ביקורת על בית דין רבני - בג"ץ 3956/18 פלוני נ' בית דין הרבני (‏28.6.2018)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  3956/18

לפני:	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופטת ע' ברון
	כבוד השופט י' אלרון

העותר:

פלוני

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. בית דין הרבני
	2. בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו
	3. פלונית
	4. פלוני

                                          

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

                                          

פסק-דין

השופט י' אלרון:

1.        בעתירה שלפנינו מתבקשים צו על תנאי וצו ביניים המורים לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (המשיב 2) ולבית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) לחדול מלדון בכל עניין הקשור לבניין דירות המצוי בברוקלין, ניו יורק (להלן: הנכס).

           כן ביקש העותר להורות כי כל החלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול בעניין הנכס, אשר ניתנו מאז שנת 2013, בטלות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        לטענת העותר, הנכס מצוי בבעלותו, והוא נרשם על שם המשיבה 3 והמשיב 4, שהוא גיסו של העותר, לצרכי נטילת משכנתא. בתי הדין הרבניים נדרשו לסוגיית הבעלות בנכס עקב סכסוך גירושין בין המשיבה 3 והמשיב 4.

3.        מעיון בעתירה ובנספחיה הרבים, עולה כי בין המשיב 4 למשיבה 3 מתנהל הליך גירושין בבית הדין הרבני כבר למעלה מעשור.

           לצורך הבנת העובדות הנדרשות לעניין, אסקור בתמצית את עיקרי הדיונים וההחלטות הרבות אשר ניתנו בעניין הנכס, ואשר העסיקו ערכאות שונות כפי שיפורט להלן.

           במסגרת חלוקת הרכוש בין הצדדים, נקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 6.11.2007, בהסכמת הצדדים, כי הנכס יימכר, ויתרת התמורה לאחר קיזוז המשכנתא ושעבודים נוספים תחולק כך ש-90% מהיתרה תועבר לידי העותר, ו-10% הנוספים יתחלקו בין המשיבה 3 למשיב 4 (כאשר המשיב 4 יעביר למשיבה 3 את חלקו בגין קיזוז חוב מזונות ילדים שלא שולם). כן צויין בפסק הדין כי על העותר ליתן את הסכמתו להסדר זה. לבסוף צויין כי על המשיבה 3 "לחתום על כל המסמכים הדרושים למכירת הנכס".

           ביום 26.11.2007 התייצב העותר לפני בית הדין האזורי ונתן הסכמתו להסדר זה.

4.        המשיבה 3 ערערה על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, בטענה שאין סמכות לבית הדין האזורי לדון ולפסוק בעניינים הקשורים לצד ג', הוא העותר. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור תוך שקבע כי בית הדין האזורי פעל בסמכות; כי צד ג' צורף לדיון משום שהוא נדרש להכרעת הדין; וכי הדבר נעשה בהסכמתו ובהסכמת הצדדים.

5.        על אף פסקי הדין של בית הדין האזורי מיום 28.5.2007 ומיום 20.11.2008 אשר הורו על חיוב בגט, סירוב המשיב 4 ליתן גט למשיבה 3 והותיר אותה בעגינותה במשך שנים רבות. עם התמשכות ההליכים, הגיש המשיב 4 בקשה לבית הדין האזורי לחייב את המשיבה 3 לחתום על המסמכים למכירת הנכס, והודיע כי ייתן את הגט בכפוף לכך.

           בהחלטתו מיום 13.2.13 דחה בית הדין את בקשת המשיב 4, תוך שפסק כי אין תלות בין חיוב המשיב 4 בגט ובין חיובה של המשיבה 3 לחתום על המסמכים. על המשיב 4 הוטלו סנקציות בגין סירובו ליתן גט, והוא אף נשלח למאסר, אך עמד בסירובו. 

6.        בשלב מסוים נודע למשיבה 3 כי הוטעתה, לשיטתה, על ידי המשיב 4 באשר לזכויותיה בנכס, ולכן פנתה לבית הדין האזורי בבקשה לביטול פסק הדין מיום 6.11.2007.

           משנדחתה בקשתה, הגישה עתירה לבית משפט זה, אשר נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 22.3.2010.

7.        אך בכך לא תמו ההליכים המשפטיים בין הצדדים. המשיב 4 שב והגיש לבית הדין האזורי בקשה להורות למשיבה 3 לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך העברת בעלות בנכס. המשיבה 3, אשר גילתה מצידה, לטענתה, כי המשיב 4 העביר את הבעלות בנכס על שמו ללא ידיעתה, תוך שזייף את חתימותיה על המסמכים הנדרשים לצורך כך, סירבה לעשות כן.

           בהחלטתו מיום 30.5.2013, קבע בית הדין האזורי כי ממסמכים שהוצגו לו-

"עולים חשדות כבדים להליכים ופעולות לא כשרות (פליליות) שנעשו לצורך העברת הנכס בארצות הברית גם בשם האישה [המשיבה 3 – י' א'] מבלי שהאישה היתה כלל מעורבת בהם. לדברי בא-כוח האישה שהיה בארצות הברית ובדק את הרישומים של הנכס, הנכס כולו כבר הועבר באופן חד צדדי ללא ידיעת ו/או חתימת האישה לידי הבעל [המשיב 4 – י' א'] שהעבירו על שם חברה בבעלותו ושוב הועבר הנכס לידי בנו י'. הדבר הועבר לחקירת המשטרה הפדרלית בניו יורק וכן הוגשה תלונה במשטרת רמת גן. הבעל הודה בפני בית הדין כי אכן על ידו בוצעה העברה של הנכס לחברה בבעלותו, ומהחברה הועבר שוב הנכס על ידו ונרשם על שם הבן ... מצב זה שהבעל העביר את הנכס ללא חתימת אשתו על שמו ולאחר מכן על שם בנו, מוכיח כי הבקשה שהוגשה להשגת חתימת האישה לא הוגשה בתום לב ובנקיון כפיים וזאת בלשון המעטה. עקב הנתונים החדשים והמצב המשפטי, אין מקום כלל כרגע לדון בדרישת בא כוח הבעל שהאישה תחתום על מסמך כלשהו הנוגע לנכס, עד לבירור כל הנושא המשפטי בעניין".

           בנסיבות אלה, דחה בית הדין את בקשת המשיב 4 לחייב את המשיבה 3 לחתום על מסמכים הקשורים למכירת הנכס.

8.        בין לבין נקטה המשיבה 3 בהליכים משפטיים נגד המשיב 4 בארצות הברית, בטענה כי חתימתה על מסמכי העברת הבעלות על הנכס זויפו. במסגרת אותם הליכים, פנתה המשיבה 3 לבית הדין כדי שיבהיר כי בהתאם לפסיקתו הקודמת חתימתה על המסמכים להעברת בעלות על הנכס זויפה. בית הדין קיבל את בקשתה, ובהחלטתו מיום 2.2.2015 הורה (בדן יחיד) כי "החתימה שנעשתה כביכול בעבר [על ידי המשיבה 3] לצורך העברת הזכויות בנכס ורישום מלוא הזכויות [על שם המשיב 4] הינה חתימה מזויפת". בית הדין הוסיף וקבע כי העברות הבעלות בנכס לידי המשיב 4 ובנו "הינן פיקטיביות ואין להן תוקף".

9.        בהתאם לקביעה זו, הוסיף וקבע בית הדין, בהחלטתו מיום 22.12.2016, כי כל ההכנסות משכירות הנכס שייכות באופן שווה למשיב 3 ולמשיבה 4. בהחלטתו מיום 18.3.2017 מינה בית הדין את באי כוח המשיב 4 והמשיבה 3 לכונסי נכסים מטעם בית הדין לגביית כספי השכירות של הנכס והפקדתם בחשבון נאמנות, וזאת עד לסיום הליך תביעת הרכוש של הצדדים בבית הדין.

10.      המשיב 4 ערער על החלטת בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול, תוך שטען כי "אין לבית הדין סמכות לדון בעניין טענת זיוף הנוגעת למרשם קרקעות במדינה זרה".

           המשיב 4 הופיע לדיון בערעור כשהוא לא מיוצג וביקש לדחות את הדיון. במהלך הדיון שאל בית הדין את המשיב 4 האם הוא מודה בזיוף המסמכים, והלה סירב להשיב. בהחלטתו מיום 4.1.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, תוך שקבע:

"בית דיננו אינו מתערב בדרך כלל בהחלטות עובדתיות שנקבעו בבית הדין האזורי, אך במקרה זה בית הדין התרשם כי נכונה היא החלטת בית הדין האזורי והתביעה נדחית".

11.      המשיב 4 הגיש לבית הדין הרבני הגדול בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. בהחלטתו מיום 20.2.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה, תוך שקבע כי לבית הדין האזורי היתה סמכות לדון בעניין הנכס וטענות הקשורות להעברת הבעלות בו במרמה. בהקשר זה ציין בית הדין כי:

"אכן, במקור האישה היא שטענה כי אין מקום לדון לגבי הנכס בארצות הברית ובעלותו של צד ג' בו והבעל הוא שדווקא טען כי על בית הדין לדון בדבר, והנה התהפכו להם העמדות וכעת נזכר הבעל כי למעשה לבית הדין אין סמכות לדון בעניינו. כנראה כל עוד חשב הבעל להפיק תועלת מסמכות בית הדין הסכים וטען בלהט כי סמכות זו תופסת, אולם משניתנה החלטה שאינה לפי רוחו נזכר כי אין לבית הדין סמכות".

           בית הדין הוסיף עוד כי:

"אכן בית הדין האזורי לא התערב בהליך המתקיים בארצות הברית ואף אינו בא לקבוע לגבי מרשם הנדל"ן המתקיים שם. כל שנאמר על ידי בית הדין הוא כי לגבי העניינים המצויים בסמכותו ייצא בית הדין מתוך הנחה כי מדובר בזיוף שנעשה להעברת חלקה של האישה לבעלות הבעל".

12.      ביום 3.7.2017 הורה בית הדין האזורי כי על הצדדים להמציא לו את מסמכי בית המשפט בארצות הברית, מתורגמים לעברית באישור נוטריוני. לאחר שעיין בכל החומר שהוגש לו, הורה בית הדין, ביום 26.7.2017, על מינוי מומחה מטעם בית הדין שייתן את חוות דעתו בשאלות הבאות:

"1. מי למעשה הבעלים היום על הבניין בניו יורק נשוא המחלוקת?

2. היכן עומד היום ההליך המשפטי בעניין זה?"

           בחוות דעת המומחים שהוגשה לבית הדין ביום 6.11.2017, צוין כי בארצות הברית מתנהלים מזה שנים הליכים משפטיים בנוגע לבעלות בנכס ומכירתו, כאשר לטענת המשיבה 3, המשיב 4 זייף את חתימתה על מסמכים רבים הנוגעים להעברת הבעלות.

           כמו כן צוין כי הבנק הממשכן פתח בהליכים למימוש הנכס בשל אי תשלום החזרי המשכנתא. בקשר לכך צויין כי "לא ברור כלל, ללא קשר לבעלות בבניין – אם יישאר וכמה כסף יישאר לאחר שהבנק הממשכן יקבל את המגיע לו וימומשו העיקולים הרבים החלים על הנכס".

           עוד צוין בחוות הדעת כי העותר סירב לשתף פעולה ולהציג מסמכים המאמתים את בעלותו הנטענת בנכס.

           בשל כל האמור, המליצו המומחים לבית הדין להמתין לסיום ההליכים המשפטיים בארצות הברית, אשר בהם מעורבים העותר, המשיב 4, המשיבה 3, הבנק הממשכן ויתכן שגם נושים נוספים – בהם רשויות המס והרשויות המקומיות – ורק לאחר מכן להכריע בשאלת חלוקת הזכויות בנכס בין המשיב 4 למשיבה 3.

13.      בהחלטתו מיום 3.4.2018 דחה בית הדין האזורי את "בקשתו הבהולה" של המשיב 4 למתן החלטות בתיק, תוך שאימץ את המלצות חוות הדעת, וקבע כי "בית הדין ממתין לפסק הדין החלוט של בית המשפט בארצות הברית".

14.      בין לבין, הגיש העותר ביום 22.2.2018 לבית משפט השלום בירושלים בקשה למתן צו מניעה זמני וצו עשה זמני, לפיהם "תחדול המשיבה 3 מלטעון נגד פסקי הדין החלוטים" של בית הדין הרבני מיום 6.11.2007 ושל בית משפט זה מיום 22.3.2010.

           בית המשפט (השופטת ק' אזולאי) דחה את הבקשה, משהוגשה ללא תובענה עיקרית, ובשל כך שהסעד המבוקש אינו ברור (ת"א 52753-02-18) .

15.      משכך, הגיש העותר, ביום 28.2.2017, תביעה נזיקית על סך 100,000 ש"ח, בה טען כי המשיבה 3 גרמה לו נזק בכך שעשתה שימוש במסמכים מזויפים במסגרת ההליך בבית הדין האזורי בקשר לנכס.

           בגדר תביעה זו, ביקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבה 3 לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך מכירת הנכס, וכן ייתן לו סעד של "צו מניעה זמני שיחסום [בפני המשיבה 3] את הדרך מלהמשיך לעשות שימוש בהחלטות של בית הדין הרבני בעניין הזיופים מבלי שכלל הוכחו במסגרת דיון הוכחות או חקירה משטרתית".

16.      בהחלטתו מיום 1.3.2018 דחה בית המשפט את הבקשה למתן סעדים זמניים, תוך שקבע כי ביחס לסעד המבוקש של המצאת המסמכים, הוגשה הבקשה בשיהוי ניכר; כי העותר יכול להעלות טענותיו במסגרת ההליך המתנהל בארצות הברית; וכי הסעד הזמני אינו משרת את הסעד העיקרי שנתבע בהליך, שהוא פיצוי כספי. באשר לסעד המבוקש לפיו ייאסר על המשיבה 3 לעשות שימוש בהחלטותיו של בית הדין הרבני, נקבע כי לא ברור מה טיבו של הסעד המבוקש.

           מעיון במערכת נט-המשפט עולה כי המשך הטיפול בתובענה העיקרית ייקבע בהתאם להחלטה בעתירה זו (החלטת השופטת א' סנדלר-איתן מיום 17.6.2018).

17.      להשלמת התמונה יצוין כי מתגובת המשיבה 3 לעתירה עלה כי ביום 3.4.2018 הגישו המשיב 4 ובנו לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב "בקשה דחופה למתן צו מניעה במעמד צד אחד" נגד המשיבה 3, אשר יאסור על המשיבה 3 לעשות שימוש בהחלטותיו של בית הדין הרבני מיום 30.5.2013 ומיום 2.2.2015 (ת"א 3686-04-18).

           בהחלטתו מיום 9.4.2018 דחה בית המשפט (השופטת ס' אופק) את הבקשה תוך שקבע:

"כלל משפטי ברור הוא שבעל דין זכאי לעשות שימוש בתוצאות ההליך. אם סבור המבקש שההחלטות ניתנו שלא כדין יכול היה לבקש את ביטולן ו/או לערער עליהן ו/או להגיש עתירה לבג"ץ. אולם בוודאי לא ניתן לערכאה זו לקבל סעד שימנע מהמשיבה את האפשרות לעשות שימוש בהחלטות של בית הדין הרבני, והדבר סותר את יסודות המשפט".

18.      משלא עלה בידי העותר וגיסו, המשיב 4, להשיג את ההכרעה הרצויה בעיניהם, פנה העותר לקבלת סעד מבית משפט זה. מכאן העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

19.      בעתירתו מלין העותר על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים בעניין הנכס, אשר ניתנו מאז שנת 2013. לשיטתו, ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין בעניין הנכס קודם לשנת 2013 שרירות וקיימות, ולכן על המשיבה 4 להעביר למשיב 3 את טפסי העברת הבעלות חתומים על ידה, כפי שהורה בית הדין האזורי. לעומת זאת, לשיטתו, את ההחלטות שניתנו מאז שנת 2013 יש לבטל, שכן אלו פוגעות בבעלותו על הנכס, מבלי שהיה צד להליכים שהתנהלו בבית הדין בין המשיבה 3 למשיב 4. לטענת העותר, החלטותיהם של בתי הדין מאז שנת 2013 ניתנו בחוסר סמכות, והן "החלטות חסרות אחריות" בשל כך שהן מבטלות או מעכבות את המשך ניהול ההליכים המשפטיים בארצות הברית.

20.      מנגד, טענה המשיבה 3 כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי ניכר ובשל חוסר תום ליבו של העותר, אשר הטעה את בית המשפט ולא פרש לפניו את התמונה העובדתית המלאה.

           לטענת המשיבה 3, העותר הוא "איש קש" שדרכו מנסה המשיב 4 להבריח את הנכסים המשותפים של בני הזוג. בהקשר זה טענה המשיבה 3 כי העותר היה שותף ל"סחיטה" שהפעיל המשיב 4 כלפיה עד לקבלת הגט.

           אשר לטענת העותר לפיה הוא אינו צד להליכים המתנהלים בין המשיבה 3 למשיב 4 בבית הדין, טענה המשיבה 3 כי הוא מעולם לא ביקש להצטרף כצד, על אף שידע על קיומם של ההליכים ועל החלטות בית הדין בעניין הנכס.

21.      המשיב 4 טען כי יש לקבל את העתירה וליתן לעותר את הצווים המבוקשים על ידו. המשיב 4 העלה שלל טענות נגד המשיבה 3, אשר לשיטתו זייפה את מסמכי בית הדין, ונגד בתי הדין הרבניים, אשר לטענתו מטים את הדין לטובת המשיבה 3.

דיון והכרעה

22.      לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה הרבים, ובחנו את טענותיו הסבוכות של העותר, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. 

           כעולה מהשתלשלות העניינים המתוארת, העותר והמשיב 4 פתחו לסירוגין בהליכים משפטיים בערכאות שונות, ומשכשלו בהשגת התוצאה הראויה שבו וניסו לקבל את מבוקשם בערכאה אחרת.

           מבלי להכריע בשאלת הבעלות בנכס – אשר מן הראוי שתתברר בפני ערכאה דיונית שתשמע ראיות בכל הסוגיות שהעלו הצדדים הנוגעים בדבר – התנהלותם הדיונית של העותר והמשיב 4 הינה פסולה, ואין לתת יד לניסיונם להשיג את התוצאה הרצויה בעיניהם תוך דילוג מערכאה לערכאה.

           אין זה מיותר לציין בהקשר זה, כי העותר לא הזכיר בעתירתו את ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, אשר אף שלא היה צד לו, יש להניח כי היה מודע לקיומו ולסעד שנתבקש בו, לנוכח שיתוף הפעולה בינו לבין המשיב 4, כעולה באופן מפורש מהעובדות המתוארות בעתירה ומהנספחים לה.

23.      משתלויה ועומדת תביעתו של העותר נגד המשיבה 3 בבית משפט השלום בירושלים, היה על העותר להמתין להכרעה בהליך זה, ולא להזדרז ולפתוח בהליך מקביל בפני בית משפט זה.

           אמנם, אין זהות מלאה בין הסעדים המבוקשים בשני ההליכים. בעוד שבבית משפט השלום ביקש העותר, בין היתר, צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה 3 לעשות שימוש בהחלטותיו של בית הדין הרבני, הרי שבמסגרת העתירה שלפנינו ביקש העותר את ביטולן של אותן החלטות. ואולם, מבחינה מהותית, מדובר באותו סעד, שכל מטרתו היא למנוע מהמשיבה 3 להוסיף ולטעון בפני בית המשפט בארצות הברית, כי חתימתה על מסמכי העברת הבעלות בנכס זויפו על ידי המשיב 4.

           קיומו של סעד חלופי – בדמות ההליך שנקט בו העותר בבית משפט השלום בירושלים – מצדיק אפוא את דחייתה של העתירה על הסף.

24.      זאת ועוד, העתירה שלפנינו לוקה בשיהוי ניכר. העותר מבקש כי נורה על ביטולן של החלטותיו של בית הדין החל משנת 2013, ובהן, בין היתר, ההחלטות מיום 30.5.2013 ומיום 2.2.2015 שצוטטו לעיל, אשר בהן נקבע כי המשיב 4 זייף לכאורה את חתימתה של המשיבה 3 על מסמכי העברת הבעלות. משחלפו חמש שנים מיום ההחלטה הראשונה עליה מלין העותר, ומשלא נמצא טעם לשיהוי הממושך בהגשת העתירה, יש לדחותה על הסף גם מטעם זה.

25.      יתירה מזאת, דין העתירה להידחות גם מחמת היעדר עילה להתערבותנו בהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול.

           הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. ההתערבות בהחלטות בתי הדין שמורה למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות הדין או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו, לאחרונה, בג"ץ 6900/17 ‏פלוני נ' בית הדין הרבני הרבני הגדול בירושלים  (18.6.2018)).

           המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של מקרים אלה. טענותיו של העותר נגד החלטות בתי הדין הרבניים נושאות אופי ערעורי מובהק, וזאת לאחר שהן בית הדין האזורי הן בית הדין הרבני הגדול התרשמו כי אכן יש ממש בטענת המשיבה 3 לפיה המשיב 4 זייף את חתימתה על מסמכי העברת הבעלות. בממצאים אלה, בשבתו של בית משפט זה כבית דין גבוה לצדק, לא מצאנו מקום להתערב.

26.      ועוד, העובדה שהעותר מטיל דופי בהחלטותיהם של בתי הדין אשר ניתנו משנת 2013 ואילך, המצדדות בעמדתה של המשיבה 3, בעוד שהוא תומך בהחלטותיהם של בתי הדין שניתנו קודם לכן, שכן אלו הכירו בבעלותו על הנכס – שומטת את הקרקע מתחת לטענותיו בדבר חוסר הסמכות של בתי הדין הרבניים לדון בשאלת הבעלות בנכס, כאשר הוא אינו צד להליכים.

           נדמה כי כל עוד היתה התאמה בין האמור בהחלטותיו של בית הדין לבין עמדתו של העותר, הוא החזיק בעמדה לפיה ההחלטות ניתנו כדין ובסמכות, ומשהטילו ההחלטות פגם בהתנהלותו של המשיב 4 והעלו ספק באשר לבעלותו של העותר בנכס, התהפכו היוצרות, וכעת העותר מטיל דופי בהחלטותיו של בית הדין ומבקש לבטלן בשל חוסר סמכות.

27.      ולבסוף, לגופם של דברים, מצאנו טעם בהחלטתו של בית הדין הרבני מיום 3.4.2018, להמתין להכרעה בהליך המשפטי המתנהל בארצות הברית בשאלת הבעלות על הנכס, ורק לאחר מכן, ככל שיישארו נכסים לחלוקה, להוסיף ולדון בשאלת אופן חלוקת הרכוש בין הצדדים, ובכלל זה תתבררנה טענות העותר בדבר זכויותיו בנכס.

28.      סיכומם של דברים, לנוכח כל האמור, אנו דוחים את העתירה. ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.

           העותר יישא בהוצאותיה של המשיבה 3 בסך 7,000 ש"ח.

 ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ח (‏28.6.2018).