בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
|
בג"ץ 6508/17
|
העותר:
|
עמרם זהבי
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1.
רשות מקרקעי ישראל
|
2.
מאיר רבינוביץ'
|
עתירה למתן צו על תנאי
|
1. בעתירה שלפנינו טוען העותר טענות חמורות
נגד המשיב 2, שלפיהן נטל האחרון לכיסו שלא כדין כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים ואולי
יותר – וזאת במסגרת תפקידו של המשיב 2 באגודה השיתופית הדר-עם וכחלק מהקמת שכונת
הרחבה במושב (להלן: המשיב ו-האגודה
השיתופית בהתאמה).
עוד נטען על ידי העותר להעלמת עין מצידה של רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות)
לנטילת הכספים האסורה. הסעד המבוקש בעתירה הוא צו עשה המורה לרשות ליזום נגד המשיב
"פעולות אכיפה וחילוט הכספים האסורים והעמדה לדין
פלילי";
לחלופין מבוקש כי הרשות "תאשר בכתב
שהשיטה שפעלה בהדר-עם ושתתואר היטב ובפרוטרוט במכתבה – נבחנה ביסודיות, והינה
חוקית ולגיטימית ומניחה את דעתה של רמ"י במעמדה כבעלת הקרקע וכשומר הקרקעות
של המדינה".
ברקע העתירה עומדת מדיניות מועצת
מקרקעי ישראל, שברבות השנים איפשרה (בתנאים מסוימים) לאגודות שיתופיות לשנות את ייעודם
של מגרשי המשבצת מחקלאות למגורים, להקים שכונות הרחבה ולהקצות את המגרשים
ל"מומלצי האגודה" בפטור ממכרז. לימים התברר כי לא פעם עשו האגודות
השיתופיות שימוש לרעה ב"כוח ההמלצה" שניתן להן – וגבו שלא כדין סכומי
כסף ניכרים עבור קבלת המלצה (כספים אלה מכונים "כספים אסורים"). לנוכח
האמור הבהירה הרשות בשורת החלטות את האיסור לגבות מהמשתכנים בהרחבות כל סכום כסף
מעבר להוצאות פיתוח.
2. בענייננו, בראשית שנות ה-90 של המאה
הקודמת התירה הרשות לאגודה השיתופית להקים שכונת הרחבה בהדר-עם (לעיל ולהלן: ההרחבה).
בהעדר מגרשים זמינים אחרים במשבצת של האגודה השיתופית, הסכימו חברי האגודה כי
ההרחבה תוקם על מגרשים שהיו שייכים לנחלות של חוכרים שונים במושב; במקביל, ועל מנת
לפצות את אותם בעלי נחלות שהקצו מגרשים מנחלותיהם, נערכו איזונים כספיים פנימיים
בין חברי האגודה. עסקינן אפוא בהסכם בין חברי האגודה השיתופית לבין עצמם, שמכוחו
ויתרו מספר חברי אגודה לטובת האגודה השיתופית על מגרשים שהיו שייכים לנחלותיהם,
בתמורה לקבלת פיצוי.
יסודה של העתירה
בטענת העותר שלפיה המשיב פתח וניהל "קרן סודית", ורק מי שהפקיד בה סכום
נכבד של כסף יכול היה לרכוש מגרש לבניה בהרחבה. עוד לדברי העותר כספים אלה הוסתרו
על ידי המשיב והוצגו ככספי איזון פנימי בין חברי האגודה השיתופית – ואולם בפועל
הכספים שולמו על ידי משפחות המשתכנים בהרחבה, ואין בינם לבין "איזון
פנימי" דבר וחצי דבר. העותר מוסיף וטוען כי מדובר בשיטה לגביית כספים אסורים
שהפכה זה מכבר לפרקטיקה רווחת במגזר ההתיישבותי והחקלאי, ויש אפוא למגרה ויפה שעה
אחת קודם; וכן בא העותר בביקורת עם הרשות, החוטאת לגישתו לתפקידה הציבורי בכך שהיא נותנת
יד להתעשרות האסורה.
3. העותר שטח זה מכבר את טענותיו החמורות נגד
האגודה השיתופית והמשיב בפרט, בפני הרשות, רשם האגודות השיתופיות, משטרת ישראל
ופרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) – וכולם השיבו את פניו ריקם. בחודש אוגוסט
2014 פנה העותר לרשות לראשונה וטען לביצוע תרמית, מעילה באמון הציבור וקבלת כספים
אסורים ביחס להרחבה במושב; וכחודשיים לאחר מכן נענה כי על פניו לא נמצאה הפרה של
הדין או של נוהלי הרשות, וכי טענותיו של העותר מתייחסות להתנהלות פנים-יישובית
וככאלה יש להביאן לפני רשם האגודות השיתופיות. בחודש נובמבר 2014 חזר העותר ופנה
לרשות, וכחודש לאחר מכן נענה כי אין הרשות נוהגת להתערב באיזונים כספיים פנימיים
שנערכים בהסכמה בין חברי אגודה. במקביל פנה העותר לרשם האגודות השיתופיות, ולאחר דיון
במעמד הצדדים ניתנה ביום 26.3.2015 החלטתו של עוזר הרשם שלפיה לא נמצא יסוד להתערבותו:
"החלטת
האגודה בדבר מתן הפיצוי לחברים שפינו את אדמותיהם לטובת פרויקט ההרחבה ובכלל זה
גריעת 0.4 דונם מכל אחד מחברי האגודה לצורך מתן הפיצוי בקרקע חליפית לחברים
הנ"ל, אושרה באסיפה הכללית מיום 20.1.2008. האסיפה הכללית קיבלה את ההחלטה
בהתאם לסמכות הנתונה לה על פי דין. ככל שהמלין סבור כי יש בהחלטת האגודה כדי לפגוע
בזכויותיו, רשאי הוא לפעול על פי הקבוע בסעיף ישוב סכסוכים בתקנון האגודה"
(סעיף 5.2 להחלטה).
4. בחודש מאי 2015 הגיש העותר תלונה למשטרת
ישראל; ובחודש מאי 2016 נפגש עם פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ופרש בפניה
את טענותיו בכל הנוגע לגביית כספים שלא כדין במסגרת ההרחבה. בחודש אפריל 2017
הודיעה המשטרה לעותר על סגירת תיק התלונה שהגיש, מן הטעם של העדר אשמה פלילית
(ואולם יצוין כי לדברי הרשות העותר הגיש ערר על החלטה זו, שעודו תלוי ועומד). סמוך
לאחר מכן, בחודש מאי 2017 חזר העותר ופנה לרשות בטענה כי בידיו "חומר רציני
מאוד על נושא הכספים האסורים", ואולם גם פניה זו נדחתה ביום 5.6.2017, תוך
שצוין כדלקמן:
"הנחלות
הינן יחידת קרקע שניתנה בזמנו באופן שוויוני למתיישבים. משכך, יש היגיון בכך כי עם
גריעת שטח מנחלה לטובת הרחבת המושב, וכאשר הגריעה אינה שווה בין כלל הנחלות –
ייערך במושב איזון פנימי. מהעובדות שהוצגו במכתביך לא ניתן היה ללמוד או להבין
שמדובר באיזון פנימי שאינו סביר, שנעשה בין חברי האגודה." (בסעיף 4).
5. הרשות טוענת כי דינה של העתירה להידחות על
הסף, בראש ובראשונה משום שהסעד העיקרי המופנה כלפיה כלל אינו מצוי בסמכותה: העותר
מבקש כי הרשות תעמיד את המשיב לדין ותחלט כספים שברשותו, ואולם ברי כי אין לה כל
סמכות לעשות כן. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל אי צירוף האגודה
השיתופית להליך – חרף העניין שעשוי להיות לה בתוצאתו. כן נטען כי פנייתו הראשונה
של העותר לרשות נעשתה רק בשנת 2014, שנים רבות לאחר שהחלה הקצאת המגרשים בהרחבה –
ומדובר בשיהוי קיצוני, המקשה עד מאוד על בחינת טענותיו.
לגופו של עניין, הרשות הבהירה בתגובתה
כי היא מייחסת חומרה רבה לתופעה של גביית כספים אסורים כתנאי להמלצה על הקצאת מגרש
לבנייה – ואולם לגישתה אין כל יסוד לסבור כי במקרה דנן נגבו כספים שלא כדין.
טענותיו של העותר נדונו ונבחנו על ידה לעומק – ולא נמצא כל פגם בהתנהלות האגודה
השיתופית או מי מחבריה. למסקנה דומה הגיע גם רשם האגודות השיתופיות, וכן משטרת
ישראל – שהורתה כאמור על סגירת התלונה שהגיש העותר בעילה של העדר אשמה. ולבסוף,
נטען כי אין יסוד להורות לרשות על עריכת מסמך המפרט על השיטה והעובדות הנוגעות
לאופן שבו התבצעה ההרחבה במושב – ולו רק משום שמדובר בהיפוך נטל ההוכחה, וכן
בהינתן שהעותר מעורה בעובדות הרלוונטיות ואין צורך בסעד שבו הוא חפץ.
6. המשיב מצידו טוען כי העתירה שבה עסקינן
מהווה נדבך נוסף במסע נקמה אישי שמנהל נגדו העותר עם סיום כהונתו של העותר בוועד
המקומי של המושב, ולאחר שהפסיד למשיב במועמדות לנציגות המושב במועצה האזורית.
המשיב מפנה לכך שזה מכבר התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש נגד העותר, בגין פרסומים
שונים שהפיץ העותר בקרב חברי המושב ובין היתר הטענה שהמשיב שלשל לכיסו כספים
אסורים; במסגרת פסק הדין חויב העותר בפיצוי המשיב בסך של 150,000 ש"ח (ת.א.
(שלום-פ"ת) 66116-03-15 רבינוביץ נ'
זהבי (5.9.2017); להלן: תביעת הדיבה).
המשיב סבור אף הוא כי יש לדחות את העתירה על הסף, והוא מוסיף על עילות הדחייה
שמנתה הרשות את חוסר תום ליבו של העותר בהגשת העתירה. על פי הנטען בזמן אמת לא
היתה לעותר כל טרוניה על האופן שבו הוקמה ההרחבה, והוא עצמו אף רכש בית בהרחבה
בהנחה משמעותית – ואולם עתה מסרב העותר להכיר בזכותם של מי שהיו בעלי הזכויות
במגרשים לקבל פיצוי סביר.
לגופם של דברים טוען המשיב כי במקרה
דנן אין ולא היתה גבייה של "כספים אסורים": מדובר בפיצוי שניתן על ידי האגודה השיתופית (ולא
על ידי המשתכנים בהרחבה) לחברים שמסרו מגרשים מנחלותיהם לטובת ההרחבה – וזאת בגין
אובדן זכויות, פגיעה בקניין ופגיעה בהכנסה החקלאית. מנגנון הפיצוי נבחן על ידי
הרשות ועל ידי רשם האגודות השיתופיות, ולא נמצא כל פסול בהתנהלות זו.
7. לאחר עיון בעתירה ובתגובות מאת הרשות
והמשיב על נספחיהן, וכן בתשובת העותר לתגובות המשיבים, ניכר כי דין העתירה להידחות
על הסף בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה; ואבאר.
ראשית
דבר, אין ולא יכול להיות חולק שהסעד העיקרי המבוקש בעתירה, כי הרשות תחלט כספים
ותעמיד את המשיב לדין פלילי, כלל אינו מצוי בתחום סמכותה. כידוע, הסמכות לנהל
חקירה פלילית ולהעמיד לדין נתונה בידי המשטרה ורשויות התביעה – והעותר אמנם הגיש
תלונה במשטרת ישראל, אך זו נסגרה זה מכבר בהעדר אשמה (הגם שהוגש ערר על החלטה זו).
לא זו המסגרת המתאימה להעמיד את החלטת המשטרה בתלונתו של העותר לביקורת שיפוטית,
והדבר אף לא נתבקש בעתירה, ודי בזאת כדי לדחותה על הסף. נוסף לזאת, העתירה לוקה
בשיהוי ניכר – שכן האירועים
שבהם היא עוסקת התרחשו בשנות התשעים של המאה הקודמת, בעוד העותר העלה את טענותיו
בפני הרשות לראשונה רק בשנת 2014. יודגש כי במהלך כל אותן שנים שחלפו, שימש העותר
חבר בוועד המקומי של המושב (משנת 1994 ועד שנת 2012); וסמיכות הזמנים בין סיום
כהונתו בוועד המקומי, לבין המועד המאוחר שבו החל לטעון לראשונה נגד התנהלות המשיב
והאגודה השיתופית, לכל הפחות מעוררת תמיהות, וזאת בלשון זהירה.
זאת
ועוד. העותר מציג את עצמו כעותר ציבורי, הפעיל מזה עשרות שנים במגזר ההתיישבותי
וכמי שמנהל מאבק בתופעה כללית של גביית כספים אסורים על ידי אגודות שיתופיות.
ואולם למקרא העתירה והתגובות לה מתברר כי לעותר עניין אישי ממשי בה, ויסודה בסכסוך
עמוק שהתגלע בינו לבין המשיב על רקע ניהול המושב. העותר אינו מיוצג על ידי עורך
דין, וניכר כי העתירה נכתבה על ידו מדם ליבו – ואולם אין ביסודה כל תשתית עובדתית
או ראייתית התומכת ולו לכאורה בטענות החמורות המושמעות על ידו. יתרה מזאת, העובדות
שעליהן נסמכת העתירה מוצגות בה בצורה מגמתית עד מאוד, ולעיתים אף מסולפת.
8. לגופו
של עניין, טענותיו של העותר בנוגע לגביית כספים אסורים במסגרת של "קרן
סודית" נבדקו ונדחו זה מכבר על ידי הרשות – ולא מצאנו כל יסוד להתערב בקביעה
זו; מה גם שלמסקנה דומה הגיעו הן רשם האגדות השיתופיות הן משטרת ישראל כמפורט לעיל
(הגם שערר על החלטת סגירת תיק התלונה תלוי ועומד). לאחרונה נקבע כי אין בגרסת
העותר ממש גם בפסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת הבכירה נ' מימון שעשוע),
במסגרת תביעת הדיבה שהגיש המשיב נגד העותר:
"...
בניגוד לטענת הנתבע (העותר-ע'ב'), אין מדובר ב'קרן סודית' שאיש מתושבי הכפר לא ידע
על קיומה, אלא על חשבון נאמנות שנוהל בידיעת כל תושבי הכפר וחברי האגודה. הטענה,
כי לא ניתנה לו (ולכל מי שאינו זכאי על פי חוק) זכות עיון במסמכי החשבון, היא טענה
אחרת שאין כל קשר בינה לבין הכותרת 'קרן סודית לאיסוף כספים עבור היו"ר'
בפרסום א'. הנתבע טען (עמ' 9 לפרסום א') כי 'איש מהמשתכנים לא היה ער לקיומה' של
הקרן הסודית, אך לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענה זו.
הנתבע
תרץ את אי הבאת כל עדים מטעמו ב'פחדם' הרב של תושבי הדר עם מן התובע (המשיב-ע'ב')
הכל יכול, אך טענה זו הינה סתמית וגורפת, ואי זימון עדים כלשהם לתמיכה בטענה
מטענותיו, לרבות בעלי תפקידים שאינם חברי האגודה, פועלת לחובתו.
הפער בין חומרת
ההאשמות והלשון הנחרצת והבוטה שנקט הנתבע בפרסומיו, לבין דלות או אפסות הראיות
שהיו בידו לתמיכה בטענותיו לגבי 'הצד הפלילי' כהגדרתו, שוללת מהם את הסבירות הנדרשת בחוק ובפסיקה
לצורך עמידה במבחן תום הלב."
9. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על
הסף. העותר יישא בהוצאות הרשות והמשיב בסך 2,000 ש"ח לכל אחד (ובסך הכל 4,000
ש"ח).
ניתן היום,
י"ב באב התשע"ח (24.7.2018).
