|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים |
|
ע"א 3932/21 |
|
המערער: |
אלי בוארן |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבים: |
1.
כונס נכסים הרשמי |
|
|
2.
עו"ד יניב אינסל |
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת
י' רוטנברג) בפש"ר 45336-10-19 מיום 6.4.2021 |
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי מרכז-לוד (השופטת י' רוטנברג) בפש"ר
45336-10-19 מיום 6.4.2021, בגדרו
נדחה ערעור שהגיש המערער על החלטת משיב 2 (להלן: המשיב) לדחות תביעת חוב
שהוגשה מטעמו במסגרת הליכי פשיטת רגל אשר מתנהלים בעניינם של בני הזוג ניסן ושרית
לוי (אשר ייקראו להלן יחדיו: בני הזוג או החייבים).
הרקע לערעור
1.
תחילתו של סיפור המעשה בפתיחתם של הליכי פשיטת רגל
בעניינם של בני הזוג, לבקשתם. ההליכים נדונו במאוחד ובמהלך חודש אוקטובר 2015 ניתנו
צווי כינוס לנכסי בני הזוג והמשיב מונה למנהל מיוחד לנכסיהם.
2.
ביום 15.5.2016 הגיש
המערער למשיב תביעת חוב נגד החייבים בסכום של 448,942 ש"ח. בתביעת החוב נטען כי ביום 12.5.2014 נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו המערער יעניק
לחייבים הלוואה בסכום של 350,000 ש"ח בריבית חודשית בשיעור של 1.5%. בהסכם
נקבע עוד כי סכום הקרן ייפרע בתוך 24 חודשים ממועד עריכת ההסכם; חיובי הריבית
החודשית (בסך של 5,250 ש"ח) ישולמו מדי חודש בחודשו באופן שוטף; דירת המגורים
של החייבים בעיר מודיעין (להלן: הדירה) תשועבד להבטחת פירעון
ההלוואה; החייבים ימסרו למערער 25 המחאות להקלת פירעון ההלוואה (24 המחאות ביחס
לסכומי הריבית והמחאה נוספת לגבי סכום הקרן). ואכן, למחרת היום נרשמה לטובת המערער
הערת אזהרה על זכויות החייבים בדירה. לטענת המערער, מיד לאחר מכן הוא העביר לחייבים
את מלוא סכום ההלוואה במסגרת פגישה שנערכה במשרד בא-כוחו וזאת, לבקשת החייבים,
במזומן. החייבים מצדם החלו לפרוע חלק מתשלומי הריבית החודשית, אך בשלב מסוים חדלו
מכך. בנסיבות אלה, תביעת החוב התייחסה לסכום הקרן, לריביות החודשיות שטרם שולמו
ולריבית פיגורים בשיעור שנקבע בהסכם ההלוואה. עוד נטען, כי המערער הוא נושה מובטח
של החייבים בהתחשב בהערת האזהרה שנרשמה לטובתו על זכויותיהם בדירה.
3.
בין לבין, במסגרת הליכי פשיטת הרגל פעל המשיב למימוש
דירת החייבים, וביום 12.2.2017 הגיש לבית המשפט בקשה למתן הוראות בה עתר לאשר את
הסכם המכר שנחתם בין החייבים ובין צד שלישי. בית המשפט קיבל בו ביום את הבקשה,
וביום 13.7.2017 הורה על מתן צו להעברת זכויות החייבים בדירה לרוכש. תמורת המכירה
הועברה לקופת הכינוס בניכוי הסכום שהועבר לבנק לאומי לשם הסרת המשכנתא שרבצה על
הדירה.
4.
ביום 24.6.2018 הוכרזו החייבים פושטי רגל והמשיב מונה
נאמן לנכסיהם. במסגרת אותה החלטה אושרה תכנית פירעון לחייבים ובית המשפט הורה
למשיב להכריע בתביעת החוב שהוגשה מטעם המערער. ביום 8.8.2018 ניתן לחייבים הפטר
נוכח עמידתם בתנאי תכנית הפירעון.
הכרעת המשיב
בתביעת החוב
5.
ביום 8.7.2019 דחה המשיב את תביעת החוב של המערער,
בקבעו כי לא הוכח עצם מתן ההלוואה לחייבים. זאת, בהינתן שהתשתית הראייתית שהוצגה
כללה רק את הסכם ההלוואה, אישור על רישום הערת האזהרה ומכתב דרישה ששלח המערער
לחייבים. המערער הסתפק בטענה כי סכומי ההלוואה הועברו לידי החייבים במזומן, ולא לא
הציג ראיות ממשיות להעברת הכספים. כמו כן, אף שלפי הסכם ההלוואה היה על החייבים להעביר
לידי המערער המחאות להבטחת הפירעון, המחאות אלו לא הוצגו על ידי המערער. נקבע כי
גם בכך יש כדי לפגום באמינות גרסתו על אודות עצם מתן ההלוואה לחייבים. על כן כאמור,
תביעת החוב נדחתה ועמה טענת המערער להיותו נושה מובטח בשל הערת האזהרה שנרשמה
לטובתו על זכויות החייבים בדירה.
6.
הכרעת המשיב הומצאה לידי המערער ביום 11.7.2019, והוא
ערער עליה לבית המשפט המחוזי רק ביום 29.10.2019. לשיטתו, המשיב הכריע בתביעת החוב
מבלי לבדוק לעומק את העובדות, בהסתמך על הכחשת החייבים בלבד וללא קיום הליך הוכחות,
ובשל כך לא התאפשר לו לטענתו להציג את מלוא ראיותיו. המערער שב וטען כי אין ברשותו
ראיות בכתב להעברת כספי ההלוואה לחייבים, משום שהכספים הועברו לידיהם במזומן לפי
בקשתם. עם זאת, יש בידו ראיות אחרות המחזקות את גרסתו, ובכלל זה תצהירי עדים שנכחו
במשרד בא-כוחו במועד העברת הכספים לידי החייבים, וכן מספר ראיות נסיבתיות
(אסמכתאות לתשלומי ריבית חלקיים מטעם החייבים; אישור על רישום הערת האזהרה לטובתו
וייפוי כוח בלתי חוזר מטעם החייבים לעשות כן; והתכתבויות שונות בין הצדדים).
7.
הן המשיב והן משיב 1 (להלן: הכנ"ר) התנגדו לקבלת הערעור. הם טענו, בין היתר, כי הערעור
הוגש לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשתו באופן המצדיק את דחייתו על הסף. לגופו של
עניין, נטען כי המערער לא צירף לתביעת החוב ראיות המצביעות על העברת כספי ההלוואה לחייבים,
וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות של המשיב בעניין זה באמצעים שונים. בתוך כך הודגשה החשיבות
המיוחדת הטמונה בהצגת מסמכים המצביעים על העברת כספים בנסיבות של הלוואה חוץ
בנקאית, כפי שגם הובהר במסגרת ההנחיות הכלליות של הכנ"ר בנוגע לבדיקת תביעות
חוב. עוד נטען, כי בהודעת הערעור יש משום ניסיון לבצע "מקצה שיפורים"
ולהגיש מסמכים וראיות שלא הועברו לבחינת המשיב טרם מתן הכרעתו בתביעת החוב. מכל
מקום, אין בראיות הנוספות שהוגשו כדי להוכיח את עצם מתן ההלוואה.
8.
בתגובה לתשובות המשיבים, התייחס המערער לטענת האיחור
שהועלתה ביחס למועד הגשת הערעור. לשיטתו, מדובר באיחור של ימים ספורים שנבע מטעות בחישוב ימי הפגרה נוכח
תקופת החגים (ראש השנה ויום הכיפורים), כך שאין מקום לדחותו אך על יסוד טענה זו.
פסק דינו של
בית המשפט המחוזי
9.
ביום 6.4.2021 דחה בית המשפט את ערעורו של המערער על
הסף, בקבלו את טענת המשיבים כי נפל איחור בהגשתו. זאת, על יסוד תקנה 96 לתקנות
פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: תקנות פשיטת הרגל) הקובעת כי נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת נאמן
בעניין תביעת חוב בתוך 45 ימים ממועד המצאת ההחלטה לידיו, ומשאין חולק על כך שהערעור
הוגש במקרה זה באיחור של 6 ימים. המערער לא ביקש, וממילא לא קיבל, רשות להגשת
הערעור לאחר חלוף המועד להגשתו, ודי בכך כדי לדחותו. מעבר לכך, אף לו היה המערער מגיש
בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו, הטעם שהוצג לאיחור אינו טעם של ממש, וודאי לא טעם
מיוחד. טענתו לטעות "משרדית" בספירת הימים נוכח מניית ימי החגים כימי
פגרה, הועלתה באופן סתמי וללא תצהיר לתמיכה בה, וממילא אין בתקלה משרדית כשלעצמה
כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד.
10.
בבחינת למעלה מן הצורך בית המשפט הוסיף ודחה את הערעור
גם לגופו, בקבעו שיש ממש בקביעת המשיב לפיה המערער כשל בהוכחת תביעת החוב במובן זה
שלא הציג ראיות מספקות בדבר עצם מתן ההלוואה לחייבים. רישומה של הערת אזהרה לטובת
המערער וחתימת החייבים על ייפוי כוח בלתי חוזר אינם מעידים, כשלעצמם, על העברת כספי
ההלוואה לידיהם. זאת, שכן בהתאם להסכם ההלוואה היה על החייבים לחתום על ייפוי כוח
בלתי חוזר ולרשום הערת אזהרה לטובת המערער טרם קבלת ההלוואה, כך שאין בביצוע פעולות אלה כדי ללמד
בהכרח שהכספים אכן הועברו. יתר על כן, גם אם הכספים הועברו לחייבים במזומן כפי
טענת המערער, ניתן היה לצפות כי יהיו ברשותו מסמכים המעידים על העברתם בפועל, ולכל
הפחות מסמך שבו החייבים מאשרים את קבלת הכספים. כך, בפרט בהתחשב בהיקפה הבלתי
מבוטל של ההלוואה ובטענת המערער עצמו כי אינו עוסק בדרך כלל במתן הלוואות בריבית כעניין
שבשגרה. אף לא הוצגו ההמחאות שעל פי ההסכם היו צריכות להימסר על ידי החייבים לשם
הבטחת פירעון ההלוואה, והסבריו של המערער בהקשר זה הועלו לראשונה רק בשלב הערעור וכתגובה
לנימוקים שנכללו בהכרעת המשיב.
11.
בית המשפט דחה גם את טענות המערער לעניין אופן ההכרעה
בתביעת החוב, בציינו כי מן החומר שהוגש ניתן להיווכח שהמשיב ביקש מהמערער לא אחת להמציא
אסמכתאות להעברת הכספים לחייבים, אך ללא הועיל. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה כי
לא ניתנה למערער הזדמנות להציג את מלוא ראיותיו. עוד צוין, כי תצהירי שני העדים
שלפי הטענה נכחו במשרדו של בא-כוחו בעת העברת כספי ההלוואה לידי החייבים, צורפו
לראשונה להודעת הערעור ומבלי ליטול רשות. כמו כן, משתצהירים אלו לא הוצגו למשיב עת
ביקש לקבל אסמכתאות להעברת הכספים; בהינתן שהתצהירים נחתמו לאחר הכרעת המשיב
בתביעת החוב ושיש בהם כדי לסתור את הגרסה שהציג המערער לפני המשיב; ובהתחשב בכך
שעובדת קיומם של העדים כלל לא הובאה לידיעת המשיב בזמן אמת – אין בהם כדי לבסס את
הטענות שהופנו כלפי הכרעת המשיב. משנקבע אפוא כי אין נימוק המצדיק התערבות בהכרעת
המשיב, הערעור נדחה.
תמצית טענות המערער בערעור
12.
מכאן הערעור שלפנינו, בו שב המערער על טענתו כי כספי
ההלוואה הועברו לידי החייבים במזומן לפי בקשתם. כמו כן חזר המערער על טענותיו נגד
אופן ההכרעה בתביעת החוב, בהלינו על כך שהמשיב לא קיים הליך הוכחות בתביעת החוב
ואף לא חקר את החייבים טרם מתן הכרעתו. הוא גם חזר והפנה למספר ראיות שיש בהן
לשיטתו כדי להוכיח את עצם מתן ההלוואה לחייבים, ובכלל זה להסכם ההלוואה מיום
12.5.2014; לייפוי כוח בלתי חוזר שהועבר אליו על ידי החייבים; לאישור על רישום
הערת אזהרה לטובתו; ולהעתק ממכתב התראה שנשלח לחייבים עקב אי פירעון מלוא סכום
ההלוואה ממנו עולה כי החייבים החלו בפירעונה. המערער הדגיש כי החייבים לא העבירו
לידיו המחאות להבטחת פירעון ההלוואה עקב חסימה שהטיל הבנק על חשבונותיהם. הוא הלין
על כך שהמשיב פעל למימוש הדירה ולמכירתה תוך הטעיית בית המשפט במובן זה שלא הפנה
את תשומת לבו לכך שנרשמה עליה הערת אזהרה לטובתו, ומבלי ליידע את המערער על
כוונותיו לעשות כן אף שהיה מודע לכך שהערת אזהרה רשומה לטובתו. המערער גם חלק על
הקביעה בדבר האיחור שנפל בהגשת הערעור, ושב בהקשר זה על הטענה כי מדובר באיחור
שמשכו 6 ימים לכל היותר אשר נגרם נוכח טעות בספירת הימים. בנסיבות אלה ובהינתן פרק
הזמן שחלף מהגשת תביעת החוב ועד להכרעה בה על ידי המשיב, לא היה מקום לדחות את
הערעור על יסוד נימוק זה.
דיון והכרעה
13.
אין מקום להתערב
בהחלטת בית המשפט המחוזי ודין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
14.
תחילה באשר לסוגיית האיחור שנפל בהגשת הערעור על
הכרעת המשיב. בהתאם להסדר הנוהג בענייננו, המועד להגשת ערעור על הכרעת בעל תפקיד
בתביעת חוב שהגיש נושה הוא 45 ימים ממועד מתן ההכרעה בתביעת החוב (תקנה 96(א)
לתקנות פשיטת הרגל; ראו גם: ע"א 6050/18 אברהמי נ'
עו"ד שפירא עופר, פסקה 5
(12.3.2020); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 288 (מהדורה
שלישית, 2010)). כך הם פני הדברים גם בהתאם להסדר הנורמטיבי החל על הליכים שהוגשו לאחר
כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות
פירעון), נוכח הוראת תקנה 131(א) לתקנות חדלות פירעון ושיקום
כלכלי, התשע"ט-2019 (וראו: פר"ק (מחוזי נצרת) 52324-05-20 כהן נ' טבול, פסקה 10 (2.9.2020)). על כן ובהינתן שמדובר
במועד הקבוע בחיקוק, נדרש המבקש להאריכו להצביע על "טעם מיוחד" לכך (תקנה
528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 176(ב) לתקנות
סדר הדין האזרחי; ראו גם: רע"א 3010/18 עביד נ'
יניב אינסל, עו"ד, פסקה 10
(7.10.2018) (להלן: עניין עביד)). שאלת קיומם של
טעמים מסוג זה נבחנת לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה והאיזון הראוי בין השיקולים
השונים. בין היתר, על בית המשפט לבחון את משך האיחור, את הטעם העומד בבסיסו ואת
הסיכויים הלכאוריים של ההליך הערעורי שמתבקשת ארכה להגשתו (עניין עביד, שם; בש"א
1676/20 חננאל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 5 (15.3.2020)).
15.
בענייננו, כפי
שציין בית המשפט המחוזי, אין חולק על כך שהמערער הגיש את ערעורו על הכרעת המשיב באיחור
של 6 ימים. אמנם, מדובר באיחור שאינו מופלג, אולם לא אחת נפסק כי גם מי שאיחר
בהגשת הליך ערעורי ביום אחד נדרש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים"
המצדיקים את מתן הארכה המבוקשת על ידו (ראו למשל: ע"א 694/01 מדינת ישראל
נ' ויסמן, פסקה 5
(30.7.2001); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס
בע"מ, פסקה 8 (8.7.2010)).
המערער כלל לא עתר להארכת המועד להגשת הערעור, לא צירף תצהיר התומך בטענותיו
וממילא לא הצביע על "טעם מיוחד" לאיחור. ודוק: טעות בדין ידוע ומפורסם, או
טעות בספירת ימים, בפרט שעה שבעל הדין מיוצג, אינה מהווה "טעם מיוחד"
המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד (ראו למשל: בש"א 1839/20 פלונית נ'
קופת חולים מאוחדת, פסקה 8
(16.3.2020); בש"א 7814/19 כהן נ' איי.די. איי. חברה לביטוח
בע"מ (27.11.2019); בש"א
7955/19 וגאדה נ' פקיד שומה פתח תקוה - רשות המיסים, פסקה 7 (8.12.2019)). בדין, אפוא, הורה
בית המשפט על דחיית הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.
16.
כאמור, בית המשפט
לא הסתפק בדחיית הערעור מטעמים דיוניים, ובחן את הערעור גם לגופו, למעלה מן הצורך.
גם באשר לדחיית הערעור לגופו, אין בטענות המערער כדי לשנות את מן התוצאה אליה הגיע
בית המשפט המחוזי.
17.
ראשית, טענותיו של
המערער בהקשר זה מכוּונות בעיקרן נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט. כידוע, התערבותה
של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה אך במקרים חריגים,
"בהם נפל בממצאי הערכאה המבררת פגם היורד לשורש העניין, או כאשר מדובר
בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן" (ע"א 3526/11 אברהם נ'
צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, פסקה 25 (6.5.2013)). הדברים אמורים
ביתר שאת שעה שמדובר בהליך ערעורי המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בערעור
על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב ועל קביעותיו העובדתיות בה (והשוו: ע"א
3888/18 רזניק נ' מגה
קמעונאות בע"מ (11.12.2019)).
18.
בענייננו, המערער לא הציג ראיות שיש בהן כדי להוכיח
את עצם מתן ההלוואה לחייבים, וזאת חרף הפצרותיו של המשיב כי יגיש אסמכתאות מתאימות
להוכחת טענותיו (הודעות אי-מייל מהימים 26.6.2018; 1.7.2018; 11.7.2018;
18.7.2018). כידוע, נושה
המגיש תביעת חוב כמוהו כתובע "רגיל" המגיש תביעה לערכאה שיפוטית, אשר
עליו רובץ הנטל להוכיח את תביעתו לפי מאזן ההסתברויות האזרחי. לפיכך, על תביעת
החוב להיות מנומקת ומבוססת. אם נכשל הנושה-התובע במילוי חובתו זו, הרי שבעל התפקיד אינו חייב להתיר לו לערוך
"מקצה שיפורים", לא כל שכן שאין לנושה זכות מוקנית להוסיף ראיות חדשות
בשלב הערעור על הכרעת בעל התפקיד (עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב
ושיקום כלכלי של יחידים
1160 (2019) והאסמכתאות הנזכרות שם). המערער לא הרים את נטל ההוכחה שרבץ על כתפיו,
ומשכך לא נפל כל פגם בקביעותיהם העובדתיות של בעל התפקיד או של בית המשפט בעניין
זה.
19.
גם אין ממש בטענות המערער בדבר מתכונת הדיון בהכרעה
בתביעת החוב על ידי המנהל המיוחד. ככלל, תפקידו של בית המשפט בדונו בערעור על הכרעת בעל תפקיד
בתביעת חוב מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו, ולבחינת תקינות הפעולות המתבצעות
על ידו. הפיקוח
השיפוטי על פעולותיו של בעל תפקיד מתאפיין אפוא בריסון ובהתערבות מצומצמת, כאשר
לבעל התפקיד מוקנה שיקול דעת רחב בביצוע תפקידו (רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות
והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקה 40 (26.1.2021); ע"א 8765/07 פז חברת נפט
בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, פסקה 15 (27.12.2010); ע"א 2499/19 רשות המסים
אגף המכס והמע"מ נ' עו"ד פיני יניב, פסקה 42 (19.1.2020)). הגם כי הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב המופנות
כלפי חייב היא הכרעה בעלת אופי שיפוטי, אין משמעות הדבר כי על בעל תפקיד לנהל
"הליך משפטי", לרבות שמיעת עדויות, ניהול חקירות וכיו"ב על כל
רכיביו. כפי שקבע בית משפט זה בעבר, אלה הם "כללי המשחק" בהליכי פשיטת
רגל, ואין לצפות כאמור מבעל תפקיד לנהל בתביעות חוב המסורות להכרעתו הליך של שמיעת
ראיות (ע"א 113/18 רחמים נ' כונס הנכסים הרשמי (6.6.2019)). אין אפוא פסול בהכרעה המתבססת על האסמכתאות והמסמכים שהוגשו
לבעל התפקיד, ודאי בענייננו בו המשיב הפציר במערער כי יגיש אסמכתאות מתאימות וכאשר
דבר לא מנע ממנו להגיש כבר אז את תצהירי שני העדים.
20.
ולבסוף יצוין כי טענותיו של המערער כלפי המשיב בכל הנוגע למימוש הדירה
ומכירתה מופנות למעשה נגד החלטות חלוטות של בית המשפט (בין היתר, מיום 12.2.2017 ומיום 13.7.2017) וברי כי
אין מקום לדון בהן בשלב זה ובמסגרת הדיונית הנוכחית.
21.
טרם חתימה, אעיר
כי ספק אם הייתה נתונה למערער זכות ערעור על פסק הדין. תחילה, חשוב לזכור כי המבחן
הקובע לצורך סיווג החלטה שיפוטית לעניין דרך ההשגה עליה, מתמקד במהות ההחלטה
ובתוכנה ולא בכותרת שניתנה לה (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 108 (מהדורה
שלישית, 2012) (להלן: חבקין ובן-נון)). כלל מושרש הוא,
כי החלטה בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מהווה "החלטה אחרת" הטעונה
רשות ערעור (וראו: ע"א 7829/04 הבנק
הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ
(בפירוק), פסקה 13
(13.7.2008); חבקין ובן-נון, 106-105). הפסיקה החילה את הכלל האמור גם במקרים שבהם
נמחק ערעור – ובכלל זה ערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב – מחמת איחור בהגשתו (ראו
למשל: רע"א 6557/14 שחם נ' רו"ח יואב כפיר,
נאמן לחברת אשבל (30.4.2015); רע"א
5077/16 שיבר נ' כונס הנכסים הרשמי (3.1.2017); ע"א 8134/19 משייב נ' קל אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ, פסקה 3 (14.10.2020)). בענייננו, בית המשפט דחה את ערעורו
של המערער על הסף מחמת איחור שנפל בהגשתו, וקביעותיו הנוספות באשר לתביעת החוב
גופה ניתנו "מעבר לדרוש" בלבד. אשר
על כן, על פי כללי הסיווג שצוינו לעיל, מדובר על פניו ב"החלטה אחרת"
הנתונה לערעור ברשות בלבד. הדברים האמורים יפים אף בכל
הנוגע למצב המשפטי החל לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון. חרף העובדה שסעיף 349(א)
לחוק האמור מונה רשימת החלטות שיש לראות בהן כפסק דין, על פי פשוטו של מקרא לא
מדובר ב"רשימה סגורה". לשון הסעיף קובעת מפורשות כי לעניין הסעיף יש
לראות גם את ההחלטות המנויות בו כ"פסק
דין". לפיכך ההבחנה הוותיקה והמוכרת בין "פסק דין" ל"החלטה
אחרת" בהליך חדלות פירעון בעינה עומדת (להרחבה ראו: בש"א 7064/18
אביר נ' אגיב, פסקה 6
(19.11.2018); רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר, פסקה 7 (22.10.2020)).
כך או אחרת כאמור, דין הערעור להידחות.
משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.
|
|
|
ש ו פ ט |
השופט
י' עמית:
אני מסכים.
|
|
|
ש ו פ ט |
השופטת
י' וילנר:
אני מסכימה.
|
|
|
ש ו פ ט ת |
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
5129371 ניתן היום,
ג' באלול התשפ"א (11.8.2021).
