בבית המשפט
העליון
|
ע"א
3671/18 - א'
|
לפני:
|
כבוד השופט י' אלרון
|
המבקשים:
|
1. שקד עבודות מתכת
בע"מ
|
|
|
2. רמי כהן
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. ש.י. אליאסוב סחר בע"מ
|
|
|
2. אריה בורנשטיין
|
|
|
3. יובל בורנשטיין
|
|
|
4. הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה
|
|
|
5. רשות מקרקעי ישראל
|
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים
ב-ת.א.28621-04-15 מיום 20.3.2018 שניתן על ידי כבוד השופט עודד שחם
|
בשם המבקשים: עו"ד משה בר
חקיקה שאוזכרה:
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965: סע' 145, 145(א)(2)
החלטה
|
1.
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלק מפסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים בת"א 28621-04-15 (השופט ע' שחם) מיום 20.3.2018, בגדרו קיבל בית המשפט את תובענת
המשיבה 1 (להלן: המשיבה), שעיקרה בקשה למתן סעד הצהרתי, באשר לזכות
המעבר בחצר המבקשת 1 (להלן: המבקשת) ומיקומו של קו הגבול המפריד בין חצרות
הצדדים.
בפסק-הדין
נדחתה תביעה שכנגד שהגישה המבקשת נגד המשיבה, שעניינה העיקרי אף הוא בקביעת הגבול
בין שתי החצרות וחיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים בשטח. כמו כן, נדחתה תביעה
שכנגד נוספת שהוגשה על-ידי המשיבים 2 ו-3 (להלן: המוכרים), במסגרתה נטען כי המשיבה הפרה את הסכם המכר שנערך בין הצדדים והסבה להם
נזקים.
בבקשה
זו עותרים המבקשת ומנהלהּ לעיכוב ביצוע חלק מפסק-הדין, אשר על פיו ייבנה מחדש קיר
הגבול בין החצרות, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט
קמא
2.
למבקשת ולמשיבה זכויות חכירה בשני
מבנים צמודים, המצויים באזור התעשייה הר-טוב. לשני המבנים סמוכה חצר, המוצמדת
בחלקה למבנה של המבקשת (המסומן כחלקת משנה 6) ובחלקה האחר למבנה של המשיבה (המסומן
כחלקת משנה 7). הגישה למתחם כולו היא מכיוון חצרהּ של המבקשת, באופן שעל מנת להגיע
לחצר ולמבנה של המשיבה יש צורך לעבור בשטח החצר של המבקשת.
3.
בתחילה נרכשו שני המבנים על-ידי המשיבה מאת
המוכרים. בהתאם לתשריט שהוגש לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) ולחוזי החכירה, הוצמדה החצר במלואה למבנה
בחלקת משנה 7. בהמשך, בוטל הסכם הרכישה בין המשיבה למוכרים בהתייחס למבנה בחלקת
משנה 6, ונערך שינוי לעניין הצמדת החצר, אשר חולקה בין שני המבנים.
4.
לאחר שרכשה המבקשת,
ביום 23.4.2014, את הזכויות במבנה בחלקת משנה 6, לרבות החצר המוצמדת אליו, התגלעה
מחלוקת בין הצדדים באשר לאופן חלוקת החצר ביניהם.
יצוין,
כי בין
החצרות היה בנוי קיר אשר הפריד ביניהן באופן חלקי (להלן: הקיר), ואשר נהרס על-ידי המבקשת בשלב מסוים.
5.
לטענת המשיבה, מאז
כניסתה של המבקשת למתחם, מנעה ממנה המבקשת גישה סבירה למבנה שבבעלותה, בין היתר
באמצעות הצבת שער בכניסה למתחם ובאמצעות הצבת כלי רכב וציוד כבד ברחבי החצר, וזאת
בניגוד להסכמות אליהן הגיעה עם המוכרים לאחר ביטול ההסכם לרכישת המבנה בחלקת משנה
6.
6.
משכך, הגישה המשיבה לבית משפט קמא
תובענה, שעיקרה בקשה למתן סעד הצהרתי באשר למיקומו של קו הגבול המפריד
בין החצרות, ולזכות המעבר של המשיבה בחצרה של המבקשת, ומתן צווי עשה בהתאם.
אשר לחלוקת החצר – לטענת המשיבה, קו הגבול בין החצרות הוא בהתאם
לתוואי בו עבר הקיר, טרם שנהרס על-ידי המבקשת, כך ששטח החצר הצמודה למבנה בחלקה 7,
המצוי בבעלותה, עומד על 303.6 מ"ר, ולחלקת משנה 6 שבבעלות המבקשת מוצמדת יתרת החצר בשטח של 158.4 מ"ר.
אשר לזכות המעבר – לטענת המשיבה, המוכרים הפרו את חובתם להסדיר
מעבר ראוי לנכס שנותר בבעלותה ולרשום זיקת הנאה לטובתה. נטען, כי היה על המוכרים
להכשיר שביל מעבר מסודר שישמש אך ורק לצרכי מעבר.
7.
מנגד, טענו המבקשת ומנהלהּ, כי שטח החצר המוצמד
למבנה שבבעלות המשיבה עומד על 254
מ"ר בלבד, ושטח החצר המוצמד למבנה שבבעלות המבקשת הוא 208 מ"ר, וזאת בהתאם לתיקון שטחי ההצמדה
במרשם רמ"י שנערך בתחילת שנת 2014 ולחוזה המכר שנערך בינה לבין המוכרים
לרכישת המבנה.
לטענתם, המשיבה
עשתה שימוש שלא כדין בשטח של 40 מ"ר השייך למבקשת, בין היתר משום שהקיר שנבנה
על ידי המשיבה אינו מצוי בגבול שבין שני חלקי החצר, אלא בעומק שטחהּ של המבקשת.
המבקשת והמוכרים הגישו במקביל תביעות
שכנגד.
8.
במסגרת ההליך בבית
משפט קמא, בעקבות בקשה שהגישה המשיבה למתן סעד זמני בעניין זכות המעבר שלה בשטחהּ
של המבקשת, הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצת בית המשפט, במסגרתה יתאפשר מעבר סביר במשך
כל שעות היממה לכלי רכב המגיעים למגרש של המשיבה.
9.
בית משפט קמא קיבל
בפסק דינו את עיקרה של תובענת המשיבה ומנהלהּ.
במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, לעניין
חלוקת החצר, כי הוכח שאומד דעתם של הצדדים היה כי קו הגבול בין החצרות הוא המשך
ישיר לקו הגבול בין המבנים, והוא גם קו הקיר שנבנה בין החצרות.
כמו כן קבע בית משפט קמא כי יש בכך כדי
"לגבור" על אי ההתאמה בין השטחים הנגזרים ממיקומו של הקיר, לבין השטחים
המצוינים בהסכם עליו חתמה המבקשת (ומסמכים נוספים עליהם חתמה המשיבה, שהוגשו
לגורמים שונים). עוד נקבע, כי אומד דעת הצדדים, גובר גם על מרשם הזכויות המנוהל
על-ידי רמ"י, שתוקפו אינו מחייב.
בכל הנוגע
לזכות המעבר, אימץ בית משפט קמא בפסק דינו את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת
הבקשה לסעד זמני.
משנקבע כי
קו הגבול בין החצרות הוא קו הקיר אשר עמד במקום במועד רכישת המבנה שבחלקה 6 על-ידי
המבקשת, ומשזנחה זו האחרונה את טענתה בדבר חיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים,
נדחתה התביעה שכנגד שהוגשה על-ידי המבקשת.
לבסוף,
נדחתה גם התביעה שכנגד שהגישו המוכרים.
בשים לב
לקביעותיו האמורות, הורה בית משפט קמא בפסק דינו על תיקון רישום שטחי החצרות,
בהתאם לחלוקה הנגזרת ממיקומו של הקיר, ועל הקמתו מחדש, והכל עד ליום 29.4.2018.
עוד נקבע, כי המבקשת והמוכרים יישאו
בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ש"ח
ו-7,500 ש"ח, בהתאמה, אשר ישולמו אף הם עד לאותו מועד.
10.
המבקשת ומנהלהּ, פנו
לבית משפט קמא בבקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, על כלל רכיביו. בפתח הבקשה
התבקש כי עיכוב הביצוע יינתן עד למתן
החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שתוגש על-ידם במסגרת הערעור שבכוונתם להגיש על
פסק הדין. אולם, בסעיף 25 לבקשה נטען, כי בנסיבות העניין, "יש להותיר את המצב
כפי שהוא עד להכרעה בערעור", כלשונם.
11.
בהחלטתו מיום
3.5.2018 דחה בית משפט קמא (השופטת ח' מ' לומפ) את
הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ככל שהיא מתייחסת לתשלום ההוצאות שנפסקו ולבניית
הקיר.
אשר לסעד הרישום נקבע, כי לא ניתן
להגדיר את סיכויי הערעור כגבוהים, מאחר שפסק-הדין נסמך בין היתר על ממצאי מהימנות.
יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהסעד שניתן עלול להיות בלתי הפיך ככל שיימכר הנכס לצדדים
שלישיים, ומאחר שאין המדובר ב"סעד דחוף", כלשונו של בית משפט קמא, נקבע
כי רכיב זה של פסק-הדין יעוכב עד להגשת ערעור, וככל שיוגש– "עד להחלטה בערעור", כלשון ההחלטה.
טענות הצדדים בבקשה שלפניי
12.
ביום 8.5.2018 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור
על פסק-הדין. מספר ימים לאחר הגשת הערעור הוגשה הבקשה המונחת לפניי, במסגרתה התבקש
עיכוב ביצוע פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לצו שהורה על בנייתו המחודשת של הקיר.
13.
לטענת המבקשים
בבקשה, הצו שניתן לבניית הקיר שגוי מטעמים שונים. בכלל זה נטען כי הצו ניתן בחוסר
סמכות, שכן הקיר שעל בנייתו הורה בית משפט קמא מצוי בשטחה של המבקשת; כי מדובר בצו
שאינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט קמא; כי הקמת הקיר עלולה לסכל את זכות
המעבר של המשיבה ולמנוע מעבר של כלי רכב מסוימים בשטח; וכי הצו מנוגד לדין, שכן
המדובר בעבודה טעונה היתר, כמשמעה בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה,
התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון
והבנייה).
יצוין, כי מלבד האמור, אין הבקשה כוללת
התייחסות מפורשת ל"סיכויי הערעור" בכללם.
אשר למאזן הנוחות, סבורים המבקשים כי
יישום הצו עלול לגרום להם "נזק בלתי הפיך בדמות בנייה ללא היתר ונטילה משטחם
גם לשיטת התובעת", כהגדרתם. עוד לשיטתם, בנייתו המחודשת של הקיר תגרום הפרעה
לזכות המעבר של המשיבה, ותמנע לחלוטין אפשרות לכניסת רכב ארוך. לעמדתם,
"מדובר בנזק שניתן למנוע והוא עלול להיות בלתי הפיך".
14.
מנגד, המשיבה סבורה כי
דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. לשיטתה, משנדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הצו
המורה על הקמת הקיר, היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על
ההחלטה, חלף הבקשה דנן, ומשלא עשו כן – דין הבקשה להידחות על הסף.
לגופם של
דברים, לעמדת המשיבה, סיכויי הערעור קלושים, משום שפסק-הדין מבוסס על קביעות
שבעובדה ועל ממצאי מהימנות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.
אשר למאזן
הנוחות, נטען כי המבקשים לא הוכיחו כי בניית הקיר תגרום להם נזק בלתי הפיך, ואף לא
טענו לקיומו של נזק כאמור. כן נטען, כי ככל שהערעור יתקבל, ניתן יהיה להרוס את הקיר
מחדש "בהוצאות פעוטות", כהגדרת המשיבה, ומכל מקום מדובר בפגיעה הניתנת
לריפוי באמצעות פיצוי כספי.
15.
יתר המשיבים הותירו
את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.
דיון והכרעה
16.
לאחר עיון בבקשה
ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין להידחות, ככל
שהיא מתייחסת לצו שניתן ולפיו יש לבנות את הקיר מחדש.
17.
כידוע, בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר
מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור, לכשעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק
הדין.
על המבקש עיכוב ביצוע פסק הדין להוכיח כי
מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; השני – כי
מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. ההלכה הפסוקה קבעה, כי בין שני התנאים הללו
מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור להתקבל
פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולהיפך.
יש לציין, כי מבין שני התנאים הללו, הוענק משקל הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות.
בהקשר זה מוטל על המבקש הנטל להוכיח,
כי אם לא יעוכב פסק הדין או יינתן הסעד הזמני ובסופו של ההליך יתקבל הערעור, לא
ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
18.
מבלי להידרש לשאלת
סיכויי הערעור, לא מצאתי כי המבקשים עמדו בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.
מלבד טענות בעלמא בדבר נזק אשר עלול להיות בלתי הפיך, לא הוכיחו המבקשים את קיומו
של נזק כאמור. בניית הקיר היא פעולה הפיכה, ומשכך, לו יתקבל ערעורם של המבקשים,
אין כל מניעה להשבת המצב לקדמותו, תוך תשלום פיצוי כספי למבקשים בגין נזקיהם. בנוסף,
אף אם בניית הקיר מחויבת בקבלת היתר בניה בהתאם להוראות סעיף 145(א)(2) לחוק
התכנון והבניה, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור.
19.
משכך גם לא מצאתי לנכון להידרש לטענות המשיבה בדבר
ההליך הנכון שהיה על המבקשים לנקוט על מנת שיוכלו להביא את בקשתם לעיכוב ביצוע פסק
הדין בפני משפט זה, וזאת בשים לב לסתירה בסעדים שהתבקשו על-ידי המבקשים בבקשה לעיכוב
ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא.
20.
לפיכך, ומבלי לנקוט
עמדה באשר לסיכויי הערעור – הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. על המבקשים להגיש את הבקשה
לקבלת היתר לבניית הקיר לא יאוחר מיום 1.9.2018. בניית הקיר תבוצע לא יאוחר מ-30
יום לאחר קבלת היתר כאמור.
21.
המבקשים יישאו
בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח.
ניתנה היום, י'
באב התשע"ח (22.7.2018).
