ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011) - חלק ראשון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ  3372/11
בפני:		כבוד השופטת מ' נאור
		כבוד השופטת ע' ארבל
		כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער:

משה קצב

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                     

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.12.2010 ומיום 22.3.2011 ב-תפ"ח 1015/09  שניתנו על ידי כב' השופטים ג' קרא, מ' סוקולוב ו-י' שבח

                                          

תאריכי  הישיבות:	ז' באב התשע"א	(07.08.2011)
	י' באב התשע"א	(10.08.2011)
	י"א באב התשע"א	(11.08.2011)

חקיקה שאוזכרה:

חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  244, 245, 246, 249, 345, 345(א)(1), 345(א)(4), 345(א)(ב), 346(ב), 348, 348(א), 348(א)(ב), 348(ג), 348(ה), 349, 354

חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998: סע'  2, 3, 3(א)(2), 3(א)(4), 3(א)(6)(ג), 4, 5, 5(א)

פקודת החוק הפלילי, 1936

פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955: סע'  11

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע'  9, 9(א)(1), 9(ב), 149, 149(10))., 162, 163, 184, 186

חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), תשס"ז-2007

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  71

חוק-יסוד: נשיא המדינה: סע'  1, 9

חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006: סע'  6(א)(1)(א)

ספרות:

ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה, תשס"ט)

כתבי עת:

לימור עציוני, "האם פסיכולוגיה יכולה לשמש", שערי משפט, כרך ה (תש"ע) 71

גיא פסח, "הבסיס העיוני של עיקרון", משפטים, כרך לא (תש"ס-תשס"א) 895

אהרן ברק, "המסורת  של חופש", משפטים, כרך כז (תשנ"ו-תשנ"ז) 223

נינה זלצמן, "עדות 'שיטה' כראיה מסייעת", משפטים, יא (תשמ"א)

מ. שלגי, "איסור כפל-האישום", משפטים, כרך ג (תשל"א-תשל"ב) 223

זאב סגל, אבי זמיר, "הגנה מן הצדק באור", הפרקליט, ספר דויד וינר - על משפט פלילי ואתיקה (2009) 231

דן ביין, "קו הגנה קיצוני וגירסאות", הפרקליט, כרך מג (תשנ"ז) 286

מרדכי קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים", הפרקליט, כרך לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407

ענת פלג, רינה בוגוש, ""הפרקליט כדובר": השינוי ביחסם", המשפט, טו (2010) 111

פסק-דין

תוכן העניינים

השופטת מ' נאור:

פתח דבר. 12

הערות מקדימות. 13

גלגולו של ההליך עד הגשת כתב האישום. 17

כתב האישום. 19

האישומים. 20

האירוע בדירה. 21

האירוע בלשכה בתל-אביב. 22

האירוע במלון פלאז'ה בירושלים. 22

אישומים 4-2. 23

האישום הראשון – פסק דינו של בית המשפט המחוזי 23

היוזמה להגשת התלונה. 24

התפתחות גרסתה של א' 25

עדותה של א' בבית המשפט. 29

התבטאויותיה של א' לפני פרוץ הפרשה. 31

השיטות בהן נקט המערער. 38

"תקופת המלוכה". 38

עדות שיטה ומעשים דומים. 40

הטענה בעניין עדות כבושה. 41

ראיות חיזוק לאונס במלון 42

טענות האליבי שבפי המערער. 44

טענת האליבי הנוגעת לאונס בלשכה בתל-אביב. 46

הביטויים לאי ההסכמה ולהתנגדויותיה של א' ולשימוש בכוח מצידו של המערער  49

טענות נוספות שהעלתה ההגנה. 51

טענת העלילה. 52

"מכתב השנה טובה". 54

חברו של המערער אורי יואלי 56

"מסמך ההבנות" עם א' 57

ביקוריה של א' בבית הנשיא וההתקשרויות ללשכת הנשיא. 58

"קלטות יואלי". 59

ההודעות בבית הנשיא. 62

הערכת עדויות: א' והמערער. 63

טענת ההגנה החלופית. 66

האישום הראשון - דיון והכרעה. 69

מהימנות עדותה של א' 69

טענת העלילה. 72

כבישת העדות. 73

התנהגות מאוחרת למעשי האונס – מכתב השנה הטובה, קלטות יואלי, השיחות הרבות לבית הנשיא, ביקוריה של א' בבית הנשיא. 76

אי אמינותו של המערער ואחרים מעדי ההגנה. 82

יריעת המחלוקת. 83

קו הגנה חלופי?. 86

החלפת הביטוי "קו הגנה חלופי" בטענה כי לא הוכחו כל יסודות העבירה. 86

על ההבחנה בין ראיות נסיבתיות לראיות ישירות. 88

על הצורך לבחון את כל הראיות. 90

טענת המדרון החלקלק. 91

חסר ראייתי של מי שמרחיק עדותו 92

הראיות אינן יוצרות ספק סביר בשאלת היעדר הסכמה או בשאלת השימוש בכוח  92

חקירתה של א' על טענת ההגנה החלופית. 95

סטייה אל התרחיש הנוסף. 96

בחזרה לסוגיית קו ההגנה החלופי – על פסיקתו של בית משפט זה. 99

טענת ההגנה החלופית נבחנה לגופה ולא נדחתה על הסף. 107

קו הגנה חלופי – סיכום. 108

טענת אליבי 110

טענות המערער. 110

על דרך בחינתה של טענת אליבי 110

טענת האליבי – מן הכלל אל הפרט. 113

טענת אליבי לגבי ה- 17.6.1998. 113

הפגישה עם ד"ר רמי שקלים הרשומה ב-ת/120 ביום 17.6.1998 בשעה 18:00. 116

הפגישה עם מוטי רגב. 118

פגישה עם צאיג?. 119

טענת אליבי לגבי האירוע בבית הטכסטיל והטענה כי גרסתה של א' לגבי אירוע זה לא תיתכן 121

לסיכום האישום הראשון 136

האישומים 2-4 – תקופת הכהונה כנשיא המדינה. 137

דברי פתיחה. 137

האישום השני 137

כתב האישום. 137

פסק דינו של בית המשפט המחוזי 139

עדויות התביעה. 139

עדות ההגנה. 141

קביעות בית המשפט המחוזי 141

טענות ההגנה בערעור. 143

טענות המשיבה בערעור. 145

דיון והכרעה. 146

האישום השלישי 155

כתב האישום. 155

פסק דינו של בית המשפט המחוזי 155

עדויות התביעה. 156

עדות ההגנה. 157

קביעות בית המשפט המחוזי 158

טענות ההגנה בערעור. 161

טענות המשיבה בערעור. 163

דיון והכרעה. 164

האישום הרביעי 168

כתב האישום. 168

פסק דינו של בית המשפט המחוזי 168

עדויות התביעה. 169

עדות ההגנה. 171

קביעות בית המשפט המחוזי 171

טענות ההגנה בערעור. 172

טענות המשיבה בערעור. 174

דיון והכרעה. 175

השופטת ע' ארבל:

מבוא. 178

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי – עדות שיטה ומעשים דומים. 179

עדותה של א.כ. 179

עדויותיהן של נ.א ונ.ר. 182

טענות הצדדים. 183

טענות המערער. 183

טענות המשיבה. 184

דיון 185

המסגרת הנורמטיבית – עדות שיטה ומעשים דומים. 185

רף ההוכחה הנדרש. 188

התיישנות המעשים. 189

הכרעה - עדותה של א.כ כעדות שיטה. 194

מהימנות העדות. 194

עדותה של א.כ כעדות שיטה. 199

הכרעה - מעשים דומים. 205

מהימנות העדויות. 207

עדותה של נ.א. 207

עדותה של נ.ר. 209

דרישת ההנמקה. 210

רענון עדויות. 211

טענת ההשתק. 212

השופט ס' ג'ובראן:

לטענת ההגנה מן הצדק. 213

השתלשלות כתב האישום. 213

הולדת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. 215

ומן הכלל אל הפרט. 219

א.             דיבור בשני קולות - האומנם?. 220

ב.             שפיטה ציבורית וחריצת דין ללא משפט. 230

     במה דברים אמורים?. 231

ג.              התנהלות נפסדת של הרשות – האם כך הם פני הדברים?. 244

הדלפות במהלך תקופת החקירה ועד להגשת כתב האישום. 247

גזר-הדין 251

סוף דבר. 265

השופטת מ' נאור:

פתח דבר

1.        ביום 5 ביולי 2006 זימן אליו המערער, משה קצב, שכיהן אז כנשיא מדינת ישראל את היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. המערער הביא לידיעת היועץ המשפטי לממשלה כי הוא נסחט על ידי עובדת לשעבר בבית הנשיא, המכונה בהליכים שלפנינו א' מבית הנשיא. המערער הדגיש שאין מדובר בתלונה פלילית. הוא העביר ליועץ המשפטי לממשלה מסמכים שונים בעניין טענת הסחיטה. בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה נפתחה חקירה משטרתית נגד א' מבית הנשיא, כחשודה בסחיטה. ואולם, במקביל נפתחה תיבת פנדורה. אל המשטרה החל לזרום מידע לפיו נשים שונות ובהן א' מבית הנשיא טוענות כי המערער עשה בהן מעשים מיניים, בדרגות חומרה שונות, עת כיהן בתפקידים ציבוריים רמי מעלה: נשיא מדינת ישראל בין השנים 2007-2000 שר התיירות וסגן ראש הממשלה בין השנים 1999-1996 ואף בתקופה מוקדמת יותר, עת כיהן כשר התחבורה. א' מבית הנשיא ירתה את יריית הפתיחה בעניין זה. ואולם, אף לא אחת מן הנשים הגיעה למשטרה להתלונן. האינפורמציה הגיעה למשטרה בדרכים שונות, ועל חלק מדרכי זרימת האינפורמציה – עוד נעמוד מקרוב. תנ"צ יואב סגלוביץ' (להלן: סגלוביץ') נבחר לעמוד בראש צוות חקירה מיוחד, וכפי שהעיד – אל שולחנו זרמה אינפורמציה ממקורות שונים.

2.        לאחר גלגולים שונים, עליהם נעמוד בהמשך הדברים, הוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב האישום נשוא תיק זה. הדיון התנהל בדלתיים סגורות בפני השופטים ג' קרא מ' סוקולוב ו-י' שבח. נשמעו עדויות רבות המשתרעות על פני כ-7,500 עמודי פרוטוקול, הוגשו מוצגים הממלאים קרגלים רבים. לאחר שמיעת הראיות הורשע המערער פה אחד בשתי עבירות של אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; בשתי עבירות של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) ביחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1988 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית); בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. העבירות בהן הורשע המערער הינן על פי נוסח סעיפי החוק בזמנים הרלוונטיים, ועל כך נעמוד בהמשך הדברים.

3.        בדעת רוב (השופט ג' קרא והשופטת מ' סוקולוב וכנגד דעתה החולקת של השופטת י' שבח) גזר בית המשפט על המערער שבע שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי שבמשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירה על סעיף 345(א)(ב) לחוק העונשין; שנה מאסר על תנאי שבמשך תקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסר, לא יעבור המערער עבירה על סעיפים 244, 245, 246, 249, 348(ג) לחוק העונשין; תשלום פיצויים על סך 100,000 ש"ח למתלוננת המרכזית – שתכונה א' ממשרד התיירות או א'; ותשלום פיצויים למתלוננת נוספת שתכונה ל' מבית הנשיא או ל' בסך 25,000 ש"ח. כמו כן הכריז בית המשפט כי בעבירות בהן הורשע המערער יש משום קלון. השופטת י' שבח, בדעתה החולקת סברה כי היה מקום להקל עם המערער ולגזור עליו עונש של ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. בהתייחס לעונש המאסר על תנאי והטלת קלון, הסכימה השופטת שבח עם דעת הרוב. לבסוף, בעניין הפיצוי למתלוננות, סברה השופטת שבח כי יש להחמיר עם המערער ולחייבו בפיצוי בסך 200,000 ש"ח ל-א' ממשרד התיירות ופיצוי בסך 50,000 ל-ל' מבית הנשיא.

הערות מקדימות

4.        הערתי הראשונה נוגעת לעניין איסור הפרסום. הדיון בבית המשפט המחוזי התנהל כאמור בדלתיים סגורות. הכרעת דין "מצונזרת" הותרה לפרסום וכן הותרו לפרסום גם קטעים מן העדויות. הדיון לפנינו התנהל ברובו המכריע בדלתיים פתוחות. כדי לאפשר פרסום פסק דין זה נימנע מלאזכר פרטים לא רבים. במקום זאת, נפנה בהקשרים מסוימים לאמור בראיות שונות ולפרוטוקולים שחלקם אמנם נותר חסוי, אך הם מצויים, כמובן, בידי הצדדים. ולבסוף, כל הפניה, אלא אם נאמר אחרת, היא לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי. כל ההפניות לפסק הדין של בית המשפט המחוזי הינן לנוסח המצונזר שפורסם.

5.        הערתי השנייה, עניינה ביסודות העבירות השונות לפי חוק העונשין במועדים הרלוונטיים. כאמור, העבירות בהן הואשם המערער נבחנו על ידי בית המשפט בהתאם לנוסחו של חוק העונשין בעת ביצוע העבירות. בין העבירות בהן הואשם המערער היו כאמור שתי עבירות של אינוס. עבירת האינוס עברה גלגולים רבים במשך השנים. על נקודות הציון המשמעותיות בגלגולה של עבירה זו עמדתי ב-ע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל (, 26.4.2006) (להלן: עניין בנבידה). נוסחה של עבירת האינוס כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי, 1936 היה כדלקמן:

"הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה תוך שימוש בכוח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את התנגדותה, דינו – מאסר ארבע-עשרה שנים".

           בשנת 1977 כאשר נחקק חוק העונשין, אומץ בסעיף 345 נוסח עבירת האינוס כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי (ראו: חוק העונשין, התשל"ז – 1977, ס"ח 224). בהמשך, ביום 30.3.1978 במסגרת "תיקון טעויות" לפי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח – 1948, תוקן סעיף 345 כך שהמילים "שאינה אשתו" הוחלפו במילים "שלא כדין" (ראו: ס"ח תשל"ח 113).

           בחוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח – 1988, ס"ח 62 (להלן: תיקון 22) שונה כליל נוסחה של עבירת האינוס, ונוסחו בעת ההיא היה כדלקמן:

אינוס 345(א)        "הבועל אשה-

שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה;

...

הרי הוא אונס ודינו – מאסר שש עשרה שנים".

           ניתן לראות, כי במסגרת תיקון 22 הוחלפה הדרישה לכך שהבעילה תתרחש "נגד רצונה" של האישה, ובמקומה נקבע כי על הבעילה להיות "שלא בהסכמתה החופשית". כפי שציינתי בעניין בנבידה בתיקון זה ביקש המחוקק לבטל את דרישת ההתנגדות האקטיבית. עבירות האינוס בענייננו בוצעו בשנת 1998 והן על פי נוסח זה.

6.        הנה כי כן, גם במסגרת תיקון 22 נשארה עדיין דרישת הכפייה, קרי הדרישה לשימוש בכוח, גרימת סבל גופני או הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באלה. על ניסוחה של עבירת האינוס לאחר תיקון 22 הובעה ביקורת. אחד מפסקי הדין המרכזיים שהביעו ביקורת על נוסח החוק הוא ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289 (2000) (להלן: עניין טייב). הביקורת שהושמעה בפסק דין זה הובילה לימים לשינוי החוק ועל כך אעמוד מיד. בעניין טייב נחלקו דעות השופטים באשר לדרישת הכפייה. באותה פרשה המתלוננת העידה כי הנאשם לא השתמש בכוח פיזי ולא הפנה כלפיה איומים. השופט י' אנגלרד קבע כי בנסיבות אלה, ועל פי נוסח חוק העונשין דאז אין די בהתנהגות פאסיבית של המתלוננת שאינה מלווה בכפיה על מנת להרשיע את הנאשם בעבירת האינוס. מדבריו של השופט אנגלרד ניכר כי דעתו לא היתה נוחה מדרישת הכפייה:

"דעתי אינה נוחה מדרישת הכפייה, אשר מעוררת ביקורת מוצדקת, מפני שבמקרים מסוימים היא מקימה לתחיה את הדרישה המופנית כלפי האישה להתנגד או להביע אי-רצון. התוצאה היא כי הבועל לא יורשע בדין אף שפעל ללא הסכמת האישה... מן הראוי כי גורמי החקיקה ייתנו את דעתם על תיקון המצב, אשר יביא לידי כך כי דיני האינוס יגנו הגנה מלאה על כבוד האישה וחירותה" (ראו: שם, בעמ' 313).

           השופט אנגלרד סבור היה עם זאת, כי יש להרשיע את המערער באותה פרשה בעבירת האינוס על פי החלופה המנויה בסעיף 345(א)(4) – אינוס תוך ניצול מצב אחר המונע התנגדות בין היתר, מאחר ומעשה הבעילה בוצע תוך טיפול פיסיותרפי שביצע המערער במתלוננת.

           השופט מ' חשין, הסכים עם השופט י' אנגלרד כי יש להרשיע את המערער בעבירת אינוס לפי סעיף345(א)(4). עם זאת לגישתו ניתן היה להרשיעו בעבירת האינוס כהוראתה בסעיף 345(א)(1). השופט חשין הסביר:

"אדם הבא במגע-אישות עם אישה באין הסכמה מצדה של האישה וביודעו כי אין האישה מסכימה למגע-אישות, מחייב עצמו-בעצם מעשהו-בעבירת אינוס, גם אם אין הוא עושה שימוש בכל אמצעי כפייה לבד מעצם מגע-האישות" (ראו: שם, בעמ' 316).

ובהמשך:

"פלישה לגופה של אישה-כניסה לגופה בלא הסכמתה-הנה עבירת אינוס, ובלבד שהפולש מודע לכך שהסכמת האישה לא ניתנה לו. עצם הכניסה לגופה של אישה היא שימוש בכוח, ואין נדרש כוח נוסף לכך" (ראו: שם, בעמ' 332).

           במחלוקת שנפלה בין השופט י' אנגלרד לשופט מ' חשין, הצטרף השופט י' טירקל לעמדתו של השופט אנגלרד לעניין הדין המצוי:

"שותף אני לדעתו של השופט י' אנגלרד כי המצב המשפטי הרצוי הוא, כלשונו, ש'הבועל אשה שהביעה את אי הסכמתה, אך נשארת פסיבית לחלוטין, מבצע מעשה אינוס'; אלא שלפי פשוטו של מקרא אין זה, לדעתי, המצב המשפטי המצוי" [הדגשות במקור – מ.נ.] (ראו: שם, בעמ' 335).

7.        המחוקק, נתן דעתו לביקורת על הדין כפי שזו הובעה בעניין טייב, והחוק תוקן פעם נוספת בעקבות פסק הדין (ראו: חוק העונשין (תיקון מס' 61) (אינוס), התשס"א – 2001, ס"ח 408 (להלן: תיקון מס' 61)). במסגרת תיקון מס' 61 הושמטה הסיפא של סעיף 345(א)(1) אשר דרשה כאמור כי מעשה הבעילה יעשה "עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האישה או כלפי זולתה". נוסח עבירת האינוס, כיום הינו: "הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית". הנה כי כן, כיום, נותרה עבירת האינוס עם ארבעה יסודות: (1) הבועל (2) אישה (3) שלא בהסכמתה החופשית (4) היסוד הנפשי של הנאשם (ראו: עניין בנבידה, לעיל, בפסקה 22).

8.        בבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי בפסיקה שהתייחסה לרכיב הכוח, לאחר פסק הדין בעניין טייב, בהתייחס למעשים שקדמו לתיקון מס' 61, ניתן לראות כי פחת מימדו והיקפו של הכוח הפיזי הנדרש, בין היתר לאור תיקון 22 שזנח את הביטוי "נגד רצונה" והדגיש את יסוד "הסכמתה החופשית" של האישה; וכן לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו למשל: ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 890 (2001) (להלן: עניין אזולאי)). בעניין אזולאי התייחסה השופטת ד' ביניש למחלוקת שנפלה בין השופטים בעניין טייב ונקבע כי על אף המחלוקת שהתעוררה היתה הסכמה כי מעמדו של יסוד הכוח נחלש ביחס לעבר (ראו: שם, בעמ' 891).

9.        נראה שגם בפסיקה שניתנה לאחר תיקון מס' 61 ניתן למצוא, לפחות בין השיטין, עמדה התומכת בדעת המיעוט של השופט מ' חשין בעניין טייב (ראו: רע"פ 8731/06 זאהר נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 12 (, 30.4.2007); ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (, 22.4.2004); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 419, 431 (2004)).

10.      ומכאן חזרה לענייננו. עבירות האינוס שיוחסו למערער בוצעו כולן בשנת 1998 ומכאן שהדין החל על המערער, הינו הדין שהיה קיים טרם תיקון מס' 61. על פי מה שנקבע ברוב דעות בפרשת טייב היה על התביעה להוכיח בנוסף להעדר ההסכמה של א', גם כי נעשה שימוש בכוח על ידי המערער. נקדים ונאמר: בענייננו, וכפי שנראה, נקבע ממצא שבעובדה לפיו היה שימוש בכוח. לדעתנו אין להתערב בממצא זה שבעובדה. אדגיש עם זאת בבחינת למעלה מן הצורך, כי אילו סברתי שעל עניין הכוח יקום וייפול דבר הייתי מציעה לחבריי, גם היום, לקבוע כי יש להרהר מחדש בהלכת טייב, ולהעדיף את דעת המיעוט של השופט חשין, גם לגבי מעשים שארעו לפני תיקון מס' 61 לחוק העונשין.

11.      והערה אחרונה: מוסכם על הכל (ראו: נ/1, החלק החסוי לתגובת המדינה) כי לא ניתן היה להביא את המערער לדין על העבירות של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין כנוסחו בעת ההיא או מעשה מגונה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, וזאת בשל התיישנות. סעיפים אלה אינם מייחסים משמעות להסכמתה כביכול של האישה בשל יחסי המרות, ולא נדרש בהם שימוש בכח.

גלגולו של ההליך עד הגשת כתב האישום

12.      ההליכים שהביאו להגשת כתב האישום היו מורכבים ויוצאי דופן. נצעד במנהרת הזמן לאחור. הזכרנו כי החקירה נפתחה באמצע יולי 2006. לאחר שחומר החקירה הועבר לפרקליטות ונבחן, הודיע היועץ המשפטי לממשלה ביום 23.1.2007 כי הוא שוקל להעמיד לדין את המערער, בכפוף לשימוע, בגין ארבע פרשות שונות: שתי הפרשות הראשונות עניינן בעבירות אינוס שביצע המערער במתלוננת א' מבית הנשיא, וב-א' ממשרד התיירות, ואילו שתי הפרשיות הנוספות עניינן בשתי מתלוננות נוספות: ל' שנזכרה לעיל ומתלוננת נוספת מבית הנשיא שתכונה להלן: ה'. אגב – הביטוי "מתלוננת" הוא ביטוי טכני, כאמור, שכן אף אחת מן הנשים לא הגישה תלונה במשטרה. נזכיר דברים שרשם השופט א' א' לוי ב-בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 2 (, 26.2.2008) (להלן: עניין פלונית (א')) בעניין ה"כינויים" שדבקו במתלוננות בפרשה שלפנינו. השופט לוי הבהיר שם, כי בשל ההגנות שבדין ובשל הצורך בשמירה על פרטיותן של המתלוננות, "הוסתרו פניהן, טושטשה זהותן וכל הוויתן כמו צומצמה לתו יחיד, שבמרוצת הזמן הפך שגור בפי כל... אך נזכור כי בבני אדם עוסקים אנו, ולא באותיות". אכן, בבני אדם עוסקים אנו, ולא באותיות. אם בפסק דיננו זה ישנה "השטחה" מסויימת של העדות, נעשה הדבר כדי לשמור על פרטיותן של העדות ועל צנעת הפרט שלהן.

13.      בחודש מאי 2007 נערכו אצל היועץ המשפטי שתי ישיבות שימוע, ולאחר הגשת סיכומים בכתב על ידי סנגורי המערער והשלמת החקירה בענייננו, החליטה הפרקליטות לגנוז כליל את תלונתה של א' מבית הנשיא בהעדר ראיות מספיקות. אשר ליתר המתלוננות, המשיכה הפרקליטות בבחינת החומר ובגיבוש החלטה.

14.      ביום 28.6.2007 נחתם הסדר טיעון בין היועץ המשפטי לממשלה לבין המערער ולפיו יוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו אישומים שהם מינוריים ביחס לכתב האישום שהוגש בסופו של דבר בתיק זה. בעניינה של א' ממשרד התיירות אמור היה המערער להיות מואשם בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ; ואילו בעניינה של ל' מבית הנשיא אמור היה המערער להיות מואשם בעבירה של הטרדה מינית ובעבירה של הטרדת עד. הוסכם בהסדר הטיעון כי המערער יודה במיוחס לו בכתב האישום ויורשע על פי הודאתו. הוסכם גם, כי המערער יתפטר מתפקידו כנשיא המדינה וישלם פיצויים בשיעורים מוסכמים למתלוננות (וכן תשלום לאוצר המדינה בגין פרשה אחרת שכונתה "פרשת הגביעים" והיא אינה מענייננו). בנוסף, כלל הסדר הטיעון אף הסכמה לפיה התביעה תסתפק בעתירה לעונש של מאסר על תנאי. עוד הוסכם, כי תיק החקירה בעניינה של המתלוננת ה' והתיק ב"פרשת הגביעים" ייסגרו מחוסר עניין לציבור. כתב אישום שתאם את ההסדר הוגש לבית משפט השלום בירושלים, אך כפי שנראה מיד בסופו של דבר כתב האישום, במתכונת עליה הוסכם, לא התברר מעולם, ובסופו של דבר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב האישום העומד ביסוד ההליך שבפנינו.

15.      מיד לאחר הגשת כתב האישום לבית משפט השלום, הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות כנגד הסדר הטיעון והוצא צו על תנאי. בפסק דין ארוך ומפורט נדחו העתירות פה אחד בכל הקשור לסוגיות מסוימות שאין צורך לפרטן כאן; ברוב דעות (כנגד דעתם החולקת של הנשיאה ד' ביניש והשופט א' א' לוי) נדחו העתירות שתקפו את הסדר הטיעון בעניינה של המתלוננת א' ממשרד התיירות. לגבי סוגיה נוספת – סגירת התיק בעניינה של א' מבית הנשיא נדחו העתירות פה אחד אך הנשיאה ביניש והשופט לוי שסברו אף הם כי דין העתירה להידחות, ציינו בפסק דינם כי טוב יעשה היועץ המשפטי לממשלה אם ישוב ויבחן עמדתו בסוגיה (ראו: עניין פלונית (א'), לעיל). בעניינה של א' ממשרד התיירות הוגשה אף בקשה לקיום דיון נוסף, אשר נדחתה בהחלטתי מיום 24.3.2008. כדי שלא להאריך במקום שניתן לקצר נסתפק בהפניה ל-דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 24.3.2008)). נעיר כאן בקצרה כי באי כוח המערער טענו כי בהליך נשוא הערעור יש סתירה בין עמדת הפרקליטות כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום ובטענותיה בהליך זה לבין עמדתה בעתירות. נטען כי המדינה מנועה מלטעון אחרת משטענה בעתירות, בעניין פלונית (א'). לטענה זו שהיא חלק מטענת ההגנה מן הצדק שהעלתה ההגנה יתייחס חברי השופט ס' ג'ובראן בחוות דעתו, איתה אני מסכימה. בקצרה יאמר כבר כאן כי אין סתירה בין העמדות.

16.      בסופו של יום, ולאחר סיום הדיון בעתירה, נשאר הסדר הטיעון על כנו. ואולם, בישיבה שהתקיימה ביום 8.4.2008 בבית משפט השלום בירושלים, ישיבה בה אמור היה המערער להודות באישומים המיוחסים לו, כפי שהוסכם בהסדר הטיעון שפורט לעיל, הודיע המערער כי הוא חוזר בו מן ההסדר. לפיכך, ולאור בקשת הפרקליטות בוטל כתב האישום. התיק הועבר לפרקליטות מחוז אחרת ובהנחיתה נעשתה השלמה נוספת של החקירה.  

17.      ביום 19.3.2009 בחלוף כמעט שנה מאז שהמערער חזר בו מהסדר הטיעון הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב האישום נשוא ענייננו, בגין ארבע פרשיות, המתפרשות בין השנים 2006-1998. כתב אישום זה שונה באופן מהותי (לחומרה) מכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בזמנו במסגרת הסדר הטיעון. בסיומו של ההליך ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עליו הוגש הערעור שלפנינו.

כתב האישום

18.      בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי במשך שנים ארוכות, ובתוכן גם בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, מילא המערער שורה של תפקידים ציבוריים בכירים במדינה, לרבות תפקידי שר, סגן ראש הממשלה ומאוחר יותר כיהן כנשיא המדינה. בעת שכיהן המערער בתפקידים אלה, ניצל המערער לרעה את מעמדו ואת מרותו בלשכות בהן כיהן, כדי לקיים מגעים בעלי אופי מיני עם עובדות שהיו כפופות לו.

האישומים

19.      האישום הראשון הנוגע ל-א' ממשרד התיירות שמכאן ואילך נכנה אותה א', הוא האישום המרכזי בענייננו. נטען בו כי בין השנים 1999-1996 כיהן המערער כשר התיירות ובמקביל כסגן ראש הממשלה וכשר הממונה על המגזר הערבי. בשנת 1998 החלה א' לעבוד במשרד התיירות במשרת אמון אישי. במהלך תקופת עבודתה עם המערער נקט זה האחרון, באורח מדורג, בפעולות שונות של חיזור עקשני וטורדני בעלות אופי מיני כלפי א', שכללו גם מעשי הטרדה מינית מילוליים ופיזיים וזאת תוך ניצול מעמדו ויחסי המרות שלו כלפי א', וזאת במגמה ש-א' תשתף עימו פעולה, או למצער לא תתנגד, לקיום יחסי מין עימו.

20.      פעולותיו של המערער כללו, בין היתר, מחמאות על כישורי עבודתה של א', על מראה החיצוני, על שערה ובגדיה. המערער אף ציין כי א' מושכת אותו במישור המיני. המערער נהג להשמיע באוזניה פרטים ומסרים אינטימיים על חייו וניסה לפתח עימה שיחות בנושאי מין. בנוסף, המערער נהג לבקש מ-א' שתעמוד לידו כדי שיוכל להיצמד אליה. המערער נהג ללטף את א', לחבק את מותניה ולנסות לנשקה על פיה. בחלק מן הפעמים נהג המערער לבקש מ-א' כי תעמוד לצדו, בסמוך לספריה שבלשכתו, כך שאם ייתפס בקלקלתו יוכל להעמיד פנים כי השניים מחפשים ספר בספריה.

21.      עוד על פי כתב האישום, במספר הזדמנויות נגע המערער בחזה של א', לעיתים מעל לחולצתה ולעיתים תחב את ידו מתחתיה. בנוסף, על פי המתואר בכתב האישום, במספר הזדמנויות בעת שנסע המערער עם א' במכוניתו, הושיט את ידו אל עבר המושב האחורי שבו ישבה וליטף את רגליה. בתקופה זו נהג המערער אף להתקשר בשעות הערב לביתה של א' או למכשיר הטלפון הנייד שלה ולברר עמה, בין היתר, מה היא לובשת, מה היא עושה ואף ביקש ממנה לפשוט את בגדיה. בשלב מאוחר יותר, החל המערער לבקש מ-א' במהלך שיחות בנושאי מין שיזם עימה, כי תסכים לקיים עימו יחסי מין.

22.      בתקופה זו, כך על פי כתב האישום, רומם המערער את מעמדה של א' בלשכה והעניק לה הגנה וגיבוי מול גורמי משרד התיירות. א' מצידה, הסתייגה מהתנהלותו של המערער ובעיקר ממגע גופני עימו. על פי המתואר בכתב האישום, א' סבלה באורח מוגבל את המציאות שנכפתה אליה, והגם שביטאה אי רצון לשתף פעולה עם המערער, נמנעה מלבלום את חלקם של מעשי המין הטורדניים שנקט כלפיה. על פי כתב האישום התנגדותה של א' למעשיו היתה ברורה למערער. עם זאת, היא בוטאה כאמור במתינות ולא באופן בוטה בשל יראת הכבוד שרכשה למערער, למעמדו הרם וליחסי המרות ששררו ביניהם; א' אף חשה מבוכה אל מול מעשיו של המערער, אולם רצתה להימנע מלחבל ביחסי העבודה עמו. בגין כל המתואר עד כה אין סעיף אישום. הדברים מובאים לתיאור הרקע.

23.      כתב האישום מתייחס באופן ספציפי בעניינה של א' לשלושה אירועים: האירוע בדירתה של א', האירוע בלשכת משרד התיירות בתל-אביב והאירוע במלון פלאז'ה בירושלים, וזה פירוט הטענות:

        האירוע בדירה

24.      האירוע הראשון התרחש בדירתה של א'. על פי המתואר בכתב האישום בסמוך לחודש אפריל 1998, ביקש המערער מ-א' להתלוות אליה לדירתה בירושלים בתואנה כי הוא מעוניין לראות את מקום מגוריה. כאשר נכנסו השניים לדירתה של א', התקרב המערער אל א' אשר נרתעה לאחור כדי להיחלץ ממנו, עד שנתקלה בארון שבדירה. בשלב זה נצמד המערער לגופה של א' ואחז בחזה, בניגוד להסכמתה. א' הדפה את המערער והבהירה לו כי אינה מוכנה להיענות לו והמערער עזב את המקום. בגין מעשים אלה יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה ועקב שימוש בכוח, עבירה לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין כנוסחם בעת ביצוע העבירה.

            האירוע בלשכה בתל-אביב

25.      האירוע השני המתואר באישום הראשון התרחש בלשכת המערער בתל-אביב במקום שכונה "בית הטכסטיל" (להלן: האירוע בלשכה בתל-אביב או האירוע בבית הטכסטיל). על פי כתב האישום, בחודש אפריל 1998, במועד בלתי ידוע, בשעות הערב, התקיים אירוע בתל-אביב בו השתתף המערער ובו נכחה אף א' במסגרת תפקידה. במהלך האירוע פנה המערער ל- א' וסיפר לה כי שכח דבר מה בלשכתו בתל-אביב וביקש ממנה להתלוות אליו כדי לקחתו. א' נעתרה לבקשה והשניים נסעו יחדיו ללשכה בתל-אביב. כאשר הגיעו ללשכה, התיישבה א' על כיסא והמערער התיישב לידה ובלא אומר ודברים נגע בחזה במגמה לקיים עימה קשר מיני, בניגוד לרצונה. המערער אף ניסה להוריד את מכנסיה של א' אולם זו האחרונה התנגדה ומשכה אותם חזרה אל מותניה. על פי המתואר, בעודו אוחז ב-א' ומנסה לכפות עצמו עליה, משך המערער את א' אל הרצפה, משך בכוח את מכנסיה והפשיטה, למרות ש-א' ניסתה ללא הצלחה למנוע זאת ממנו. המערער פתח את מכנסיו ונשכב מעל א' תוך שמשקל גופו ואחיזתו בה מגבילים את אפשרויותיה להיחלץ ממנו. המערער החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה של א' ללא הסכמתה, כאשר בכל אותה העת א' מבקשת מן המערער כי יחדל ממעשיו. א' שחשה חסרת אונים אל מול המערער ניסתה בידיה להדוף אותו מעליה, אך ללא הועיל. על פי כתב האישום, המערער היה מודע לכך ש-א' אינה מוכנה לקיים עימו יחסי מין, אך רק כאשר המשיכה א' לבטא באורח פיזי ומילולי את התנגדותה חדל המערער ממעשיו בטרם הגיע לפורקן. בגין מעשים אלה יוחסה למערער עבירת אינוס, לפיה בעל את א' שלא בהסכמתה ועקב שימוש בכוח, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כנוסחו בעת ביצוע העבירה.

        

        האירוע במלון פלאז'ה בירושלים

26.      האירוע השלישי המתואר באישום הראשון התרחש על פי הנטען במלון פלאז'ה בירושלים. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.6.1998 בשעות אחר הצהריים, ביקש המערער מ-א' להיפגש עימו בלובי של מלון פלאז'ה בירושלים (להלן גם: המלון) וזאת על מנת לעבור עימה על חומרים הקשורים לעבודת המשרד. בסמוך להגעתה למלון, התקשר המערער לטלפון הנייד של א' וביקש ממנה לעלות לחדרו מאחר ו"עדיין לא סיים להתארגן". א' עלתה לחדרו של המערער או אז הבחינה כי המערער נראה כמי שלא סיים להתלבש. א' התיישבה על קצה המיטה. המערער התקרב אליה, הדף אותה על המיטה, חרף התנגדותה, ופשט את מכנסיה ותחתוניה במשיכה. א' התנגדה לקיים יחסי מין עם המערער אולם זה האחרון לא שעה לבקשותיה ולניסיונותיה להדפו. המערער נשכב מעל א' כשהוא אוחז בה ולמרות ניסיונה להדוף אותו בידיה מעליה, החדיר המערער את איבר מינו אל תוך איבר מינה תוך שהוא מנסה להרגיעה באומרו "תירגעי, את תיהני". משעמדה א' על סירובה הן באופן פיזי והן באופן מילולי, הרפה המערער מ-א' לאחר זמן קצר ונסוג ממנה. בגין מעשים אלה יוחסה למערער עבירת אינוס, לפיה בעל את א' שלא בהסכמתה ועקב שימוש בכוח, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כנוסחו בעת ביצוע העבירה.

27.      שלושת האירועים – בדירה, בבית הטכסטיל, ובמלון פלאז'ה ידונו כל אחד בנפרד בפסק דיננו זה. כשנתייחס לשלושתם יחד נקרא להם, לשם קיצור: "שלושת האירועים".

28.      בהמשך, מתאר כתב האישום כי משנוכח המערער לדעת כי א' אינה נענית לחיזוריו וכי היא אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עימו, פסק בהדרגה העניין המיני שביטא בה המערער, והוא אף שינה את גישתו ויחסו אליה. המערער החל להתנכל ל-א', להעליב אותה, לפגוע במעמדה בלשכה וליטול ממנה את סמכויותיה. לבסוף פוטרה א' בחודש פברואר 1999 מעבודתה.

          אישומים 4-2

29.      את שאר האישומים נזכיר כאן בתכלית הקיצור ונרחיב בפרקים המתאימים. בקצרה – באישום השני והשלישי יוחסו למערער שתי עבירות של הטרדה מינית, של שתי עובדות בבית הנשיא, ה' ו-ל'. העבירות הינן לפי סעיף 3(א)(4) יחד עם סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית. באישום השלישי, יוחסה למערער גם עבירה של מעשה מגונה כלפי ל', עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין בנוסחו בעת הרלוונטית. באישום הרביעי יוחסה למערער עבירה של הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

האישום הראשון – פסק דינו של בית המשפט המחוזי

30.      אף שיש קשר בין הדברים נדון תחילה באישום הראשון בנפרד. נעמוד על הכרעת בית המשפט המחוזי בעניין אישום זה; לאחר מכן נעמיד את ההכרעה לביקורת ונביא את מסקנותינו. לאחר מכן נפנה לאישומים הנוספים. התשתית העובדתית לפסק דיננו זה מצויה ברובה המכריע בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי. על כן, יובאו הדברים יחסית בפירוט.

31.      כזכור, הואשם המערער באישום הראשון בעבירה של מעשה מגונה ובשני מעשי אינוס. המערער כפר בכל המעשים שיוחסו לו באישום הראשון וטען כי א' מעלילה עליו עלילה מאחר ופוטרה על ידו מעבודתה במשרד התיירות ולימים סירב לקבלה לעבודה בבית הנשיא. בתשובתו לכתב האישום טען המערער טענת אליבי לגבי האירוע במלון פלאז'ה בירושלים ולפיה היה בזמן הרלוונטי בסבב פגישות אשר נערכו במשרד התיירות.

32.      פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא כאמור מפורט ומנומק. פסק הדין וקביעותיו הם התשתית לכל הניתוח שיובא בפרקים המתאימים בהמשך הדברים. בית המשפט נדרש להכריע בין שתי הגרסאות הנוגדות, זו של א' וזו של המערער. בסופו של דבר, נקדים ונציין, בית המשפט האמין לגרסתה של א' ודחה את גרסתו של המערער. נעמוד על עיקר טעמיו. בית המשפט התייחס לזהותה של א' ואישיותה כפי שזו משתקפת מעדותה ומעדותם של אחרים. א' הצטיירה בעיני בית המשפט כאישה צעירה, בעלת אישיות שמרנית הנוטה לייחס כבוד לבעלי הסמכות והשררה. חרף העובדה ש-א' היתה מנהלת לשכתו של המערער, היא היתה חסרת ביטחון בעיקר בשל היעדר סביבה תומכת. בית המשפט הוסיף כי א' היתה תמימה ונאיבית והתאפיינה בהתנהגות מרצה כלפי מי שהפגין כלפיה יחס של אכפתיות. עבודתה של א', היוותה עבורה את מרכז חייה. היא גם נאלצה להתפרנס למחייתה בשל אילוצים כלכליים.

היוזמה להגשת התלונה

33.      המערער, טען כאמור, בפני בית המשפט כי א' מעלילה עליו עלילה על רקע פיטוריה ממשרד התיירות ועל רקע סירובו, בשלב מאוחר יותר, לקבל אותה לעבודה בבית הנשיא. בית המשפט דחה טענה זו. במסגרת נימוקיו, קבע בית המשפט כי א' עצמה לא הגישה כלל תלונה. היה זה ירון ארמוזה, מי שהיה ידיד של א' עוד משנת 1996 (להלן: ארמוזה), שפנה לראש צוות החקירה תנ"צ סגלוביץ'. מעדותו של ארמוזה עלה, כי כבר בשנים 2000-1999, דהיינו בסמוך לאחר פיטוריה של א' ממשרד התיירות, ידע ארמוזה כי א' הוטרדה מינית על ידי המערער באופן מילולי ופיזי. ארמוזה לא נקט מיוזמתו בשום מהלך להבאת המידע לידי המשטרה עד לפרוץ הפרשה ביולי 2006. ארמוזה גם לא דחק ב-א' כי תגיש תלונה במשטרה. עם זאת, ארמוזה העיד כי במהלך שנת 2000, לפני בחירתו של המערער לנשיא, הפגיש את א' עם שני עיתונאים, לבקשתה, ואולם א' נמנעה בסופו של דבר מלמסור להם פרטים כלשהם.

34.      לאחר פרוץ הפרשה ופרסום כתבה בעיתון "הארץ" ביום 12.7.2006 בעניינן של מספר מתלוננות, ביניהן א' עצמה, שהתראיינו בעילום שם, התקיימה שיחה נוספת בין ארמוזה לבין א', בה דיברה א' על מקצת מן המעשים שנעשו בה על ידי המערער. ארמוזה הקליט את השיחה. ארמוזה הסביר כי בעבר נסוגה א' וסירבה לשתף פעולה עם שני עיתונאים בשתי הזדמנויות, ולכן ביקש שיהיה לו גיבוי לדברים וכדי שלא ייטען כנגדו כי בדה את הדברים מדמיונו. בחלוף חודש ממועד אותה שיחה, הביעה א' פליאה על כך שהמשטרה טרם הגיעה אליה לחקרה. ארמוזה הסיק מכך שבשלב זה א' מוכנה למסור את גירסתה. על כך פנה ארמוזה ביום 17.8.2006 לסגלוביץ' (לאחר שקיבל, את מספר הטלפון של סגלוביץ' מקרובת משפחה) וסיפר לו על א'. סגלוביץ' שלח עוד באותו היום שני חוקרים שחקרו את ארמוזה במקום עבודתו, ובהמשך, בערבו של אותו יום זומנה א' לחקירה ונגבתה ממנה הודעתה הראשונה. בית המשפט קבע כי עדותו של סגלוביץ' תומכת בגרסתו של ארמוזה באשר לאופן שבו הגיעה א' למשטרה (סגלוביץ' תיעד את שיחתו עם ארמוזה במזכר (ראו:נ/11)).

           הובהר אפוא כי א' כלל לא יזמה את הפניה למשטרה.

התפתחות גרסתה של א'

35.      באי כוח המערער טענו כי גרסאותיה של א' במשטרה גרסאות סותרות הן. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי מדובר בגרסה "מתפתחת" האופיינית לנפגעות תקיפה מינית אשר כבשו את עדותן במשך תקופה לא קצרה. בית המשפט קבע כי פרטים שמסרה א' למשטרה נמסרו על ידה עוד קודם לכן לאחרים.

36.      ההודעה הראשונה נגבתה מ-א' ביום 17.8.2006. בית המשפט התרשם מצפייה בקלטת החקירה ממועד זה כי א' "חרדה ומתוחה ממעמד החקירה, שבאה עליה בהפתעה" כיוון שזומנה למשטרה בתואנה שהיא מתבקשת לחקירה בעניין אחר. בהודעתה הראשונה סיפרה א' על האירוע בלשכה בתל-אביב אולם נמנעה מלספר כי המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בית המשפט למד על המבוכה של א' מן המהירות בה סיפרה את הדברים "כמי שמבקשת להיפטר מעול מעיק". בית המשפט התרשם כי מעמד החקירה החיה את זיכרונה וכי עיתוי פרוץ הפרשה וחקירתה בחלוף שנים מרובות אינם נוחים לה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מהודעתה הראשונה עולה כי א' מדברת על הטרדות מילוליות ונגיעות מיניות בלבד וחרף מאמציהם של החוקרים לדלות ממנה תשובה חד משמעית בשאלה אם היתה חדירה, הסתפקה א' באמירה שזה היה "קרוב". נקבע, כי את תשובתה העמומה היא תולה בחששה מחשיפת זהותה ופגיעה בבני משפחתה שאינם יודעים על העניין דבר.

37.      בית המשפט קבע, כי חרף העובדה שמדובר בהודעה כללית וראשונית, ההודעה הראשונה מכילה את עיקרי גרסתה של א' ולפיה: כשבוע, שבועיים לאחר תחילת עבודתה במשרד התיירות החמיא לה המערער על עבודתה ולאחר מכן על שיערה; הכניסה ללשכה עם הגעתו; הטריד אותה באופן מילולי; הציע לה שיהיו כמו "איציק (מרדכי) וכוכי"; נתן לה תחושה ש"היא מלכה"; הטריד אותה מינית, ביקש ממנה כי תפתח את כפתור החולצה, שתעמוד לידו, ביקש שתבוא עם חצאית ונגע ברגלה ברכב. א' ניסתה להתחמק מנגיעותיו וזאת מתוך חשש ויראת כבוד למעמד ולשררה; המערער נהג לטלפן ל-א' בתדירות גבוהה "כמו מאהב"; הציע ל-א' לבוא עימו למלון; נגע בחזה; ועוד.

           עוד סיפרה א' בהודעתה הראשונה על אירוע מיני שהתרחש בלשכת משרד התיירות בתל-אביב לאחר אירוע "בפארק גדול" המערער הפשיל את מכנסיה ותחתוניה, הוריד את מכנסיו ותחתוניו וגהר מעליה. א' נמנעה מלאשר כי היתה חדירה, והשיבה כי היא "לא רוצה לענות על זה"; עוד סיפרה א' כי שינוי היחס כלפיה עד לדרגה של השפלתה היה לאחר שהמערער לא השיג את מבוקשו; היא סיפרה על הסתרת מעשיו של המערער ועל תחושת חוסר האונים שלה ותחושה שאין לה למי לפנות; כבר בהודעתה הראשונה מציינת א' את מעורבותו של מקורבו של המערער, אורי יואלי (להלן: יואלי), עליו עוד ידובר בהרחבה בהמשך.

38.      כאמור, בהודעתה הראשונה סיפרה א' על האירוע בלשכה בתל-אביב, אך נמנעה מלספר על החדירה עצמה. בית המשפט קבע, כי גרסתה של א' לגבי האירוע בלשכה שהסתיים בחדירה נחשפה אט אט, תחילה בשיחה של א' עם חברת הכנסת שלי יחימוביץ (להלן: יחימוביץ או ח"כ יחימוביץ) ובהמשך – בהודעתה השנייה. לאחר החקירה הראשונה של א', קישר ארמוזה בין א' לבין ח"כ יחימוביץ והשתיים נפגשנו בקניון, שלא בנוכחותו של ארמוזה. יחימוביץ העידה כי א' סיפרה לה על שלושה אירועים, ששנים מהם הגיעו לכדי אונס. יחימוביץ ציינה כי שלושת האירועים נחרטו בזיכרונה מאחר ו-א' סיפרה לה כי לא מסרה אותם בעת שנחקרה במשטרה והתלבטה אם עליה לעשות זאת, בשל חששה מתגובת הסביבה, ובשל רגשות האשם שליוו אותה על כך שלא סירבה לבקשות המערער לבקר בדירתה, ולעלות לחדרו במלון. לאחר השיחה הנזכרת שוחח ארמוזה עם יחימוביץ. מפי יחימוביץ נודע לארמוזה לראשונה כי א' נאנסה פעמיים, או אז פנה ארמוזה ל-א' ועודד אותה לספר את כל האמת במשטרה. כמו כן, פנה ארמוזה לסגלוביץ' וביקש כי א' תיחקר על ידי חוקר מיומן. סגלוביץ' תיעד במזכר את פנייתו של ארמוזה (ראו: נ/13) וממנו עולה כי השיחה עם ארמוזה התקיימה ביום 5.9.2006, כלומר לאחר ש-א' מסרה את הודעתה הראשונה ולפני שמסרה את ההודעה השנייה.

39.      בהודעתה השנייה מיום 17.9.2006 סיפרה א' לראשונה במשטרה כי האירוע בלשכה בתל-אביב הסתיים בחדירה. א' ציינה כי נמנעה מלספר כי היתה חדירה מתוך חשש להדלפות על ידי המשטרה. בשלב זה, נמנעה עדיין א' מחשיפת האירוע שהתרחש במלון. לגבי האירוע בלשכה, א' לא זכרה כיצד הגיעה ללשכה (עם רכב, איזה רכב, מי נהג ברכב) ואף לא זכרה כיצד חזרה לביתה באותו ערב. בהתייחס לאופן שבו הופסק מעשה החדירה, השיבה א' כי המערער נסוג משום שהדפה אותו. בנוסף נמנעה א' מלהשיב לשאלה אם נאנסה פעם נוספת וציינה: "לא שאני זוכרת כרגע". בית המשפט קבע, כי א' ענתה לשאלות החוקר כמי שמבקשת לשמור לעצמה "אופציה" ליתן תשובה אחרת בציינה ש"אינה זוכרת" אותה כעת. אופן תשובתה של א' לשאלה בדבר התרחשותו של אירוע אונס נוסף דומה מאוד לאופן תשובתה העמום בחקירתה הראשונה בה נמנעה מליתן תשובה לשאלה האם היתה או לא היתה חדירה באירוע בלשכה בתל-אביב. בית המשפט קבע, כי המילים בהן בחרה א' להשתמש מלמדות על הלך הנפש בו היתה נתונה במהלך החקירה, מצד אחד היא לא רצתה עדיין לגלות את דבר האונס בבית המלון ומן הצד השני לא רצתה שהמערער יימלט מעונש על מעשה זה. עוד נקבע, כי צפייה בקלטת המתעדת את החקירה השנייה ועדותה של א', מובילים למסקנה כי א' חשה תחושת אשם ובושה ולכן נמנעה בתחילה מחשיפת העובדה כי היתה חדירה. בית המשפט ציין כי במועד חקירתה השנייה, א' טרם התחילה טיפול פסיכולוגי, וכי יחלפו עוד מספר חודשים ממועד תחילתו של הטיפול עד שייחשף אירוע האונס השני. בית המשפט הזכיר גם, כי בהודעתה השנייה חשפה א' לראשונה את האירוע שהתרחש בדירה, אירוע עליו סיפרה כאילו כבדרך אגב.

40.      בהודעתה השביעית של א', זו מיום 18.2.2007, סיפרה א' לראשונה על האונס בבית המלון. לדבריה טיפול פסיכולוגי שעברה עזר לה לעשות זאת. א' ציינה כי אירוע האונס בבית המלון התרחש כחודשיים לאחר האונס בלשכה בתל-אביב. א' סיפרה כי המערער אמר לה באותו יום שהוא עייף ושהוא הולך לנוח במלון. המערער ביקש מ-א' שתבוא למלון לעבוד עימו. ל-א' היה ברור שהיא באה ללובי של המלון. לאחר שנכנסה למלון, שוחחה עם המערער בטלפון הנייד שברשותה. א' זכרה כי המערער ביקש ממנה לעלות לחדרו מאחר והוא לא הספיק להתארגן והיא עלתה לחדרו לבקשתו. לדבריה היה ברור לה שהיא עולה לחדר לכמה דקות ושפגישת העבודה עצמה תתקיים בלובי. כאשר הגיעה לחדרו של המערער הוא לבש חולצה לבנה מעל המכנסיים ולא בתוכם. א' תיארה כי התיישבה על קצה המיטה. המערער ניגש אליה מקדימה, הפיל אותה על המיטה, נשכב מעליה, משך את מכנסיה ותחתוניה יחדיו וחדר אליה עם איבר מינו. בשלב מסוים, בשל התנגדותה, קם המערער מעליה ולא הגיע לפורקן מיני. א' ציינה במהלך החקירה כי אינה זוכרת פרטים רבים מן האירוע משום שהדחיקה אותו. בית המשפט ציין כי חרף העובדה שפרטים רבים מסיפור האונס במלון חסרים בזיכרונה של א' היא זכרה שלושה פרטים אותם מסרה לחוקרים: הפרט הראשון הינו שהמערער אמר לה כי הוא הולך לנוח במלון פלאז'ה בירושלים; הפרט השני היה כי למרות העובדה שהמערער מיעט ללון או לנוח בבתי מלון, באותו יום "היה לו מלון" וככל הנראה היתה זו היא שהזמינה עבורו את החדר מתוקף תפקידה. הפרט השלישי היה כי בהגיעה למלון התקשר אליה המערער לטלפון הנייד שלה ומסר לה כי טרם סיים להתארגן וביקש ממנה שתעלה אליו לחדר. בית המשפט קבע כי פרטים אלה אומתו בראיות אובייקטיביות חיצוניות (עליהן נעמוד בהמשך). עוד ציין בית המשפט כי א' מסרה כי לאחר האונס השני התחיל המערער בהשפלתה ומידורה באופן הדרגתי.

41.      לאחר סקירת התפתחות גרסתה של א' קבע בית המשפט כי יש לקבל את הסבריה של א' לאופן שבו התפתחה גרסתה. נקבע כי לא מדובר "בבדיה על מעשי אונס חמורים שמעולם לא התרחשו" אלא, מדובר ב"גרסת אמת הנחשפת בשלבים, טפח אחר טפח, כאופייני לנפגעות תקיפה מינית". נקבע, כי עוד בגרסתה הראשונה של א' (בה כאמור א' לא תיארה את האירוע בלשכה בתל-אביב כמעשה אונס), יש בדיאלוג שהתנהל בינה לבין החוקרים כדי ללמד על המצוקה בה היתה נתונה, ועל התלבטותה אם לחשוף את כל האמת. גם לגבי מקרה האונס במלון נקבע כי א' חשה רגשות אשם שמנעו ממנה לגלות את שאירע במשך תקופה ארוכה, למרות שחשפה את שאירע בפני ח"כ יחימוביץ כבר חודש לאחר חקירתה הראשונה. לבטיה של א' באו לידי ביטוי גם בחקירתה השנייה כאשר א' ניסתה להתחמק ולהסתתר מאחורי האמירה שהיא "אינה זוכרת" מעשה אונס נוסף, ובכך הותירה לעצמה פתח להשלים את החסר בשלב מאוחר יותר. בית המשפט ציין כי תהליך חשיפה הדרגתי, לאחר כבישה ממושכת, הינו תהליך ידוע ומקובל אצל קורבנות עבירות מין.

עדותה של א' בבית המשפט

42.      בית המשפט בחן את עדותה של א' בבית המשפט. בית המשפט קבע כי עדותה של א', המשתלבת עם הודעותיה במשטרה, ביססה את האלמנטים העובדתיים הדרושים להוכחת האירוע בדירה, להוכחת מעשה האונס בלשכה בתל-אביב ולהוכחת מעשה האונס בבית המלון. עדותה של א' אף תאמה "אחד לאחד" את התיאור המופיע בהודעותיה בדבר התנהגותו של המערער, קרי, בשלב הראשון: שלב "המלוכה" וגיבוי מלא, שיחות קירבה, נגיעות וניסיונות לכפיית מגע מיני; ובשלב השני: סירוב שגרר אחריו השפלה, נידוי ולבסוף פיטורין; א' העידה בבית המשפט כי בתחילה הרעיף עליה המערער מחמאות, בהמשך דרבן אותה להיכנס ללשכתו ושם סיפר לה בין היתר, כי הוא חושב עליה בלילה, מתגעגע אליה ותיאר תנוחות של יחסי מין. עוד תיארה א', נגיעות והתחככות מצידו של המערער; בקשה מצידו של המערער שתפתח את כפתור חולצתה ובקשה שתבוא עם חצאית; בקשה שתעמוד לידו בספריה כדי שיחשבו שהוא מראה לה ספר כאשר הוא למעשה נגע בחזה; כן סיפרה א' כי המערער העניק לה סט עגילים במתנה; שהיו שיחות טלפון רבות של המערער אליה; כי לאחר שחזר המערער ממוסקבה הוא הציע לה לבוא עימו למלון; הוא התעניין במקום מגוריה ואם היא גרה לבד ושאל אותה אם היא משתמשת באמצעי מניעה.

           בשלב זה א' חשה בלשכה "כמו מלכה" וזכתה לגיבוי מלא. א' לא היתה בטוחה לגבי אורך "תקופת המלוכה". עוד תיארה א' כי אמנם המערער מעולם לא איים עליה כי יפטר אותה או יפגע בה, אולם אימת השררה ורום המעמד גרמו לכך שגילויי אי ההסכמה וההתנגדויות מצידה בוטאו בלשון מנומסת ולא בוטה. למרות דברים אלה, קבע בית המשפט כי התבטאויותיה של א' היו ב"לשון די ברורה" כשלכך התווספו גם שפת גוף ברורה של התחמקות ממגע והבעת אי הסכמה כללית.

43.      בית המשפט עמד על גרסתה של א' לגבי שלושת האירועים נשוא האישום הראשון, גרסה בה נתן אמון, כפי שיפורט להלן.

44.      בעניין האירוע בדירה, תארה א' כי לאחר שנודע למערער כי היא גרה בגפה, הוא הזמין את עצמו אליה לדירה, לאחר שניסיונותיה להתחמק מכך – לא הועילו. בדירה ביצע בה המערער מעשה מגונה: הוא החל להתקרב אליה ולנסות להצמיד את ידו לחזה עד שהיא נתקעה בארון. המערער נצמד אליה והכניס את ידו לחזה, והיא דחפה אותו עם הידיים.

45.      בעניין האירוע בלשכה בתל-אביב, א' לא זכרה את התאריך המדויק, אולם זכרה כי האירוע התרחש כשלושה - ארבעה חודשים לאחר תחילת עבודתה. עוד זכרה, שלא היה מדובר ביום חמישי שהיה יום העבודה הקבוע בלשכה בתל-אביב. א' ציינה כי האונס התרחש לאחר אירוע המוני כלשהו בפארק. היא לא זכרה אם מדובר היה בגני התערוכה או בפארק אחר, אך ציינה כי היה זה אירוע בטבע של יוצאי יהדות איראן. היא לא זכרה כיצד הגיעה לפארק. א' תיארה כי עם סיום האירוע בפארק אמר לה המערער כי הוא שכח דבר מה בלשכה בבית הטכסטיל בתל-אביב וביקש שתתלווה אליו. א' לא זכרה כיצד הגיעו מהפארק ללשכה בתל-אביב. כאשר נכנסו ללשכה, התיישבה א' על אחד הכיסאות והמערער התיישב על ידה והחל לגעת בה. המערער ניסה להוריד ל-א' את המכנסים והיא נאבקה ומשכה אותם למעלה. היא לא זכרה כיצד הגיעה אל הרצפה אך ציינה כי בשלב מסוים שכבה לגמרי על הרצפה והמערער הצליח למשוך את המכנסים והתחתונים שלה, אף שלא הוריד אותם לגמרי. את הפרט האחרון הסיקה א' מאחר וזכרה שלא היתה צריכה לחפש את המכנסים והתחתונים בצד לאחר המעשה. א' נאבקה וציינה שהיא לא מעוניינת ואף ניסתה להתנגד עם גופה. בשלב מסוים הרגישה את איבר מינו של המערער כשהוא חודר אליה. המערער לא הגיע לפורקן מיני. א' ציינה כי היא מתקשה לאמוד את משך שהותם בלשכה אולם היא העריכה אותו בין 15-10 דקות. לאחר האונס ירדו השניים לחניה, היא לא זכרה את הנסיעה חזרה אך זכרה שהגיעה הביתה ברכבה. א' לא סיפרה על האירוע לאיש, ונצרה אותו בלבה.

46.      בעניין האירוע במלון בירושלים, העידה א' כי הדבר התרחש כחודשיים לאחר האירוע בלשכה בתל-אביב, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. א' הגיעה ברכבה וחנתה בחניית המלון. בכניסה למלון או בלובי קיבלה א' שיחת טלפון מן המערער בה ביקש ממנה שתעלה לחדרו מאחר וטרם הספיק להתארגן. כאשר נכנסה א' לחדרו של המערער במלון היא נוכחה לדעת שהוא אינו לובש מכנסים. א' שהיתה נבוכה מן המעמד התיישבה על קצה המיטה בחדר והסיטה מבטה מן המערער. היא סברה כי המערער ילבש את מכנסיו והשניים ייצאו מהחדר. ואולם, המערער ניגש אליה ונצמד אליה מלפנים. א' ניסתה להתרחק ובסופו של דבר נפלה על המיטה. המערער משך את מכנסיה. א' התנגדה פיזית במאבק נגד הסרת מכנסיה. התנגדותה היתה גם מילולית והיא ציינה בפני המערער כי אינה מעוניינת. ואולם, המערער פישק את רגליה וחדר אליה. גם באירוע זה לא הגיע המערער לפורקן מיני. גם את מעשה האונס השני הדחיקה א'. א' ציינה כי בשל אילוצים כלכליים לא שקלה לעזוב את מקום עבודתה. היא ציינה שהיא חשה "אשמה" ביחס לאירוע במלון בשל כך שלא "נדלקו" אצלה "אורות אדומים".

התבטאויותיה של א' לפני פרוץ הפרשה

47.      בית המשפט ציין כי חרף העובדה שסיפור מעשי האונס נחשפו בחלוף שמונה שנים, הציגה המשיבה ראיות בדבר התבטאויותיה של א' במשך השנים, התבטאויות אשר יכולות ללמד כי א' לא בדתה מלבה את סיפור הטרדתה ואינוסה על ידי המערער. ראיות אלה, כך נקבע, אף שוללות את טענת המערער לפיה א' בדתה את סיפור ההטרדה המינית וסיפור אינוסה על רקע רצונה לנקום במערער. בית המשפט ציין כי ההתבטאויות בהן מדובר אינן כוללות אמנם אמירה מפורשת בדבר מעשי האונס, אולם הן כוללות אמירות של א' לגבי הטרדתה ותקיפתה המינית על ידי המערער, ויש בהתבטאויות אלה, במשך השנים, כדי להוות חיזוק לגרסתה של א'. בית המשפט ציין כי חלק מן ההתבטאויות הינן כלליות כגון "שעשה מעשים שלא ייעשו", "שולח ידיים ארוכות". ואולם, נקבע כי על רקע סגירותה ושמרנותה של א' – הדבר מובן. בית המשפט אף התרשם כי העובדה שנפגעה על ידי המערער גרמה ל-א' להתבטא מידי פעם ולאורך השנים בעניין זה, וכי אין זה סביר כי הפגיעה נבעה מפיטוריה של א'. ההתבטאויות כולן נושאות אופי של פגיעה מינית. אישיותה השמרנית של א', משפחתה, מעמדו הרם של המערער וחששה לעמוד מולו לבדה, הם שמנעו מ-א' –לחשוף את מעשיו של המערער. עם זאת, במקביל, הפגיעה הקשה שצברה הביאה את א' להתבטא מפעם לפעם בנוגע למערער. בית המשפט קבע כי מדובר בשרשרת של התבטאויות בנקודות זמן שונות התומכות באופן ממשי ומוצק בעדותה של א' ושוללות אפשרות של עלילה מאוחרת ממניעים של נקמה.

48.      בית המשפט פירט בהרחבה בפסק דינו התבטאויות של א' באוזני אנשים שונים במהלך השנים מהן ניתן ללמוד על כך שהמערער פגע בה מינית. ואלה האנשים:

           א.      שאול הללי – גרפולוג במקצועו (להלן: הללי). א' נהגה להתייעץ עמו בנושאים שונים ופנתה אליו כדי שישוחח עם המערער על מנת שיפסיק להתעמר בה. הללי העיד, כי א' סיפרה לו שהמערער "שולח ידיים ארוכות" וכי היא דחפה אותו. עוד ציין הללי כי א' הייתה נסערת, אך מאוד רצתה את מקום עבודתה. בית המשפט קבע כי העובדה ש-א' תיארה להללי את מעשי המערער באופן מינורי ודווקא הללי זכר כי א' אמרה לו שהמערער "שולח ידיים ארוכות" וכי היא מבקשת לשמור על מקום עבודתה, משווה לעדותה נופך אמין עוד יותר. הללי העיד כי נפגש עם המערער ודיבר איתו על מערכת היחסים העכורה ששררה בינו לבין א'. השיחה הסתיימה באווירה טובה, והמערער הבטיח ליישב ההדורים. העניין המיני – לא הוזכר. בית המשפט הזכיר כי במשטרה התכחש המערער למפגש, אך בעדותו אישר כי נפגש עם הללי. בעדותו ציין – ועל כך אין מחלוקת כי הפגישה עסקה ביחסי אנוש בלשכה, ולא בענייני מין.  

           נקבע, כי המערער ניסה לתת למפגש נופך הקשור ליחסי עבודתה של א' עם עובדי הלשכה ולא עימו, ובכך ניסה המערער להרחיק עצמו ככל הניתן מקיומו של עניין אישי שהיה לו באותו מפגש. כן נקבע, כי העובדה שהמערער שהיה באותם זמנים שר, התפנה לשוחח עם גרפולוג שבהודעתו התייחס אליו בבוז ובזלזול מצביעה על התנהגות מוזרה ומחשידה. עוד נקבע, כי המערער הסכים להיפגש עם הללי מאחר ורצה לשמור על השקט מצדה של א'. בנוסף, נקבע כי המערער ניסה להטיל "רפש" לכיוונו של הללי ולכיוונה של א' כאילו בין השנים היו יחסים מיוחדים שבגינם מוכן היה הללי לשקר. הכחשת המפגש ולאחר מכן החזרה מן ההכחשה והניסיון להטיל "רפש" לכיוונו של הללי ו-א', כך נקבע, משמיטים את הקרקע מתחת לגרסתו של המערער ומחזקים את עדותה של א'.

           בית המשפט קבע כי הללי הוא עד אמין ומהימן וכי עדותו היתה כנה ואמיתית. לפיכך, עדותו של הללי בדבר אמירותיה של א' בשנת 1998 מחזקת את דבריה של א' כי אכן הוטרדה מינית על ידי המערער והיתה במצוקה נפשית באותה עת. נוכח עדותו של הללי קבע בית המשפט כי א' היתה נסערת מאוד כאשר סיפרה להללי שהשר "שולח ידיים ארוכות".

           ב.      שמואל צוראל – שמואל צוראל (להלן: צוראל) שימש במועד הרלוונטי כסמנכ"ל שיווק במשרד התיירות. א' חלקה עימו בשיחה אחת את הקשיים והסבל שחוותה "מאנשי שלומו" של המערער. בין צוראל לבין א' לא היו קשרי ידידות וצוראל אף חשד ב-א' עצמה שהיא נמנית על אנשי שלומו של המערער. צוראל זכר היטב שיחה עם א'. במהלכה של שיחה זו דיברה א' על הטרדתה המינית על ידי המערער. א' היתה מאוד נסערת ובוכיה ואף סיפרה לצוראל על ההתנכלות והרדיפה מצד עוזריו של המערער. צוראל העיד כי היה מופתע מכך ש-א' בחרה לפנות דווקא אליו בנושא כל כך רגיש. הוא העביר את תוכן השיחה (בלי להזכיר את הטענות בנושא המיני) למנכ"ל המשרד ובתגובה – ננזף על ידי המערער. בית המשפט הזכיר כי א' לא זכרה כלל את שיחתה עם צוראל.

           המערער טען כי עדותו של צוראל מגמתית ובאה "לסגור עמו חשבון" מאחר וצוראל נאלץ לפרוש מתפקידו במשרד התיירות ובשל כך שלא קודם לתפקיד בכיר. לדבריו, עבודתו של צוראל במשרד התיירות היתה בעייתית. המערער אף ציין מכתב נזיפה שכתב לצוראל ביום 19.2.1999 כמניע לכך שצוראל מעליל עליו את תוכן השיחה האמורה עם א'. באי כוחו של המערער אף הפנו להתבטאותו של צוראל בחקירתו במשטרה בה כינה את יועציו ועוזריו של המערער כ"כנופיה". לטענת המערער דבריו של צוראל הונעו ממניע של נקמה. בית המשפט דחה טענות אלה וקבע שעדותו של צוראל הינה עדות מינורית על שיחה חריגה שתוכנה נחקק בזיכרונו. נקבע כי "עדותו של צוראל לא ניתנה מאהבתו ל-א' ולא משנאתו לנאשם". בית המשפט התרשם כי חוסר חיבתו של צוראל למערער לא העביר אותו על דעתו עד כדי אמירת דבר שקר לשמו. בית המשפט האמין לצוראל כי השיחה, שעליה העיד כשיחה חריגה, אכן התקיימה. עוד ציין בית המשפט כי צוראל הודה בהגינותו, כי הדברים ששמע מפי א' נשמעו לו בזמנו חריגים וחמורים והוא פקפק באמינותם אך שמר את ספקותיו לעצמו. לו רצה צוראל להעליל על המערער לא היה נוהג כפי שנהג. צוראל ייעץ ל-א' שתדבר עם המערער, פנה בעצמו למנכ"ל המשרד, כדי שזה האחרון ישוחח עם א' וזאת מבלי שפירט למנכ"ל את תוכן השיחה עם א'. לא כך מצופה שינהג מי שרוצה להעליל על המערער עלילת שקר. בית המשפט העריך כי לאחר תגובתו של המערער באמצעות מנכ"ל המשרד, החליט צוראל שלא לריב את ריבה של א', אשר ממילא חשד באמיתותה. התנהגותו של צוראל לאורך השנים, ושתיקתו, על אף שהנושא שב והציף את זכרונו, מלמדות כי מדובר בעד נטול רצון נקם. דווקא חשיפת הדברים בבית המשפט מעמידה את צוראל במצב מביך, לאור העובדה שלא עשה דבר בזמן אמת בעניין תלונתה של א'. לפיכך, נקבע כי עדותו של צוראל מהווה חיזוק נוסף לעדותה של א'.

           ג.      עו"ד אליהו בן טובים – א' הזכירה את עו"ד אליהו בן טובים (להלן: עו"ד בן טובים) כמי שאליו פנתה לאחר שפוטרה מעבודתה במשרד התיירות והעידה כי רמזה לו על כך שהמערער הטריד אותה, אולם הוא בחר להתעלם מכך מאחר ופנתה אליו בעיקר בענייני דיני עבודה. עו"ד בן טובים העיד כי א' התלוננה בפניו על כך שהמערער הטריד אותה מינית וכי זו היתה לדבריה, הסיבה לפיטוריה. עו"ד בן טובים אף הציג תרשומת שנערכה על ידו בזמן אמת בעניין שיחתו עם א'. תרשומת זו נשמרה על ידו בכספת שבמשרדו לאור רגישות העניין. באותה תרשומת כתב עו"ד בן טובים כי א' ציינה בפניו כי המערער הטריד אותה מינית. עו"ד בן טובים העיד כי גם המילים "הציע" ו"נגע" שנאמרו על ידי א' ונמחקו על ידו בתרשומת, אכן נאמרו על ידה. הסיבה למחיקה היתה חוסר רצונו לעסוק בעניין הפיטורים על רקע הטרדה מינית וחוסר רצונו להמשיך ולשמוע את דבריה של א' לאחר שהבין כי מדובר במעשים החמורים מהטרדה מינית רגילה. מתוכנם של הדברים ברור כי עו"ד בן טובים שמר את התרשומת בכספת במשך כל אותן שנים מאחר ותוכנה היה חמור, חריג ורגיש. בית המשפט התרשם כי מדובר בעד אמין ומהימן שזכר את הדברים טוב יותר מש-א' זכרה אותם. נקבע כי התרשומת שנערכה בזמן אמת, כמו גם עדותו האמינה של עו"ד בן טובים, לא הותירו מקום לספק בדבריו ובכנות כוונותיו. עו"ד בן טובים הכיר את המערער מהיכרות קודמת ומעמד מתן העדות לא היה לו נוח. עדותו, כך נקבע, "חפה מכל אינטרס, קוהרנטית וראויה לכל אמון". עדותו של עו"ד בן טובים היתה, כך ציין בית המשפט, "אחד מהאדנים המחזקים הבולטים לעדותה של א'".

           ד.      דרור ניסן – דרור ניסן (להלן: ניסן) שימש כדובר סיעת חד"ש בכנסת בין השנים 1999-1993. ניסן היה פוגש את א' כאשר היתה מגיעה לכנסת במסגרת עבודתה ובינו לבין א' נקשרה ידידות. ניסן העיד כי א' דיברה על הטרדות מיניות מצידו של המערער אולם לא נכנסה לפרטים. הוא הציע ל-א' להתלונן במשטרה, אולם היא סירבה. לאחר סיום עבודתה של א' במשרד התיירות נותק הקשר בינה לבין ניסן והוא התחדש רק לאחר פרוץ הפרשה. בית המשפט לא קיבל את טענות ההגנה שניסתה להטיל דופי בעדותו, בהגינותו וביושרו של ניסן. עם זאת, בית המשפט קבע כי מה שמעיב במידת מה על מהימנות העד הוא שהוא ייחס ל-א' אמירה מסוימת נוספת בעניין המערער, אמירה שהוכחשה על ידי א'. עם זאת נקבע כי אין בנושא אמירה זו כדי לכרסם במשקלה הכולל של העדות לאור התרשמותו של בית המשפט מאמינותה של העדות, הנובעת מהמינוריות שבה, ומכך שאין בה החרפה של תיאורים מיניים בוטים. לא נאריך עוד בעניין זה. אין מדובר בעדות מרכזית.

           ה.      ירון ארמוזה – ארמוזה היה עד מפתח במשפט זה. הוא זה שהסב, כזכור, את תשומת ליבו של תנ"צ סגלוביץ' לעניינה של א'. ארמוזה הכיר כאמור, את א' בשנת 1996. בשנת 1998, בתקופת עבודתה של א' במשרד התיירות, הרגיש ארמוזה ש-א' לא מרוצה בעבודה. בשיחתו עם א', היא סיפרה לו שחוותה את אותו הסיפור "כמו איציק מרדכי". היא סיפרה שהמערער הטריד אותה מינית, והתעסק איתה. א' סיפרה לארמוזה, שהמערער התחיל עם הטרדות מילוליות: המערער אמר לה שהוא חושב עליה בלילות. החלו גם נגיעות. המערער ביקש מ-א' לבוא עם חולצה עם כפתורים ושהיא תפתח כפתור אחד, עוד ביקש כי תשתדל לבוא עם שמלות. במהלך שנת 1999 א' סיפרה לארמוזה שהמערער הגיע אליה הביתה, אך לא פירטה. בנוסף, א' סיפרה לו על סיטואציה שקרתה בלשכה בתל-אביב, בה המערער השכיב אותה בכוח וניסה לתקוף אותה. א' ציינה בפניו כי המערער "עשה לי מעשה שלא ייעשה". ארמוזה הרגיש ש-א' מתביישת לספר על זה ושזה מאוד קשה לה. עוד העיד ארמוזה כי הוא שמע מ-א' על ההתנכלות מצד המערער כלפיה, על כך שהמערער הפך אותה לאחת הפקידות הזוטרות, ועל כך שהמערער לא לקח אותה לסיורים כהרגלו, דבר שגרם לה למצוקה נפשית. הוא הפגיש את א', במועדים שונים, עם שני עיתונאים, אולם א' לא סיפרה להם דבר, ושניהם מסרו כי ללא פניה של א' למשטרה הם לא יפרסמו דבר. א' בחרה שלא לפנות למשטרה. בנוסף, העיד ארמוזה כי סיפר לאשתו דאז, ד"ר מיכל סלע (להלן גם: ד"ר סלע), שעבדה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, שהוא מכיר מישהי שעברה תקיפה על ידי המערער. ד"ר סלע אמרה לו שללא פנייה של הנפגעת עצמה לא ניתן להכריח אותה לעשות דבר והמרכז לא יכול לסייע לה. ארמוזה סיפר ל-א' על המרכז אך ציין כי אינו יודע אם היא פנתה לקבלת עזרה. אולם, לפי עדותה של ד"ר סלע, עליה נעמוד בהמשך הדברים, א' שוחחה עמה בטלפון.

           לאחר מסירת ההודעה הראשונה של א' (עליה עמדנו לעיל) הפגיש ארמוזה את א' עם ח"כ יחימוביץ, הוא סבר שיחימוביץ תוכל לסייע. לאחר שהשתיים נפגשו אמר ארמוזה ל-א' שהוא יודע מח"כ יחימוביץ שהיא נאנסה פעמיים. בשלב זה סיפרה לו א' פרטים נוספים. היא סיפרה כי המערער קיים איתה יחסי מין בלשכה בתל-אביב, השכיב אותה בכוח וחדר אליה. היא סיפרה על האירוע שארע בדירה, וסיפרה כי גם באותו מקרה ניסה המערער לתקוף אותה אך ללא הצלחה. על מעשה האונס במלון, לעומת זאת, לא סיפרה א' לארמוזה אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר שהחלה בטיפול פסיכולוגי. בית המשפט קבע כי עדותו של ארמוזה מהימנה ומשקפת התבטאויות נוספות מפי א' במועדים שונים על ציר הזמן. בית המשפט חזר לנושא מהימנותו של ארמוזה בפירוט בהמשך הדברים, והדברים יובאו בהקשר אחר.

ו.        ד"ר מיכל סלע – בין השנים 2001-1996 ריכזה ד"ר סלע פניות של מתלוננות במרכז לנפגעות תקיפה מינית בירושלים ונחשפה באמצעות ארמוזה לסיפור הטרדתה של א' על-ידי המערער. לאחר הגשת כתב האישום נגד המערער במרץ 2009, התקשרה ד"ר סלע לבאת כוח המשיבה, עו"ד עמיאל, אותה הכירה, ואיחלה לה הצלחה. באותה שיחה ציינה ד"ר סלע כי גם היא שוחחה עם א' בעבר בעניין. לבקשתה של עו"ד עמיאל, אמרה ד"ר סלע כי תבדוק אם ישנה תרשומת של אותה שיחה. לאחר בדיקה שנערכה על ידי המנהלת הנוכחית של המרכז, אכן נמצאה תרשומת שיחת הטלפון של ד"ר סלע עם א', בה רשמה ד"ר סלע: "התקשרה א' מספר טלפון... הוטרדה על ידי בכיר ביותר בכנסת – חושבת מה לעשות. הבטחתי סודיות, מיכל (-)". מהתרשומת שהתאריך המופיע עליה הוא 18.6.2000 עולה כי כבר במועד זה התלוננה א' על הטרדתה המינית על ידי המערער. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה "שתלה" ד"ר סלע את הרישום. נקבע, כי לו חפצה ד"ר סלע ברעתו של המערער, היא לא היתה צריכה להמתין תקופה של כתשע שנים מאז אותה שיחה. עוד נקבע, כי הסתרת זהותו של המערער ביומן אינה עולה בקנה אחד עם כוונה לפגוע במערער. עדותה של ד"ר סלע והתרשומת, כך נקבע, יש בהן כדי לחזק את עדותו של ארמוזה באשר לתלונותיה של א' בפניו בעניין הטרדותיו המיניות של המערער כבר בשנים 2000-1999, והן מחזקות גם את עדותה של א'. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה מאחר ו-א' לא זכרה שהשאירה את ההודעה ייתכן ומישהי אחרת השאירה את ההודעה בשמה. נקבע, כי מספר הטלפון שנמסר היה מספר הטלפון של א'. מעדותה של ד"ר סלע עלה פרט נוסף שלא הופיע בתרשומת, בדבר התלבטותה של א' אם להגיש תלונה מאחר ועמדה אותה עת בפני אירוע משמעותי בחייה – פרט שלא יכול היה להימסר על ידי מתחזה. עוד נקבע, כי אין חשיבות לכך שמדובר בתלונה על "הטרדות" ולא על "אונס". החשיבות של התרשמות היא בעצם התלונה בדבר מעשים בעלי גוון מיני ש-א' ייחסה למערער כבר בשנת 2000, שנים לפני פרוץ הפרשה.

ז.        אדר פרימור - עיתונאי בעיתון "הארץ" (להלן: פרימור), התוודע ל-א' באמצעות ארמוזה אותו הכיר פרימור עוד מתקופת לימודיו בבית ספר תיכון. פרימור העיד, שערב הבחירות לנשיאות בשנת 2000, סיפר לו ארמוזה אודות הטרדתה המינית של א' על ידי המערער. הוא רצה לשמוע פרטים כדי להעבירם לגורם המתאים בעיתון (מאחר והוא עצמו עסק בתחום חדשות החוץ). לשם כך הוא שוחח עם א' פעמיים בטלפון ונפגש איתה פעם אחת על מנת לשמוע ממנה את סיפורה. פרימור העיד כי א' נמנעה מלמסור פרטים, היא היתה מאוד פסימית, לא שיתפה פעולה, ציחקקה במבוכה ולא רצתה להיכנס לעניין. עדותו של פרימור עשתה על בית המשפט רושם מהימן. היא היתה מינימליסטית והעד השתדל לדייק בתיאור פרטי השיחה שהיתה במהלך המפגש היחיד שלו עם א'. עוד קבע בית המשפט, כי למרות ש-א' לא מסרה לפרימור שום פרט ממשי יש לעדותו חשיבות רבה מאחר והיא מפריכה את טענת המערער בדבר תיאוריית העלילה בשל רצונה של א' לנקום במערער. נקבע, כי לו רצתה א' לנקום במערער היתה יכולה לעשות זאת באמצעות פרסום בעיתון, ערב בחירתו לתפקיד נשיא המדינה.

ח.       העיתונאית אילנה דיין – מדבריה של א' עלה כי היכרותה עם אילנה דיין (להלן: דיין) היתה לאחר בחירתו של המערער לנשיאות המדינה, כאשר דיין היתה בין העיתונאים שהתקשרו ל-א'. דיין אמנם לא אישרה בעדותה כי פנתה ל-א' לאחר בחירתו של המערער לנשיאות המדינה, אולם בית המשפט קיבל את גרסתה של א'. נקבע כי השיחה השנייה שהתקיימה בין השתיים בשנת 2005, ועליה נעמוד מיד, היתה מעין "שיחת המשך" לשיחה קודמת בנושא. ומכאן לפגישתן של א' ודיין במהלך שנת 2005: דיין פגשה את א' בסופר פארם בירושלים. א' שאלה את דיין אם עדיין לא מצאו כלום נגד המערער. דיין לא זכרה את תוכן השיחה עם א' אבל זכרה שמדבריה של א' השתמע שיש לה מה לספר על המערער ושהיא מדברת בהקשרים של הטרדה מינית או עבירות מין של המערער כלפיה. בית המשפט קבע כי עדותה של דיין מהווה ציון דרך נוסף להתבטאויותיה של א' בדבר הטרדתה המינית במועדים קודמים, וסותרת את הטענה בדבר המצאה מאוחרת ממניע של נקם.

49.      הנה כי כן, בית המשפט מנה שורה ארוכה של עדים באוזניהם התלוננה א' כי המערער עשה בה מעשים מיניים וזאת במועדים שונים, שנים לפני פרוץ הפרשה. בתלונות אלה לאורך השנים מצא בית המשפט חיזוק לעדותה של א'.

השיטות בהן נקט המערער

50.      בית המשפט דן בשיטה שאפיינה את התנהגותו של המערער כלפי א'. נקבע כי מהתנהגותו של המערער נלמד כי בשלב הראשון נהג המערער לקרב ו"להמליך" את א' ובשלב השני, עם בוא סירובה של א' – נהג בה המערער בדרך של ריחוק, מידור והשפלה.

"תקופת המלוכה"

51.      מהודעותיה ועדותה של א' עולה כי בתקופת העסקתה הראשונה, האדיר המערער את מעמדה בלשכה. תקופה זו כונתה בפיה "תקופת המלוכה". א' זכתה לגיבוי מלא מן המערער, היתה לה כניסה חופשית ללשכתו, שליטה מלאה ביומנו ובקביעת הלו"ז. היא הוזמנה לכל הסיורים והאירועים של הלשכה והשתתפה בהם. במהלך תקופה זו, התקיים תהליך שבו החל המערער, באופן הדרגתי, לגבות את "התמורה" בעבור "המלכתה" של א'. הדבר החל בהטרדות מילוליות, המשיך לשליחת ידיים, חיבוקים וליטופים, נגיעות בחזה וכל זאת בתקווה שבסופו של התהליך תתרצה א' ותקיים עם המערער יחסי מין בהסכמה. בתקופת "המלוכה" העניק המערער ל-א' תשומת לב אישית שהתבטאה בשיחות טלפון מרובות, ביום ובלילה, וכן בהענקת מתנות: סט עגילים, שוקולדים וסט בשמים קטנים. בעניין העגילים הרחיב בית המשפט את הדיבור: א' העידה כי כשחזר המערער מאחת מנסיעותיו לחו"ל הוא העניק לה קופסא ובה שישה זוגות עגילים. המערער נשאל בחקירתו על עניין זה ומסר, בתחילה, שלא זכור לו שהוא קנה עגילים ולא זכור לו שהוא נתן כמתנה עגילים ל-א'. תשובה זו, כך קבע בית המשפט, השתנתה "מן הקצה אל הקצה" בחלוף תקופה של כשנתיים. המערער מסר כי לאחר שקרא את חומר החקירה נזכר שקנה את העגילים, כמתנות לבנות משפחתו. הוא טען כי א' גנבה ממנו את העגילים שהיו מונחים בשקית עם חומר משרדי אותה מסר לידיה עם שובו מחו"ל. המערער חזר על גרסה זו גם בעדותו בבית המשפט. בית המשפט דחה את גרסתו של המערער בעניין העגילים וקבע כי מדובר בגרסה כבושה שנמסרה כשנתיים לאחר שהמערער נחקר והכחיש שקנה את העגילים ונתן אותם ל-א'. כן נקבע, כי טענתו של המערער לפיה הוא נזכר בדברים לאחר קריאת חומר החקירה אינה משכנעת. לא ברור כיצד קריאת חומר החקירה עוררה את זיכרונו של המערער וגרמה לו לחזור בו מתשובתו לפיה לא קנה דבר ולטעון את ההפך. א' גם לא נחקרה במהלך עדותה בבית המשפט על גניבת העגילים, וההימנעות מהחקירה הותירה את גרסתה בעניין כבלתי מעורערת. בניסיונו של המערער להציג את א' כגנבת, חשף המערער את עצמו כמי שאינו דובר אמת, דבר שאף משליך על אמונו של בית המשפט בעדותה של א' לגבי מתנות נוספות שהמערער נתן לה.

52.      בהתייחס לשיחות הטלפון המרובות, שתוארו בעדותה של א', ציין בית המשפט כי בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט טען המערער כי מדובר היה בשיחות עבודה בלבד. בית המשפט דחה את גרסתו זו של המערער. נקבע שפלטי השיחות מלמדים על שיחות ליליות ארוכות בין המערער לבין א' ואלו סותרים את גרסתו של המערער לפיה לא ניהל שיחות בשעות הלילה, וכי את שעות הלילה הוא מקדיש למשפחתו. עוד צוין, כי לאחר שהמערער נחשף לקיומם של פלטי הטלפון הוא "ביצע תפנית חדה" ואמר ש-א' עברה משבר ותקופה קשה מאוד בחייה האישיים והיא נהגה לחלוק איתו את קשייה בשיחות טלפון אלה והוא הקשיב לה תוך הבנה והתחשבות. נקבע, כי גרסה זו "אינה אלא אמירת אי אמת" מאחר והיא עומדת בסתירה לדבריו של המערער בחקירתו במשטרה, בה הכחיש קיומן של שיחות ליליות. כן נקבע, כי באי כוחו של המערער נמנעו מלעמת את א' עם גרסתו החדשה של המערער, והדבר מחזק את מסקנתו של בית המשפט כי המערער אינו דובר אמת. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלותו בעניין זה (שינוי הגרסה) דומה להתנהלותו בעניין העגילים ולפיכך נקבע כי דבריו של המערער אינם אמינים ולא ניתן לסמוך עליהם.

53.      ההגנה ביקשה ללמוד מדבריה של א' על תקופת מלכות תמיכה לטיעון חלופי שהעלו, שעוד ידון בהרחבה, לפיו אם יוכח כי התקיימו יחסים בין א' למערער הרי שאלו התקיימו בהסכמתה ומרצונה. בית המשפט הבהיר כי א' מעולם לא הגדירה את תקופה "המלוכה" כתקופה ה"מאושרת" בחייה. היא סייגה הגדרה זו ל"מלוכה בעבודה" שאין לה קשר לאושר. בית המשפט קבע כי יש לבחון דברים אלה מנקודת מבטה של א' שראתה במקום עבודתה כמנהלת לשכת שר מקום גאווה ועמדה של כוח ושררה. היתה זו תקופת מלכות בעבודה במנותק מתחושות הפגיעה וההשפלה עמן החליטה א' שלא להתמודד. לכל אלה התווסף הצורך הכלכלי שלה במשכורת.

54.      א' טענה כי שינוי היחס של המערער כלפיה נבע מסירובה לקיים עימו יחסי מין ומהתנגדותה לשני מעשי האונס שחוותה. המערער עיכב את תפקידה כרל"שית, העליב והשפיל אותה וגרם לכך שאנשים ישלחו לה שלל מכתבים בעניין חוסר תפקודה, כביכול. המערער לעומתה טען כי פיטוריה היו על רקע אי התאמה מקצועית והוא עצמו לא שינה את יחסו כלפיה. אין אנו רואים צורך לפרט את מצעד העדים מהלשכה שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפרטי פרטים, לשאלה אם א' היתה קשוחה כלפי העובדות בלשכה שכן לעדויות אלה אין נגיעה לשאלה אם היה או לא היה אונס. בית המשפט מצא כי היתה ירידה במספר הסיורים בהם השתתפה א'. מדו"ח הנוכחות של א' עולה כי ביולי 1998 פסקו הסיורים המאושרים וישנה גם ירידה דרמטית במספר ההתקשרויות של המערער ל-א'. על כך שהיחסים בין המערער ל-א' נעצרו בשלב מסויים למד בית המשפט דווקא מפי עדת ההגנה, רויטל סבג. בית המשפט לא קיבל את הסברי המערער לפיהם במשך הזמן למד מפי עוזריו על תפקוד בעייתי של א', וזאת כשהוא היה עמה בקשרי עבודה הדוקים ביותר. בית המשפט קבע כי המערער לא היה מעסיק את א' 14 חודשים כמנהלת לשכה לו ידע שתפקודה לקוי וכי המידור ההדרגתי והתכתובות בעניין התפקוד הלקוי נועדו להצדיק את מכתב הפיטורין. נקבע, כי המערער "הכשיר את הקרקע" בסיוע עוזריו הנאמנים כך שיהיה בידו תיעוד שיתמוך בטענתו - כי פיטורי א' הם על רקע אי התאמה מקצועית ותפקוד גרוע ורק אז הודיע ל- א' על פיטוריה במכתב ארוך ומנומק.

עדות שיטה ומעשים דומים

55.      בהחלטתו מיום 10.9.2009 שגם עליה נסוב הערעור, התיר בית המשפט את שמיעת עדויותיהן של עדות נוספות אשר העבירות אותן ייחסו למערער התיישנו ושכונו בהליך: "המתלוננות המתיישנות". בית המשפט התיר את שמיעת עדותן של רוב "העדות המתיישנות" שהמאשימה ביקשה להשמיע, כיוון שסבר כי הערך הראייתי בעדותן גובר על הפגיעה במערער בכל הנוגע לחשיפת עברו והכתמת שמו. כדי שלא לקטוע את רצף הדיון באישום הראשון נסתפק כאן בציון כי בית המשפט מצא קווי דימיון רבים בין השיטה בה פעל המערער כלפי א' לשיטה בה פעל כלפי א.כ. חברתי השופטת ע' ארבל הרחיבה בחוות דעתה בפרק הדן בנושא הן בסוגיות המשפטיות והן בסוגיות העובדתיות המתעוררות בעניין זה ואני מצטרפת לכל אשר כתבה.

הטענה בעניין עדות כבושה

56.      בית המשפט ציין כזכור כי את הטענה בעניין החדירה באירוע בלשכה בתל-אביב, השמיעה א' לראשונה במשטרה במהלך חקירתה השנייה ביום 17.9.2006. בזמן אמת לא סיפרה א' לאיש על מעשי האונס. לפי עדות א' ועדות ח"כ יחימוביץ, א' השמיעה לראשונה דבריה בגין שני מעשי האונס ותקיפתה המינית בדירתה, בפגישתן שהתקיימה לאחר חקירתה הראשונה של א' במשטרה. עוד הוסיף בית המשפט, כי בחקירתה הראשונה, אף ש-א' נשאלה במפורש אם היתה חדירה באירוע שהתקיים בלשכה בתל-אביב, בחרה א' שלא לאשר קיומה של חדירה באירוע זה. בעדותה בבית המשפט, סיפרה א' שהיא לא סיפרה על מעשי האונס בהודעתה הראשונה במשטרה מאחר שהיה לה מאוד קשה לדבר על זה. גם האירוע בדירה, שבגינו יוחסה למערער עבירת מעשה מגונה בכוח, הוזכר לראשונה על-ידי א' במהלך החקירה השנייה מיום 17.9.2006. ולבסוף, את התלונה בדבר מעשה האונס במלון פלאז'ה בירושלים השמיעה א' כעבור זמן ניכר רק בהודעה השביעית מיום 18.2.2007. באשר למעשיו האחרים של המערער, הן המילוליים והן הפיזיים, העלתה א' את גרסתה הן בזמן אמת והן בסמוך לזמן אמת.

57.      בית המשפט בחן מקרוב את הסברה של א' לכבישת גרסתה. בית המשפט ציין כי איש לא נחלץ לעזרתה של א' וכי היא נותרה בודדה במערכה ללא כל גורם מסייע ותומך. משכך – חששה לחשוף את הפרשיה. זאת, בנוסף לרתיעה הטבעית והמוכרת של נפגעי עבירות מין מלחשוף ולשתף אחרים בסוד פגיעתם. צוראל לא סבר שהוא צריך להתייצב בחזית ולהתעמת עם המערער, "הבוס" שלו במשרד, על רקע תלונה שבזמן אמת היה לו ספק באמיתותה; עו"ד בן טובים לא הושיט יד מסייעת ל-א', אלא אטם אוזניו מלשמוע אודות הפגיעה המינית. הוא אף חשש שמא חשיפת העניין על ידו תגרום ל-א' באותה נקודת זמן נזק גדול יותר. העיתונאים, אליהם פנה ארמוזה לא היו מוכנים לפרסם דבר שאין להם לגביו ראיות של ממש, בהיעדר תלונה מפי א' ומחשש להגשת תביעת לשון הרע נגדם. גם ארמוזה לא עשה דבר פרט להפגשתה של א' עם שני העיתונאים הנזכרים, והפנייתה לד"ר מיכל סלע ממרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. רק לאחר שש שנים ולאחר התפוצצות הפרשה מסר ארמוזה את שמה של א' כמי שנפגעה מינית על ידי המערער, לראש הצח"מ, ובהמשך הפגיש אותה עם ח"כ יחימוביץ על מנת שתתמוך בה נפשית. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אפילו ניסיונה של א' לספר לאביה על העניין נתקל במבט המביע ש"חרב עליו עולמו", דבר שהרתיע אותה מלהמשיך ולדון בנושא. לפנייתה של א' למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולשיחתה עם ד"ר מיכל סלע, לא היה המשך, בין היתר, לאור רתיעתה של א' מחשיפה.

58.      בעניין אירוע האונס במלון, הפנה בית המשפט לחקירתה השביעית של א' בה הסבירה כי לא סיפרה על האונס במלון בחקירתה הראשונה מאחר והיה לה "קושי רגשי עם הסיפור הזה" ובאותה עת טרם החלה בטיפול הפסיכולוגי. כן ציינה כי היו לה רגשות אשמה לגבי האירוע ולקונוטציה שמעלה בית מלון.

59.      הסבריה של א' לשתיקתה בזמן אמת ובמשך השנים שלאחר מכן היו מקובלים על בית המשפט. לא ניתן לומר ש-א' שתקה לחלוטין במהלך התקופה מאחר והיו כפי שתואר התבטאויות שונות של א' המעידות על פגיעה מינית. לפיכך, נקבע כי אין מדובר בכבישה מוחלטת ומלאה.

ראיות חיזוק לאונס במלון

60.      בית המשפט קבע כי למעשה האונס במלון בירושלים נמצאו ראיות תומכות חיצוניות עצמאיות המהוות חיזוק לעדותה של א', שהעידה שמדי פעם היתה מזמינה למערער חדר במלון פלאז'ה בירושלים לצורך מנוחה. נקבע כי דבריה של א' נתמכים במסמך המצביע על הזמנת חדר לשימוש יום למערער במועד אחר, ביום 17.2.1999. מהזמנה זו, כך קבע בית המשפט, ניתן ללמוד על קיומו של הנוהג עליו העידה א'. בנוסף, בית המשפט דחה את טענתו של המערער לפיה א' הזמינה את החדר ביום 17.6.1998 על חשבון המשרד לשימושה האישי (בניגוד לנהלים). החדר הוזמן על שם המערער לשימושו הוא. בית המשפט דחה את טענת המערער, לפיה לא הוא זה שהשתמש בחדר המלון שכן הוא אינו חתום על שום מסמך המעיד על כך. נקבע, כי אין זה סביר כי פקיד הקבלה במלון יבקש משר בישראל לחתום על מסמך לפני קבלת החדר וכי גם בהזדמנויות אחרות לא נדרש המערער לחתום על מסמך כלשהו. המערער מצידו הכחיש תחילה הכחשה גורפת כי השתמש במלונות בכלל ובירושלים בפרט ("מעולם לא עשיתי את זה"). גרסתו של המערער נדחתה משנמצאו מספר הזמנות בבתי מלון בירושלים על שמו. בנוסף, נקבע שעדותו של מר אלכס ברוטמן – נציג המלון, מחזקת שני נתונים נוספים בעדותה של א': האחד, שהחדר הינו "חדר רגיל" (כפי שהעידה גם א') והשני, כי הוא מצוי ב"קומה גבוהה" (גם כן כפי שהעידה א'). בית המשפט התעכב על רישומי השיחות מבית המלון והטלפון הנייד של א' וקבע כי הרישומים תומכים בעדותה של א' ואינם נוגדים אותה. לפי פלט השיחות היוצאות ממלון פלאז'ה בירושלים ביום 17.6.1998, נרשמה בשעה 18:16 שיחה באורך של 6 שניות, היוצאת מבית המלון למכשיר הטלפון הנייד של א'. פלט זה מתיישב עם פלט שיחות המתעד כניסת שיחה זו למכשיר הטלפון הנייד של א'. לפי מכתב הבהרה מחברת "סלקום", השיחה נענתה ולא נכנסה למשיבון. נקבע, כי בכך יש אישור לדבריה של א' כי בהגיעה למלון התקשר אליה המערער. לפי פלט השיחות של מכשיר הטלפון הנייד של א' – בשעה 18:19 נכנסה למכשיר הטלפון הנייד של א' שיחה בת 50 שניות מטלפון הרשום על שם משרד התיירות (בפסק הדין נכתב כי השיחה נכנסה מטלפון הרשום על שם משרד התחבורה. נראה שמדובר בטעות סופר, שכן עיון ב-ת/200 המפרט את השיחות הנכנסות למכשיר הטלפון הנייד של א' ועיון ב-ת/137ג' המלמד על הבעלות בקו הטלפון, מוביל למסקנה כי מדובר במספר הרשום על שם משרד התיירות). שיחת הטלפון הבאה שנכנסה למכשיר הטלפון הנייד של א' הינה שיחה שיצאה ממשרד התיירות בשעה 18:35, מה שהותיר פרק זמן של 15 דקות בו נשתררה "דממת אלחוט": בין 18:20 ל- 18:35 בטלפון הנייד של א'. במהלך 15 הדקות האלה, יכול היה האונס להתבצע, במיוחד לאור דברי א' כי אפיזודת האונס היתה קצרה מאוד, וכי לאחריה יצאה מהחדר ועזבה את המלון. על פי פלט השיחות בשעה 19:33 נכנסה שיחת טלפון ממשרד התיירות למכשיר הטלפון הקווי בביתה של א', באורך 25 שניות. בית המשפט דחה את טענותיו של המערער לפיהן ייתכן ו-א' התקשרה לביתה כדי למשוך הודעות או שמאן דהו אחר התקשר לביתה של א' והשאיר לה הודעה. בית המשפט קבע כי פלט השיחות מעיד על כך שבשעה 19:33 היתה א' בביתה. לפיכך השיחה הרשומה בקבלה של החדר לפיה נעשתה שיחה בשעה 19:37 מחדר המלון למשרד התיירות לא נעשתה על ידי א'. בית המשפט הוסיף וקבע כי אם היתה זו א' שהתקשרה לביתה למשוך שיחה, הרי שהדבר "ממקם" אותה במשרד התיירות ולא בבית המלון. בית המשפט דחה את האפשרות לפיה מאן דהו אחר התקשר לביתה של א' והשאיר לה הודעה מאחר ועובדי משרד התיירות ידעו כי ל-א' יש מכשיר טלפון נייד בו היא זמינה. בנוסף, נקבע כי אורך השיחה, 25 שניות, הינו פרק זמן ארוך החורג מגדר הסביר להשארת הודעה.

61.      בית המשפט הגיע למסקנה לפיה מכלול הראיות ועדותה של א', "ממקמים" את המערער ביום 17.6.1998 בחדר מספר 1817 במלון פלאז'ה בירושלים. עוד נקבע כי חיזוק נוסף ישנו בחזית המריבה הרחבה שפתח המערער בעצם העלאת הגרסה השוללת מכל וכל שימוש בחדרי מלון, כולל, ובמיוחד, ביום 17.6.1998. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי ראיות החיזוק שהובאו בעניין האירוע במלון מקרינות אמינות ומהימנות על מכלול גרסתה של א' ומחזקות אותה חיזוק משמעותי גם ביחס לשני האירועים האחרים.

 

טענות האליבי שבפי המערער

62.      הפרק הבא בפסק הדין עסק בטענות האליבי שהעלה המערער. תחילה התייחס בית המשפט לטענת האליבי שנטענה על ידי המערער ביחס לאונס במלון. בעניין זה הציגה ההגנה יומן משנת 1998 (ראו: ת/120) שהובא למשטרה על ידי המערער אשר נועד לקעקע את תלונתה של א' ולבסס טענת אליבי, לפיה המערער לא שהה כלל במלון פלאז'ה בירושלים ביום 17.6.1998 וזאת לאור סדר היום העמוס המופיע ביומן באותו היום. עיון ב-ת/120 מלמד כי ביום 17.6.1998 מצויינות שתי פגישות בהן נכח המערער, בשעות בהן על פי גרסתה של א' התקיים האונס. הפגישה הראשונה עם ד"ר רמי שקלים (להלן גם: ד"ר שקלים) רשומה בשעה 18:00 ואילו הפגישה השנייה עם מר מוטי רגב (להלן גם: רגב) רשומה בשעה 19:00. המערער טען לקיומה של פגישה נוספת באותו היום, עם מר חזי צאיג (להלן גם: צאיג) בשעה 18:30 וזאת לאור רישומה של הפגישה ביומנו של צאיג. בטרם אפנה להתייחסותו של בית המשפט לפגישתו של המערער עם צאיג אבקש להעיר כי לא נמצא דיון בפסק דינו של בית המשפט בשאלת הפגישה הרשומה עם ד"ר שקלים. כמו כן, לא נמצאה התייחסות בפסק הדין לפגישה הרשומה עם רגב מאחר ובית המשפט דחה את בקשת ההגנה להעיד את מר רגב בחו"ל בוידיאו קונפרנס. בהחלטתו מיום 15.3.2010 קבע בית המשפט, בין היתר, כי ההגנה היתה צריכה להגיש את בקשתה זו זמן סביר לפני פתיחת פרשת ההגנה ולא עשרה ימים לפני תום פרשת ההגנה, כאשר ברור לכל כי לצורך חקירת העד נדרשת התארגנות מול גורמי האכיפה בארצות הברית. בית המשפט אף ציין כי העובדה שמר רגב עזב את הארץ עוד לפני פתיחת ההליכים נגד המערער, היתה ידועה לבאי כוח המערער.

63.      המערער טען כי היומן, ת/120 היה מתעדכן בכל יום ולכן אין כל סיבה שלא לסמוך על הרשום בו כמשקף את המציאות להווייתה. א' לעומת זאת, העידה, כי מדובר ביומנו האישי של המערער ולא ביומן של הלשכה. לגרסתה: "זה לא היומן האמיתי. הוא בכלל לא הסתכל על זה. אין לזה קשר עם המציאות שקרתה". א' אמרה, שהמערער נהג להסתכל ביומן שלה, שהיה בבחינת "האורים והתומים".

64.      המערער מצידו, כך ציין בית המשפט, התייחס ליומן ת/120 ולמידת הדיוק שבו כאל "ספר דברי הימים". לטענתו, היומן עודכן גם רטרואקטיבית – "עדכון לאחור", ואם פגישה שהיתה רשומה ביומן לא התקיימה, אז היו מוחקים אותה, עם מחק (ולא בהעברת קו עליה). ואולם, בית המשפט קבע כי בחקירתו הנגדית של המערער התברר, כי טענת ה"עדכון לאחור" אין לה על מה שתסמוך. בהקשר זה הפנה בית המשפט לחקירתו הנגדית של המערער ממנה עלה, למשל, כי במועד בו טס המערער לשבוע לביקור בגרוזיה, כל הפגישות שהיו רשומות ביומן נותרו על כנן ולא נמחקו. גם כשטס המערער לשבוע נוסף בחו"ל, לא נמחקו כל הפגישות של אותו השבוע מהיומן. בית המשפט ציין כי אי דיוק הרישום ואי עדכונו זרוע לכל אורכו של היומן.

65.      טענת האליבי הנסמכת על היומן כ"ספר דברי הימים", כך קבע בית המשפט, קרסה מול עיני המערער. בחקירתו, הסתבר כי הוא לא העיד מזיכרונו אלא מן הרשום ביומן. לאחר שהמערער הבין כי לא ניתן לקבוע כי יומנו משקף את המציאות כהווייתה, הוא זימן את עד ההגנה חגי צאיג לחיזוק טענתו כי היה במשרדו ולא במלון. ואולם, בית המשפט קבע כי עדותו של צאיג שנסמכה אף היא על הרישום ביומן שלו (ראו: נ/53) משנת 1998 רק הרחיבה את הקרעים. התברר, כי לא זו בלבד שגם הרישומים ביומנו של צאיג אינם מדויקים, אלא שהם אף עומדים בסתירה לרישום ביומן של המערער, ככל שהדבר נוגע לפעילותם ועבודתם המשותפת של המערער וצאיג. בית המשפט קבע כי אי ההתאמות בין יומנו של צאיג לבין יומנו של המערער אשר פורטו בנספח 2 לסיכומי המשיבה אינן שנויות במחלוקת. בית המשפט דחה את הטענה כי יש לקבוע, לאור הרישום ביומנו של צאיג, כי ביום 17.6.1998 נערכה פגישה בין המערער לבין צאיג ועובד של צאיג בשם דוד מינגלרין (להלן: מינגלרין) בשעה 18:30. פגישה זו אינה רשומה ביומן של המערער. קרבתו של צאיג למערער הטילה צל כבד של מגמתיות על עדותו ונקבע כי קיים ספק לגבי מידת דיוקה ואמיתותה. צאיג גילה פעילות יתר לסיוע למערער בכך ששלח איש מחשבים מטעמו כדי לנבור במערכת הממוחשבת של מינגלרין שהיה כאמור כפוף באותה העת לצאיג, על מנת לשחזר רישומים ביומנו הממוחשב של מינגלרין. עוד נקבע, כי עדותו של צאיג לגבי אותה פגישה התבססה על הכתוב ביומן ולא על זכרונו. לפיכך, בית המשפט דחה גם את טענת האליבי המבוססת על הרשום ביומנו של צאיג.

טענת האליבי הנוגעת לאונס בלשכה בתל-אביב

66.      בעניין זה ציין בית המשפט תחילה כי המאשימה לא נקבה בתאריך מסוים בו ארע האונס אלא ציינה בכתב האישום כי הדבר נעשה "במהלך חודש אפריל 1998", בשעות הערב. בית המשפט ציין כי א' העידה שאינה זוכרת את התאריך המדויק, אך זכרה כי האונס התרחש לאחר אירוע בפארק באזור תל-אביב הקשור ליוצאי איראן. א' זכרה כי לא היה מדובר ביום הקבוע (יום חמישי) של השר בלשכה בתל-אביב. רק בהודעתה מיום 14.6.2007, קשרה א' לראשונה בין מה שהיא כינתה "אירוע הפרסים" שחל ביום 19.4.1998 לאונס בלשכה בתל-אביב. ביומנו של המערער ת/120 רשום כי ביום 19.4.1998 התקיים "אירוע יהדות איראן – "רוז'ה באע". א' ציינה כי בין שני מעשי האונס חלפו כחודשיים והסתבר כי את האירוע במלון יש למקם ב-17.6.1998. מועד זה הוא אכן כחודשיים לאחר האירוע של יהדות איראן. כמו כן, דפי הנוכחות של א' מעידים, שביום 19.4.1998 היא נסעה מירושלים לתל-אביב. נקבע, כי כל אלה הביאו את א' לקשור את אירוע האונס בלשכה ליום 19.4.1998. עם זאת נקבע, כי לא ניתן לקבוע בוודאות על פי עדותה של א' כי האונס בלשכה בתל-אביב אכן התרחש ביום 19.4.1998 וייתכן והתרחש ביום אחר. אולם, ההסתברות שהאונס בלשכה אכן בוצע בתאריך זה, הינה גבוהה ביותר.

67.      המערער מצידו, כך קבע בית המשפט, בחר להתמקד ביום 19.4.1998 ומיקד לגביו את כל הגנתו. המערער נאחז באישור שב"כ הנושא תאריך 20.7.2007 (ראו: ת/130), המאשר את נוכחותו באירוע יהודי איראן שהתקיים בפארק הלאומי ביום 19.4.1998, אירוע במהלכו אובטח המערער בין השעה 15:30 עד לעזיבתו בשעה 17:00. נקבע, כי סביב אישור שב"כ זה ובמיוחד לאמור בו באשר לשעת סיום האירוע, טווה המערער "מעין טענת אליבי", מבלי שטענה זו נטענה לא במשטרה ולא עם תחילת המשפט.

68.      לטענת המערער בבית המשפט, הוא שהה בבוקרו של יום 19.4.1998 בירושלים, משם הגיע בשעה 15:30, יחד עם נהגו הצמוד, לפארק הלאומי ברמת גן שם התקיים האירוע והוא שהה באירוע עד לשעה 17:00. משם נסע, לטענתו, ישירות לביתו בקרית מלאכי, כשהוא מסיע את אמו ברכבו. בית המשפט קבע, שלא ניתן לסמוך על דברי המערער, שכן אין מדובר על היזכרות (זיכרון) אלא על הסתמכות על תיעוד. בהתייחס לגרסתו בדבר הסעת אמו, נקבע כי בעדותו בבית המשפט "שיפץ" המערער את הגרסה שמסר בעימות בינו לבין א' (ראו: ת/19). בעוד שבעימות טען המערער כי הביא את אמו לאירוע, הרי שבעדותו בבית המשפט טען כי הגיע ישירות לאירוע מירושלים. את הסתירה בדבריו הסביר המערער בכך שלפעמים הוא היה מביא אותה וכי הדברים בעימות נאמרו בלהט. בנוסף, הביע בית המשפט תמיהה כיצד זכר המערער שהגיע לאירוע בשעה 15:30 כאשר ביומנו שלו, "ספר דברי הימים", נרשם דווקא שהאירוע מתקיים רק בשעה 17:00. נקבע כי טענתו של המערער לפיה הגיע בשעה 15:30 מסתמכת כנראה על הרשום באישור השב"כ.

69.      בית המשפט הוסיף וציין, כי המערער טען כי באותו אירוע הוא היה מאובטח באבטחה צמודה. טענה זו אינה נכונה שכן על פי עדות איש השב"כ שהעיד בעניין ואישור השב"כ בגין סיכום האירוע נאמר, כי האבטחה היתה אבטחת "מעטפת", והמערער לא היה מאובטח באבטחה צמודה. המערער הוסיף והעיד כי בנסיעתו חזרה לקרית מלאכי הרכב היה נהוג בידי נהג מחליף. נקבע, כי במהלך חקירתו הנגדית התחזקה המסקנה לפיה זיכרונו של המערער אינו זיכרון של ממש אלא תוצאה של עיון ודיווח מתוך מסמכים. בית המשפט דחה את טענתו של המערער כי זכר שהאירוע התקיים בשעה 15:30 ולא בשעה 17:00 כבכל שנה בשל ביטול ישיבת ממשלה באותו יום. בעניין זה אף נקבע כי טענה שהעלה המערער לפיה דווקא הרישום "ממשלה" ביומנו בשעה 9:00 בבוקר הזכירה לו כי לא התקיימה הישיבה, היא טענה תמוהה ועומדת בניגוד לדבריו לפיהם יומנו היה מעודכן ומדויק.

70.      בהמשך, התייחס בית המשפט לעדותו של הנהג המחליף, צוריאל גלאם (להלן גם: גלאם). בפתח הדברים הביע בית המשפט תמיהה על כך שהמערער הצניע את הקשר הטוב והמיוחד שהיה לו עם גלאם, שהוא חבר ילדות של בנו של המערער. גלאם העיד כי המערער הוא שהביא אותו לעבודה במשרד התיירות, וכי לא ייתכן שאין הוא זוכר אותו מהבית. בית המשפט קבע כי לא היה מקום להתעכב על יחסי הקרבה בין גלאם לבין המערער שכן על פי הדין הכל כשרים לעדות, ועדות מוערכת על פי תוכנה ולא על שום קרבה לבעל דין, אולם במקרה דנן המערער היה זה שהתעקש להכחיש את יחסי הקרבה.

71.      אשר לעדותו של גלאם לגופה: גלאם העיד, כי שימש ביום 19.4.1998 נהג מחליף והסיע את המערער מהאירוע ברמת גן לקרית מלאכי יחד עם אמו של המערער. בית המשפט התרשם כי עדותו של גלאם היתה מגמתית, מוזמנת, ונתפרה לפי צרכיו הספציפיים של המערער. יתרה מכך, גלאם הגיע לבית המשפט עם יומנו שלו (ראו: נ/52), המכיל רישום לפיו הוא עבד עם המערער ביום 19.4.1998 "עבודה עם השר רגיל". גלאם לא זכר אם היו באירוע אישים חשובים, או אם ראה את המערער על הבמה. בית המשפט קבע, כי די בזיכרונו הסלקטיבי של גלאם ובהתנהגותו של המערער בהצנעת אופי היכרותו עמו, כדי לדחות את עדותו של גלאם ולא להשתית עליה כל ממצא.

72.      בשלב הבא, עבר בית המשפט לבחון את ההיתכנות כי ב-19.4.1998 ארע האונס בלשכה בתל-אביב. באי כוחו של המערער טענו כי גרסתה של א' אינה אפשרית שכן אם המערער שהה בפארק משעה 15:30 עד השעה 17:00 ואז נסעו א' והמערער ללשכה בתל-אביב, הדבר אינו מסתדר עם פלטי השיחות המצביעים על כך שבשעה 17:58 ובשעה 18:09 נרשמות שיחות יוצאות מהטלפון שברכבו של המערער אל הטלפון הנייד של א', האמורה לכאורה להימצא עימו. בית המשפט דחה טענה זו של ההגנה. ראשית, נקבע כי ייתכן כי האונס בוצע ביום אחר ולא ביום 19.4.1998. מעבר לכך, נקבע כי האונס יכול היה להתרחש לאחר השעה 18:09 והדבר מתיישב עם פלט השיחות ועם דבריה של א' לפיהם האירוע התרחש בשעת דמדומים. עוד נקבע, כי לא הוצגה כל ראיה לפיה המערער אסף את א' בשעה 17:00. בשעה זו רק נסתיימה אבטחתו של המערער על ידי השב"כ. נקבע, כי סביר להניח כי יחלוף פרק זמן ממשי עד שתיכנס א' לרכבו של המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי פלט השיחות היוצאות מן הטלפון שברכבו של המערער מלמד על "דממת אלחוט" בין השעה 18:09 לבין השעה 19:27. פרק זמן זה מאפשר את הנסיעה מהפארק ברמת גן ללשכה בתל-אביב וביצוע מעשה האונס. עוד נקבע, כי חיזוק לכך ניתן למצוא בשיחות רבות של המערער אל א' לפני האירוע ולאחריו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסתו של המערער לפיה בתום האירוע, בשעה 17:00 נסע ישירות לקרית מלאכי להחזיר את אמו לביתה אינה מתיישבת עם פלט השיחות לפיו נעשו סדרה של שיחות ממכשיר הטלפון שברכבו של המערער בין השעות 19:27 ועד השעה 20:34. בית המשפט אף הביע תמיהה על כך שאחת השיחות, בשעה 20:02, היתה לביתו של המערער עצמו. הדבר מעורר תמיהה, כך נקבע, מאחר והמערער היה אמור לפי גרסתו להיות בביתו.

73.      בית המשפט אף קבע, כי פלט השיחות הנכנסות לטלפון הנייד של א' מתיישב עם גרסתה או לפחות אינו סותר אותה. ככל הנראה רק בשעה 18:09 חברה א' למערער והצטרפה לרכבו. השיחה הנכנסת הבאה לנייד של א' הייתה בשעה 19:25 והיא בסיום האירוע "ואף בה אין כל בעיה". לפיכך, דחה בית המשפט את טענת האליבי ביחס ליום  19.4.1998 המתבססת על עדות המערער ועל עדותו של גלאם ואף דחה את התזה לפיה לוח הזמנים אינו מאפשר את ביצוע מעשה האונס על ידי המערער.

הביטויים לאי ההסכמה ולהתנגדויותיה של א' ולשימוש בכוח מצידו של המערער

74.      כפי שצוין בתחילת הדברים העבירות בהן הואשם המערער נבחנו על פי נוסחו של חוק העונשין במועדים הרלוונטיים. מניסוחו של חוק העונשין במועדים הרלוונטיים, כפי שתואר בתחילת הדברים, עולה, כך ציין בית המשפט, כי היה על התביעה להוכיח בנוסף למעשה עצמו גם כי המעשה נעשה שלא בהסכמתה החופשית של המתלוננת וכי המעשה נעשה תוך שימוש בכוח (ראו: עניין טייב שנזכר לעיל).  בהתייחס לרכיבי עבירת האונס, קבע בית המשפט תחילה כי את גרסאות הצדדים יש לבחון על רקע היחסים שהיו בין המערער לבין א' כאשר מדובר באונס שבוצע בין אנשים קרובים, בין ממונה למי שהיתה כפופה למרותו. בית המשפט הדגיש כי עניין זה מקבל משנה חשיבות לאור טענת ההגנה החלופית לפיה א' שיתפה פעולה עם המערער והסכימה למעשים. חוסר השוויון בין המערער לבין א' היווה גורם משפיע על התנהגותה ואופי תגובותיה בכל הנוגע לגילויי אי ההסכמה ולהבעת התנגדות למעשים.

75.      מחומר הראיות, כך נקבע, ניתן ללמוד על ביטויי אי ההסכמה של א'. לגבי מעשי ההטרדה תיארה א' בהודעתה הראשונה את תגובתה לפיה היא חייכה והיתה נבוכה. בית המשפט קבע כי מדובר בפחד שבעקבותיו בא הצורך לרצות את המערער, הבוס של א', "שר בישראל", כלשונה של א', המנצל את הסמכות והמרות שלו. א' הגיבה להטרדותיו המילוליות של המערער במבוכה ובהחלפת נושא השיחה לענייני עבודה. בהתייחס להטרדותיו המיניות שהתבטאו למשל בנגיעות וליטופים, נקבע כי א' הגיבה בהתחמקות. בית המשפט הפנה לדבריה של א' בהתייחס לבקשתו של המערער כי תעמוד ליד הספרייה מהם עולה כי היא נענתה לבקשתו מאחר וחששה כי יפטר אותה או יכעס עליה וציינה כי "שום דבר לא היה בהסכמתי". בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שהמלל בו השתמשה א' כדי להבהיר למערער את אי הסכמתה לא היה בוטה, היה ברור כי א' אינה מסכימה למעשיו. עוד צוין, כי בהודעתה החמישית הסבירה א' כי הסכימה לעמוד ליד שולחן העבודה של המערער, למרות שידעה כי הוא עלול לגעת בה, מאחר ולא היתה לה ברירה. נקבע כי בכדי להתמודד עם נגיעותיו של המערער בחזה של א', זו האחרונה הצמידה ניירות לגופה. אירוע זה מלמד אף הוא, כך נקבע, על התנהגותה של א' שהביעה את אי ההסכמה לא בצעקות רמות, בהדיפה, בבעיטה או באגרסיביות, אלא בדרך של "תמרוני התחמקות" וזאת על מנת שלא להכעיס או להביך את המערער.

76.      באשר לבחינת ביטויי אי ההסכמה לאירוע בלשכה, הפנה בית המשפט לדבריה של א' בהודעתה (ראו: ת/106א) מהם עולה כי א' חשה שאינה יכולה "להעיף אותו באיזה בעיטה" מאחר ומדובר בבוס שלה. ואולם א' הבהירה כי חרף המינוריות של הביטויים והמעשים בהם נקטה כדי להביע למערער את אי הסכמתה, אלה היו ברורים לאורך כל הסיטואציה. בית המשפט קבע כי תיאוריה של א' לגבי האירוע עונים על הדרישה להפעלת כוח. בית המשפט הביא תיאורים מפי א' לפיהם א' תיארה, בבכי, מאבק על מכנסיה: המערער משך אותם למטה והיא למעלה שוב ושוב ולבסוף גבר עליה והיא הגיעה למצב של שכיבה לחלוטין על הרצפה, והתנגדה עם גופה ובמילים, לא בצעקות, אך המערער חדר לתוכה, התנגדותה התבטאה במילים ובתנועות גוף. המערער היה כבד ממנה והיא ניסתה להתנגד לו בידיים. בית המשפט מסכם לעניין זה כי אף שאין המדובר באלימות קשה ומכאיבה, זהו שימוש בכוח העונה על דרישות החוק.

77.      בהתייחס לאירוע במלון, נקבע כי א' תיארה בהודעתה את התנגדותה, וציינה כי ההתנגדות הייתה מאוד קטנה מאחר ולא יכלה להתנגד בעוצמות ובכוח פיזי חזק מכיוון שמדובר בבוס שלה. א' אף ציינה כי לא יכולה היתה לסרב לבקשתו של המערער לעלות לחדר המלון לאור יחסי המרות של המערער וניצול המעמד שלו. א' תארה לגבי אירוע זה כי המערער התקרב והיא התרחקה. המערער היה עליה ושוב היה מאבק על הורדת מכנסיה, כל העת היה מאבק, בית המשפט סיכם כי אף באירוע זה מתואר מאבק, נפילה על המיטה ומאבק על הורדת המכנסים.

78.      א' דחתה טענה שהועלתה לפיה הסכימה כי המערער יבוא לדירתה וציינה כי לא יכלה להתחמק מכך. א' הסבירה כי בדירה, כשהיא עמדה עם הגב לארון, נצמד המערער אליה והכניס את ידו לחזה. או אז הדפה אותו א', כשהוא נצמד והיא מתרחקת, עד שנתקעה בארון והדפה אותו. נקבע, כי פעולת ההדיפה בליווי האמירה "די, די" שהשמיעה א' מהווה ביטוי לאי הסכמה ולהתנגדות. עוד צוין כי את העובדה עליה העידה א' כי השניים עלו לדירתה בחושך, הסבירה א' בחשש לשמה הטוב ולרצונה שלא להראות עם גבר נשוי, הבוס שלה, בלילה בדירתה.

79.      בסיכום הדיון בעניין העדר ההסכמה והשימוש בכוח, קבע בית המשפט כי מצטיירת תמונה לפיה גילויי אי ההסכמה מצידה של א' היו מינוריים ולא אגרסיביים והושפעו באופן ישיר מן העובדה כי מדובר בבוס שלה, שר בישראל וסגן ראש הממשלה. עם זאת, נקבע כי מדובר בגילויי אי הסכמה ברורים שנאמרו גם במלל מפורש וגם בתנועות גוף מתחמקות. גם רכיב הכוח הוכח לגבי המעשים שיוחסו למערער. בהתייחס לאירוע בדירה, נקבע, כי הצורך של א' להפעיל כוח על מנת להדוף את המערער מוכיח כי הוא שהפעיל עליה כוח בראשונה. בהמשך, קבע בית המשפט כי התיאורים אותם תיארה א' בעדותה בבית המשפט ביחס לאירוע בלשכה בתל-אביב מלמדים כי הופעל כוח על ידי המערער. נקבע, כי מדבריה של א' עולה כי בינה לבין המערער התרחש מאבק כאשר המערער ניסה להוריד את מכנסיה והיא התנגדה וניסתה להדפו. בכוח משקלו הצמיד אותה המערער לרצפה עד כי לא הצליחה לנוע ובתנועות אגן פישק את רגליה. בית המשפט הוסיף וקבע כי על אף שלא מדובר באלימות קשה ומכאיבה, עדיין ישנו שימוש בכוח העונה על דרישות החוק. בהתייחס לאירוע במלון נקבע כי גם באירוע זה מתואר על ידי א' מאבק, נפילה על המיטה ומשיכת המכנסיים למרות התנגדותה של א' שמשכה אותם חזרה. כל המעשים שתוארו על ידי א' הינם, כך נקבע, מעשים מובהקים של הפעלת כוח שנעשו על מנת לאפשר למערער לבצע את מעשה הבעילה. התקיימו איפוא היסודות הנדרשים לצורך הוכחת עבירת האונס.

טענות נוספות שהעלתה ההגנה

80.      בית המשפט בחן טענות הגנה נוספות שהעלה המערער. תחילה נבחנה הטענה בדבר "זיהום" עדותה של א' על ידי ארמוזה ועל ידי ח"כ יחימוביץ. לטענת ההגנה לארמוזה וח"כ יחימוביץ כוונה לפגוע במערער.

81.      בית המשפט דחה את טענת ההגנה, לפיה לארמוזה היה מניע נסתר וקבע, כי ארמוזה נחשף לדברי א' בנוגע למעשים שביצע בה המערער במהלך התקופה שבין 1999 ל- 2000 ולאחר שפוטרה מעבודתה במשרד התיירות. א' מצאה בארמוזה אוזן קשבת וכתף תומכת. על אף שארמוזה ידע על התלונות עוד בשנת 2000-1999, הוא לא עשה דבר מיוזמתו על מנת להביא את תלונת א' בפני המשטרה ולא דחק בה לעשות כן.  שתיקתו של ארמוזה במהלך התקופה משנת 2000 ועד לפרוץ הפרשה, טופחת על פני תזה שהיה לו מניע חזק לפגוע במערער. בית המשפט ציין כי ארמוזה העיד כי הוא רצה שהדברים ייחשפו על ידי א' מתוך אמונה ושכנוע פנימי ולא מתוך כך ש-א' נדחפה על ידו לעשות כן שלא מרצונה. עוד עולה מעדותו, כי למרות שידע על האונס השני לא סיפר זאת במשטרה כל עוד א' עצמה נמנעה מכך. בנוסף, נקבע כי ארמוזה עצמו לא ידע על הרישום ביומן המרכז הסיוע. נודע לו על כך רק מפי בא כוח המערער בעת החקירה הנגדית. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת כי א' וארמוזה דיברו ביניהם במהלך החקירה אולם נקבע כי מעורבותו לא "זיהמה" את גרסתה של א'. בית המשפט התרשם מארמוזה כאדם רגיש, אכפתי שלא נותר אדיש למצוקתה של א'. ארמוזה הוא מתנדב במרכז לנפגעות תקיפה מינית והדבר הכשיר אותו לשמש ל-א' כאוזן קשובה. אף שלכאורה מעורבותו נראית חשודה הרי בדיקתה לאחר השתלשלות העניינים מפריכה כל חשד למעורבות שזיהמה את עדותה של א'. אין במעורבותו דבר היכול להצביע על זיהום גרסתה של א'.

82.      אשר לטענות שהעלתה ההגנה בעניינה של ח"כ יחימוביץ: יחימוביץ הכירה כאמור, את א' באמצעות ארמוזה, שביקש ממנה להיפגש עם א' כדי לחזק אותה ולהושיט לה סיוע. ח"כ יחימוביץ סיפרה על המפגש עם א' שבמהלכו סיפרה לה א' שנאנסה על ידי המערער בלשכה בתל-אביב, אירוע אותו תיארה א' לפני כן בחקירתה במשטרה ותיארה אותו כאירוע מיני, אך לא הזכירה שבמהלכו התבצעה חדירה. א' סיפרה לה שהמערער תקף אותה מינית גם בהזדמנות אחרת כשהגיע אל דירתה, ועוד סיפרה לה על אירוע אונס שני בבית מלון בירושלים, שני אירועים ש-א' לא הזכירה בחקירתה הראשונה במשטרה. בית המשפט קבע, כי ח"כ יחימוביץ יעצה ל-א' לספר במשטרה את כל האמת, אך לא דחקה בה. למעט אותן שיחות עליהן העידה ח"כ יחימוביץ שהיו בעיקרן שיחות הרגעה ותמיכה, היא ו-א' לא חזרו לדון בנושא. בית המשפט האמין לח"כ יחימוביץ, כי מעורבותה לא הונעה ממניעים של נקמה פוליטית או מאג'נדה פמיניסטית, אלא שהיא פעלה כדמות תומכת ומסייעת לנפגעות תקיפה מינית. היא לא "זיהמה" את החקירה.

טענת העלילה

83.      המערער כפר, כזכור, במעשים שיוחסו לו וטען כי מדובר בעלילה ש-א' מעלילה עליו. נטען כי א' הצטרפה ללהקת מעלילניות ושקרניות בלחץ התקשורת העוינת אותו כשהיא לומדת ו"מאמצת" פרטים מתוך פרסומים שהציפו באותה עת את המדיה הכתובה והאלקטרונית. לחיזוק טענתו, הביא המערער מספר עדים מטעמו, שהעידו כי א' השמיעה כלפי המערער איום לפיו תתנקם בו על כי פיטר אותה. כך למשל העדה ברכה זכאי העידה שביום שנמנעה מ-א' הכניסה ללשכת השר על ידי המנהלת הזמנית, ליאת סיטון, א' התנהגה באלימות כלפיה ובצאתה מהלשכה הפטירה א': "אתם עוד תשמעו ממני". העדה ליאת סיטון העידה ששמעה את א' כשהיא מטיחה במערער באחת הפעמים "אתה עוד תשמע ממני". רויטל סבג כתבה כי "היא תמיד אמרה אני עוד אתנקם בו". גם יוסי נעים העיד שסיפר כי שמע את א' מאיימת לנקום במערער.

84.      בית המשפט דחה מכל וכל את טענת העלילה. בית המשפט קבע כי הגשת תלונה על אונס כתגובה על פיטורין שהתרחשו שמונה שנים קודם לכן, הינה מחוסרת סבירות והיגיון. נקבע, כי קיים חוסר פרופורציה בין הפגיעה הנטענת על ידי המערער – פיטורין בלבד – לתגובה של הגשת התלונה על אונס. בנוסף, בית המשפט לא מצא ליתן אמון בדברי יוסי נעים לאור ההתרשמות ממשקעי העבר השליליים שיש לעד זה כלפי א' עוד מתקופת עבודתם המשותפת, על רקע עימותים חוזרים ביניהם. אשר לעדותן של זכאי, סיטון וסבג, נקבע כי שלוש העדות הללו ייחסו את עיתוי אמירת הדברים ליום פיטוריה של א' בבושת פנים ממשרד התיירות. באותו יום נפשה של א' סערה מאוד. היא היתה מושפלת ופגועה מאוד ואפילו יואלי חברו של המערער שבא אליה על מנת לשכך את כעסה, נדחה על ידה. בית המשפט הסכים להניח כי יצאו מפיה של א' המילים: "אתם עוד תשמעו ממני" אולם קבע, כי יש להבינם על רקע העיתוי והקשר אמירתם, ולא מתוך כוונה לנקום במערער על דרך של העללת עלילה שהמערער אנס אותה והטריד אותה מינית. כמו כן, נקבע כי הפרשה פרצה לתודעה הציבורית ביולי 2006. באותו זמן א' כבר היתה נשואה, אם, ורחוקה כ-8 שנים מהמעשים שנעשו בה על-ידי המערער. אין זה סביר ש-א' רצתה לנקום במערער על דרך של רקימת עלילת אונס קשה נגדו, רק משום שהוא פיטר אותה כשמונה שנים קודם לכן. דברים אלה אף עולים מחקירתה השנייה של א' ומעדותה בבית המשפט. בנוסף, נקבע כי לו רצתה א' לנקום במערער סביר להניח שהיתה עושה זאת במועד שבו היה המערער מועמד לכהונת נשיא המדינה. מעדותו של ארמוזה אכן עלה כי א' רצתה שהמערער ישלם את המחיר וייענש על מעשיו אך הדבר אינו מלמד על עלילת שווא. עוד צוין בהקשר זה, כי א' לא הגיעה מיוזמתה למשטרה אלא זומנה לחקירה לכאורה בעניין אחר. על דברים אלה יש להוסיף ולזכור כי מחולל החקירה לא היתה א' בתלונה מן העבר הרחוק, אלא המערער עצמו ש"העיר שדים מרבצם" בפנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, בתלונה על סחיטה שביצעה כלפיו א' מבית הנשיא. בית המשפט אף קבע, כי צפייה בדיסק חקירתה הראשונה של א' הותירה את הרושם החד והברור, ש-א' אינה ששה לשתף פעולה באופן מלא ולחשוף בפני החוקרים את שעל לבה. הודעתה הראשונה של א' ממחישה את החשש שלה בפני החשיפה, חוששת שדבריה יהיו מבולבלים ולא מדויקים. בית המשפט אף התרשם כי תיאוריה המינוריים והרמיזות אינם מלמדים על עלילה.

"מכתב השנה טובה"

85.      המערער שלח ליועץ המשפטי לממשלה בתחילת החקירה מכתב, שנכתב אליו על ידי א' בספטמבר 1998. המדובר הוא במכתב, הכתוב על נייר פוליו משרדי צהוב, שתוכנו הינו ברכת שנה טובה. באותו מכתב, נזכרת המילה "אהבה" מספר פעמים. מכתב זה זכה לכינוי "מכתב השנה הטובה". באי כוחו של המערער טענו שתוכנו של המכתב, השופע "ביטויי חום ואהבה" כלפי המערער, שולל את טענותיה של א', החל מהטענה בדבר מידור והשפלה מחודש יוני 1998, דרך הטענה לפיה המערער אנס אותה ולבסוף, נטען כי המכתב תומך בגרסה החלופית לפיה בין המערער לבין א' התקיימה מערכת יחסים בהסכמה. יוער, כי "מכתב השנה הטובה" הוצג לראשונה על ידי בא כוחו של המערער, עו"ד ציון אמיר, בראיון בטלוויזיה בו צפתה גם א'. לפיכך, כאשר נחקרה א' אודות המכתב ביום 3.10.2006, היה זה לאחר הצפייה באותו ראיון בטלוויזיה.  

86.      בית המשפט תיאר את התפתחות גרסתה של א' בעניין מכתב השנה הטובה. בחקירה הראשונה ביום 3.10.2006, ההסבר הראשון של א' היה כי ייתכן מאוד שכתבה את המכתב כדי לרצות את המערער, שלא ישפיל אותה ויתייחס אליה במידת כבוד מינימאלית. א' ציינה כי אינה זוכרת שכתבה את המכתב וכי "יכול להיות" שזה כתב ידה. כן צוין כי א' הסתייגה מאמירת החוקר כי מדובר במכתב אהבה ואמרה: "מכתב אהבה, אל תיסחף, זה לא מכתב אהבה". בהמשך, בחקירה השנייה, ביום 13.10.2006, א' אישרה כי מדובר בכתב ידה, אך היא עדיין לא זכרה את נסיבות כתיבת המכתב. א' שבה והסתייגה מכך שמדובר במכתב אהבה והעלתה את ההשערה כי המכתב לא היה ממוען כלל למערער. בחקירה השלישית, ביום 14.6.2007 תקופה שבמהלכה עברה א' טיפול פסיכולוגי, היא נזכרה בנסיבות כתיבת המכתב וסיפרה שהמערער כל הזמן אמר לה לכתוב לו. בחקירה הרביעית, ביום 6.10.2008, א' התקשתה להבין כיצד היתה מסוגלת לכתוב מכתב בנוסח שאינו אופייני לה והיא ציינה שהמערער ביקש ממנה לכתוב לו שהיא אוהבת אותו, ביקש ממנה לראות את שכתבה, ולקח את זה עמו. א' הסבירה את סגנון כתיבתה "המתחנף" במצוקה שהיתה מצויה בה באותה תקופה ובתקווה שמכתב כזה ישיב את יחסי העבודה ביניהם לתקינים.

           הפסיכולוגית איריס ישראלי העידה, כי א' כתבה את מכתב השנה הטובה מאחר והיתה בלחץ מהמערער ומאחר והמערער ביקש ממנה לכתוב. אשר לתוכנו של המכתב, העידה הפסיכולוגית, כי לו היה מדובר במכתב שנכתב מיוזמתה של א' כ"מכתב אהבה" אז היינו מוצאים בו סממני געגוע, משהו של אהבה, אולם אין במכתב סממנים כאלה. יש במכתב סימנים בולטים של ניצול, של פגיעה נפשית מאוד גדולה.

87.      בית המשפט קבע כי חרף הבעייתיות העולה מהתפתחות גרסתה של א' בעניין זה, יש לקבל את הסבריה הנתמכים בעדותה של הפסיכולוגית איריס ישראלי, באשר לנסיבות כתיבת המכתב, מטרתו ונסיבות היזכרותה בכתיבתו. נקבע, כי איחולים שונים למערער, אינם הולמים את הגדרת המכתב כ"מכתב אהבה". כמו כן, נקבע כי לו התכוונה א' לכתוב מיוזמתה "מכתב אהבה" למערער, בוודאי היתה טורחת ומקפידה לכתוב אותו על נייר מכתבים מעוטר ומסוגנן כראוי למכתב אהבה, ולא על גבי נייר פוליו צהוב ופשוט שנהוג להשתמש בו כציוד משרדי. עוד נקבע, כי עדותה של א', לפיה ביקש ממנה המערער לכתוב את המכתב, מקבלת חיזוק משמעותי מנוהגו המוכח של המערער לבקש מעובדיו, בין בעצמו ובין באמצעות מקורביו, שיכתבו לו מכתבים. בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת המערער לפיה הוא אספן כפייתי של מסמכים וכי מסיבה זו שמר את מכתב השנה הטובה. נקבע, כי אין להאמין לגרסה זו של המערער. הסיבה לשמירת המכתב כך נקבע, הינה רצונו של המערער לשמור אותו כמגן בעת הצורך.

88.      בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש ממש בטענת המשיבה כי המערער ייצר ושמר ראיות "מזכות" כשיטה. הראיות "המזכות" אליהן התייחס בית המשפט, היו מכתב השנה הטובה; קלטות שהוקלטו על ידי חברו של המערער יואלי ושעליהן נרחיב בהמשך; פתקי התנצלות שכתבה לו א'; מכתבי השמצה בעניינה של א' שנמסרו למערער על ידי ברוקנר ומתנות שניתנו למערער על ידי א' מבית הנשיא. בית המשפט קבע כי קשה לקבל את הסברי המערער בדבר שמירה אקראית ולא מכוונת של אותן ראיות "מזכות". נקבע, כי המערער אסף ושמר כל פיסת נייר וכל חפץ מהם ניתן להסיק כי הכפופות לו היו מאוהבות בו, כך שניתן יהיה להפריך כל טענה שתועלה כלפיו בגין התנהגות שאינה הולמת.

89.      טענה נוספת שהעלתה ההגנה במסגרת ניסיונה לפגוע במהימנותה של א' היתה כי במסגרת העתירות שהוגשו לבית משפט זה, א' הגישה תצהירים המכילים אמירות שקריות, ואלו שופכות אור על הרגלה של א' שלא לומר אמת, וכי לא ניתן לבסס הרשעה מעבר לספק סביר תוך הסתמכות על מי שהרשתה לעצמה לשקר לבית משפט זה. בית המשפט בחן את טענותיהם השונות של באי כוח המערער, וקבע, בין היתר, כי מדובר באי דיוקים זניחים שאינם מבטלים את האפשרות להסתמך על א' כעדה מהימנה. בהתייחס לטענות הנוגעות למועד תחילת הטיפול הפסיכולוגי שעברה ולמספר השיחות שהתקשרה א' ללשכת הנשיא, נושא עליו נעמוד בהמשך, נקבע כי אמנם התיאורים אינם נכונים עובדתית, אולם מדובר באמירות זניחות שאינן קשורות כלל לגרעין העדות.

חברו של המערער אורי יואלי

90.      בית המשפט הרחיב בתיאור קשריו של יואלי עם המערער. מהראיות עולה, כך קבע בית המשפט, שיואלי שימש זרועו הארוכה של המערער, הוא ידע על קשריו עם מקצת מהמתלוננות וסייע לו בהרגעתן ובפיוסן ואף יזם ובנה במו ידיו "ראיות" שיסייעו למערער ביום סגריר. נקבע, כי מתיאוריה של א' עולה כי ידו של יואלי בחשה בכל. בית המשפט ציין כי א' כינתה את יואלי "מכבה השריפות" של המערער, היא נתנה דוגמא ממעשה שארע לגביה: יואלי נשלח לפייסה ולשכך את כעסה באמצעות מסמך "הבנות" שנערך על ידו בסמוך לפיטוריה בו ידובר מיד. א' אף סיפרה כי יואלי היה עימה בקשר בתקופה שבה היה המערער נשיא המדינה, באמתלה שהוא יעזור לה במציאת עבודה עבורה.

91.      בית המשפט האריך בתיאור מעורבותו של יואלי גם בעניין א' מבית הנשיא. בעניין זה לא נאריך. א' מבית הנשיא לא העידה והמערער לא העיד בעניינה.

92.      בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער ויואלי ניסו לגמד את מידת קרבתם זה לזה ולמזער ככל שניתן את הקשר ביניהם. המערער אמר שיואלי, הגם שהוא חבר אינו "איש סודו". יואלי מצידו הגדיר את המערער כ"חבר טוב" ותו לא. ואולם, בית המשפט קבע, כי מהראיות עולה תמונה ברורה של מערכת קרובה בין המערער לבין יואלי, כשיואלי משמש למערער "איש סוד" קרוב ונשלח למשימות בהן נדרשת התנהלות שקטה ודיסקרטית. נקבע, כי מעורבותו של יואלי בעניין א' (ובעניין א' מבית הנשיא שאינה מענייננו) מלמדת על כך שלא דובר על מעורבות אקראית, אלא מעורבות מוכוונת מטרה, שאת פירותיה אמור היה לקצור רק המערער.

"מסמך ההבנות" עם א'

93.      מסמך ההבנות (ראו: ת/135(1)) הנושא את הכותרת: "עקרונות להסכמה בין א' לשר", נערך על ידי יואלי, כך קבע בית המשפט, בעצה אחת עם המערער בסמוך למועד פיטוריה של א'. המסמך נכתב מתוך ניסיון להרגיע את א' ולקנות את שתיקתה. זהו מסמך המפרט שורה ארוכה של "הטבות" שהמערער היה מוכן לתת ל-א' אם תעזוב בצורה יפה. מסמך זה, כך נקבע, מהווה ראיה נוספת המוכיחה שהמערער חשש מ-א', האוצרת בתוכה סודות אפלים מעברו. נקבע, כי מהמסמך עולה כוונה לתגמל את א' הזועמת ולגרום לכך שלא תפר את שתיקתה ולא תחשוף את קלונו של המערער ברבים. כבר בהודעתה הראשונה במשטרה הזכירה א' את המסמך הגם שסברה באותה העת כי המסמך אינו מצוי ברשותה וכי לא תוכל להוכיח את דבריה. רק בדצמבר 2008 הציגה א' במשטרה את "מסמך ההבנות", לאחר שמצאה אותו בעת שעברה דירה. בית המשפט ציין כי א' סיפרה בחקירתה שהמערער שלח אליה את יואלי והיא מאוד כעסה. א' לא הסכימה לחתום על המסמך מאחר ולא רצתה לשתף פעולה. יואלי אישר בחקירתו במשטרה שהוא זה שכתב את המכתב, ובין השיטין של חקירתו ניתן להבין כי המכתב נכתב שלא מיוזמתו אלא על פי הנחיות שקיבל מהמערער. לאחר מכן, כך קבע בית המשפט, שינה יואלי גרסתו ואמר שיכול להיות שהמסמך הוא פרי יוזמתה של א'. בית המשפט קבע כי עדותו של יואלי לא הותירה רושם מהימן. דווקא הגרסה הראשונה שמסר יואלי בתחילת החקירה, עת נתפס יואלי בהפתעה גמורה לשאלות שנשאל אגב הצגת מסמך ההבנות בפניו, גרסה לפיה מדובר במסמך שנערך בהנחיית המערער או ביוזמתו – היא הגרסה הנכונה. בית המשפט מנה מספר סיבות המלמדות על כך שגרסתו הראשונה של יואלי היא הנכונה: יואלי חזר ואמר מספר פעמים כי לא כתב את המכתב על דעת עצמו; יואלי מסר כי מדובר בכתב ידו וכי הניסוח והסגנון הם שלו; המכתב מנוסח כמכתב הצעה המחכה לקיבול; כותרת המסמך מלמדת כי מדובר בהצעה של השר ולא בדרישות של א'; תוכנו של המסמך מלמד כי הוא נושא אופי אישי שמחייב את שר התיירות ולא את משרד התיירות.

94.      נקבע, כי התנהגות זו של המערער מתאימה להתנהגותו של מי שיש לו ממה לחשוש והיא תומכת בטענת א' כי הוא ביקש למתן את תגובתה בהציעו לה הצעות מפתות שישתלמו לה אם תסכים לשמור על השקט ולא תסגיר את העובדה שפגע בה.

ביקוריה של א' בבית הנשיא וההתקשרויות ללשכת הנשיא

95.      במהלך כהונתו של המערער כנשיא המדינה, ביקרה א' בבית הנשיא בשתי הזדמנויות. בנוסף, במספר הזדמנויות התקשרה א' ללשכת הנשיא ואף השאירה מספר הודעות עבורו בלשכה. מן העובדה ש-א' שמרה על קשר עם המערער ועם יואלי גם בתקופה שבה המערער מונה לנשיא, ביקשה ההגנה ללמוד כי א' לא נפגעה על ידי המערער, שאם לא כן, לא היתה א' מבקרת את המערער בבית הנשיא או מתקשרת ללשכתו.

96.      בית המשפט דחה את טענת ההגנה וקבע כי ביקוריה של א' בבית הנשיא, כמו גם ההתקשרויות הטלפוניות ללשכתו והשארת ההודעות, היו תוצאה ישירה של יוזמתו הערמומית של יואלי שגרם ל-א', שהיתה מובטלת באותה תקופה, להאמין כי הוא יסדר לה עבודה. כן נקבע, כי גרירתה של א' לשיחות טלפוניות נועדה גם על מנת להכשיר את הקרקע להקלטת שיחות בין א' לבין יואלי כך שיווצר הרושם כי היוזמה לשיחות באה מצד א' המבקשת לעבוד בבית הנשיא. נקבע, כי יואלי עודד את א' להתקשר ללשכת הנשיא על מנת להתעניין בתוצאת מאמציו של המערער למצוא לה עבודה.  בהקלטת השיחות – נדון להלן.

97.      בית המשפט הפנה בהקשר זה להסברה של א' שציינה כי הסיבה שהניעה את יואלי לעמוד עימה בקשר, נעוצה בעובדה שבתקופה שלאחר בחירתו של המערער לנשיא, התקשרו אליה עיתונאים שהתעניינו במערער. א' ציינה כי סיפרה ליואלי על השיחות עם העיתונאים ולגרסתה, יואלי נשלח אליה כדי שהיא לא תדבר. יואלי "סידר" ל-א' פגישה עם המערער בלשכת הנשיא ולאחר מכן בבית הנשיא. א' הסבירה כי נעתרה לשכנועיו של יואלי והגיעה לפגישות מאחר ובאותה תקופה היא נזקקה לעבודה ומצבה הכלכלי לא היה טוב. א' תיארה כי לשתי הפגישות היו שתי מטרות מבחינתה: האחת, לטהר את האווירה העכורה ששררה בינה לבין המערער לאחר פיטוריה והשנייה, "גביית חוב" שהמערער חייב לה עקב כך שפגע בה. א' סברה כי תוכל להפיק מקשר זה סידור עבודה טוב עבורה.

98.      בית המשפט קבע כי התנהלות זו של המערער ויואלי דומה להתנהגותו של המערער לאחר פיטוריה של א'. בעקבות צעקותיה וכעסה של א' נוכח הפיטורים, תגובה שהפתיעה את המערער, הוא שלח את יואלי אל א' כדי להרגיעה בתנאים ובהטבות נשוא "מסמך ההבנות".

           בית המשפט הוסיף וקבע, כי ההבטחה לסידור עבודה מצידו של המערער מוציאה את העוקץ מפגישותיה של א' עם המערער בעת שזה האחרון כיהן כנשיא, והיא אף מבהירה את פשר ההודעות שהשאירה א' בלשכתו של המערער. בעניין זה הוסיף בית המשפט והזכיר כי במכתב הפיטורין של א' צוין כי המערער יסייע לה במציאת עבודה. נקבע, כי ברוח הדברים שנכתבו במכתב, שכנועיו של יואלי ובעיקר חיפושיה של א' אחר עבודה יציבה, הובילו אותה לפגישה עם המערער "כשבליבה מפעמת תקווה למציאת עבודה". בית המשפט קבע כי בתום הפגישה עם המערער, התבקשה א' לשמור על קשר ולהתקשר ללשכת הנשיא על מנת להתעדכן ולעמוד מקרוב על התקדמות נושא סידור העבודה וכך, קבע בית המשפט, נרשמות הודעות בבית הנשיא.

99.      בית המשפט העדיף את גרסתה של א' על פני גרסתם של המערער ויואלי, וקבע כי הובטח ל-א' סיוע במציאת עבודה על ידי המערער בעזרת קשריו, כאשר עצם הבטחה זו במציאת עבודה, תחזקה את המשך הקשר הטלפוני בינה לבין יואלי – קשר שמלכתחילה נועד לאפשר את הקלטת השיחות ויצירת חלק נכבד מהודעות א' בבית הנשיא שבאו על רקע התעניינותה של א' בתוצאות ההבטחה למציאת עבודה. כל אלה הם תוצאה ישירה של יוזמתו הערמומית של יואלי שגרם ל-א' להאמין, כי כך תסודר לה עבודה מתאימה. ההבטחה בדבר מציאת עבודה, עת א' מובטלת, היא הסיבה לשני ביקוריה בבית הנשיא. כל טיעון אחר המנסה להציג את א' כמי שביקשה את חברתו של המערער חוטא לראיות, לעדויות ולמסקנות המתבקשות.

"קלטות יואלי"

100.    כדי לערער את גרסתה של א', ביקשה ההגנה להגיש כראיה קבילה דיסק ובו שבעה קטעי שיחות בין א' לבין יואלי (להלן יכונה הדיסק גם כ"קלטות יואלי"). ההגנה טענה כי מאותם קטעי שיחות ניתן לשמוע כי א' ביקשה לעבוד בבית הנשיא. לטענת ההגנה, רצונה של א' לעבוד במחיצתו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם טענת האינוס.

101.    בית המשפט דן בבקשת ההגנה להגיש כראייה קבילה את הדיסק שעליו קטעי השיחות בין א' לבין יואלי. לא מצאנו מקום להרחיב בעניין קבילות הדיסק, לנוכח הסכמת ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים לפנינו ביום 7.8.2011 כי הדיסק המקוטע, ת/169 יתקבל כראייה. באת כוח המשיבה הסכימה לכך, על אף שעמדה על הטענה כי מבחינה משפטית אין הוא קביל. שמענו את הקלטת המקוטעת בדיון קצר אותו קיימנו בדלתיים סגורות, כיוון שבקלטת נזכר שמה של א'.

102.    בהמשך, דן בית המשפט בשאלה מדוע בוצעו ההקלטות, מדוע הועברו ההקלטות למשמרתו של המערער ומדוע מצאו השניים "לנפות" חלק מהשיחות המוקלטות ולשמור רק אחדות מהן. נקבע כי ההסברים שניתנו מפי המערער ומפי יואלי בעניין זה היו שונים וסתרו זה את זה. כך נקבע, כי בהסבר הראשון טען יואלי, שהתחיל להקליט את א' מאחר וכך היה מעביר למערער "במרוכז את כל בקשותיה של א' לעבוד בבית הנשיא". יואלי לא נתן הסבר לאן נעלמו יתר הקלטות ולמה אינן בנמצא (למרות שהודה שברשותו היו מספר קלטות). בהמשך, מצא יואלי הסבר חדש ולפיו הקליט את א' מאחר ו"ניג'סה" לו יותר מדי. בהסבר השלישי טען יואלי כי ביצע את ההקלטות מתוך שעמום. בהסבר הרביעי טען יואלי כי א' היתה נודניקית והוא היה משועמם. נקבע, כי ליואלי לא היה הסבר מתקבל על הדעת מדוע הקליט את א' "הנודניקית", למרות שידע כבר מתחילת שיחותיה עמו בענייני עבודה, שהמערער לא רצה לדבריו לשמוע ממנה. עוד נקבע, כי הקושי של יואלי ליתן הסבר משכנע להקלטות שביצע הלך והתחזק לנוכח העובדה, שיואלי אישר, כי את כל ההקלטות הוא עשה אחרי שהמערער "נפנף" אותו, כשפנה בעניין בקשת א' שיסדרו לה עבודה.

103.    בית המשפט קבע כי עדותו של יואלי הינה "שקרית בעליל" והסיבה להקלטת א' אינה נעוצה בשום הסבר שניתן על ידו. עוד נקבע, כי דחיית הסבריו של יואלי מובילה לקבלת הסבריה של א' לסיבת ההקלטה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי עיתוי ביצוע השיחות והקלטתן על ידי יואלי, בחודשים הראשונים לתקופת כהונתו של המערער כנשיא, מתיישב ככפפה על היד עם ההסבר שמסרה א', קרי: רצונם של יואלי והמערער לשמור על שתיקה מצידה, כאשר זו מושגת במניפולציה שמבצעים המערער ויואלי על א' המובטלת, עמה נפגשו והבטיחו לה סיוע במציאת עבודה. נקבע כי יואלי אף ניהל עם א' סדרה ארוכה של שיחות מהן עולה כוונה שיש כביכול למערער לסייע לה במציאת עבודה. יואלי ניתב את השיחות לנושא הרצוי לו, על מנת להקליט את אותם קטעי השיחות בהם נשמעת א' מתעניינת באותן הצעות שהוצעו לה, באופן שמי ששומע רק חלקי השיחות, עלול לסבור בטעות, כי א' היא זו היוזמת את השיחות וכי א' היא זו שמעלה את רעיון העבודה בבית הנשיא. עוד קבע בית המשפט, כי השיחות שקיים יואלי עם א', תוך ניווטן לנושא "סידור עבודה" והקלטתן (בין בשלמותן ובין בחלקן), זכו בזמן אמת "לברכתו" של המערער, דבר המוסק מהסכמתו לקבל את קלטות השיחות מיואלי, לשמרן לאורך השנים ולשלוף אותן ביום הדין.

104.    בהמשך, דן בית המשפט בנסיבות קבלת ההקלטות מיואלי והעתקת הדיסק מראיית המקור. נקבע, כי מעדות יואלי והמערער עולה, כי הקלטות נמסרו על ידי יואלי למערער, בסמוך לתחילת תקופת כהונתו כנשיא. לטענת המערער, הוא לא האזין להן בזמן אמת, שם אותן במגרה ונחשף אליהן רק עם התפוצצות הפרשה. עוד צוין כי ראיית המקור – סלילי ההקלטה איננה בנמצא. בית המשפט קבע כי המערער העיד על נסיבות העתקת הדיסק מהקלטות על ידי "אחד האחים" שלו, מבלי לנקוב בשמו של אותו אח. כן נקבע, כי המערער הבליע בעדותו את נושא היעלמות קלטות המקור כשמתוך דבריו ניתן בנקל לטעות ולחשוב כי הדיסק הוא ראיית המקור. בית המשפט קבע, שאין לקבל את הסברו של המערער לכך שלא הזכיר את היעלמותן של הקלטות. עוד נקבע, כי גם גרסת המערער, לפיה מסר לאחיו שתי קלטות וקיבל חזרה רק דיסק בשלושה עותקים ולא שאל את אחיו היכן קלטות המקור היא גרסה מוזרה בלשון המעטה, לאור העובדה, כי המערער הצהיר על עצמו כאספן כפייתי השומר כל מסמך וכל פתק. בית המשפט קבע, כי מדובר בעדות שאינה מעוררת אמון, פתלתלה שאופיינה בהסתרה מכוונת של עובדות חשובות הקשורות בהולדתה של הראייה ואשר המערער ידע כי הן בעייתיות.

105.    כן נקבע, כי מעדותו של יורם קצב, אחיו של המערער, לא נלמד דבר בעניין. עוד נקבע, כי קשה לקבל את הנימוק בדבר היעלמותן המסתורית של הקלטות באחד ממעברי הדירה של יורם קצב ברומניה שעה שמטרת החזקתן ברומניה היתה שמירתן דווקא.

106.    לבסוף, נציין בקצרה, כי בית המשפט קבע בעניין קבילות ההקלטות – כי אין כל הוכחה, אף לא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי מי שעשה את ההעתקה מהקלטות לדיסק, עשה זאת "אחד לאחד". כן נקבע, כי אין הוכחה כי הדיסק הוא העתק נאמן של הקלטות שנעלמו בנסיבות מסתוריות. עוד נקבע, כי לא הוכח שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות ולכן נקבע כאמור כי הדיסק אינו יכול להתקבל כראייה.

107.    אף על פי שנקבע כי הדיסק לא התקבל כראייה בבית המשפט, נקבע כי יש לקיומו ולמועד חשיפתו ערך משני שאינו פועל לטובת המערער. בית המשפט קבע כי כאשר המערער נחקר במשטרה ודחה את ההאשמות נגדו בטענה שמדובר בעלילה של א' על רקע פיטוריה ועל רקע אי הסכמתו לקבלה לעבודה בבית הנשיא, הוא לא ציין כלל את דבר קיומן של קלטות יואלי ותוכנן. המערער תירץ שתיקה זו בשכחה. תרוץ השכחה, כך נקבע, עולה גם מדבריו של יואלי. בית המשפט קבע, כי נימוק השכחה אינו מקובל עליו. כך נקבע, כי המערער הבין את הבעייתיות שבהקלטתה של א' בשנים 2000 ו-2001 ובשמירת ההקלטות ולפיכך ביקש להסתיר זאת. כן נקבע, כי המערער העיד בחקירתו הראשית כי האזין לתוכן הקלטות בחודשים ינואר-פברואר 2007. מכאן, קבע בית המשפט, ברור כי המערער ידע על קיומן של הקלטות לפני חקירתו ביום 29.3.2007. לפיכך, לא שכחה היתה כאן כי אם הסתרה והטעייה מכוונת. הסתרת הקלטות נבעה גם מן הרצון להימנע מלחשוף את יואלי שהיה ידוע במעורבותו העמוקה בעניינה של א' מבית הנשיא. בנוסף, חשיפת התמליל הכתוב אינה מעלה חשש לעריכה וחיתוך, להבדיל מהאזנה לדיסק, ולכן ביקש המערער להציג לחוקרים את תמלול הדיסק בלבד.

108.    בסיכומו של דבר, מסקנת בית המשפט היתה שהתבטאויותיה של א' באותם קטעי שיחה באו בעקבות פיתוי ומניפולציה שהפעיל כלפיה יואלי בשליחותו של המערער והן אינן משקפות את המציאות כהוויתה. מטרת הקלטות היתה תיעוד תוך הכוונתה של א' לנושאי שיחה ספציפיים – "רצונה" לעבוד עם המערער, מתוך כוונה לייצור ראייה "מזכה" שייעשה בה שימוש ביום פקודה, אם וכאשר תעז א' לפתוח פיה ולהתלונן על המערער.

ההודעות בבית הנשיא

109.    כזכור, ההגנה ביקשה ללמוד מביקוריה של א' בבית הנשיא ומהתקשרויותיה אליו כי א' לא נפגעה על ידי המערער. בהתרשמותו של בית המשפט בעניין זה דנו לעיל. ואולם, מהתקשרויותיה של א' לבית הנשיא ביקשה ההגנה ללמוד דבר נוסף, הנוגע למהימנותה של א'. עיון ביומן בית הנשיא ובפלטי השיחות מלמד כי א' התקשרה לבית הנשיא למעלה מעשרים פעם. א' הכחישה את מרבית ההתקשרויות בחקירותיה. מנתון זה, ביקשה ההגנה ללמוד כי א' אינה דוברת אמת וכי לו אכן היתה נאנסת על ידי המערער לא היתה מרבה להתקשר אליו.

110.    בית המשפט קבע כי א' אכן הכחישה בתחילת חקירתה במשטרה שהשאירה מספר רב של הודעות בבית הנשיא ואולם, נקבע כי א' לא הכחישה כלל את העובדה שהיא עמדה בקשר עם המערער ועם יואלי. היא זכרה שחלק מן ההודעות (אחת או שתיים) הושארו במסגרת התעניינותה בהבטחות שהבטיח לה המערער למצוא עבודה.  בית המשפט קיבל כאמור את הסברה של א' לפיה השאירה הודעות רבות ביומן בית הנשיא מאחר ורצתה לקבל תשובה בקשר להצעות העבודה. כן נקבע, כי הכחשתה הראשונית של א' בדבר מספר השיחות נבעה "מן העובדה שבאמת ובתמים לא זכרה כי התקשרה פעמים כה רבות, מה גם שחלק מפניותיה כוונו לאורי יואלי, שעל פי הסיכום עימה, היה אמור להמתין להתקשרותה בלשכת הנשיא". מעבר לכך, נקבע כי דווקא הכחשת השיחות מלמדת על כך ש-א' אינה מתוחכמת או מניפולטיבית, שהרי אף שהציגו לה תרשומות של השיחות היא טענה כי אינה זוכרת. כן נקבע, כי הסיבה בגינה השאירה א', שנזקקה לעבודה, הודעות כה רבות בבית הנשיא נעוצה ברצונה לקבל תשובה בקשר להצעות העבודה.

הערכת עדויות: א' והמערער

111.    בית המשפט הקדיש פרק בפסק דינו להערכת עדויות המעורבים. אשר ל-א' קבע בית המשפט כי אמרותיה המוקלטות של א' במהלך החקירה המשטרתית שימשו עבורו כלי נוסף שסייע לו בגיבוש התרשמותו מ-א' מלבד עדותה בפניו. מדובר בעשר אמרות וכן בדו"ח עימות עם המערער. בית המשפט ציין, כי א' לא ידעה שהיא מצולמת בעת חקירתה ומכאן שהתנהגותה משקפת התנהגות אותנטית. בית המשפט קבע, על יסוד צפייה בדיסקים ושמיעתם כי לא סיפור עלילה בפי א' כי אם סיפור של נפגעת עבירת מין. א' נזכרה בפרטים מסוימים במהלך החקירה ובפרטים אחרים לא הצליחה להיזכר. ניתן להתרשם מאותנטיות השיח ואופן התפתחותו בין א' לבין חוקריה, רגישות הנושא וחששה לחשוף פרטים אינטימיים מנבכי חייה, ההתלבטות הבולטת והחשיפה האיטית, פעימה אחר פעימה, נראתה טבעית, אנושית ואמיתית. א' אינה ערמומית ומתוחכמת, אלא נאיבית ותמימה. היא לא מעלימה פרטים בעייתיים, אלא מוסרת את כל שידוע לה. היא מספרת גם דברים שיכולים לפגוע באמינותה, כגון "הסכמתה" המאולצת לעמוד לצד המערער ליד שולחן עבודתו כשהיא יודעת שהמערער ילטף אותה ויחליק ידו על ירכיה ואחוריה. א' גם "הסכימה" שהמערער יבקר בדירתה וגם "הסכימה" לעלות לחדרו במלון.

112.    עוד קבע בית המשפט, כי הגרעין הקשה בעדותה של א' "זועק" באמינות, וזאת על אף הפגמים הקיימים בעדותה של א', הנובעים מחוסר הזיכרון של אירועים אשר התרחשו לפני שנים. וכך קבע:

"חוזקה ואמינותה של עדות א', אף שאינה נקיה מפגמים של חוסר זיכרון הקוטעים את תיאור רצף האירועים, נובעים מהאותנטיות שבה, והיא מלווה בהבעת רגשות אמיתית. בשל העובדה שהעדות ניתנת ממרחק זמן רב מהאירועים עצמם, יש בה אמנם אי התאמות ואי דיוקים, הקדמת מאוחר למוקדם וחוסר דיוק באשר למיקום האירועים בזמן, כך קיימים חללים בזכרון, אולם אך טבעי שכך תישמע עדותו האמיתית של מי שאינו מתיימר לזכור אירועים ישנים על פרטי פרטיהם בלוחות זמנים מדויקים. הגרעין הקשה של העדות נותר איתן והוא זועק באמינותו.

א' אמנם הכחישה את התבטאויותיה ביום פיטוריה, אף הכחישה את מרבית התקשרויותיה לבית הנשיא אולם, חרף האמור, התרשמנו כי עדותה של א' הינה עדות מהימנה שלא נפגעה בליבתה, במיוחד משזו נשזרה באמירות ובפרטים שלימים, התברר כי יש להם חיזוקים חיצוניים המחזקים את דבריה חיזוק של ממש, בלא ש-א' ידעה כלל שחיזוקים אלו אמנם קיימים ויתמכו בגרסתה" (ראו: עמ' 219-218 להכרעת הדין).

           בין החיזוקים החיצוניים ש-א' לא ידעה על קיומם, מזכיר בית המשפט את פלטי השיחות המעידים על שיחות ליליות רבות של המערער אליה; את מתנת העגילים; את מעורבותו של יואלי; את "מסמך ההבנות"; את פלטי השיחות ממלון פלאז'ה; את התבטאויותיה השונות של א' על ציר הזמן בדבר הטרדתה על ידי המערער.

113.    אשר למערער, קבע בית המשפט, כי מדובר באדם מלא ביטחון, השוקל כל מילה ומילה היוצאת מפיו. נקבע כי המערער הגיב בתוקפנות ובהטלת רפש והאשמות שווא לעבר כל מי שהעז לומר דברים שלא התיישבו עם ציפיותיו. עוד נקבע, כי עדותו לא היתה אותנטית וכנה. עדותו נשאה אופי של ניתוחי ראיות וסיכומים ולא דמתה לגרסתו של מי שמבקש להעיד עדות אמת ולמסור עדות אותנטית כמי שחווה הדברים על בשרו ולהעיד מנהמת לבו על עוול נוראי שנעשה לו. כן נקבע, כי כשרצה – הפגין המערער זכרון מופלא בעניינים שיכלו לסייע לו, ומשלא רצה – נתקף בחוסר זכרון בעניינים שעלולים היו לסבכו.

           בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער נתפס בשקריו בעניינים רבים: בעניין הללי; בעניין העגילים שנתן ל-א' במתנה; בנושא האבטחה הצמודה שטען כי היתה לו ביום 19.4.1998; בנושא הנוהג לעשות שימוש בחדרי מלון; בעניין השיחות הלילות; בהסתרת המידע על אובדן קלטות המקור לגבי קלטות יואלי; בעניין היומן ת/120 המוחזק על ידו כ"ספר דברי הימים", כשעל בסיס הרישומים שבו שהוכחו שאינם מדויקים, מסר המערער "כאילו מזיכרונו", עדות אליבי שהתברר שגם היא לא נכונה. כן נקבע כי שקריו של המערער עולים גם מדבריו לפיהם הביא את אמו לאירוע יוצאי יהדות אירן ביום 19.4.1998, בעוד שבחקירה הנגדית השיב שלא הביא אותה, אלא רק החזיר אותה לאחר האירוע. הסבריו הנעוצים בשכחה נדחו על ידי בית המשפט, ונקבע כי המערער עשה שימוש בשכחה בעניינים שעלולים לסבכו, כדוגמת הקלטת שיחותיה של א' על ידי יואלי. נקבע, כי באופן זהה הסתיר המערער את מפגשו עם א' בלשכת הנשיא ו"נזכר" לאשרו רק בחקירתו האחרונה. כן נקבע כי כך הסתיר המערער את היעלמות ראיית המקור, קלטות יואלי, שלטענתו נעלמו ברומניה. עוד נקבע, כי המערער ניסה להסביר כי הסיבה בגינה לא סיפר בחקירותיו לאורך כשנתיים ש-א' הזמינה אותו לדירתה הינו הלחץ בו היה שרוי. הסבר זה ניתן על ידי המערער גם להבדל בין הגרסאות שמסר בנוגע לדרך הגעתה של אמו לאירוע יהדות איראן. לא הזכרנו כאן כל פרט ופרט שנזכר על ידי בית המשפט בין משום שמדובר בעניינים שוליים ובין משום שלא שוכנענו בהקשר מסויים, כגון קביעה של בית המשפט בעניין שימוש שעשה המערער בנושא מועד האזכרה של אביו.

114.    בנוסף נקבע, כי גם עדיו של המערער לא הצטיינו באמינות, בלשון המעטה. נקבע כי יואלי ניסה לגונן ככל יכולתו על המערער והסתיר מבית המשפט ששיתף פעולה עם המערער על מנת להפעיל על א' מניפולציות ולשכנע אותה בהבטחות כזב להתקשר ללשכת המערער ולהשאיר שם הודעות. בהתייחס לאחיו של המערער, קבע בית המשפט כי לא שוכנע כי הוא איבד את קלטות המקור ברומניה.

טענת ההגנה החלופית

115.    בית המשפט דן גם בטענת ההגנה החלופית שהעלו באי כוחו של המערער ולפיה גם אם ייקבע כי התקיימו יחסי מין בין המערער לבין א', קיים ספק ממשי בדבר התקיימותו של אלמנט השימוש בכוח וכי מהראיות עולה כי א' הסכימה למעשי המערער. בית המשפט ציין כי לטענת ההגנה, המסד הראייתי העובדתי המבסס את טענת ההגנה החלופית מתבטא בעיקר בראיות הבאות: א. עדויותיהן של מספר עובדות שעבדו במשרד התיירות בתקופה הרלוואנטית, שהעידו בבית המשפט על "ביטויי אהבה" שהפגינה א' כלפי המערער. ב. הפנייה להודעות בית הנשיא ולשיחות יואלי, בהן ביקשה א' לעבוד במחיצתו של המערער. ג. הפניה לנרטיב הדברים כפי שבאו מפיה של א' בגין אמירותיה לפיהן: המערער ביקש "לעורר את קנאתי"; ביקשה מהללי להתערב בסכסוך בינה לבין המערער כפי שהולכים לצד שלישי כמו "בעל ואישה"; וכמובן מכתב "השנה טובה" שכתבה א' למערער לאחר האירועים הנטענים. ד."הסכמתה" של א' לכך שהמערער יגיע לדירתה באירוע המעשה המגונה.

116.    בית המשפט קבע כי אף שהמערער הכחיש באופן גורף קיומם של יחסי מין עם א', במהלך עדותו "הרים הוא את תרומתו הצנועה לביסוס טענת ההתאהבות בו, לשם תמיכה בטענת ההגנה החלופית, שידע ככל הנראה כי תבוא". נקבע כי הדברים נעשו על ידי המערער "בתפרים גסים ובוטים שאינם מעוררים כל אמון".

117.    בהתייחס לאפשרות העלאת הטענה החלופית, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת כי על התביעה מוטל הנטל להוכיח את התקיימותם של כל יסודות העבירה וכי נטל זה אינו מתבטל שעה שהמערער שותק או מתגלה כשקרן. עם זאת, נקבע כי במקרה דנן יש לדחות את טענת ההגנה ממספר נימוקים. בין היתר נקבע, כי סוגיית העלאת טענת הגנה עובדתית חדשה לא נשמעה מפי המערער במהלך שמיעת הראיות, אף לא בעקיפין והיא אף סותרת את גרסתו העובדתית המקורית באופן שהשתיים אינן דרות בכפיפה אחת. עוד נקבע, כי שקריו הבוטים של המערער אינם נעלמים "במטה קסמים" כאשר מועלית הטענה החלופית ושקריו של המערער תומכים ומחזקים את גרסתה של א' ומרוקנים מתוכן את הגרסה החלופית. בית המשפט סבר כי הטענה החלופית הועלתה בשל החשש מאימת הדין והערכתו של המערער את קלישות סיכוייו ולאו דווקא משום שלבו נקפו. בית המשפט קבע כי ייתכן ופני הדברים היו שונים לגבי נאשם לא מתוחכם ששוכנע על ידי אחרים או אוים על ידם לדבוק בטענת הגנה שקרית. ואולם, בענייננו נקבע כי המערער אינו מאוים ואינו נשלט על ידי אחרים. כן נקבע, כי המערער לא נתפס כמי שאינו מבין את אשר הוא עשה, אלא ההפך הוא הנכון. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא אינו אמור לבחון טענת הגנה עובדתית סותרת הנטענת באופן ערטילאי רק על ידי הסנגורים לאחר שלמערער ניתנה הזדמנות להעיד במשך ישיבות רבות והוא לא חזר בו ולו גם לרגע מעמדתו המקורית כי האירועים לא היו כלל. בית המשפט המשיך וקבע כי מתן אפשרות לנאשם לסתור לא רק את גרסתו בתשובתו לכתב האישום, אלא אף לסתור את דבריו שלו, על דרך העלאת גרסה חדשה בשלב הסיכומים, גרסה שהתביעה לא התכוננה לה ולא הביאה ראיות לגביה, טורפת את כל הקלפים וממוטטת כליל את ניהול המשפט.

118.    לאור מסקנתו של בית המשפט לפיה המערער אינו יכול להעלות את הטענה החלופית, נקבע כי מתייתר הצורך לבחון את הטענה לגופה. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מן הטענה לגופה והוסיף כי נחה דעתו כי אין רגליים לטענה החלופית אשר "נותרה על בלימה, ללא תשתית ראייתית תומכת". נקבע, כי דבקותו של המערער בשקר, כך בלשונו של בית המשפט, כי לא נגע מעולם ב-א' הותירה אותו חשוף מבחינה ראייתית. המערער נמצא בלתי מהימן לחלוטין וגרסתה של א' נתגלתה כנכונה. בית המשפט קבע כי לא קיימת כל תשתית ראייתית להוכחת הטענה לפיה יחסי המין התקיימו בהסכמה.

119.    בית המשפט המשיך וקבע כי לו היה המערער עולה על דוכן העדים וטוען כי התקיימו יחסים כאלו ואחרים וכי א' הסכימה לכך או לא גילתה כל סימני התנגדות, היה מקום לבחון את טענתו לגופם של דברים וזאת חרף הודעתו הסותרת במשטרה. נקבע, כי במצב זה היתה א' מעומתת עם טענתו של המערער ומשיבה את תשובותיה ובית המשפט היה מכריע בטענה לגופה. ואולם, נקבע כי טענה זו לא הועלתה על ידי המערער. וכך קבע בית המשפט:

"כמו כן, אנו דוחים על הסף את ניסיונות הסנגוריה להעלות בשמו של הנאשם טענת הגנה עובדתית חלופית, ולפיה אכן קיים הנאשם יחסי מין עם א', אולם הללו נתקיימו בהסכמתה המלאה, משטענה זו לא עלתה כלל על דל שפתיו של הנאשם, מש-א' לא נחקרה על כך ומשהטענה לא גובתה בכל ראיה אחרת. גם לא מצאנו ממש בטענות ההגנה לפיהן, הצליח הנאשם לכל הפחות, לטעת ספק סביר בלב בית המשפט, באשר לנכונות גרסת המתלוננת א' בכלל, ובאשר להוכחת השימוש בכוח בפרט" (ראו: עמ' 233-232 להכרעת הדין).

           המערער, כך הובהר, אינו מורשע משום שהוא שקרן. הוא מורשע משום שבית המשפט נתן אמון מלא בגרסתה של א', שעה שגרסתו של המערער נמצאה שקרית ואילו גרסתו החלופית, לגביה לא זו בלבד שלא העיד, אלא היא אף נשללה על ידו ולא נתמכה בראיות מתאימות.

120.    בסופו של יום, הרשיע כאמור, בית המשפט את המערער בשתי עבירות אינוס כנוסחו של החוק בעת ביצוע המעשים ובעבירת מעשה מגונה בכוח אף הוא כנוסחו של החוק בעת הרלוואנטית.

121.    בקביעות בית המשפט בעניין האישומים 4-2 נדון בנפרד. נתמקד כעת באישום הראשון. סיכומי המערער בכתב ובעל פה היו רחבי היקף. נתנו דעתנו לטענות כולן אולם נתמקד בעניינים המרכזיים שראוי לדעתנו להרחיב עליהם את הדיבור.

האישום הראשון - דיון והכרעה

מהימנות עדותה של א'

122.    כפי שתיארנו, בית המשפט המחוזי מצא את ליבת העדות של א' עדות מהימנה. בית המשפט אף הדגיש כי לגרסתה של א' נמצאו תמיכות חיצוניות בחומר הראיות וגם אלה היוו חלק מנימוקיו של בית המשפט לסמוך על עדותה. לאחר בחינת הראיות מקרוב, ועל עיקרי הדברים נעמוד מיד, הגענו לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. התערבות כזו היא, כידוע מצומצמת. לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי ישנו יתרון בולט על ערכאת הערעור. כפי שצוין בעבר, "שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו" (ראו: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים    והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) (להלן: קרמניצר); וראו גם: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (, 19.7.2007)). קריאת הפרוטוקול על ידי השופט היושב בערכאה הדיונית שבה ומרעננת את זכרונו ביחס לעדויות ששמע "ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות" (ראו: קרמניצר, שם; וכן ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (, 8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)). יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שלפניה ו"לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית" (ראו: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 33 (, 18.11.2009); וראו גם: ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (, 23.6.2010) (להלן: ע"פ 2694/09)). לבית המשפט הרואה ושומע את העדים יתרון על פני התרשמותו העקיפה של בית-המשפט לערעורים שרק קורא את העדויות (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן) וראו גם: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004) (להלן: ע"פ 1258/03)).

123.    הפסיקה אף קבעה כי הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירת מין. כפי שנקבע, למשל, ב-ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004):

"במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות אלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (וראו גם למשל: ע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (, 8.9.2005) (להלן: ע"פ 6858/04)).

           מעבר לכך, עבירות מין הן עבירות המבוצעות על פי רוב בהסתר וללא עדים. לפיכך נדרש בית המשפט פעמים רבות להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות, זו של המתלוננת וזו של הנאשם. במקרה זה ישנה חשיבות רבה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדויות המעורבים (ראו: ע"פ 2694/09, לעיל, בפסקה 7; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, בפסקאות 39-37 (, 25.1.2007) (להלן: עניין וקנין)). ע"פ 3272/11 ווסה נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (, 5.10.2011) (להלן: עניין ווסה)).

124.    ודוק: על מנת שבית המשפט יתערב בקביעת מהימנות של הערכאה הדיונית אין להסתפק בהצבעה על שורה של "תמיהות", אפילו אם הן רבות, אלא יש להראות כי העובדות מלמדות שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221 (2002) (להלן: עניין נור)).

125.    אכן, מהימנות אינה מילת קסם. ישנם חריגים לכלל אי ההתערבות. עמד על כך השופט א' א' לוי ב- ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (, 10.3.2008):

"ליבתו של כלל זה – אי- התערבות בממצאים הנסמכים על התרשמות ישירה מן העדים – נותרה בעינה אף לאחר שהוכרו לו חריגים. לאורם של אלה נקבע, ראשית, שיש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים עובדתיים, כאשר אלה מתבססים על שיקולים שבהיגיון – הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות... שנית, מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות אשר הוכחו – להבדיל מקביעת העובדות עצמן – חשופות לביקורתה של ערכאת הערעור. שלישית, תתכן ביקורת ערעורית על קביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב, להבדיל מאלו המתבססות על דבריהם של עדים. חריג זה מתבסס על העובדה שראיות מסוג זה מונחות בפני ערכאת הערעור בדיוק כפי שהיו מונחות בפני הערכאה דיונית... הוא הדין בכל ראיה חפצית אחרת, כגון, קלטות שמע, אשר שופטי הערעור עשויים להאזין להן כדי להשוות זאת מול התרשמותו של בית-משפט דלמטה" (לסקירה נוספת ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1919-1918 (2009)).

           בעניין אבשלום, מנה השופט י' עמית חריגים נוספים אשר בהתקיימם אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור:

"כאשר הערכאה דיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות... כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות... כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון... כאשר נפלה טעות מהותית או טעות 'בולטת לעין' בהערכת המהימנות... כאשר שופט אחד שמע את הראיות אך נבצר ממנו להשלים את כתיבת פסק הדין והתיק מועבר לכתיבה לשופט אחר... כאשר חלף זמן רב מאז נשמעו הראיות ועד שנכתב פסק הדין, הנטייה של ערכאת הערעור להתערב תגדל, אם כי אין בחלוף הזמן כדי לאיין לחלוטין את היתרון שיש לערכאה הדיונית..." (ראו: שם, בפסקה 19).

126.    ואולם לאחר בחינת הראיות הרלוונטיות הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעות בית המשפט בעניין מהימנות. לעניין מהימנות העדות, כאמור, לבית המשפט של הערכאה המבררת יתרון על פני ערכאת הערעור ובענייננו א' נחקרה במשך 8 ישיבות בבית המשפט המחוזי והיתה לו אפשרות להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. עם זאת נציין, כי ככל שפרוטוקול יכול "לדבר", עיון בפרוטוקול ובגרסאות במשטרה לא הוביל אותנו למסקנות שונות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי לגבי ליבת האירועים. נוסיף, כי במקרה שלפנינו היתה לנו אותה הזדמנות שהיתה לבית המשפט המחוזי לצפות בדיסקים המתעדים את חקירותיה הרבות של א' במשטרה ובדיסק העימות ולהתרשם מהם.

טענת העלילה

127.    אנו סבורים כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי בראש דבריו את הטענה, לפיה א' העלילה עלילת שקר על המערער אך בשל כך שכעסה עליו על פיטוריה בשנת 1999, או בשל כעסה עליו על כך שלא העסיק אותה כשמונה לכהונת נשיא המדינה, ואף לא סייע בידה למצוא מקום עבודה אחר. ישנם שיקולים רבים המצדיקים את הקביעה כי אין המדובר בעלילה: ראשית, יש לזכור כי א' מעולם לא הגישה תלונה. שמה נמסר למשטרה על ידי ארמוזה. מי שרוצה להעליל כדי לנקום במי שעשה לו רע אינו כובש את העלילה שנים רבות כל כך. לו רצתה א' לנקום במערער ולהעליל עליו עלילות שווא, היא יכולה היתה לעשות כן בימים שלפני בחירתו לנשיא המדינה. ואולם א' שתקה ונצרה את מעשיו של המערער בליבה, כאשר היא מפזרת רמזים בהתבטאויות חלקיות שנאמרו על ידה במשך השנים, עניין אליו עוד נשוב. אכן, בסמוך לפיטוריה של א' מלשכת התיירות, נשמעו מפיה אמרות שונות שהיא תנקום במערער, אולם – חלפו עברו שנים רבות והיא לא עשתה דבר. ועוד: אין ספק כי א' רצתה שהמערער יבוא על עונשו. כך עולה הן מעדותה שלה, הן מעדותו של ארמוזה, והן מתצהירה בפני בית משפט זה בעתירות שהוגשו נגד הסדר הטיעון. עם זאת היה ל-א' הרבה יותר נוח שהמערער ייפגע מדברים אחרים כמו בעניין אחר, הקשור בחנינות, עליו גם נסובה החקירה (אך לא הוגש אישום) (ראו: עדות ארמוזה בעמ' 3535). א' מאוד לא רצתה להיות מעורבת בפרשה. היא הסבירה בהרחבה בעדותה עד כמה החקירה, החשיפה, העדות וכל הכרוך במשפט היו, לגביה "דרך ייסורים" (ראו: עמ' 2130). א' זומנה לחקירה בתואנה כי היא מוזמנת למסירת עדות בעניין אחר. החקירה והמעורבות בכל הפרשה נכפו על א' הר כגיגית. ועוד: בית המשפט המחוזי אימץ טיעון שהעלו באי כוח המאשימה, בתגובה לטענת העלילה - טיעון אותו מצא משכנע - מדוע צריכה היתה א' לספר על כך שהמערער הגיע לדירתה ועלה עמה במדרגות ארבע קומות בלי שהדליקה את האור, פרט אותו סיפרה א' כמשיחה לפי תומה, אם כל מה שהיה בדירה התמצה, לגרסתה, במעשה מגונה שהסתיים בכך ש-א' הדפה את המערער מעליה, אלמלא היה מדובר בתלונת אמת. דברים אלה שסופרו על ידי א' עלולים להראות מביכים. בדומה – מדוע היה על א' לספר כי אירוע האונס השני התרחש דווקא בחדר בבית מלון בירושלים, כאשר הקונוטציה העולה מעצם הגעתה לחדר בבית המלון באמצע היום "ברורה לכל מתבגר", ובוודאי שהיתה ברורה גם לה עצמה. מה הוסיף לה אלמנט זה של מיקום האונס בחדר במלון אלמלא התרחש שם באמת, בשעה בה כרגיל השניים היו אמורים להיות במקום עבודתם? בצדק מצא בית המשפט המחוזי את הטיעון הנזכר טיעון משכנע. ניתן להוסיף באותה הרוח ולהקשות מדוע "תמקם" א' את האונס הראשון בלשכה בתל-אביב בנסיבות שאינן זכורות לה? אפשר היה "למקמו" אילו היה מדובר בעלילה באותה לשכה, למשל באחד מימי החמישי בשבוע בו נהג המערער לעבוד בתל-אביב בתאריך שאינו זכור לה או אפילו בלשכה בירושלים, מקום אשר בו על פי עדותה של א' הוטרדה מספר פעמים על ידי המערער או בדירתה. גם כאן – ניכרים דברי אמת.

כבישת העדות

128.    כנגד מהימנותה של א' טוענים הסנגורים, בין השאר, כי א' כבשה עדותה. לטענת כבישת העדות שני רבדים – כבישת הדברים משך שנים עד שזומנה א' לחקירה, וההתפתחות בגרסתה בשלבי החקירה השונים. נפתח בעניין הראשון: למעשה, א' לא כבשה לחלוטין דברים בלבה. בית המשפט המחוזי מנה שורה ארוכה של אנשים באוזניהם השמיעה א' דברה לפני פרוץ הפרשה, טענות על מעשים בעלי אופי מיני שעשה בה המערער. לעניין זה הוזכרו הגרפולוג הללי, ארמוזה, ד"ר מיכל סלע, דרור ניסן, שמואל צוראל, ועו"ד בן-טובים. א' לא זכרה אפילו שהתבטאה כפי שהתבטאה באוזני חלק מאותם אנשים.

           ואולם – יקשה המקשה וישאל – מעשים מיניים – ניחא, אולי היו "רק" מעשים מיניים שאינם מגיעים כדי אונס, אך לגבי מעשה אונס לא אמרה א' דבר וחצי דבר? דומה שהתשובה לטענה זו נעוצה במידה רבה בביטויים המינוריים בהם השתמשה א' בעבר. ארמוזה שמע ממנה כמדומה, את התיאור המפורט ביותר שמאן דהוא שמע מפיה לפני פרוץ הפרשה (לאחר פרוץ הפרשה מי שבאמת דובבה את א' ושמעה ממנה לראשונה את פרטי הסיפור היתה ח"כ יחימוביץ). ארמוזה, היה כאמור, מתנדב במרכז הסיוע לנפגעות אונס, ועבר שם קורס של שלושה חודשים. הוא העיד על עצמו שהוא אמנם אינו מומחה לעניין, אך הוא רגיש לו (ראו: עמ' 3540). לארמוזה סיפרה א', בין השאר, על מקרה שהיה בלשכה בתל-אביב בו השכיב אותה המערער בכוח וממש "ניסה", כלשונה, לתקוף אותה, אך היא לא פירטה מעבר לכך, וארמוזה לא לחץ. עוד קבלה א' באזני ארמוזה על כך שברגע שהיא לא נענתה למערער וסירבה לו, החל המערער להתנכל לה. גם בתיאור זה יש רמז לכיוון המיני. אך יותר מכל אלה יש לתת את הדעת לדברים שאמרה א' לארמוזה בלשון המגלה כי היא איננה מספרת לו למעשה מה אירע. ארמוזה העיד כי א' תמיד אמרה לו שהמערער "עשה לי מעשה שלא ייעשה" (ראו: עמ' 3422). דברים דומים עולים מעדותה של א' עצמה. והנה, מפי הפסיכולוגית שטיפלה ב-א' בהתנדבות מאז ינואר 2007 למדנו לדעת כי א' לא קראה בתחילה לאונס בשם זה אלא בתחילה דיברה, גם באוזניה של הפסיכולוגית, על "מעשה שאסור שייעשה" (ראו: עמ' 3780, ו-עמ' 3422). גם ח"כ יחימוביץ נפגשה עם א' ולה סיפרה א' לראשונה על כך שנאנסה. ח"כ יחימוביץ העידה, כי א' חיפשה כל הזמן את המילים ולקח לה זמן להוציא את המילים "אונס" או "חדירה" (ראו: בעמ' 34047). הנה כי כן, במקום הביטוי "אונס" השתמשה א' בלשון נקייה בביטוי "מעשה אשר לא ייעשה" או ביטוי דומה. איננו סבורים ש-א' היא כה מתוחכמת עד שתשתמש בכוונת מכוון באותו ביטוי במרחק שנים באוזני ארמוזה ובאוזני הפסיכולוגית סתם כך. ובל נשכח: א' נולדה בבית דתי מסורתי. לא מן הנמנע הוא כי המטען התרבותי והלשוני שנשאה עמה, בלי שבהכרח זכרה את הדברים, כלל את סיפור האונס שנאנסה דינה בת לאה, אונס אליו התייחסו בני יעקב כאל מעשה נבלה, ועליו נאמר – "וכן לא ייעשה" (ראו: בראשית, ל"ד ז). לא מן הנמנע הוא גם שמטען האסוציאציות שלה כלל את מעשה אמנון בתמר, ואת תחינתה של תמר "אל תענני – כי לא יעשה כן בישראל" (ראו: שמואל ב' י"ג, י"ב). בין אם הושפעה א' מן המטען התרבותי והלשוני שליווה אותה ובין אם לאו – הביטוי "מעשה אשר לא ייעשה" בו השתמשה פעמים רבות בפני ארמוזה הוא, לשון נקיה לביטוי אונס. בעניין זה אף יוער, כי א' התייחסה בעדותה להשפעת החינוך והרקע הדתי שממנו באה. כן סיפרה על הניסיון לספר לאביה את שארע לה ותגובתו של האב הובילה אותה לנצור את הסיפור בליבה (ראו: עמ' 2129-2130).

           בין כך ובין כך, אין אנו מוצאים כל פגם גם בהנמקה של בית המשפט המחוזי לפיה כבישת עדות היא תופעה מוכרת אצל קורבנות עבירות מין. כל שופט שנזדמן לו לשבת לדין בתיקי אונס רבים מגלה עד מהרה כי ישנן התנהגויות המאפיינות תלונות של חלק מהמתלוננות בעבירות כאלה. מתלוננות שונות שאין ביניהן שום קשר של זמן ומקום מתארות, כשחות לפי תומן, אותן תגובות. לא נמנה כאן דוגמאות כדי לא לספק "קטלוג" לתלונות שווא, אך הדברים ידועים. ולענייננו: אכן, גם כבישת עדות לשנים ארוכות מתרחשת במקרים רבים של עבירות מין (ראו: ע"פ 6858/04, לעיל בפסקה 16; השוו גם – בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים פ"ד נ"ט (3), 113, 117-116 (2004)). כמובן, לא בכל מקרה של אונס יש כבישת עדות, אך אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת, מכך שהעדות נכבשה. במקום בו לכבישת העדות קיים הסבר המתקבל על הדעת אין בכך כדי לפגוע במהימנותה של העדות (ראו: ע"פ 6858/04, לעיל). בענייננו בית המשפט נדרש להסבריה של א' בדבר כבישת העדות ולא מצאנו מקום להתערב במסקנתו. אכן נראה כי א' החליטה לנצור בליבה את שארע לאחר שראתה את תגובת הסביבה הקרובה לה. לעיתים רגשות פחד, בושה ומבוכה מונעים מקורבן עבירת מין להגיש תלונה על שארע לו (או לה) בסמוך למעשה ולפיכך במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פאסיבית של קורבן עבירת המין, לכשעצמם, כדי לפגוע במהימנות העדות (ראו: ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (, 22.4.2004)). סביר להניח כי א' כלל לא היתה חושפת את שארע לה אלמלא נקראה למתן עדות במשטרה. זימונה של א' למשטרה פתח את כל שניסתה לסגור בליבה במשך השנים.

129.    אשר לכבישת חלק מהמעשים במשטרה, לאחר ש-א' זומנה כבר לחקירה – אנו סבורים כי בצדק כינה בית המשפט המחוזי את גרסתה של א' גרסה מתפתחת. א' נחקרה עשר פעמים במשטרה ובמשך שמונה ישיבות בבית המשפט. לחקירה הראשונה זומנה א' בהפתעה ומסרה גרסה מינימליסטית בדבר מעשים מיניים מינוריים (יחסית) לאונס, כמובן, והטרדות מיניות. על אירוע האונס בבית הטכסטיל סיפרה כבר בחקירה הראשונה, אך התחמקה מלהשיב לשאלה אם אירוע זה כלל חדירה. בחקירה השניה, שכבר לא היתה בהפתעה, הושלמה הגרסה הן לגבי האירוע בדירה והן לגבי עובדת החדירה בבית הטכסטיל. בשים לב לנסיבות החקירה הראשונה שהיתה בהפתעה, אין בתגובה מאוחרת זו כדי לפגוע במהימנות הגרסה. במבט ראשון הוטרדנו יותר מהשאלה של כבישת הטענה בעניין מעשה האונס השני, אונס עליו סיפרה א' רק בהודעתה השביעית ביום 18.2.2007 (לחקירה זו נשלחה על ידי הפרקליטות לאחר שהחלה לספר על האונס השני בפגישה בפרקליטות). א' נתנה לכבישת האירוע של האונס השני שלל הסברים: הטיפול הפסיכולוגי שעברה; הבושה כיצד נפלה בפח ועלתה לחדר במלון למרות מה שקרה רק חודשיים קודם לכן בבית הטכסטיל; חוסר בקיאותה בענייני משפט וחוסר ההבנה כי על כל מעשה ניתן לקבל עונש (ראו: עמ' 2154-2152). בית המשפט קיבל הסברים אלה ואין יסוד להתערב בכך. נראה לנו כי ישנו הסבר נוסף, הסבר משכנע מאוד, המופיע בעמוד 24 לחקירה מיום 18.2.2007 בה נחשף כאמור האונס השני לראשונה. מטעמי צנעת הפרט של המתלוננת ראוי שלא לפרט עניין זה ואולם החומר מצוי בפני הצדדים (לעניין זה השוו גם: עדות א' בעמ' 2131). בעניין זה נבקש לחזור על שנאמר על ידנו בדחיית טענת העלילה: לו רצתה א' להמציא סיפור אונס נוסף, היה לה די זמן (בין ההודעה הראשונה להודעה השביעית) לחשוב על גרסה "פשוטה" שאינה קושרת את סיפור האונס דווקא לחדר מלון.

130.    זאת ועוד, בית המשפט קבע, וקביעתו מקובלת עלינו, כי כבר בהודעה הראשונה שמסרה א' ניתן למצוא חלק ניכר מגרעין עדותה. כאשר הגיעה א' למשטרה בפעם הראשונה הדבר לא נעשה מיוזמתה ו-א' חשבה שזומנה למתן עדות בעניין אחר בכלל. עיון בהודעתה הראשונה של א' מיום 17.8.2006(ראו: ת/103) מלמד כי כבר באותה עת מסרה א' פרטים, בין היתר, על: מחמאות שהרעיף המערער על בגדיה, מחמאות על יופיה; ההטרדות ובהן דבריו של המערער לפיהם הוא חושב עליה בלילה; הצעתו של המערער ל-א' שיהיו "כמו איציק וכוכי"; בקשה שתפתח כפתור בחולצה, שתבוא עם חצאית, שתעמוד לידו לצד השולחן; שליחת ידיים בלשכה ובנסיעה ברכב; נגיעות בחזה וניסיון לנשק את א'; הדרישה כי א' תעמוד עם המערער ליד הספרייה והנגיעות שהתרחשו שם, לצד סיפור הכיסוי כי השניים מחפשים ספר; תקופת המלוכה והמידור: א' הזכירה את האירוע בלשכה בתל-אביב אך עדיין לא סיפרה על חדירה. א' אף מסרה כי האירוע התרחש לאחר אירוע בפארק גדול בתל-אביב; א' הזכירה את יואלי, וציינה כי זרקה "את הפתק שאורי יואלי כתב לי", פתק שלימים יתברר ככל הנראה כמכתב ההבנות שנמצא בדירתה של א'; היא סיפרה על העגילים שהמערער קנה לה בנסיעתו לחו"ל. מחקירתה של א' אפשר להתרשם כי היא עמדה מספר פעמים על רצונה למסור דברים מדויקים. לבסוף, אמנם בחקירה זו לא נזכר כלל האירוע במלון אולם כבר ציינו את הסבריה של א' בעניין זה ואין צורך לחזור על הדברים. האירוע בדירה אמנם לא נזכר בהודעתה הראשונה של א' אולם הוא נחשף כבר בהודעה השנייה.

131.    לסיום נושא כבישת העדות – לא ראינו מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בכבישת העדות, על שני האספקטים שלה, כדי לפגוע במהימנותה של א'.

לחלק הבא של פסק הדין - לחץ כאן