"חתונת השנאה" - בג"ץ 4295/18 פלוני נ' בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים (‏22.7.2018)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 4295/18

לפני:	כבוד השופטת ד' ברק-ארז
	כבוד השופט מ' מזוז
	כבוד השופט י' אלרון

העותרים:	1. פלוני
	2. פלוני
	3. פלוני

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים
	2. היועץ המשפטי לממשלה
	3. פרקליטות  מחוז ירושלים
	4. פלוני
	5. פלוני

                                          

עתירה למתן צו על-תנאי

חקיקה שאוזכרה:

חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  144ד2(א), 144ה

חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971: סע'  14

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        העתירה שבפנינו נסבה, בעיקרו של דבר, על גורלו של ההליך הפלילי המתנהל נגד העותרים והמשיבים 5-4, כולם קטינים. כתב האישום שהוגש נגדם נסב על השתתפותם באירוע שהתקיים ביום 7.12.2015 וזכה לימים לשם הבלתי-פורמאלי "חתונת השנאה", כמפורט להלן. מאחר שכתב האישום ייחס לנאשמים בו עבירת הסתה, הגשתו נדרשה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. העותרים טוענים כי אישור כזה לא ניתן כדין.

2.        העתירה מכוונת אפוא בעיקרה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער מיום 8.5.2018 (ענ"פ 4242-01-18, השופטים ר' פרידמן-פלדמן, א' אברבנאל ו-ח' מ' לומפ) לפיה כתב האישום מושא העתירה הוגש לפי אישור תקף של היועץ המשפטי לממשלה. בהחלטה זו ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית משפט השלום בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער מיום 20.11.2017 (ת"פ 31374-10-16, השופט ש' לייבו), שהורתה על ביטול כתב האישום. נוסף על כך, העותרים מבקשים סעדים המכוונים נגד המשיבים 3-2, היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ) ופרקליטות מחוז ירושלים – להבהרת עמדתם "ביחס לסדרי המנהל התקינים בעניין מתן הסכמתו [של היועץ – ד' ב' א'] בכתב להגשת כתב אישום מקום שהחוק דורש זאת", וכן ל"שקילה מחודשת של הגשת כתב האישום בעניינם של העותרים הקטינים בחלוף כשנתיים וחצי מיום ביצוע העבירה המיוחסת להם".

הרקע לעתירה

3.        ביום 26.10.2016 הוגש כנגד העותרים והמשיבים 5-4 (להלן: הקטינים האחרים) כתב אישום לבית משפט השלום, המייחס להם עבירה של הסתה לאלימות או טרור לפי סעיף 144ד2(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

4.        כתב האישום הוגש, כאמור, על רקע חתונה שהתקיימה באולם אירועים בירושלים, ובה השתתפו בין היתר העותרים והקטינים האחרים. זמן קצר עובר לחתונה נעצרו מספר חשודים בביצוע פיגוע בכפר דומא בשומרון, שבו הוצת ביתה של משפחת דוואבשה על יושביו ותכולתו. באירוע זה קיפדו את חייהם שלושה מבני המשפחה, ההורים סעד וריהאם והפעוט עלי. בן נוסף, אחמד, שהיה באותה עת כבן החמש, אושפז בבית החולים עם כוויות קשות. על פי המתואר בכתב האישום, עוד לפני החתונה הודפסו תמונותיהם של בני משפחת דוואבשה בצד הכתובת "נקמה". התמונות הודבקו על קרטונים שחוברו להם קרשים כך שניתן יהיה להניפם כשלטים בחתונה. עוד מתואר בכתב האישום כי במהלך החתונה שר הזמר סיני תור שירים הכוללים, בין השאר, תכנים של נקם – את השיר "יבנה המקדש", במתכונת שבה הוספו לו את המילים "ישרף, ישרף המסגד" ו"יתפוצץ המסגד", את השיר "זכרני נא" שמילותיו מבוססות על משאלת הנקמה של שמשון (שופטים ט"ז, כ"ח), ואת השיר "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם" (תהילים ק"ד, כ"א). בעודם רוקדים לצלילי השירים, בצוותא חדא עם כמה עשרות צעירים מבאי החתונה, הניפו העותרים והקטינים האחרים את תמונותיהם של בני משפחת דוואבשה, שני רובים אוטומטיים מסוג M4 ו-M16, אקדחים או חפצים הנחזים להיות אקדחים, וכן סכינים ובקבוקי זכוכית שבראשיהם הוכנסו בדים על מנת שידמו בקבוקי תבערה. חלק מן המשתתפים באירוע רקדו כשהם רעולי פנים, וחלק מהם ביצעו פעולות דקירה שכוונו כלפי תמונותיהם של בני משפחת דוואבשה. אחדים מהם אף הציתו וקרעו את התמונות, וחלק מאלה שאחזו בכלי הנשק דרכו אותם.

5.        להגשת כתב האישום כנגד העותרים והקטינים האחרים קדמו מכתבי יידוע שנשלחו אליהם. העותר 2 והמשיב 4 שלחו מכתבי שימוע שהועברו לבחינת היועץ, עם המלצת פרקליטות מחוז ירושלים ופרקליט המדינה לדחות את הטענות הכלולות בהם ולהגיש את כתב האישום.

6.        ביום 10.10.2016 שלח עוזרו של היועץ לכמה גורמים בפרקליטות הודעת דואר אלקטרוני שנשאה את הכותרת "המלצה בתיק חתונת השנאה" (להלן: ההודעה). בהודעה זו נכתב, בין היתר, כי "היועץ מקבל את עמדת פמ"י ופ"מ ביחס לשימוע, ומאשר באופן סופי את הגשת כתב האישום". כשבועיים לאחר מכן, הוגש כתב האישום.

7.        ביום 8.6.2017, בעקבות פניה של בא-כוח העותרים אל הפרקליטות, נשלח אליהם מכתב חתום מטעם היועץ שכותרתו "הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב-אישום". במכתב נמסר כי "ביום 10.10.2016 נתתי הסכמתי לכך שהנאשמים... יועמדו לדין בבית משפט השלום לנוער בירושלים" (תוך פירוט של שמות הנאשמים, פרטי הזהות שלהם והעבירות שבהן יואשמו).

8.        להשלמת התמונה יצוין כי בעקבות האירוע הוגש כתב אישום נפרד כנגד מספר נאשמים בגירים, שהשתתפו בו גם כן (ת"פ 31377-10-16) .

הבקשה לביטול כתב האישום וההחלטות שניתנו בה

9.        ביום 21.8.2017 הגישו העותרים והקטינים האחרים בקשה לבית משפט השלום לביטול כתב האישום בשל פגם נטען בהגשתו. בעיקרו של דבר, העותרים והקטינים האחרים טענו כי ההודעה מיום 10.10.2016 אינה מקיימת את תנאי סעיף 144ה לחוק העונשין, המורה כי "לא יוגש כתב אישום לפי סימן זה אלא בהסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה".

10.      ביום 20.11.2017 נעתר בית משפט השלום לבקשה והורה על ביטול כתב האישום שהוגש נגד העותרים והקטינים האחרים. בעיקרו של דבר, בית משפט השלום קבע כי ההודעה שנשלחה ביום 10.10.2016 אינה עונה על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 144ה לחוק העונשין. בהקשר זה, בית משפט השלום עמד על ההבחנות הבאות: מי שחתום על ההודעה אינו היועץ אלא עוזרו; ההתייחסות לכתב האישום בהודעה היא כללית וסתמית, מבלי שהוזכרו שמות הנאשמים או העובדה שקיימים שני כתבי אישום – אחד שהנאשמים בו קטינים והאחר שהנאשמים בו בגירים; העובדה שנדרש אישור נוסף מהיועץ בחודש יוני 2017 מעידה כי ההודעה שנשלחה לא הייתה אישור רשמי כנדרש. בית משפט השלום אף קבע כי אין להחיל במקרה דנן את דוקטרינת הבטלות היחסית אלא לקבוע כי כתב האישום בטל באופן מוחלט. עם זאת, בית משפט השלום ציין כי ביטול כתב האישום אינו צעד בלתי הפיך, וכי אם היועץ יסבור שיש מקום להגיש מחדש את כתב האישום הרי שהוא רשאי לעשות כן בכפוף להוראות הדין, ובהן הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971.

11.      המדינה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום. ביום 8.5.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והורה כי ההליך הפלילי ימשיך להתנהל בבית משפט השלום.

12.      בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי ההודעה מיום 10.10.2016 מקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 144ה לחוק העונשין. כך, בית המשפט המחוזי הבהיר כי לא נקבע – בחוק, בתקנות, בהנחיות היועץ או בכל מקור אחר – נוסח קבוע להסכמת היועץ להגשת כתב אישום בעבירות הנדונות. על כן, כך נקבע, אין בעובדה שלא הוצא קודם להגשת כתב האישום מכתב פורמאלי, כדוגמת זה שנשלח מאוחר יותר, כדי ללמד שלא ניתנה הסכמה בכתב של היועץ עובר להגשת כתב האישום. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם ראוי שהמסמך בדבר ההסכמה בכתב ייחתם באופן אישי על ידי היועץ, אולם בנסיבות העניין עוזרו של היועץ – שהיה חתום על ההודעה – שימש כ"ידו הארוכה".

13.      בהמשך לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם נפל פגם בכך שהאישור בדבר הגשת כתב האישום לא נשא את חתימתו של היועץ, אין בפגם זה כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום בהתחשב במכלול הנסיבות, ובהן העובדה שהסכמה פורמאלית בכתב נמסרה בשלב מוקדם יחסית של ההליכים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי דרישת הכתב נועדה להבטיח בחינה מעמיקה של היועץ בטרם הגשת כתב האישום, בה בשעה שבמקרה דנן אין חולק כי בחינה כאמור התקיימה – הן בהתחשב בכך שהתקיים הליך שימוע (בכתב) והן לנוכח הפרטים שנמסרו בהודעה מיום 10.10.2016.

הטענות בעתירה

14.      כאמור בפתח הדברים, העתירה מכוונת בעיקרו של דבר נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. מאחר שהחלטה זו היא למעשה החלטת ביניים בהליך פלילי, שלא קיימת זכות לערער עליה, וממילא אינה אמורה לשמש במקרה הרגיל בסיס לעתירה, העותרים פותחים וטוענים כי מדובר במקרה חריג שלו השלכות רוחב עקרוניות. כך, העותרים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי "מכרסמת" באופן משמעותי בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 144ה לחוק העונשין, ויש בה כדי לפתוח פתח מסוכן לאישורי יועץ רשלניים במקרים אחרים, באופן שיביא לפגיעה קשה באמונו של הציבור ביועץ ובמערכת התביעה כולה. כמו כן, על-פי הנטען, ברקע הדברים עומדת שאלה מתחום המשפט המינהלי, והיא התנהלותם הבלתי סבירה של היועץ ושל גורמי הפרקליטות.

15.       באשר לעניינם הקונקרטי, העותרים חוזרים על טענותיהם בערכאות הקודמות בהקשרה של ההודעה מיום 10.10.2016. לטענתם, הודעה זו לא כללה את הפרטים הבסיסיים והמהותיים ביותר הנוגעים להגשתו של כתב האישום, כגון זהות המעורבים שיעמדו לדין והעבירות שבהן יואשמו. כמו כן, העותרים מדגישים כי ההודעה לא כללה את חתימתו של היועץ, ואף אינה מנוסחת כאישור רשמי הניתן בתוקף סמכותו הסטטוטורית של היועץ. העותרים מעלים טענות רבות בעניין חשיבותה של דרישת הכתב הקבועה בסעיף 144ה לחוק העונשין, בפרט בנסיבות של העמדה לדין של קטינים. לטענת העותרים, בהתחשב במשמעות הרבה הנודעת להחלטה כמו זו שהתקבלה בעניינם, אין מקום לקבל כי ההחלטה תימסר על ידי "שליח", אלא על ידי היועץ בעצמו בלבד.

16.      ביום 10.7.2018 הודיעו הקטינים האחרים כי הם מצטרפים לרובן המכריע של הטענות המועלות בעתירה, ואף ביקשו לשנות את מעמדם ממשיבים לעותרים בה. הקטינים האחרים הוסיפו ופירטו את טיעוניהם כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, ואלה היו דומים בעיקרם לטענות שהועלו בעתירה.

17.      המדינה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהתחשב בכך שהיא נסבה על החלטת ביניים בהליך פלילי. המדינה טוענת כי המקרה דנן אינו בגדר חריג המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. עוד נטען כי אם יורשעו העותרים והקטינים האחרים בסופו של ההליך הפלילי, תהא בידם האפשרות להעלות בערעורם גם טענות בנוגע לסוגיית הסכמתו בכתב של היועץ להגשת כתב האישום.

18.      גם לגוף הדברים סבורה המדינה כי דין העתירה להידחות. לטענת המדינה, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי הדרישה הקבועה בסעיף 144ה לחוק העונשין מולאה בנסיבות העניין. המדינה טוענת כי אישור היועץ נכתב לבקשתו והועבר בהודעה על ידי עוזרו. המדינה מוסיפה כי גם אם היה יכול להיות ספק בדבר, הרי שניתן לראות את הבהרת היועץ במכתבו החתום מיום 8.6.2017. לשיטת המדינה, אין מדובר באישור רטרואקטיבי, אלא באישור המבהיר כי ניתן מלכתחילה אישור להגשת כתב האישום. המדינה אף מוסיפה ומדגישה כי חוק העונשין אינו קובע כיצד ינוסח האישור הכתוב של היועץ, ומציינת כי אף שדרך המלך אמורה להיות הגשת הודעה הדומה במאפייניה למכתב היועץ מיום 8.6.2017, הרי שאין פסול במילוי הדרישה גם באמצעות הודעה כגון זו שנשלחה.

19.      לחילופין, טוענת המדינה כי אף בהנחה שנפל פגם בהודעה מיום 10.10.2016 – ומדגישה כי אין היא סבורה כך – הרי שעוצמתו של הפגם אינה מצדיקה בנסיבות העניין את ביטול כתב האישום.

דיון והכרעה

20.      בפתח הדברים נציין כי לכאורה הייתה צריכה להתעורר במקרה זה שאלה שהצדדים לא התייחסו אליה – שאלת סיווגן של ההחלטות שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. שאלה זו עשויה להשליך על ההליך שראוי היה לנקוט על מנת להשיג עליהן (ראו והשוו למשל: רע"פ 448/09 מלכה נ' מדינת ישראל  (23.3.2009); רע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המסים בישראל  (30.11.2011)). התשובה לשאלה זו אינה פשוטה בהכרח (באופן כללי, ראו: ע"פ 3996/15 מדינת ישראל נ' פלוני,  פסקאות 22-18 לפסק דיני ופסקאות ב'-ד' לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (10.11.2015)). עם זאת, לנוכח העובדה שהצדדים לא התייחסו בטענותיהם לעניין זה (ולמעשה לא חלקו על המסגרת הדיונית) ובהתחשב בתוצאה הראויה לגוף הדברים, לא ראינו להידרש לו.

21.      בהמשך לכך, לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו מתערב בהחלטות ביניים שניתנו במסגרת הליכים פליליים, אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם מתעוררת בעיה מהותית של חוסר סמכות או מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור, או בנסיבות שבהן דחייתה של העתירה תגרום להיווצרותו של נזק בלתי הפיך שלא יהא ניתן לתיקון באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי (ראו: בג"ץ 1020/12 סמואל נ' בית משפט השלום בתל אביב-יפו,  פסקה 10 (16.2.2012); בג"ץ 7768/12 צ'רני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו,  פסקה 4 (26.10.2012); בג"ץ 1478/15 גבריאל נ' השופטת מרוז,  פסקה 4 (1.3.2015); בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד,  פסקה 7 (7.2.2018)). הטעם לכך הוא כי עתירה לבג"ץ אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" לעקיפת הכלל השולל ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, למעט במקרים הקבועים בדין (ראו: בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל,  פסקה 3 (9.8.2017); בג"ץ 8365/17 חלבי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע,  פסקה 6 (31.10.2017)).

22.      בעיקרו של דבר, איננו סבורים כי נסיבות העניין מצדיקות לחרוג מן הכלל האמור. טענות הצדדים לעניין שאלת אישורו של היועץ להגשת כתב האישום נדונו בהרחבה על ידי שתי ערכאות, והוכרעו לבסוף בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי. הטענות המועלות בעתירה הן ערעוריות באופיין, ואין אנו רואים להידרש להן במסגרת עתירה לבג"ץ, בהתחשב באמת המידה האמורה. אין בכך כדי לגרוע מן האפשרות העומדת בפניהם של העותרים לכלול טענות אלה בערעור שיוגש על ידם בתום ההליך, ככל שזה יסתיים בהרשעה (ראו: בג"ץ 248/04 ניסנביץ נ' הרכב בימ"ש מחוזי בראשות השופט צבי סגל, פסקה 4 (14.3.2004); בג"ץ 675/16 מזרחי נ' מדינת ישראל,  פסקה 4 (31.1.2016)).

23.      למעלה מן הצורך ובזהירות המתחייבת נוסיף, כי על פני הדברים דומה שמתכונת מסירתה של ההודעה המקורית על אישור היועץ להגשת כתב האישום לא הייתה אידיאלית. הדברים עולים גם מטענות המדינה, שציינה כי זו אינה דרך המלך למסירת הודעות על אישור יועץ להגשת כתב אישום במקרים הנדרשים לכך. בנסיבות העניין, כאמור, אין בכך בלבד כדי להצדיק את התערבותנו, וממילא קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם נפל פגם בהודעה האמורה – אין בכך כדי להוביל לביטול כתב האישום במכלול הנסיבות. עם זאת, נבקש להדגיש בפני המדינה כי מצופה שהלקחים הנדרשים מהפרשה יופקו בקרב הגורמים הרלוונטיים, ובכלל זה ההיבטים הפורמאליים הנוגעים לניסוחם של אישורים להגשת כתבי אישום.

24.      סוף דבר: העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

5129371 ניתן היום, ‏י' באב התשע"ח (‏22.7.2018).