וילנר
|
|
מרדכי ברנס
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
משרד
התחבורה
|
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית
משפט לעניינים מנהליים מיום 10.1.2017 (כב'
השופטת נ' בן אור) ב-עת"מ 19994-09-16
|
|
תאריך הישיבה:
|
כ"א בסיון
התשע"ח
|
(04.06.2018)
|
חקיקה שאוזכרה:
תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 - לא מרובדות: סע' 271א(ד),
282(ב)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 460(ב)
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט
לעניינים מנהליים מיום 10.1.2017 (כבוד השופטת נ' בן אור) ב-עת"מ
19994-09-16 (להלן: פסק הדין), שבמסגרתו נדחתה
עתירת המערער כנגד החלטת המשיב מיום 20.3.2016 שלא להתיר ייבואו של "אוטובוס
ציבורי זעיר" מתוצרת ארה"ב שאינו עומד בדרישת הגבלת גובה פנימי מינימאלי
של מסלול המעבר (150 ס"מ) (להלן: משרד
התחבורה ו-ההחלטה, בהתאמה).
תמצית העובדות הצריכות לעניין ופסק הדין
2. המערער הוא מדריך טיולים המבקש לייבא לארץ רכב מתוצרת ארצות
הברית מסוג Passenger Van, שהוא "אוטובוס ציבורי זעיר"
כהגדרתו בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) מסוג M2 . הרכב שאותו מבקש המערער לייבא משמש לסיור ולתיור ומיועד להסיע בין 14-9
נוסעים מלבד הנהג. הוראות התקינה הקבועות בישראל דורשות כי גובהו של המעבר הפנימי
באוטובוס ציבורי זעיר יהיה לפחות 150 ס"מ. המדובר בדרישה התואמת את התקינה
האירופית. יוער כי תקנה 282(ב) לתקנות מעגנת את סמכותו של מנהל אגף הרכב
במשרד התחבורה לקבוע תקנים שבהם צריך לעמוד רכב כתנאי לרישומו ולמתן רישיון עליו; ותקנה
271א(ד) לתקנות מאמצת את הגדרות הדירקטיבה האירופית לעניין סוגי כלי הרכב.
הוראות אלה הותקנו עוד בשנת 2003 ומטרתן להבטיח את הסעת הנוסעים בבטחה ובנוחות
מרבית. המערער, שסבור כי יש לשנות את התקינה הנוגעת לקריטריון הגובה של אוטובוס
ציבורי זעיר כך שהוא יעמוד על גובה נמוך יותר, מנהל הליכים בעניין מול משרד
התחבורה זה מספר שנים, והגיש עוד בשנת 2011 עתירה ראשונה בנדון לבית המשפט המחוזי
בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 9327-12-11, כבוד השופטת י' שיצר) (להלן: העתירה
הראשונה). כבר בגלגולו הקודם של
ההליך נדחתה העתירה הראשונה; ומשהגיע עניינו של המערער לבית משפט זה במסגרת ערעור
(עע"מ 6780/12), , בדיון מיום 28.2.2013 קיבלו הצדדים את המלצת בית
המשפט שלפיה יימחק הערעור, ועם זאת הוסכם כי אם יציג המערער בפני מנהל אגף הרכב
במשרד התחבורה תקינה פדראלית של ארה"ב המאשרת אוטובוס ציבורי זעיר בגובה של
130 ס"מ, הוא גובה המעבר הפנימי ברכב נושא הדיון, תישקל מחדש האפשרות לאשר
ייבוא של כלי רכב כאלה מארה"ב. פנייה כאמור אכן נעשתה על ידי המערער בחלוף
כמעט שנתיים. תחילה ביקש המערער הרשאה לייבוא הרכב נושא הערעור, אך הודה כי לא
הצליח למצוא תקינה אמריקאית רלוונטית; ורק מספר חודשים לאחר מכן שלח המערער
לראשונה אסמכתא בדבר עמידתם של אוטובוסים זעירים תוצרת ארה"ב בתקינה
הפדראלית.
משרד התחבורה קיבל את פנייתו של המערער והחליט להעביר את
הבקשה לבחינתו של יועץ חיצוני למשרד, מר יהודה צברי (להלן: היועץ החיצוני). היועץ נפגש עם
המערער פעמיים ובחן את טענותיו, ולבסוף גיבש את חוות דעתו, שבה נקבע לגבי הרכב
נושא הדיון כי "מההיבט של גובה
המעבר ועל פי התקינה האירופאית והישראלית אינו עומד בדרישות הבטיחות והנוחות בכל
הנוגע לכניסתו, תנועתו, מילוט ועוד של הנוסע באוטובוס". משהתקבלה חוות הדעת, כינס משרד התחבורה צוות בדיקה
מיוחד שידון בבקשת המערער וישקול את טענותיו ואת חוות הדעת של היועץ החיצוני, ולבסוף
החליט מנהל אגף הרכב לדחות את בקשת המערער, מטעמי בטיחות הנוסעים ומחשש מהשלכות רוחב
שעשויות להתלוות להחלטה שתשנה את המצב הקיים בנושא. המערער, שמיאן להשלים עם
ההחלטה, שלח מספר מכתבים לגורמים שונים במשרד התחבורה ובהם לשר התחבורה, אך פניותיו
נדחו במכתב מנכ"לית משרד התחבורה מיום 16.8.2016. משכך, הגיש המערער את
העתירה נושא הערעור.
3. בית
המשפט דחה את העתירה וקבע כי אין לומר שהחלטת משרד התחבורה להחיל את התקן האירופי
או להציב דרישה לגובה המעבר הפנימי היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות. בתוך כך ציין
בית המשפט כי פנייתו (המחודשת) של המערער נבחנה לעומק וביסודיות, תוך מעורבותו של
יועץ מקצועי חיצוני; וכי ההחלטה שהתקבלה מבוססת
על שיקולים מקצועיים וענייניים, ומשכך אינה מקימה כל עילה להתערבות על פי כללי
המשפט המנהלי.
על פסק דין זה נסוב הערעור.
תמצית טענות הצדדים
בערעור
4. לטענת
המערער, שאיננו מיוצג על ידי עורך דין,
בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהתקינה האירופית שעליה מבוססת ההחלטה מתייחסת
לאוטובוס ציבורי זעיר המיועד להסעה של עד 22 נוסעים, בעוד שהרכב נושא הדיון מיועד
להסעת 14 נוסעים בלבד. לגישתו נתון זה כמו גם מיקום שונה של דלת הנוסעים ברכב
המדובר, מצדיקים כללים שונים לעניין גובה המעבר, כפי שקובעת התקינה האמריקאית. עוד
טוען המערער כי חוות הדעת שניתנה על ידי היועץ החיצוני היא פסולה, כך משום היותו
מצוי בניגוד ענייניים כמי שהיה שותף לקביעת תקן גובה המעבר. לגישתו של המערער יש
בעובדה זו כדי להטיל דופי ביכולתו של היועץ להעניק חוות דעת אובייקטיבית, ולכן אין
להסתמך עליה. המערער אף הביע פליאה הכיצד רכבים מסוג זה שעומדים בתקינה האמריקאית
ונעשה בהם שימוש נרחב בארצות הברית, אינם עומדים בתקינה הישראלית.
משרד
התחבורה מנגד טוען כי אין מקום להתערב בפסק הדין. בפתח הדברים מציין בא-כוח המשרד
כי התקינה האירופית בעניין זה אומצה מטעמי בטיחות ונוחות הנוסעים. הדרישה לגובה
מעבר מינימלי במסגרת "דרישות החובה לאוטובוסים" קיימת כבר שנים רבות,
ובשנת 2003 הועמדה הדרישה על 150 ס"מ, לנוכח מסקנותיה של ועדה שהוקמה לצורך
ריענון ובדיקת הדרישות למען התאמתן לתקינה המקובלת בעולם. כמו כן, בשנת 2012 שב
ובחן משרד התחבורה את דרישות החובה לאוטובוס ציבורי זעיר, ועדיין בחר שלא לערוך
שינויים בעניין גובה המעבר הפנימי. יתרה מכך, בשנת 2015 נערך דיון נוסף בעניין
גובה המעבר במשרד התחבורה, בין היתר בשל פנייה מטעם איגוד יבואני הרכב, ולאחר
שקילה מחודשת הוחלט על הותרת הקריטריון האמור על כנו. לעמדת המשיב בדין נדחתה
עתירתו של המערער והערעור אינו מקים כל עילה להתערבות בפסק הדין ובהחלטת משרד
התחבורה שלא לשנות מקריטריון גובה המעבר. המשיב מדגיש כי העניין נבחן מספר פעמים על
ידי הגורמים המקצועיים, וכי ההחלטה בבקשתו של המערער התקבלה לאחר בחינה מקצועית
ומקיפה של הסוגיה על ידי צוות ייעודי שהוקם לצורך זה, שנתן דעתו בתוך כך גם לחוות הדעת
המקצועית שנערכה על ידי היועץ החיצוני. עוד טוען המשיב כי אין לקבל את טענת המערער,
שלפיה ההחלטה להחיל את דרישת החובה על כלי רכב המיועד להסעה של עד 14 נוסעים איננה
סבירה בהינתן שהדרישה האירופית נוגעת לכלי רכב המיועדים להסעת 22 נוסעים; זאת שעה
שהיועץ החיצוני וגורמי המקצוע במשרד התחבורה התייחסו באופן ספציפי לרכב נושא
הערעור, תוך שהיו מודעים לגודלו ומידותיו, ובחרו בכל זאת להותיר את הקריטריון על כנו
גם ברכב מסוג זה למען בטיחותם ונוחותם של הנוסעים.
דיון והכרעה
5. לאחר שבחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עיינו בכלל
החומר שבכתב ונתנו דעתנו גם לטיעוני הצדדים בדיון שלפנינו, באנו לכלל דעה כי דין
הערעור להידחות בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984. זאת, משמצאנו כי אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות
ומממצאיו של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן
הגיע; וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבחוק. לגופו של עניין לא מצאנו בטענותיו
של המערער ממש. המערער טוען כי החלטת המשיב לא סבירה משום שהתקינה האירופית עוסקת
ברכבים גדולים יותר מהרכב נושא הערעור, ומשכך דינו של רכב ממין זה אמור להיות שונה;
אולם כפי שהוברר, בעת בחינת הבקשה התייחסו הגורמים המקצועיים באופן ספציפי לכלי
הרכב נושא הערעור תוך שהם מודעים לגודלו ולמידותיו. כמו כן, ושלא כטענת המערער, אין
במעורבותו של היועץ החיצוני בקביעת התקן הבטיחותי כדי להפוך את חוות דעתו
ל"פסולה"; ומכל מקום אין לקבל טענה זו בהינתן שחוות הדעת לא נדרשה
לכתחילה והיא ניתנה בבחינת "למעלה מן הצורך", ומקל וחומר לנוכח העובדה שחוות
הדעת אף נבחנה על ידי צוות מקצועי שקיבל את ההחלטה לאחר בחינה יסודית של הבקשה.
משעניינו של המערער נדון פעם אחר פעם תוך התייחסות מעמיקה לטענותיו, ומשהגיעו
הגורמים המקצועיים להחלטתם משיקולים ענייניים שבראשם ביטחון הנוסעים ונוחותם, אין
מקום להתערב. מדובר בשיקולים מקצועיים וענייניים שאינם חורגים בשום אופן ממתחם
הסבירות, ואין זה מתפקידו ומדרכו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות
בשיקול דעתו.
התוצאה
היא שהערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.
ניתן היום,
כ"ג בסיון התשע"ח (6.6.2018).
