בבית המשפט
העליון
|
רע"א
4186/18
|
לפני:
|
כבוד השופטת ע' ברון
|
המבקשת:
|
ל' תדלוק ושירותים בע"מ
|
|
|
נ ג ד
|
המשיב:
|
אבי חי יחיאל
|
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
(כבוד השופטת מ' נד"ב) מיום
4.5.2018 ב-ת"צ 8836-09-12
|
חקיקה שאוזכרה:
צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים
(מחירים מרביים בתחנות תדלוק), תשס"ב-2002: סע' 3(ג)
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006: סע' 18, 19
החלטה
|
1. לפניי בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת מ'
נד"ב) מיום 4.5.2018, שבמסגרתה נקבע אופן חישוב שוויה של הטבה
שהתחייבה המבקשת ליתן לציבור לקוחותיה, וזאת מכוח הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים
לבקשת אישור תובענה כייצוגית שהוגשה בשנת 2012 (להלן: בקשת האישור). כפי שיפורט להלן, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות על הסף בלא צורך
בתשובת המשיב; אך תחילה, תובא בתמצית השתלשלות ההליך בבית המשפט המחוזי.
בקשת האישור
2. עניינה של
בקשת האישור הוא בצו פיקוח על מצרכים ושירותים (מחירים מרביים בתחנות תדלוק),
התשס"ב-2002 (להלן: צו הפיקוח). צו הפיקוח
קובע מחיר מרבי למוצרי בנזין; ובתוך כך מבהיר הצו כי בתחנה שבה מספר המשאבות לתדלוק עצמי נופל מן הקבוע בצו, לא ניתן להוסיף למחיר הבנזין תשלום עבור שירותי תדלוק
(להלן: דמי שירות) – וזאת אף במקרה של מכירה בשירות מלא (סעיף 3(ג) לצו הפיקוח). ל' תדלוק ושירותים בע"מ היא חברה
המנהלת תחנת תדלוק בתל אביב (להלן: המבקשת ו-התחנה); ועל פי הנטען בבקשת האישור שהגיש נגדה המשיב, מספר המשאבות לתדלוק עצמי
בתחנה קטן מן הקבוע בצו הפיקוח ועל כן אין המבקשת רשאית לגבות בתחנה זו דמי שירות
כלל.
במוקד בקשת
האישור ניצבה הטענה שלפיה המבקשת מחייבת את לקוחותיה בדמי שירות שלא כדין ותוך
הפרה של הוראות צו הפיקוח. הסעד שהתבקש עבור הקבוצה הוא פיצוי כספי בגין הסכומים
שנגבו שלא כדין; וכן התבקש צו עשה המורה למבקשת לשנות את מצבת המשאבות בתחנת
התדלוק. בתשובת המבקשת לבקשת האישור נטען כי מספר המשאבות לתדלוק עצמי בתחנה נפל
מן הקבוע בצו הפיקוח למשך תקופה קצרה בלבד – וזאת בשל סכסוך בין המבקשת לבין חברת
הדלק "פז".
לאחר ישיבה
מקדמית בבקשת האישור, ביום 18.6.2014 הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור
הסדר פשרה. בהמשך נערכו תיקונים בהסדר המוצע, בית המשפט מינה מומחה לבדיקת היקף
גביית היתר בתחנה בעת הרלוונטית (רו"ח דוד קאופמן, להלן: המומחה), ובוצעה הפרוצדורה הקבועה בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות
ייצוגיות, התשס"ו-2006 (פרסום, וקבלת עמדות היועץ המשפטי לממשלה והממונה
על הגנת הצרכן). נוסף לזאת, ובהתאם להסכמת הצדדים, נערכה ישיבת הוכחות לצורך קביעת
משך התקופה שבה פעלה המבקשת בניגוד להוראות צו הפיקוח.
3. בפסק דין
מיום 25.9.2016 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הפשרה בין הצדדים. נקבע כי הסדר זה
יחול על כל לקוחות המבקשת שתדלקו את רכביהם בדלק 95 או 96 אוקטן בשירות מלא בתחנה,
"ושילמו תוספת שירות מלא, או תוספת בגין תדלוק בשעות הלילה או בימי מנוחה, או
שתיהן גם יחד, החל ממועד כניסתו של הצו לתוקף (2.4.06) ועד יום הגשת התביעה והבקשה
לאישורה (3.9.12)" (להלן: הקבוצה).
בתמצית,
המבקשת התחייבה לסמן את כל המשאבות לתדלוק עצמי בתחנה כנדרש בצו הפיקוח, וכן להשיב
70% מן הסכום שגבתה לכאורה שלא כדין מחברי הקבוצה. בהקשר זה נקבע על יסוד חוות דעת
מאת המומחה מיום 15.2.2016, כי גביית היתר מסתכמת בסכום כולל של 2,976,023
ש"ח – ועל כן סכום ההשבה הועמד על פי מתווה הפשרה על 2,083,216 ש"ח. עוד
על פי הסדר הפשרה שאושר, ההשבה תתבצע באופן הבא:
"א. החל ממועד התחילה, יוכלו הלקוחות בתחנת התדלוק לתדלק את רכבם בשירות מלא במחיר
תדלוק בשירות עצמי (וללא תוספת לילה וחג) (להלן: 'הטבת תדלוק'). 'מועד התחילה' הוא
'60 ימים לאחר אישור הסכם זה על ידי בית המשפט'.
ב. בתום
כל תריסר חודשים קלנדריים למן מועד התחילה, ינפיק המומחה המוסכם דו"ח המפרט את
סך כל ההטבה שנוצלה במשך התקופה נושא הדו"ח. הדו"ח יוגש לב"כ המבקש
(המשיב-ע'ב') ולבית המשפט. סכום ההטבה יחושב לפי הנוסחה כדלקמן: מכפלה של מספר התדלוקים
שבוצעו בהפרש שבין מחיר השירות העצמי למחיר שהיה נגבה בתדלוקים בשירות מלא (תדלוקים
העשויים לכלול גם תוספת לילה או חג), אלמלא מתן ההטבה (להלן: 'דו"ח ניצול ההטבה').
ג. המשיבה
תיתן את הטבת התדלוק עד למיצוי מלוא סכום ההשבה, ולא מעבר לסכום ההשבה. אם במהלך מתן
הטבת התדלוק יתברר ששווי הטבת התדלוק שניתנה עד למועד מסוים מכסה את סכום ההשבה כאמור,
המשיבה לא תמשיך לתת את הטבת התדלוק." (ההדגשות שלי-ע'ב').
4. בחלוף כשנה
ממועד התחילה שנקבע בפסק הדין (60 ימים מעת אישור הסדר הפשרה), פנה המומחה לבית
המשפט המחוזי בבקשת הבהרה. לדברי המומחה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן
חישוב שוויה של ההטבה: לגישת המבקשת, יש לבצע את החישוב על יסוד כל כמות הבנזין שנמכרה בתחנה בתקופת ביצוע הסדר הפשרה (כלומר הן במשאבות
לתדלוק עצמי והן במשאבות לשירות מלא); ואילו המשיב סבר כי יש לחשב את ההטבה בהתאם
לכמות הבנזין שנמכרה במשאבות לשירות מלא בלבד. משנתבקשו תגובות הצדדים לבקשת ההבהרה שהגיש המומחה, התברר כי בעוד בתחנה
קיימות 6 משאבות לתדלוק עצמי (ו-8 משאבות לתדלוק מלא), בפועל ומאז אישורו של הסדר
הפשרה מספקת המבקשת שירות מלא בלבד; קרי: מתדלקים מוצבים בכל עמדות התדלוק בתחנה
ומספקים שירות גם במשאבות לשירות לעצמי. ועוד הובהר על ידי המבקשת, כי "המחיר בכל
המשאבות בתחנה בתקופת ההשבה הוא המחיר בשירות עצמי, ואילו השירות בתקופת ההשבה בכל
משאבות התחנה הוא שירות מלא".
בהחלטה
מיום 4.5.2018 דחה בית המשפט המחוזי את עמדת המבקשת בנוגע לאופן חישוב שוויה של
ההטבה, וקבע כי "יש לחשב את ההטבה רק בהתייחס למשאבות המסומנות כמשאבות
ב'שירות מלא' ואילו התדלוקים שנעשו במשאבות המסומנות כמשאבות בתדלוק עצמי, לא
יבואו בחישוב ההטבה" (להלן: ההחלטה בבקשת ההבהרה). בית המשפט נימק את קביעתו כדלקמן:
"במשאבות המסומנות כמשאבות בתדלוק
עצמי כלל לא ניתן לגבות תוספת שירות מלא ולכן לא יכולה להינתן בתדלוק במשאבות אלו הטבה
של אי גביית התוספת. ודוק: בסעיף 26 בהסדר נקבע כי סכום ההטבה יחושב לפי מכפלת מספר
התדלוקים שבוצעו בהפרש שבין מחיר השרות העצמי 'למחיר שהיה נגבה' בתדלוקים בשירות מלא,
'אלמלא מתן ההטבה'. 'אלמלא מתן ההטבה' – אילו לא הייתה ניתנת ההטבה, הרי שהמחיר שהיה
נגבה במשאבות המסומנות כתדלוק עצמי, היה נותר ללא שינוי, כך שאין הטבה בתדלוק במשאבות
אלו. 'המחיר שהיה
נגבה' הוא המחיר שהיה נגבה כדין, על פי התחייבויות המשיבה בהסדר לאמץ את הוראות הצו
בהתייחס למתן אפשרות לתדלוק בשירות עצמי ללא גביית התוספת". (ההדגשה שלי-ע'ב').
החלטה זו
היא שעומדת ביסוד בקשת רשות הערעור שלפניי. למען הסדר יצוין כי ביום 14.6.2018
הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע ההחלטה בבקשת ההבהרה עד להכרעת בקשת רשות
הערעור.
5. המבקשת
טוענת כי יש בהחלטה בבקשת ההבהרה משום התערבות שלא כדין בהסכמות הצדדים במסגרת
הסדר הפשרה. לגישתה, באף לא אחד מסעיפי הסדר הפשרה נקבע כי סכום ההטבה יחושב לפי
כמות הבנזין שתודלקה במשאבות השירות המלא בלבד. עוד נטען כי על יסוד פסק הדין
שאישר את הסדר הפשרה נערכה המבקשת למתן שירות מלא בכל המשאבות בתחנה, ובכלל זה העסיקה מתדלקים שיתנו את מענה השירות לבאי התחנה.
לגישת המבקשת, בניגוד לאמור בהחלטה בבקשת ההבהרה, אין כל זיקה בין התחייבותה בהסדר
הפשרה לסמן כדין את המשאבות לשירות עצמי שבתחנה, לבין החלת ההטבה אף על תדלוקים
במשאבות אלה. על פי הנטען, הסימון נועד כדי לכוון את הלקוחות המעוניינים בכך
למשאבות המותאמות לשירות עצמי – ואין בכך כדי להעלות או להוריד מן העובדה שבמסגרת
הסדר הפשרה לקחה המבקשת על עצמה לספק לכל לקוחותיה שירות מלא מבלי לחייבם בדמי
שירות. המבקשת סבורה כי בית המשפט המחוזי אף לא נתן משקל ראוי לעובדה שהסדר הפשרה
נושא פסק הדין שורטט על ידי הצדדים בהתאם להסדר פשרה שהושג בבקשת אישור קודמת
ודומה (ת.א. (מחוזי-ת"א) 2057/07 פרי נ' שערי דלק
פתוח וניהול-שותפות רשומה ). לגישת המבקשת ברור מהסכם הפשרה בתיק
האחר כי כוונת הצדדים שם היתה ששווי ההטבה יחושב לפי כמות הבנזין שתודלקה בכל
משאבות הדלק בתחנה, ועוד לגישתה יש להחיל פרשנות דומה גם על הסדר הפשרה שבו
עסקינן.
לבסוף
טוענת המבקשת כי ההחלטה בבקשת ההבהרה גורמת לה עוול, שכן הפועל היוצא מן ההחלטה
הוא שהמבקשת נדרשת להעמיד לטובת הקבוצה הטבה בשווי העולה באופן ניכר על הקבוע
בהסדר הפשרה ובפסק הדין. בתוך כך מבהירה המבקשת כי על פי החישוב שעשתה, נכון למועד
הגשת בקשת רשות הערעור היא השלימה זה מכבר את ביצוע הסדר הפשרה והשיבה את מלוא הסכום
שנקבע ואף יותר מכך (2,132,298 ש"ח). לנוכח האמור עותרת המבקשת לביטול ההחלטה
בבקשת ההבהרה; למתן צו הצהרתי שלפיו יש לחשב את שווי ההטבה על יסוד כל כמות הבנזין
שנמכרה בעת הרלוונטית בתחנה – בין אם היה זה במשאבה לשירות עצמי או במשאבה לשירות
מלא; ולחייב את המשיב בהוצאות הליך זה.
6. לאחר
שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, שוכנעתי כי דינה להידחות בלא צורך בקבלת
תשובה; ואבאר.
הפרשנות
המוצעת על ידי המבקשת להוראה שבפסק הדין המורה כיצד יחושב שווי ההטבה, עומדת
בניגוד להוראותיו של צו הפיקוח. כפי שכבר צוין, בעוד בתחנה קיימות 6 משאבות לתדלוק
עצמי – בפועל המבקשת לא איפשרה ללקוחותיה לתדלק את רכבם בשירות בעצמי, ובמשך כל
תקופת ביצוע הסכם הפשרה כפתה עליהם לקבל שירות מלא בתחנה. ויודגש: בכל הנוגע לצו
הפיקוח, היעדר אפשרות לבצע תדלוק עצמי בתחנה כמוהו כהיעדר מוחלט של משאבות מסוג זה
בתחנה; ואין נפקא מינה שניצבות בתחנה משאבות המסומנות לתדלוק עצמי, אם בפועל לא
ניתן לעשות בהן שימוש מסוג זה.
בהעדר
משאבות לתדלוק עצמי, על פי צו הפיקוח לא היתה המבקשת רשאית לגבות דמי שירות – אף
לא מלקוחות שקיבלו שירות מלא בתחנה; ואין לכאורה כל הטבה בכך שבמהלך תקופת הביצוע
של הסדר הפשרה נמנעה המבקשת מלגבות דמי שירות שממילא לא היתה רשאית לגבות על פי צו
הפיקוח. חרף האמור, בהחלטה בבקשת ההבהרה נקבע כי ההטבה תחושב על פי כמות הבנזין
שנמכרה במשאבות לתדלוק מלא (אך לא במשאבות המסומנות כמשאבות לתדלוק עצמי) – ולא רק
שאין יסוד לטענתה של המבקשת כי החלטה זו גרמה לה עוול, אלא שנראה כי בית המשפט
המחוזי עשה חסד עם המבקשת שעה שנמנע מלקבוע כי ההטבה שניתנה היא חסרת ערך לחלוטין.
לפנים משורת הדין, ועל מנת שלא להסב למבקשת נזק, לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית
המשפט בנדון.
המבקשת
עשתה דין לעצמה שעה שהחליטה לכפות על כל באי התחנה תדלוק בשירות מלא. אין להתנהלות
זו כל עיגון בהוראות הסכם הפשרה או בפסק הדין; והדבר אף עומד בניגוד לתכליתו של צו
הפיקוח – שהיא יצירת תמריץ שיניע את חברות הדלק להציב בתחנות התדלוק משאבות לתדלוק
עצמי. ויושם לב, כי שירות עצמי בתחנות התדלוק עשוי להיטיב עם הצרכנים לא רק מבחינת
החיסכון בדמי שירות, אלא אף בהיבט של קיצור וייעול השירות. כפי הנראה, המבקשת
קיוותה שביטול מוחלט של השירות העצמי בתחנה יאפשר לה להשלים את ביצוע הסדר הפשרה
מהר יותר – ואם אמנם כך, אין זאת אלא ששכרה של המבקשת יצא בהפסדה.
7. סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו
להוצאות.
