בבית המשפט
העליון
|
בש"פ
4806/18
|
לפני:
|
כבוד השופט ד' מינץ
|
המערערת:
|
מדינת ישראל
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. רות דוד
|
|
|
2. ניסים פינס
|
|
|
3. שמעון בלולו
|
|
|
4. חניתה פינס
|
|
|
5. ש.י.נ גן רווה בע"מ
|
|
|
6. יאיר ביטון
|
|
|
7. ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988
בע"מ
|
|
|
8. א.א.נ חשמל בע"מ
|
|
|
9. נפתלי פרץ
|
ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ט' חיימוביץ) מיום 13.6.2018 בת"פ
13268-09-15
|
כתבי עת:
דן ביין,
"לשאלת תחולת עקרון תום-הלב", פלילים, כרך ד (תשנ"ד) 101
חקיקה
שאוזכרה:
פקודת הראיות
[נוסח חדש], תשל"א-1971: סע' 47
חוק בתי
המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע' 68, 68(ב),
70(ד), 70ד(ב)
לפנַי
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ט'
חיימוביץ) מיום 13.6.2018 בת"פ 13268-09-15, במסגרתה הוחלט שלא לשנות החלטה אחרת של בית המשפט מיום 21.5.2018.
הרקע לערעור
1.
נגד משיבה 1 (להלן: המשיבה) הוגש כתב אישום במסגרת ת"פ
28759-05-15 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפרשה המכונה
"פרשת רונאל פישר" (להלן: התיק
בירושלים). במקביל לתיק בירושלים מתנהל הליך בתיק הפלילי שבכותרת בבית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו (להלן: התיק
בתל-אביב) בו המשיבה אינה נאשמת. תיק זה קשור לתיק בירושלים, ומשיב 6 הוא נאשם
בשניהם. כתב האישום בתיק בירושלים מייחס למשיבים עבירות של שיבוש הליכי משפט וקבלת
נכס שהושג בפשע, ואילו כתב האישום בתיק בתל-אביב מייחס לנאשמים שורה של עבירות של
קבלת דבר במרמה, איסור הלבנת הון, רישום כוזב בתאגיד, קשירת קשר לביצוע פשע ועוד.
2.
המשיבה נתבקשה לתת
עדות בתיק בתל-אביב ועל כן ביום 14.5.2018 הגיש בא-כוחה "בקשה לקביעת תנאי
שמיעת עדותה של המבקשת (המשיבה דהכא – ד.מ.) לפני בית המשפט הנכבד". במסגרת
הבקשה נתבקש בית המשפט להורות על קביעת "ערובות מתאימות" כדי שלא תיפגע
הגנתה של המשיבה בתיק בירושלים. להלן התנאים עליהם התבקש בית המשפט להורות ואשר
פורטו בסעיף 5 לבקשה:
"א.
"חיסיון שימוש" ישיר, במובן שעדותה של המבקשת בהליך זה לא תשמש כראיה
במשפטה שלה (ת"פ 28759-05-15 בבית המשפט המחוזי בירושלים), וזאת בהתאם להוראת סעיף 47(ב)
לפקודת הראיות.
ב.
שמיעת העדות בדלתיים סגורות ומתן צו איסור פרסום זמני – עד למסירת עדותה של המבקשת במשפטה בשלב פרשת
ההגנה, או עד להחלטה אחרת – כולל אי מסירת תוכנה של העדות לידי ב"כ התביעה
במשפטה של המבקשת." (ההדגשה במקור – ד.מ.)
לאחר קבלת תגובת המערערת, החליט בית
המשפט המחוזי ביום 21.5.2018 להיעתר לבקשה ולהורות על שמיעת עדות המשיבה בתנאים
שנתבקשו.
3.
בהתאם לאמור, נשמעה
חקירתה הראשית של המשיבה ביום 22.5.2018 וחקירתה הנגדית ביום 5.6.2018. בתום הדיון
ביום 5.6.2018, ביקשה באת-כוח המערערת "להבהיר" את ההחלטה מיום
21.5.2018. במסגרת "בקשת ההבהרה" טענה באת-כוח המערערת כי אין מקום לכך
שהתביעה במסגרת התיק בירושלים לא תיחשף לעדותה של המשיבה. לאחר שבא-כוח המשיבה
הגיש תגובה משלימה לבקשת ההבהרה שהגישה המערערת, הוציא בית המשפט המחוזי מתחת ידו
את ההחלטה מושא ערעור זה.
4.
בהחלטה נאמר שאין
המדובר ב"עיון מחדש" בהחלטה מיום 21.5.2018 עקב שינוי נסיבות, אלא
ב"עתירה לשינוי ההחלטה וליתר דיוק, לביטול חלק ממנה". על כן, היה על
המערערת, ככל שלא הסכינה עמה, לערער עליה בהתאם לזכותה לפי חוק בתי המשפט
[נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי
המשפט). מעבר לכך, העביר בית המשפט המחוזי ביקורת על העיתוי בהגשת הבקשה.
המערערת קיבלה את ההחלטה ביום 21.5.2018, יום לפני שהעידה המשיבה, ולא הודיעה כי
היא מתכוונת לערער או להשיג עליה. גם במהלך השבועיים שחלפו בין החקירה הראשית של
המשיבה לבין חקירתה הנגדית, לא נקטה המערערת בהליך ערעורי. לחלופין, אם אכן סברה
המערערת שההחלטה דורשת הבהרה, לא נקטה בהליך של בקשת הבהרה, כך שהמשיבה מסרה את
עדותה תחת הרושם שהעדות חסויה גם מפני רשויות התביעה בתיק בירושלים בעניינה. בכך
שינתה המשיבה את מצבה לרעה, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשת המערערת. שלישית ולגופו
של עניין, ביטול הלכת קינזי (ע"פ
194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976) – על פיה אין להעיד
נאשם אחד נגד נאשם שני, אפילו הוגשו נגדם כתבי אישום נפרדים, כל זמן שיש חשש כי
העד עלול לצפות לטובת הנאה על ידי המתקת דינו במשפט התלוי ועומד נגדו) לא נועד כדי
ליתן יתרון ראייתי לתביעה הכללית בתיק המתנהל נגד העד, אלא כדי לשרת את האינטרס
הציבורי של ניהול ההליך הפלילי לצדו ניתנת לעד "חסינות השימוש". על כן ומאחר
שמדובר בגופי תביעה שונים, לא מצא בית המשפט לנכון לחשוף את העדות לפני התביעה
בתיק בירושלים בעניינה של המשיבה.
5.
בשולי החלטתו קבע
בית המשפט המחוזי, כי היה ומי מבאי-כוח הנאשמים בתיק בירושלים יבקש לעשות שימוש
בחלקים מתוך הפרוטוקול החסוי, וזאת במהלך ניהול התיק, הוא יודיע על כוונתו זו
למערערת לפחות 7 ימים קודם לכן. במקרה כזה ייחשף מלוא הפרוטוקול לפני המערערת שם,
לאלתר, מן הטעם שלא ייתכן שיוגש חומר ראיות או ייעשה בו שימוש מבלי שכל הצדדים
בתיק יהיו מודעים לתוכנו.
טענות הצדדים בערעור
6.
בקליפת אגוז, לטענת
המערערת החלטת בית המשפט מיום 13.6.2018 הייתה כהמשך וכהבהרה של "ההחלטה
העמומה בפתקית" שניתנה ביום 21.5.2018, והמשיבה לא הייתה רשאית להסתמך על
ההחלטה מיום 21.5.2018 עוד טרם מתן עדותה בבחינת "לו ידעתי שהחומר
יפורסם/יועבר לתביעה, לא הייתי מעידה כך". ההחלטה מיום 21.5.2018 לא הייתה
אלא החלטת ביניים עליה לא ניתן לערער בהליך פלילי, וזכות הערעור על ההחלטה נולדה
רק לאחר מתן ההחלטה מיום 13.6.2018, אשר הבהירה והשלימה כאמור את ההחלטה מיום
21.5.2018.
7.
לגופו של עניין,
נטען כי טעה בית המשפט המחוזי "טעות קשה שיורדת לשורש סדרי הדין האדוורסריים
במשפט הישראלי". באמצעות ההחלטה הרחיב בית המשפט את הלכת ז'אנו (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט
המחוזי בבאר שבע, פ"ד סא(3) 93 (2006)), במסגרתה ביטל בית משפט זה את הלכת קינזי, בניגוד גמור לאיזון הנורמטיבי שנקבע בה.
בניגוד ל"חסינות שימוש" המוענקת לעד המעיד במשפטו שלו כנאשם, קרי, איסור
על שימוש בעדותו נגד השותף, במשפט שלו נגדו, בהתאם לסעיף 47 לפקודת הראיות
[נוסח חדש], התשל"א-1971 – קבע בית המשפט המחוזי חיסיון חדש לפיו נאסר על
התביעה אפילו לעיין באותה עדות. איסור זה של עיון גורר עמו מיניה וביה אף היעדר
אפשרות לעשות שימוש בעדות – לא רק נגד העד עצמו, אלא אף נגד נאשמים אחרים השותפים
לכתב האישום נגדו. ברי כי מדובר בחומר הרלוונטי לאישום בתיק, ועל התביעה אף מוטלת
חובה לעיין בחומר כדי לקדם את חקר האמת, ובין היתר כדי לברר אם אין בחומר כדי
לסייע לנאשמים אחרים באותו תיק.
8.
בית המשפט המחוזי גם
שגה בכך שביסס את האיסור להעביר את פרוטוקול העדות לידי התביעה בתיק בירושלים על סעיף
70(ד) לחוק בתי המשפט, שכן איסור פרסום לפיו מכוון כלפי כולי עלמא למעט
הצדדים לדיון. לכן, איסור הפרסום אינו יכול לחול על המדינה בתור צד לדיון. מה גם,
שאין לאיסור פרסום כאמור כל תכלית, שכן העובדה כי בענייננו אין המדובר באותו
פרקליט המייצג את התביעה בשני ההליכים, אינה אלא מקרית. מכל מקום, צו איסור פרסום
אינו מיועד למנוע העברת חומרים בין רשויות ציבוריות לצורך מילוי תפקידן ולא לכך
התכוון המחוקק. איסור פרסום לפי חוק בתי המשפט מחייב הוכחת צורך
ב"הגנה על בטחונו של בעל דין" או קיומה של "פגיעה חמורה
בפרטיות", כאשר במקרה זה המשיבה מבקשת להישען על אינטרס אחר שאינו מהווה
שיקול לעניין זה.
9.
כן טענה המערערת כי
לא היה מקום להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות. סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט
מונה רשימה סגורה של עילות לקיום דיון בדלתיים סגורות. העילה היחידה העשויה להיות
רלוונטית לענייננו היא האפשרות להורות על סגירת דלתיים, במקום שבו נוכחות הציבור
באולם עשויה להרתיע את העד מלמסור עדותו. אלא שעילה זו אינה מתקיימת, מכיוון
שהמשיבה לא נרתעה מנוכחותו של הציבור הרחב באולם, אלא רק מהאפשרות שעדותה תעבור
לידי התביעה בירושלים. אין מדובר אפוא בשיקול המצדיק קיום דיון בדלתיים סגורות.
10.
מנגד, טען בא-כוח
המשיבה כי המערערת ניסתה להאריך את המועדים להגשת ערעור על ההחלטה מיום 21.5.2018
בדרך לא דרך. המועד להגשת ערעור על ההחלטה האמורה הוא בתוך 7 ימים מיום נתינתה,
ואילו במקרה זה הערעור הוגש 7 ימים לאחר מועד מתן ההחלטה השנייה מיום 13.6.2018.
לפיכך, לטענתו, יש לדחות את הערעור על הסף.
11.
לגופו של עניין, טען
בא-כוח המשיבה כי הלכת ז'אנו לא
קבעה גבולות קשיחים באשר לחיסיון שאפשר לתת לעד, והרחבה וצמצום החיסיון מסורים
לשיקול דעתו של בית המשפט. יתר על כן, היעתרות לערעור תעביר מסר שלילי לעתיד לבוא
לכל מי שיוגש נגדו כתב אישום ויתבקש לתת עדות בנסיבות דומות לנסיבותיה של המשיבה.
אין גם מקום לסברת המערערת על פיה הואיל ומדובר בתביעה הכללית המנהלת את שני
התיקים הפליליים באמצעות יחידות שונות – פרקליטות מחוז תל-אביב מזה והמחלקה
לחקירות שוטרים מזה – אין מקום להבחין ביניהן ואין מניעה לחשוף את החומר בפני גורם
תביעה אחד ולמנוע את חשיפתו בפני גורם תביעה אחר. לטענתו, קיימת הבחנה ברורה בין שני
גופי התביעה בשני ההליכים.
12.
בא-כוח משיב 6,
המואשם כאמור גם בתיק בתל-אביב וגם בתיק בירושלים, הביע אף הוא את התנגדותו לקבלת
הערעור. גם לטענתו יש לדחות את הערעור על הסף, ולוּ בשל כך שבקשת ההבהרה הוגשה רק
לאחר השלמת חקירתה הנגדית של המשיבה, בחלוף למעלה משבועיים ממועד מתן ההחלטה
הראשונה. חקירתה של המשיבה התאפשרה במסגרת ההחלטה אשר הטילה את החיסיון גם על
חשיפת הפרוטוקולים בפני גורמי התביעה בהליך שבעניינה בירושלים, וסביר כי לא הייתה
מתאפשרת לולא אותה החלטה או למצער הייתה מתנהלת באופן שונה. הוא עצמו חקר את המשיבה
חקירת שתי-וערב ולוּ ידע שבדעת המערערת להשיג על ההחלטה מיום 21.5.2018 היה מנהל
את החקירה באופן אחר. ההחלטה מיום 21.5.2018 לא הייתה החלטה עמומה כלל ולוּ לא
הייתה בהירה דיה בעיניי המערערת, היא הייתה צריכה לבקש את הבהרתה עובר להעמדת
המשיבה על דוכן העדים. בכל מקרה, "חסינות השימוש" על פי דין לא חלה על
הנאשמים האחרים אלא רק על התביעה הכללית ואין לה בעניין זה על מה להלין.
דיון והכרעה
13.
על פניו ומבלי
להכריע דבר באשר להיקף איסור הפרסום המתאפשר לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט
ומבלי לומר דבר על אודות היקפה של הלכת ז'אנו, יש
יסוד מוצק לטענות המקדמיות של המשיבים.
14.
המעט שאומר באשר
להלכת ז'אנו הוא כי על פניו,
היקף פריסת החסינות שזוכה בה העד החושש להפללתו העצמית בעת מתן עדות נגד שותפיו
לעבירה היא שאלה מורכבת שהתשובה לה עשויה להשתנות ממקרה למקרה. במקרה זה, מצד אחד,
קיים היגיון בטענות המערערת לגופו של עניין, שאין מקום להבחין בין גורמי התביעה
השונים; אך מצד שני, יש גם אמת בטענות המשיבה, שהיקף החסינות הניתנת לעד מסור לבית
המשפט – הרוצה להרחיבה מרחיב והרוצה לקצרה מקצר. מכל מקום, כאמור לא ראיתי לנכון
להאריך בדבר, נוכח קבלת טענותיהן המקדמיות של המשיבים.
15.
עיון בבקשת המשיבה
לקביעת תנאי שמיעת עדותה לפני בית המשפט כפי שהובא לעיל, אינו מותיר מקום לספק
שבסעיף 5 לבקשה כאמור, ביקשה המשיבה כי הצו לאיסור פרסום זמני יחול גם על מסירת
תוכנה של עדותה לידי בא-כוח התביעה בתיק שבירושלים. בהחלטת בית המשפט מיום
21.5.2018 אף נאמר מפורשות כי יש להיעתר לבקשת המשיבה ולהורות על קיום התנאים
המפורטים בסעיף 5 האמור. בית המשפט גם הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שמדובר
ב"חיסיון שימוש" ו"איסור פרסום" של תוכן העדות עד לסיום עדותה
של המשיבה בתיק שבירושלים. לפיכך, לא היה כל מקום לחשוב שמדובר כביכול בהחלטת
ביניים בתיק פלילי עליה אין זכות או רשות ערעור (וראו: ע"פ 3996/15 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 18
(10.11.2015); בג"ץ 1139/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד
סא(3) 93, 132-130 (2006); בג"ץ 4689/94 אבי יצחק נ' וינברג, פ"ד
מח(5) 70, 82-81 (1994)).
16.
בהתאם לאמור, לא זו
בלבד שלא היה מקום להגיש "בקשת הבהרה" או "בקשה לעיון חוזר"
על ההחלטה האמורה בהיותה ברורה על פניה, אלא עמדה לפני המערערת זכות לערער על
ההחלטה תוך 7 ימים ממועד נתינתה, זאת לפי סעיף 70ד(ב) לחוק בתי המשפט.
בהקשר זה, שותף אני לעמדתו של השופט נ' סולברג, אשר
ציין בהקשר דומה כי "אין ניתן לאפשר לבעל דין לאחוז במושכות ולהאריך לעצמו
באופן מלאכותי את המועד להגשת ערר על דרך של הגשת בקשה לעיון חוזר מעין 'הנשמה מלאכותית' לשם
החייאתה מחדש של הזכות להגיש ערר, כדי שהמועד להגשתו יקבע על-פי מועד
מתן החלטת בית המשפט השניה – בבקשה לעיון
חוזר – ולא
על-פי מועד ההחלטה שבראשונה" (בש"פ 5881/15 מדינת ישראל נ' פישר, פסקה 1 לחוות דעתו (15.12.2015)). עוד אציין כי אין ממש בטענת
המערערת לפיה לא הוגש ערעור במועד הקבוע בחוק מכיוון שבית המשפט לא הבהיר את מקור
סמכותו להורות על "חיסיון השימוש" ומשום כך סברה כי אין באפשרותה לערער.
זאת כיוון שהמערערת עצמה במסגרת תגובתה לבקשה לקביעת תנאי שמיעת העדות ציינה באופן
מפורש (סעיף 14 לתגובה) שהמקור לקביעת החריגים לכלל הפומביות מצוי בסעיף 68
לחוק בתי המשפט. מכאן עולה שידעה היטב מניין נובעת סמכותו של בית המשפט
להגביל את "חיסיון השימוש". על כן, ממילא ידעה המערערת, או למצער צריכה
הייתה לדעת, שעומדת לה זכות לערער על ההחלטה בתוך 7 ימים ממועד נתינתה.
17.
אך מעבר לכך, יש גם רגליים
מוצקות לטענת באי-כוח המשיבים לפיה המשיבה מסרה את עדותה על פי המתווה אשר נקבע
בהחלטה מיום 21.5.2018. העלאת השגות המערערת לאחר גמר שמיעת עדות המשיבה חרגה
מכללי ההגינות הדיונית המצופים מהמערערת. על הצדדים לדיון כלשהו בבית המשפט להתנהל
בהגינות, ודאי בהליך פלילי. יסוד זה הוא יסוד משיטת משפטנו (ראו למשל: ע"פ
4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 626 (2011); ראו גם: דן ביין
"לשאלת תחולת עקרון תום הלב בדיון הפלילי" פלילים ד, 101
(תשס"ד)). ודוק, החובות המוטלות על התביעה הכללית בהקשר זה הן
חובות מוגברות, הן לנוכח יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין הנאשם לבין התביעה (ראו:
בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל
נ' בית המשפט המחוזי באר-שבע, פסקה 24 (8.10.2006)) והן לנוכח החובות הכלליות
המוטלות עליה כרשות מנהלית (ראו למשל: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד
האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998)), בפרט בתחום המשפט
הפלילי (ראו: בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2)
393 (1986)). על כן אפוא, אף אם הסתייגה המערערת מהחלטת בית המשפט מיום 21.5.2018,
היה עליה להעלות את הסתייגויותיה עובר לתחילת עדותה של המשיבה כבר ביום 22.5.2018
ולכל הפחות למנוע את תחילת שמיעת העדות. הדברים נכונים על דרך קל וחומר בקשר
לחקירה הנגדית של המשיבה אשר התנהלה שבועיים לאחר מתן ההחלטה, כאשר באותו מועד
ידעה גם ידעה באת-כוח המערערת שברצונה להשיג על החלטת בית המשפט אך בחרה להעלות את
השגתה רק בתום העדות. לטעמי, משעה שבחרה המערערת לסכור פיה ולהמתין עד לאחר תום
עדותה של המשיבה ונוצר מצג לפיו היא מסכימה לתנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט, קמה
לה מניעות או מעין השתק המונעים ממנה מלטעון עוד נגד החלטת בית המשפט המחוזי. זאת,
אף אם הבקשה הייתה מוגשת במועד הקבוע להגשת הערעור (לדיון בהשתק בהליך הפלילי,
ראו: ע"פ 1292/06 תורק נ'
מדינת ישראל (20.7.2009)).
18.
במקרה זה, ישנן
רגליים לסברה כי לוּ ידעה המשיבה שכללי הדיון עלולים להשתנות וכי עדותה תיחשף
לתביעה בתיק בירושלים בניגוד לעמדתה, עדותה הייתה מסויגת יותר. צודק גם בא-כוח
משיב 6 שחקירתו שלו גם היא הייתה, קרוב לוודאי, שונה.
19.
מעבר לכל האמור
ובשולי הדברים, קשה להלום את טענות המערערת כי הותרת החלטת בית המשפט המחוזי על
מכונה עלולה לפגוע בחקר האמת או בניהול התיק בירושלים. הרי בשולי החלטתו של בית
המשפט המחוזי נפתח פתח כפתחו של קוף המחט אשר בבוא היום קרוניות יוכלו לעבור בו (שיר השירים רבה, פרשה ה' פסקה ב').
בהחלטה נקבע מפורשות כאמור, שאם באי-כוח הנאשמים האחרים בתיק בירושלים יבקשו לעשות
שימוש בחלקים מתוך הפרוטוקול החסוי, ייחשף הפרוטוקול גם לעיני גורמי התביעה בתיק
בירושלים. על כן, הואיל וכבר היום יודעים אנו שבא-כוח משיב 6 טוען שזכותו להשתמש
בעדות המשיבה לצרכיו, קרוב היום שתינתן גם לגורמי התביעה בתיק בירושלים הזכות
לעיין בפרוטוקול.
הערעור
נדחה אפוא.
5129371 ניתנה
היום, ט"ו בתמוז התשע"ח (28.6.2018).
