ע"פ 7939/10 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל (23.12.2015) - חלק שני

לחלק הקודם של פסק הדין - לחץ כאן

(א2) ההודאות בחקירה

הרקע למתן ההודאות

107.       גם כאן, יש להתחקות אחר הדינמיקה החקירתית שהובילה את המערער למסירת ההודאות לחוקריו כדי להעריך נאמנה את משקלן ומהימנותן. כזכור, בימים הראשונים לחקירה הכחיש המערער את החשד המיוחס לו ולרוב סיפק לחוקריו הסברים בנוגע לראיות שעמן עומת. ביום 17.12.2006 המערער לא נחקר אלא נפגש עם עורך דינו למשך כ-20 דקות ונותר בתאו רוב היום. בחזרתו מהפגישה עם עורך הדין באותו היום, דיווח המערער לארתור על עיקרי הפגישה, ציין את התמיכה לה הוא זוכה מכלי התקשורת, לדברי הסנגור, והביע נימה של אופטימיות ביחס למצבו.

          

108.       בחקירה בבוקרו של יום 18.12.2006 [ת/443] עומת המערער עם שני ממצאים חדשים: הודעתה של רעייתו, לפיה לאחר ששוחח המערער עם ג'נאח בליל הרצח, ציין בפניה כי ילדה נפגעה "בשירותים מאסלה", בעוד שג'נאח טען כי לא מסר לו מידע זה; עוד עומת המערער עם הטענה כי נצפה ביום הרצח לבוש במכנסי גי'נס וכן עם העובדה שבני משפחתו אינם מכירים את מכנסי העבודה הכחולים אשר לטענתו לבש באותו היום. חקירה זו היתה אינטנסיבית באופייה, כשהחוקרים מטיחים במערער שוב ושוב כי הוא משקר וכי הוא רצח את המנוחה ומציגים בפניו את הממצאים נגדו. המערער התקשה להתמודד עם הממצאים החדשים והסבריו נדחו על ידי החוקרים.

109.       כפי שתואר לעיל, המערער חזר מחקירה זו לתאו כשהוא נסער ו"מצוברח", הביע ייאוש בפני ארתור ממצב הראיות בתיק, העריך כי ייגזר עליו מאסר עולם ואף דיבר על האפשרות ליטול את חייו. בשלב זה "נוכח" המערער כביכול בתרחיש האפשרי כי ביצע את הרצח בעיצומו של התקף זעם, בלק-אאוט או אי-שפיות ואינו זוכר את ביצועו. בשל מצבו הנפשי, נלקח המערער לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים, שבה סיפר בין היתר על כך שהכה את אחיו באוקראינה.

110.       בבדיקה הפסיכיאטרית נשלל החשש שמא המערער יפגע בעצמו והוא הוחזר לחקירה נוספת מול סשה [ת/182, ת/184]. בחקירה זו המשיך המערער להכחיש את ביצוע הרצח אך במקביל העלה את האפשרות שרצח את המנוחה במהלך התקף ואיבד את זיכרונו, כפי שהוזכר לעיל. המערער אמר לסשה כי הוא "בהתמוטטות עצבים" [שם, עמ' 1], סיפר על אירועים אלימים בעברו, לרבות האירוע שבו הרביץ לאחיו באוקראינה, והוסיף כי הוא יכול לעשות דברים "שאתה לא מתאר לעצמך סשה" [שם, עמ' 14]. סשה הדגיש בפני המערער כי הוא עלול לפספס את ההזדמנות להודות, תוך שהבהיר לו כי העונש תלוי גם בשיתוף הפעולה מצדו וכי מוטב לו "לשים את הכל על השולחן" [שם, עמ' 13-12, 25]. עוד אמר סשה כי מבחינת החוקרים עדיף שהמערער לא ימסור גרסה והם כבר יגישו לבית המשפט את הראיות והוא יחליט [שם, עמ' 19]. בהמשך לכך, אמר המערער "אני מחר.. היום אני אשקול הכל, יחשוב, יזכר מה היה מחר הכל יספר או לא יספר" [שם, עמ' 26].

111.       בשובו מהחקירה אל תא המעצר בשעת לילה, שוחח המערער עם ארתור על ההתפתחויות האחרונות ובהמשך הודה בפניו ברצח, כפי שתואר בהרחבה מעלה, כשהוא שולל בפירוש את הטענה לפיה ביצע את הרצח מתוך אי-שפיות ומציג אותה כתחבולה שנועדה לתעתע בחוקרים ומטרתה להביא לזיכויו או להקלת עונשו. 

112.       למחרת, ביום 19.12.2006, הודה המערער גם בפני חוקריו.

ההודאה מיום 19.12.2006

113.       בתחילה נחקר המערער על ידי סשה [ת/22; נ/55, נ/56, מ"ט 172/06], כהמשך ישיר לחקירה שנערכה יום קודם לכן. בשלב הראשון של החקירה שב המערער והכחיש שרצח את המנוחה. בהמשך הצטרף לסשה ראש צוות החקירה, אזולאי, והחקירה המשיכה להתנהל בהובלתו. קו החקירה שבו נקט אזולאי בחקירה זו התבטא בגישה אוהדת כלפי המערער, לפיה הוא נתן לכאורה אמון בטענתו של המערער כי חווה התקף בלק-אאוט, ושיתף פעולה עם ההנחה שאיבד את זיכרונו. לאורך החקירה הביע אזולאי אמפתיה ודאגה למערער וכן גילה הבנה למצבו, באומרו כי הוא יודע שהמערער לא רצה במות המנוחה וכי הוא מצטער על המעשה. אזולאי אמר למערער כי הוזמן עבורו חוקר מיוחד שמתמחה בשחזור זיכרון וכי הוא בדרך לתחנת המשטרה. בינתיים, ביקש מהמערער שיתקדם יחד עמו, צעד צעד, בתיאור השתלשלות האירועים שלפני ואחרי הרצח. המערער שיתף פעולה עם קו זה והחל לתאר את השתלשלות העניינים, עד אשר בסופו של דבר נזכר כביכול וחשף את מהלך הרצח, תוך הדגמתו. צפייה בתיעוד החקירה ועיון בתמליליה מלמדים על התהליך שהתרחש בה: בראשית החקירה, הגיב המערער בלחץ ובהתרגשות לשאלות הנוגעות לליבת האירוע – לרצח עצמו – וטען כי אינו זוכר את שאירע; אזולאי זנח שאלות אלה ועבר לדון בנושאים "פריפריאליים" יותר ביחס לרצח; בהמשך חזר אזולאי לאקט הרצח עצמו והמערער מסר פרטים נוספים על אודות ההתרחשות. כך, כשהוא חושף בהדרגה את פרטי הרצח,  מסר המערער את ההודאה במלואה. עוד מלמד תיעוד החקירה כי האווירה היתה רגועה, כי החוקרים לא הפעילו על המערער לחץ אלא הפגינו כלפיו אהדה והבנה, כאמור.

114.       תוכן ההודאה תואם במידה רבה את הדברים שמסר המערער לארתור, אך בגרסה מפורטת יותר. את מידת הפירוט ניתן לייחס לכך שההודאה נגבתה על ידי החוקרים. בפתח ההודאה ולאורכה סיפר המערער כי הילדים בבית הספר נהגו לקללו ולבקש ממנו סיגריות. לדבריו, ספג הרבה "שנאה" ו"חוסר כבוד" מצד אנשים בישראל בשל מוצאו. המערער מסר כי השתדל "להחזיק את עצמו" כשהילדים היו מציקים לו, והמנוחה היתה "הטיפה האחרונה" שהובילה אותו להתפרץ ולפרוק את הכעס שאגר [נ/55, עמ' 57]. המערער ציין כי לא התכוון להרוג אותה וכי במקומה יכול היה להיות כל אדם, גם ילד. הוא טען כי הבחין בה כשעלתה במדרגות לכיוון הקומה השניה, היא קיללה אותו "אישה שלך זונה" או "בן של זונה" ולכן עלה בעקבותיה ונכנס אחריה לשירותי הבנות. הוא שלל כי ביקשה ממנו סיגריה [שם, עמ' 121]. הוא תיאר את המנוחה כ"לא גבוהה", שיערה היה בצורת צמה מגולגלת בלי גומי, לבשה מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה ונעלה נעלי ספורט שצבען לבן עם אפור, לבן שחור או אפור שחור. את צבע חולצתה לא זכר מאחר שהתמקד לטענתו בחלק גופה התחתון, אך שיער שאולי צבעה היה ירוק או צבע בהיר יותר.

           המערער תיאר כי בתוך חדר השירותים עמדה המנוחה תחילה בין התא הראשון לתא השני. הוא שלף את הסכין היפנית שעל חגורתו, הוציא את הלהב וזינק לעברה כשהיא ליד התא השני. לטענתו, המנוחה ניסתה להיכנס לתא השירותים ולא הספיקה לסגור את הדלת. המערער תיאר כי המנוחה עמדה עם הצד אליו ולא עם הפנים או עם הגב והדגים את צורת עמידתה על החוקרים, אך התקשה להיזכר אם מדובר בצד ימין או בצד שמאל. הוא מסר כי שיסף את גרונה "כמעט עד הסוף" וחתך אותה פעמיים בצוואר. כשנשאל אם פגע במקומות נוספים בגופה, ציין כי פגע בידה הימנית בעת שהרימה אותה בניסיון להתגונן וגם פגע בחזה באותה המכה. כמו כן, ציין מספר פעמים כי יתכן שפגע בה גם באזור התוספתן או מתחת למותן [שם, עמ' 98, 124]. המערער הוסיף ואמר כי רצה לדקור אותה בחזה אך "לא יצא" [שם, עמ' 95]. המערער לא ידע להשיב לשאלת החוקרים מדוע רצה לפגוע בה בחזה. לשאלת אזולאי, השיב המערער כי חש שנאה כלפי המנוחה, רצה שתחוש כאב אבל לא שתמות [שם, עמ' 96]. הוא ציין כי מילותיה האחרונות היו "אמא" או "איתה", קרוב לוודאי "אמא". לעניין צורת תנוחתה של המנוחה לאחר הרצח, מסר המערער תשובות שונות. בתחילה אמר כי היא נפלה בתוך התא השני על האסלה, בצד ימין מקדימה; בהמשך, ביקשו החוקרים לדעת בשנית לאיזה צד נפלה המנוחה "כדי שלא יצא ש[המערער] שיקר פה ושם", אז השיב כי היא נפלה לצד שמאל ונגעה גם באסלה וגם ברצפה [שם, עמ' 109]. לבסוף, מסר כי היא נפלה על הרצפה, בין האסלה לבין הקיר, כשראשה כמעט במגע עם הקיר [שם, עמ' 110, 125]. וכן כי עיניה היו "פקוחות גדול" [שם, עמ' 104].

           המערער מסר מספר גרסאות גם לעניין דרך יציאתו מתא השירותים. בתחילה טען כי רק "קצת" סגר את הדלת; בהמשך אמר כי נעל את דלת התא באמצעות הסכין, כדי שיחשבו שהתא תפוס ולא יכנסו [שם, עמ' 89-87]; אחר כך מסר שוב שנעל את הדלת מבחוץ, כשהוא שולל שעלה על דבר מה כדי לצאת מהתא, במענה לשאלת החוקרים [שם, עמ' 108]. עוד מסר כי את דלת חדר השירותים סגר עם המרפק. לאחר מכן ירד לשירותי הבנים, שטף את הדם מידו ומהסכין, ניגב את הסכין במכנסיו, והלך להכין לעצמו קפה בחדר המורים, שם נראה על ידי מורות. המערער המשיך לעבוד עד סוף היום עם אותו הלהב, מבלי שהבין לאשורו את שהתרחש, לטענתו. ציין כי מאוחר יותר, בערב, הבחין בדם בשירותי בנים. לדבריו, שבר וזרק את להב הסכין בפסולת הקרמיקה שבכניסה למקלט, את המכנסיים השאיר בתיק במקלט. את התיק לקח לביתו ביום שישי (יומיים לאחר הרצח) וזרק אותם באותו היום לפח זבל ליד ביתו, אף שהעריך כי לא יימצא עליהם דם. ציין כי את החולצה כיבס לפני שחפציו נתפסו על ידי המשטרה. המערער הוסיף כי בשובו הביתה כאב לו הראש והוא חש עייפות גדולה, בלי שהבין מדוע. הוא הלך לישון באותו היום מוקדם מהרגיל.

           יצוין כי לאורך החקירה בכה המערער מפעם לפעם, בציינו כי רק עתה הוא מבין את משמעות מעשיו. לשאלת סשה, ענה כי הוקל לו משהודה.

השחזור

115.       עוד בטרם יצא המערער לשחזור, חזר בו מהודאתו. הדבר התרחש כאשר המערער המתין בחדר החקירות ליציאה לשחזור ולכן קטע זה לא צולם בוידאו, אך תועד במזכרים שערכו סשה [ת/191, ת/192] ואזולאי [ת/25]. מהמזכרים והעדויות עולה כי המערער ביקש לדבר בדחיפות עם סשה ואמר לו, כשהוא בוכה ורועד, שלא רצח את המנוחה ואינו יודע כיצד נרצחה, אך ראה את גופתה וניגב את דמה עם נייר טואלט. סשה קרא לאזולאי, וגם הוא שמע מהמערער כי לא רצח את המנוחה ולא יודע איך לשחזר את הרצח. אזולאי אמר למערער שהוא מבין שאולי אינו זוכר מה קרה והנחה אותו לתאר בשחזור את הדברים שמסר בהודאה. בשלב זה התרצה המערער, ביקש סליחה מאזולאי ומסשה על כך שכביכול שיקר להם שוב ויצא לשחזור [ראו גם עדותו של אזולאי בעניין, עמ' 77 לפרוטוקול, ועדותו של סשה, עמ' 288 לפרוטוקול].

116.       את השחזור [ת/26; ת/27] הוביל קצין חקירות דובר רוסית בשם אנטולי שקלאר (להלן: אנטולי), שהובא במיוחד מתחנת חדרה משום שלא היה חלק מצוות החקירה ולא הכיר את פרטיה. בפתח השחזור ביקש המערער מיוזמתו להודיע לעורך דינו כי הודה ברצח "מלב נקי" [שם, עמ' 1]. עם הגעתו לבית הספר, סיפר המערער כי ספג קללות והשפלות בשנותיו בישראל, ובכלל זה מילדים בבית הספר, שהובילו אותו להתפרץ ביום הרצח. הוא סיפר כי עלה להכין קפה כשהוא כבר עצבני, המנוחה קיללה אותו והוא התפרץ ורצח אותה. ציין כי במקומה יכול היה להיות כל אחד וכי הוא חווה "התפרצות עצבים" [שם, עמ' 2]. כן ציין כי הוא "בקושי זוכר" את הרצח ונזכר בקטעים מסוימים שלו.

           אנטולי ביקש מהמערער להוביל למקום שבו ראה את המנוחה לראשונה. המערער הראה כיצד יצא מהמקלט בו עבד והחל לעלות לכיוון חדר מורים. הוא הדגים היכן עמד בעת שראה את המנוחה לראשונה, במפלס חדר מורים, ומיקם את השוטרת ששיחקה את תפקיד המנוחה (להלן: השוטרת) בתחילת גרם המדרגות המוביל ממפלס חדר המורים אל שירותי הבנות – זירת הרצח. המערער ציין כי המנוחה קיללה אותו ואת הרוסים ועלתה במדרגות וכי הוא עלה בעקבותיה, במרחק של שלושה-ארבעה צעדים. בהגיעו לראש המדרגות, כאשר זירת הרצח נמצאת משמאלו, ביקש המערער מהשוטרת לפנות ימינה (לכיוון הקומה העליונה). בשלב זה עיכבו אותו השוטרים על מנת להסיר את אזיקיו. בזמן שעוכב, הביט המערער על דלת חדר השירותים "הנכונה" ורק אז הצביע עליה כעל זירת הרצח [שם, עמ' 4]. 

           בתוך חדר השירותים הנחה המערער את השוטרת לעמוד ליד התא השני, אמר כי המנוחה היתה לבושה בג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט בצבע לבן ושחור או אפור ושחור (לדבריו אינו זוכר במדויק). המערער מיקם את השוטרת בתוך התא השני, כשפניה מופנים אל הקיר המפריד בין התא הראשון לתא השני (הקיר המערבי). המערער הדגים כיצד ביצע את הרצח באמצעות הסכין היפנית ששלף מחגורתו ופגע במנוחה בתוך התא. ציין כי המנוחה ניסתה לסגור את הדלת. במהלך השחזור, הדגים המערער את ביצוע הרצח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – בתוך התא, כאשר הוא אינו יכול לשחזר במדויק כיוון שידיו מוגבלות בגלל האזיקים; בפעם השניה – מחוץ לתא (עם האזיקים), ובפעם השלישית – בתוך התא לאחר שהוסרו האזיקים מידיו. בכל הפעמים הדגים המערער כי תחילה חתך את גרונה של המנוחה ואגב כך הרימה את ידה הימנית והסכין פגעה בידה הימנית ובחזה. המערער טען כי אינו זוכר במדויק את מספר הנפות הסכין שפגעו במנוחה והעריך כי מדובר ב-4-2 פעמים. עוד מסר המערער כי לאחר שהמנוחה נפגעה בגרון והחלה "להתקפל", חתך אותה גם באזור המותן הימנית [שם, עמ' 8]. הוא תיאר כי המנוחה נפלה לאחר הרצח בתוך התא, בצד שמאל, כשראשה בין האסלה לבין הקיר המפריד בין התא השני לשלישי (הקיר המזרחי), כשראשה מביט מעלה, תוך שהדגים זאת.

           במהלך השחזור בתא השירותים, מסר המערער כי יצא וסגר את הדלת "אולי מבחוץ", ומיד אמר שכנראה סגר ונעל אותה מבפנים [שם, עמ' 6]. בהמשך שוב אמר המערער  "לדעתי סגרתי מבפנים, אולי מבחוץ, אני לא זוכר בדיוק" אך לבסוף, לאחר שהות קצרה של מחשבה, הסביר כי יצא "מלמעלה" – עלה על האסלה וקפץ מעל הדלת בעזרת הידיים, שהניח על דפנות התא, אל מחוץ לתא ולאחר מכן ניגב עם חולצתו את סף הדלת. המערער סיפר כי המנוחה לא נאבקה בו או צעקה, כי מילתה האחרונה היתה "אמא" או "איתה" ונאמרה בקול חלש. עוד ציין כי אינו יכול להסביר את המצב שהיה בו, ראה בפני המנוחה את בנו, חש פחד ולא הבין שום דבר [שם, עמ' 9].

           עוד אמר המערער כי לאחר הרצח סגר את דלת חדר השירותים, הבחין בדם על ידו ועל הסכין והוביל את החוקרים לשירותי הבנים הנמצאים שני גרמי מדרגות מתחת לשירותי הבנות וחצי מפלס מעל המקלט שבו עבד. המערער תיאר כיצד בשירותי הבנים שטף את ידיו ואת להב הסכין וניגב את הלהב במכנסיים. המערער סיפר כי "התחיל לחזור לעצמו" כשהיה כבר במקלט. לדבריו, במקלט היה ברשותו קפה חם ומכך הסיק כי לפני כן ביקר בחדר המורים (שם ניתן היה להכין קפה) [שם, עמ' 11]. הוא הוסיף וסיפר כי בהמשך היום חזר לשירותי הבנים וראה שתיים-שלוש טיפות דם טריות על רצפת השירותים, שאותן לא ניגב. לאחר מכן חזר למקלט והמשיך בעבודתו.

           המערער הוסיף ואמר כי המשיך לעבוד עם הסכין לאחר הרצח, שבר את הלהב וזרק לפסולת הקרמיקה שליד דלת המקלט. בסוף היום השאיר את הבגדים וכלי העבודה שלו בתיק שבמקלט, אותו לקח לביתו ביום שישי. את המכנסיים זרק לפח שליד ביתו ביום שישי [שם, עמ' 13]. המערער סיפר גם על השיחה עם ג'נאח בערב הרצח, שבה שאל את ג'נאח על "שירותים" ו"אסלה" וכן סיפר על "התקף העצבים" שבגדרו תקף את אחיו באוקראינה. הוא הוסיף כי לא היתה לו היכרות מוקדמת עם המנוחה, כי לא התכוון להזיק לה, כי היה ב"התקף עצבים חזק" ורק עכשיו הבין שביצע רצח [שם, עמ' 14].

117.       עם סיום השחזור בזירה, התבקש המערער לחזור לשירותי הבנות ולהדגים כיצד קפץ מעבר לדלת תא השירותים. המערער הביע ספק אם יצליח לחזור על המעשה. אזיקי הידיים והרגליים שלו הוסרו כדי לאפשר לו תנועה חופשית. המערער נכנס לתא, נעל את הדלת מבפנים, עלה על האסלה, שם ידיו על דפנות התא וקפץ מעל הדלת.

118.       בתום השחזור, בתחנת המשטרה, שאל אנטולי את המערער מספר שאלות הבהרה [שם, עמ' 17-15]. בין היתר, נשאל המערער מדוע מסר בחקירה כי סגר את דלת התא מבחוץ. המערער השיב כי רק בזירה נזכר שנעל מבפנים, אך הוא אינו יכול להגיד זאת במדויק. עוד נשאל כיצד הגיע שיער של המנוחה לזירה. המערער העלה השׁערה לפיה תפס את שיערה במהלך הרצח והדגים על סשה כיצד עשה זאת, ציין כי היתה לה צמה מגולגלת לאחור אך לא ידע לתאר את צבע השיער. נוסף לכך, נשאל המערער כמה פעמים פגע בגרונה של המנוחה והשיב פעם או פעמיים.

ההודאה מיום 21.12.2006 והחקירות שלאחר מכן

119.       ביום 20.12.2006 נפגש המערער עם עורך דין חדש שנשכר לייצגו – עו"ד שפיגל. עוד באותו היום אמר המערער לאחד החוקרים שהביא אוכל לתאו, כי החליט להכחיש את המיוחס לו בהנחיית עורך דינו [ת/342]. למחרת, ביום 21.12.2006, הובא המערער להארכת מעצר בבית משפט השלום. במעמד זה נחשף דבר קיומו של המדובב. כמו כן, בדיון הודיע עו"ד שפיגל כי המערער חוזר בו מהודאתו במעשה וכי ההודאה היא תולדה של לחץ נפשי בחקירה [ת/96].

120.       החקירות משלב זה ואילך משקפות עמדה זו. החקירה הראשונה לאחר הודעת הסנגור הנ"ל נערכה ביום 21.12.2006 [ת/28; ת/29; נ/69; נ/70; נ/71] והיא למעשה מגשרת בין שלב ההודאה לבין שלב ההכחשה. החוקרים – סשה ואזולאי – הפצירו במערער לספר את האמת ואמרו לו כי קיימים פרטים שלא סיפר בהודאתו. המערער מצדו נע בין הודאה להכחשה, ניסה לדלות מהם מידע, להבין מהם הפרטים החסרים להם והציע להם את הודאתו בתמורה לפגישה עם אשתו ובנו או למשפט בדלתיים סגורות. כמו כן, אמר כי אינו יודע כיצד לעזור לחוקרים כדי שהודאתו תיראה כהודאה "מכל הלב" [נ/70, עמ' 113] וביקש שיספרו לו כיצד בוצע הרצח כדי שיזכה בהקלה בעונש [שם, עמ' 114]. בהמשך אמר כי הוא סיפר להם 80% אמת ו-20% מהמידע הוא שומר לעצמו [נ/71, עמ' 8-7]. עוד העיד על עצמו כמי שהוא "שקרן פתולוגי", מה שמוביל אותו למקומות שלא מגיעים אליהם אנשים נורמליים, ודימה זאת למשחק שחמט [שם, עמ' 16]. במענה לשאלות החוקרים כיצד ידע לתאר את הרצח, השיב כי הסתמך על לוגיקה וסרטים שראה ולעיתים הוסיף פרטים על מנת שההודאה תהיה משכנעת. בתוך כך, אמר כי את הפרט בדבר מילותיה האחרונות של המנוחה ("אמא" או "איתה") המציא.

           יתר על כן, המערער מסר בחקירה זו פרטים חדשים ולעיתים משונים על דרך ביצוע הרצח ומניעיו. הוא אמר כי את הלהב שבאמצעותו רצח את המנוחה, השחיז על אבן ברחוב לא רחוק מבית הספר והשליך לאחר מכן [נ/69, עמ' 52-49]. כי נעל נעליים אחרות מאלה שטען שנעל, שהוכתמו בדם, וכי זרק אותן למכולה ביום הרצח. כמו כן, טען כי לבש חולצה אחרת מזו שנתפסה על ידי המשטרה, שאותה זרק יחד עם המכנסיים [נ/71, עמ' 42]. עוד הוסיף כי יצא מתא השירותים דרך התא הסמוך לו, כנראה התא הראשון, ולא בקפיצה מעל הדלת כפי שהדגים בשחזור [נ/70, עמ' 96]. המערער מסר מניע חדש לרצח: טען כי כשהיה בן שמונה הותקף על ידי מספר ילדות באוקראינה, שהפשיטו אותו והחדירו מקל לישבנו. המנוחה, שאותה ראה לדבריו כשבוע לפני הרצח, הזכירה לו את אחת הילדות והוא ביקש לנקום בה. לדבריו, תקף אותה כאשר היתה עם מכנסיים מופשלים, רצה להחדיר את הסכין לישבנה אך בסוף לא עשה זאת והחליט להרוג אותה כדי למנוע ממנה להתלונן עליו [נ/69, עמ' 82-76]. זאת ועוד, החוקרים ניסו לחלץ מהמערער מידע לגבי החתך העמוק שנמצא על פרק ידה השמאלית של המנוחה. המערער מסר בעניין זה תשובות שונות, בין היתר, כי חתך את ידה כשניסתה להתגונן וכשניסתה לשרוט אותו; כי חתך אותה בכוונה על מנת לטשטש את עקבותיו; אמר כי הוא מבקש להשאיר לעצמו את המידע בנושא זה ולא לספרו לחוקרים; וכן קשר את החתך לכת שאליה הוא משתייך, לטענתו [שם, עמ' 75-67]. עם זאת, לקראת סיום החקירה הודה כי טענותיו לעניין הכתות "זה הכל שטויות".

121.       החל מיום 22.12.2006 ואילך עמד המערער בנחישות על הכחשת מעורבותו ברצח. בחקירה מיום 22.12.2006 [ת/199] הודיע המערער כי אין בכוונתו לדבר וכי אינו יודע מי הרג את הילדה. הוסיף: "אם יהיה לך לפחות ראיה ישירה אחת... אין לכם חולצה, מכנסיים אין לכם" [שם, עמ' 4]. המערער הביע ביטחון שרעייתו לא תאמין שביצע את הרצח, נראה במצב רוח מרומם, הציע לספר לסשה בדיחות ואף שר לעצמו כשנותר לבדו בחדר החקירות.

122.       בחקירות הבאות השלימו החוקרים עם עמדתו של המערער וחקירותיהם התמקדו בקבלת התייחסותו לעניינים שונים. כך, בחקירה מיום 26.12.2006 [ת/202; ת/205] התבקש המערער לתת הסבר לפרטים המוכמנים השזורים בהודאותיו. בתמצית טען המערער כי הפרטים שמסר מבוססים בעיקרם על ניחושים לוגיים, סרטים שראה ועל שמועות ששמע ברחוב. במקצת מהמקרים טען כי ידע את התשובה "הנכונה" מ"רמז" הטמון בשאלה או מתגובת החוקרים לתשובותיו. המערער טען כי הודה משום שנשבר נפשית, לא הבין את השלכות הודאתו וידע כי בדיקות המעבדה תוכחנה את חפותו. במקביל אישר שהחוקרים התייחסו אליו כיאות, הציעו לו אוכל ושתיה ואפשרו לו לישון. 

האמנם השתכנע המערער כי רצח ושכח?

123.       המערער טוען כי החוקרים והמדובבים "טיפחו" אצלו את המחשבה שהוא ביצע את הרצח אך שכח שעשה זאת והוא אכן השתכנע בכך. לטענת המערער, ביטוי מובהק לכך נמצא בשיחה שניהל עם ארתור ביום 18.12.2006, לפני שנלקח לבדיקה הפסיכיאטרית. לפי הטענה, המערער אימץ את האפשרות שהועלתה על ידי ארתור, כי אמנם לקה בשכחה, והחוקרים ניצלו זאת כדי לגרום לו להודות בחקירה ביום 19.12.2006. ההגנה טוענת בהקשר זה כי התופעה של חשודים המשתכנעים באשמתם כתוצאה מהחקירה מוכרת בספרות ובפסיקה. היא מפנה לפסק דינו של השופט הנדל בעניין וולקוב, שם נדונו שלוש קטגוריות של הודאות שווא. נטען כי המערער משתייך לפי עדותו לקטגוריה השלישית, שעניינה בחשוד המאמין אמונת שווא באשמתו. במקביל נטען כי המערער בחר להודות גם "משיקולים רציונליים", דהיינו במטרה לזכות בהקלה בעונשו, וזאת לאחר שהחוקרים הציגו לו מצג ראייתי בדוי ופיתו אותו להודות.

124.       המשיבה טוענת כי גרסת המערער בעניין זה אינה מתיישבת עם חומר הראיות ועם העובדה כי במהלך הודאותיו, תיאר המערער את פרטי הרצח באופן התואם את נתוני הזירה. עוד טוענת המשיבה כי גרסה זו נסתרת בדברי המערער עצמו לארתור כי מדובר בטענה שקרית שהציג לחוקרים. המשיבה מוסיפה כי המערער לא הציע כל הסבר כיצד יומיים בלבד לאחר שהודה מתוך אמונה שגויה כי ביצע את המעשה כביכול, חזר בו מהודאתו. עוד נטען כי בחקירותיו העלה המערער גרסאות שונות וסותרות בנוגע לסיבה שבעטיה הודה, אשר עוסקות בשיקולים תועלתיים בלבד ולא באמונת שווא כי ביצע את המעשה. לבסוף, גורסת המשיבה כי קיימת סתירה פנימית בטיעוני ההגנה, אשר מצד אחד טוענת כי המערער הודה כיוון שהאמין בתום לב שרצח את המנוחה; ומצד שני טוענת כי המערער הודה כדי לזכות בהקלה בעונשו (ולשם כך המציא את גרסת הבלק-אאוט).

125.       בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי המערער הודה משום שהאמין שביצע את המעשה בהתקף בלק-אאוט, וכך סיכם את הדברים בנושא זה:

"סיכומו של דבר, יש לדחות מכל וכל טענת הנאשם, לפיה האמין, בעת שמסר הודאתו, כי ביצע את הרצח בהתקף Black out, הנאשם מעולם לא האמין בנכונות טענה זו, הוא היה מודע כל העת לכך שמדובר בטענה שקרית ואימצה אל לבו כאשר סבר כי יש בה כדי להמתיק את עונשו, בזמן אמת בדיוק בשעה הרלבנטית הודה בפני המדובב כי אין בטענה זו כל אמת והיא נועדה לתעתע בחוקריו. משכך, אין גם כל רלבנטיות לשאלה, מי העלה לראשונה טענה זו, האם היו אלה החוקרים, המדובב או שמא הנאשם בעצמו" [עמ' 200 להכרעת הדין]. 

           בית המשפט המחוזי הוסיף כי חרף "ניסיונותיו הנואשים" של המערער להציג עצמו כמי שאינו זוכר את פרטי הרצח ומנסה להיזכר בהם עקב בצד אגודל בעזרת החוקרים, רמת הפירוט הגבוהה בהודאתו לפני ארתור ולפני חוקריו, וכן התבטאויותיו לפני ארתור בעניין טענת אי-השפיות ואובדן הזיכרון, המעידות על ניסיונו להתל בחוקריו, עומדות בעוכריו ומעידות כאלף עדים כי מדובר בטענה שקרית שכל מטרתה לנסות ולהמתיק את העונש הצפוי לו. נקבע כי הממצאים שהוצגו למערער בחקירה מיום 18.12.2006, בדבר שיחתו עם ג'נאח ובנוגע למכנסיים שלבש ביום הרצח – ממצאים שעמם התקשה להתמודד – הם אשר הובילו אותו להודות, תחילה לפני ארתור ולאחר מכן לפני החוקרים.

על הודאות שווא

126.       רבות נכתב על מעמדה של הודאת החוץ בדיני הראיות בשיטתנו. בעבר שלטה בכיפה התפיסה כי הודאתו של הנאשם היא בבחינת "מלכת הראיות" או למצער "'נסיכת ראיות'... מאותן ראיות ראשונות במלכות" [מילותיו של השופט (כתוארו אז) חשין בדנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 833 (1998) (להלן: עניין אל עביד)]. ואולם, מרגע שראה אור דו"ח הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר (1994) (להלן: דו"ח ועדת גולדברג), שעסק בחשש – פרי המציאות אצלנו ובמדינות אחרות – מפני קיומן של הרשעות הנשענות על הודאות שווא, הועם זוהרה של הודאת החוץ וחל כרסום מסוים במעמדה המשפטי [בועז סנג'רו "ההודאה כבסיס להרשעה – האומנם 'מלכת הראיות' או שמא קיסרית הרשעות השווא"  עלי משפט ד 245, 254-252 (התשס"ה) (להלן: סנג'רו ההודאה כבסיס להרשעה); מרדכי קרמניצר "הרשעה על סמך הודאה   – האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?" המשפט א 205, 211-209 (התשנ"ג); אריאל בנדור "גבייה של הודאת נאשם   וקבילותה – מטרות, אמצעים, ומה שביניהם" פלילים ו 245, 248-245 (1996); חגית לרנאו "הודאות שווא והרשעות שווא" עלי משפט יא  351, 354 (תשע"ד) (להלן: לרנאו)]. היו אף שראו בה משום ראיה חשודה מטבעה, כזו שיש לגשת אליה בזהירות יתרה מחמת היעדר ההיגיון הטמון בה [גישת השופטת דורנר בעניין אל עביד, עמ' 836; ראו גם: דליה דורנר "מלכת הראיות נ׳ טארק   נוג'ידאת" הפרקליט מט 7, 10-8 (התשס"ז) (להלן: דורנר מלכת הראיות)]. ברם, עמדה זו נותרה במיעוט והודאת החוץ נתפסת גם כיום ככלי רב חשיבות ומקובל לבירור האמת, הגם שירדה מכס המלכות [ראו למשל: עמדת השופט לוי בעניין מילשטיין, פסקה 15; עמדת השופטת ארבל בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל,  פסקה 23 (11.5.2006) (להלן: עניין סטקלר)].

127.       דומה כי העיסוק הרב במעמדה של ראיה זו נובע מהשניוּת האצורה בה. בהודאה טמון כוח שכנוע כה רב עד כי קשה שלא לקבלה. הנטייה האינטואיטיבית היא להאמין לאדם המעיד נגד עצמו, שהרי מדוע ייטול על עצמו אחריות למעשה שלא ביצע, בניגוד לאינטרס שלו עצמו ""בחינת אומר 'להתאבד' בהודאתו"? [ע"פ 48/54 אירשיד נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח 690, 691 (1954)]. זאת בוודאי כשמדובר בהאשמות חמורות, שהרי "ניסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות [...] חזקה על אדם, שבדרך כלל אין הוא מודה בהן אלא אם כן ביצען", בפרט כשההודאה נמסרה מרצון חופשי [ראו: ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 473 (1991)]. יתר על כן, הנאשם הוא זה שיודע, טוב יותר מכל אדם אחר, אם נכונות ההאשמות המוטחות בו, אם לאו. מטעמים אלו, מייחסת מערכת המשפט מהימנות לכאורית להודאה, ועל רקע זה ישבה היא עד לא מכבר על כס המלכות. ואולם, בצד זאת, לא בכדי נ אמר על ראיה זו כי "כוחה של הראייה הוא חולשתה" [מילותיו הקולעות של השופט הנדל בעניין וולקוב, פסקה 3]. כוחה עלול לסמא את עיני מקבלי ההחלטות מלהפעיל את כללי הביקורת הנהוגים ביחס לראיות אחרות. אכן, "ראיית הודאת חוץ של נאשם עלולה לטעות ולהטעות" [שם]. גם אם נניח כי על פי רוב היא מסגירה את האמת, הרי שלא ניתן להתכחש לקיומם של מקרים שבהם הודו נחקרים בביצוע עבירות, על לא עוול בכפם [ראו למשל: דורנר מלכת הראיות, עמ' 9-7 וסנג'רו הרשעת חפים מפשע, עמ' 59, המתארים את עניין טארק נוג'ידאת; ע"פ 124/87 נאפסו נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מא(2) 631 (1987); ע"פ 296/85 חמידאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 564, 574 (1987); מ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל  (5.4.1998); מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002)]. לא ניתן להתעלם מהתופעה של הודאות שווא, אשר זכתה לעיגון בספרות ובפסיקה ועודנה נושא למחקרים בארץ ומחוצה לה. ההנחה שלפיה אדם אינו מודה בעבירה שלא ביצע – שוב אינה מקובלת בשיטתנו כנכונה באופן מוחלט [ראו: השופט לוי בעניין מילשטיין, פסקה 13].

128.       עלינו להתייחס אפוא להודאות חוץ בהסתייגות-מה ולהיעזר במחסומים ובבלמים שהותוו בפסיקה לבחינת קבילותן ומשקלן, כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. הזכרתי לעיל כי מבחן הקבילות שבסעיף 12 לפקודת הראיות, נועד להבטיח כי ההודאה נמסרה באופן חופשי ומרצון. תפקידו להתמודד עם החשש שמא נמסרה ההודאה כתוצאה מלחץ חיצוני שהופעל על הנחקר, כגון שימוש באמצעים פסולים (עינויים, אלימות פיזית ונפשית, השפלה וביזוי וכיוצא באלו) [ראו לעניין זה הגדרת "עינויים" כפי שהיא מופיעה בתזכיר חוק לתיקון פקודת הראיות (הודאת נאשם), התשע"ה-2015 (להלן: תזכיר החוק), אשר פורסם ביום 19.8.2015 והוא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר דין פלילי וראיות בראשות השופטת ארבל. התזכיר זמין באתר: http://www.tazkirim.gov.il/Pages/tazkirim.aspx]. כפי שניתחתי בהרחבה לעיל, במקרה שלפנינו לא התרשמתי כי המערער מסר את ההודאות בעטיו של לחץ חיצוני פסול שהופעל עליו. ברם, בצדו של חשש זה, ניצב החשש ממסירת הודאת שווא כתוצאה מלחץ פנימי-סובייקטיבי, שעשוי להתעורר גם אם החקירה התנהלה על מי מנוחות ומבלי שהופעלו על הנחקר אמצעים פסולים. בכך עוסק כאמור מבחן המשקל, על שני שלביו, שתכליתו להבטיח כי לפנינו הודאת אמת וכי הנאשם לא בחר להודות בשל לחצים שבנפשו פנימה.

129.       הספרות מחלקת את הודאות השווא, בין כאלה שנמסרו כתוצאה מלחץ חיצוני ובין כאלה  שנמסרו מפאת לחץ פנימי, לקבוצות שונות. בעניין וולקוב הציג השופט הנדל שלוש קבוצות של מודים לשווא, בהתבסס על מודל הלקוח מתחום הפסיכולוגיה של המשפט [Saul M. Kassin & Lawrence S. Wrightsman, The Psychology of Evidence and Trial Procedure 67-94 (1985)]:

"האחת, המודה הוולונטרי (בהתנדבות). השנייה, המודה הנכון להיענות לחוקריו (compliant). השלישית, המודה מתוך הפנמה (internalize). המודה הוולונטרי הינו אדם אשר מסיבותיו שלו, בלא כל קשר להליך החקירה, מקבל על עצמו אחריות בגין מעשה שלא ביצע. הוא יכול להתאים לדגם שהוצע על ידי הרמב"ם. המודה ה"נכון להיענות" עורך את שיקוליו ומגיע למסקנה שכדאי לו להודות. הוא נוטל גורלו בידיו, אם כי הוא קשוב לדברי חוקריו ומושפע מהם. נדמה שממודל שכזה הביע הרדב"ז חששו. המודה מתוך הפנמה לוקה בבלבול. הוא מתחיל להטיל ספק בחפותו. באופן פרדוכסלי עסקינן בהפנמת שווא של הנחקר, בניסיון להתאים לעולם החקירה החיצוני. לדעתי, ניתן לחלק את שתי הקבוצות האחרונות באופן שהמודה בקבוצה השנייה פועל מתוך שיקולים בהתאם למצב אליו נקלע ואילו המודה בקבוצה השלישית פועל מתוך שיקולים לא רציונאליים בעטיו של הלחץ בו הוא שרוי. יוצא כי אדם עלול להודות במעשה שלא ביצע מתוך בחירה, לאחר שיקול ולעתים אף בהיעדר שיקול..." [עניין וולקוב, פסקה 3].   

           טוענת ההגנה כי המערער משתייך לפי עדותו לקבוצת המודים השלישית – זו של "המודה המפנים" (internalize), דהיינו מי שהפנים את האשמה המיוחסת לו ומאמין אמונת שווא כי ביצע מעשה שלא ביצע. גם הקבוצה השניה, העוסקת במודה ה"נכון להיענות" (compliant), זה אשר בוחר להודות באורח רציונלי כביכול משיקולים של כדאיות ותועלת, רלוונטית לענייננו, כך טוענת ההגנה.

130.       טרם אגש לבחון טענות אלה, אציין כי היקף התופעה של הודאות שווא מסוג הפנמת האשמה לא התברר לפנינו. הצדדים לא הביאו נתונים בנושא זה. עיון בספרות הרלוונטית מלמד כי תופעה זו מוכרת, אך אין התייחסות להיקפה. על כל פנים, יצוין כי מאז החל לפעול פרויקט החפות האמריקני בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, זוכו 336 נידונים בעקבות ממצאי דנ"א שחשפו את חפותם. בכ-26% מהזיכויים (88 מקרים) נמצא כי ההרשעה התבססה על הודאת שווא [ראו: http://www.innocenceproject.org/; נכון ליום 21.12.2015]; ראו גם: Saul M. Kassin, False Confessions: Causes, Consequences, and Implications for Reform, 17 Current Directions in Psychological Science 249 (2008) (להלן: Kassin); לרנאו, עמ' 355]. זאת ועוד, על פי ה-National Registry of Exonerations באוניברסיטת מישיגן שבארצות הברית, המתעד את כל המקרים שבהם זוכו אנשים בדיעבד מאשמה בארצות הברית מאז שנת 1989 (לא רק בעקבות בדיקות דנ"א, בשונה מפרויקט החפות), נכון ליום 21.12.2015, זוכו 1,721 איש מאשמה לאחר שהתברר כי הורשעו לשווא, כאשר בכ-13% (219 מקרים) נשענה ההרשעה בין היתר על הודאת שווא [ראו: http://www.law.umich.edu/special/exoneration/Pages/about.aspx].

מחקר אחר מלמד כי 49 מקרים מתוך 350 הרשעות שווא, התבססו על הודאת הנאשם (כ-14%). רק ב-17 מתוך 49 מהמקרים הללו, הודאת השווא ניתנה באופן וולונטרי ללא לחץ משטרתי פסול אלא כתוצאה מגורמים פנימיים, כגון מחלת נפש, אמונה כי הודאה תסייע לנאשם להתחמק מעונש מוות, הודאה בנסיבות שבהן הנאשם לא זכר את מעשיו כלל משום שהיה שיכור, הודאה כבדיחה, הודאה מתוך רצון של נאשמת להסתיר את היותה נואפת, הודאה שנמסרה בניסיון להרשים אחרים ועוד [H.A. Bedau & M.L. Radelet, Miscarriages of Justice in Potentially Capital Cases, 40 Stan. L. Rev. 31, 63-65 (1987)]. אם כן, מהנתונים הקיימים בנוגע לאחוז הרשעות השווא שהתבססו על הודאות שווא, ניתן להסיק, על פניו, כי הודאת שווא מסוג של הפנמה איננה תופעה שכיחה. 

מן הכלל אל הפרט

131.       אני סבור, כבית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את טענת המערער לפיה השתכנע כי רצח את המנוחה בהתקף בלק-אאוט ואיבד את זיכרונו לאחר מכן. מכלול הראיות מלמד בבירור כי תזה זו לא "טופחה" על ידי החוקרים או המדובבים וכי בשום שלב לא האמין המערער בנכונותה.

132.       הטענה בדבר ביצוע הרצח במצב של בלק-אאוט לא "נשתלה" במוחו של המערער על ידי החוקרים או ארתור. המערער הוא זה שהעלה אפשרות זו לראשונה, כבר בחקירתו מיום 12.12.2006, באומרו כי לא קל להביא אותו למצב של אי-שפיות  ולכן לא הוא זה שרצח את המנוחה [ת/164, עמ' 20]. בהמשך היום אף הסביר למדובב ג'ניה, ששהה עמו בתא בימים הראשונים לחקירה, כי "... יש הריגה במצב אפקט, מצב אפקט זה למשל בן אדם זוכר בוקר, זוכר צהרים, אחר כך הופ והוא לא זוכר כלום, אחר כך נזכר" [ת/400, עמ' 21]. המערער הוא זה שהעלה לפני המדובבים ביום 15.12.2006 את האפשרות שאם רצח במצב של טירוף, צפוי לו עונש של 20-15 שנה [ת/401, מ"ט 165/06 (9), עמ' 11]. בשיחה זו התייחס גם לאפשרות לזכות בהקלה בעונש בטענה של הריגה שלא בכוונה תחילה [שם, עמ' 18]. ביום 18.12.2006, כשחזר המערער לתאו מחקירת הבוקר, כשהוא נסער ומיואש, העלה ארתור את האפשרות שהמערער ביצע את הרצח "על בסיס עצבים" ואינו זוכר זאת [ת/7, מ"ט 165/06 (25), עמ' 53-52]. המערער אישר כי הדבר יכול להיות והשניים המשיכו לדון באפשרות זאת. אמנם ארתור הוא זה שהעלה בשלב הנוכחי את האפשרות שהרצח בוצע בעיצומו של התקף, אך לא ניתן לקבוע כי מחשבה זו נשתלה על ידו בראשו של המערער, שהפגין מיוזמתו עוד קודם לכן בקיאות לגביה. המשך השתלשלות העניינים – הבדיקה הפסיכיאטרית, שבה סיפר המערער כי הכה את אחיו בלי לזכור זאת; והחקירה לאחריה, שבה העלה לראשונה את האפשרות כי רצח את המנוחה בהתקף ואינו זוכר זאת – ממחישות כיצד ניסה המערער להכשיר את הקרקע לקראת העלאת טענה של אי-שפיות ואובדן זיכרון, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אוסיף כי העובדה שארתור הביע ספק באמיתות הטענה במהלך השיחה שבסופה הודה בפניו המערער, מלמדת גם היא כי ארתור לא טיפח את הרעיון במוחו של המערער אלא אף היה – לפרקים – ביקורתי כלפיו. 

           עוד אעיר כי טענת ההגנה בנוגע לטקטיקה שבה השתמש אזולאי בחקירה מיום 19.12.2006, כאילו ניצל באופן פסול את מצבו של המערער על מנת לחלץ ממנו הודאה, משוללת יסוד. אין להפוך את היוצרות בהקשר זה. המערער הוא זה שהעלה לפני החוקרים את האפשרות שרצח את המנוחה בהתקף כזה או אחר וביקש את עזרתם בריענון זיכרונו. החלטתו הטקטית של אזולאי לתת אמון (כביכול) בטענת המערער אינה יכולה להיזקף לחובת החוקרים ואין לראות בה בנסיבות העניין משום אמצעי פסול, כנרמז, שהביא ל"הוצאת הודאה מהמערער", בלשון ההגנה. 

133.       זאת ועוד, גרסתו של המערער כי האמין באמת ובתמים שרצח את המנוחה מבלי שביכולתו לזכור זאת, אינה מתיישבת כהוא זה עם הודאתו בפני ארתור ועם הצורה שבה התנהל מולו (כפי שקבעתי לעיל, ראו פסקה 105) המערער שלל במפורש באוזניו של ארתור את אמיתות טענת אי-השפיות ואובדן הזיכרון:

"מ. ...אם היית הולך באותו קו, אולי הפחידו אותך כאן. אתה בטוח שאם היית הולך בכיוון פסיכיאטרי אז לא היית מפסיד?

ר.ז. זה לא בטוח. במאה אחוז. אני נתתי להם לבלוע את זה

מ. אתה תחמן! (צוחקים)

ר.ז. אני אמרתי לך זה תיק כבד מאוד

מ. בטח! רצח! מה אני אמרתי לך?

ר.ז. זה תיק כבד מאוד במידה ויצליחו להוכיח את חפותי אני אשמח מאוד. אני יודע שלא עשיתי את זה (בקול רם)

...

מ. אני יודע. מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה חרתה.

ר.ז. נכון.

מ. מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות. אני ידעתי את זה מזמן" [ת/401א, מ"ט 165/06(26), עמ' 19].

           ובהמשך:

"מ. אז אתה לא ראית מי היא?

ר.ז.  (לוחש באוזן) לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ. מה?

ר.ז. זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש)" [שם, עמ' 28].

           יתר על כן, גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם העובדה שהמערער תיאר לארתור את הרצח לפרטיו, כאשר לדבריו כלל לא זכר את ביצועו. היא גם אינה מבהירה מדוע לחש את ההודאה באוזניו ובמקביל דיבר בקול רם בדבר חפותו. כזכור, מצאתי כי ההסבר שמסר המערער בעדותו לעניין זה, לפיו האמין כי רצח ולכן "התנהג כמו רוצח", הוא מופרך ואין לתת בו אמון. עוד יש להוסיף כי בחקירה, כאשר נתבקש על ידי החוקרים להסביר מדוע הודה מול ארתור, לא תלה זאת המערער בכך שהשתכנע באשמתו – טענה זאת הועלתה לראשונה רק בשלב המשפט, מה שגורע ממהימנותה באורח משמעותי.

134.       גם ההסברים שמסר בחקירה לפשר ההודאות שמסר לחוקרים אינם כוללים את הטענה כי הודה כיוון שהאמין שרצח את המנוחה. בחקירתו מיום 26.12.2006 טען המערער כי הודה מאחר שנשבר נפשית, לא הבין את השלכות הודאתו וידע כי בדיקות המעבדה תוכחנה את חפותו [ת/202א, עמ' 15-14; ת/205ב, עמ' 27-25, 44-34]. בחקירה מיום 1.1.2007 טען כי את שתי ההודאות – לארתור ולחוקרים – מסר כדי לזכות בהקלה בעונש [ת/20, עמ' 28-27]. אלו הם הסברים הנשענים על התועלת שניתן להפיק מההודאה, לאמור: הודאה המבוססת על שיקולים רציונליים ולא על אמונה כנה באשמה שבביצוע העבירה.

135.       בהודאה עצמה, מיום 19.12.2006, מסר המערער גרסה מבולבלת, לא עקבית ולא אמינה בשאלה מתי "נזכר" לכאורה בכך שביצע את הרצח ובפרטיו. בשלב הראשון אמר כי בימים שלאחר הרצח הוא לא היה מודע למעשיו ונזכר בהם רק אתמול, לאחר ששב מהבדיקה הפסיכיאטרית. בהמשך מסר כי בליל הרצח "קצת" התחיל להבין את שקרה – לאחר שיחת הטלפון עם גנ'אח, וכן אמר במפורש כי ג'נאח לא ציין באוזניו שהילדה נמצאה בשירותים ומידע זה הגיע ממנו [נ/55, בעמ' 91]. עוד אמר לחוקרים כי הרגיש שלא יוכל לחמוק מאחריות וייתפס במוקדם או במאוחר. לדבריו, "אני החלטתי שאני אכחיש ואגיד שזה לא אני וזה לא אני וזה לא אני, אבל כל פעם שהייתי חוזר לתא [המעצר, י.ד], כאילו פצצה הייתה מתפוצצת בפנים, שאני כן עשיתי את זה ואני לא יכולתי לישון..." [שם, עמ' 97]. לקראת סוף החקירה, עת נותר המערער לבד בחדר עם סשה, הוא שב ואמר שרק אתמול, אחרי השיחה עם הפסיכיאטר והחקירה שלאחריה, התחילה להצטייר לו התמונה במלואה, אף שעדיין אינו זוכר את כל הפרטים [שם, עמ' 100]. עוד הוסיף המערער כי "אילו זה לא היה ככה עמוק הייתי מזמן מספר לבד" [שם, עמ' 105]. בהמשך אמר לסשה כי עד הרגע האחרון לא זכר את האירוע [נ/56, עמ' 22].

           זאת ועוד. בהודאה מיום 21.12.2006 המערער זנח את טענת ההתקף ואובדן הזיכרון בעקבותיו:

"נחקר:       ... היא נכנסה לתא, אני אחריה. כלומר, להגיד שכאן איבדתי את השפיות כן, אבל לא היה מסך שחור. אין דבר כזה מסך שחור. מצב של איש שפיות זמנית... [כך במקור, י.ד]

חוקר א':    אני לא מסכים איתך.

נחקר:        מצב של איש שפיות זמנית [כך במקור, י.ד]

 זה מתי שאתה עושה, אבל אחר כך, יותר מאוחר, כעבור כמה זמן, אתה זוכר הכל מצוין וחושב, איך אני עשיתי את זה" [נ/71, עמ' 82-81].

          

           חרף זאת, בעדותו בבית המשפט טען כי בפגישתו עם עו"ד שפיגל ביום 20.12.2006 ובמהלך מסירת ההודאה מיום 21.12.2006 עדיין האמין שרצח את המנוחה ושכח מכך [ראו עמ' 1056, 1058 לפרוטוקול]. חוסר העקביות שבו לוקה גרסת המערער בעניין זה והסתירה הברורה בנוגע להודאה מיום 21.12.2006 אינם מציירים תמונה אותנטית של אדם שאכן התחוור לו כי ביצע רצח מחריד של נערה צעירה, אלא להיפך: מותירים הם רושם בלתי אמין בעליל של מי שמנסה לטוות גרסה בדויה.

136.       אם בכך לא די, הרי שהמערער לא הסביר את פשר חזרתו בו מן ההודאה. אזכיר כי המערער החל לחזור בו מהודאתו כבר למחרת, ביום 20.12.2006, באומרו לאחד החוקרים כי בהנחיית עורך דינו חזר להכחיש את הרצח. מיום 22.12.2006 ואילך הכחיש המערער את ביצוע הרצח באופן סופי ונחרץ. כשנשאל בחקירה נגדית מה גרם לו להפסיק להאמין כי ביצע את הרצח, השיב:

"ב-21/12/06... עשו לי חקירה ושאלו הרבה שאלות, ב-22/12/06 חזרו על אותם שאלות ששאלו אותי ב-21/12/06, למרות שעניתי על כל השאלות האלה, אבל עוד פעם השאלות חזרו כל הזמן ואני פשוט חשבתי אם אני עשיתי משהו, אני חייב לזכור משהו, אני יכול לא לזכור פרטים קטנים אבל איך דברים ששאלו אותי אני לא זוכר, והתחזק לי החשש ואני אמרתי לעצמי שיותר אני לא עונה לשאלות של החוקרים, הפסקתי להאמין למשטרה" [עמ' 1055 לפרוטוקול].

           טוענת המשיבה ובצדק כי אין בפי המערער הסבר בסוגיה זו. בתשובתו שלעיל לא תיאר המערער מאורע ממשי – בנפשו או מחוצה לה – שיש בו כדי להסביר מה גרם לו לחדול מאמונתו השגויה, לטענתו, כי רצח את המנוחה. העובדה שהחוקרים חזרו שוב ושוב על שאלותיהם וכי הוא לא באמת זכר את פרטי הרצח – אפיינה לטענתו גם את הימים שלפני כן, שבהם הודה במעשה. יתרה מזאת, עם כל הזהירות המתחייבת, יוצא אני מתוך הנחה כי אין זה דבר פשוט להביא אדם חף מפשע, שאינו קטין ואינו סובל מליקוי שכלי או נפשי, להשתכנע שביצע רצח, לא כל שכן רצח אלים, מזעזע וחסר פשר כמו במקרה דנא. אם המערער באמת הגיע לידי מצב שבו השתכנע באשמתו שלו, מבלי שהוא זוכר את הרצח ויכול להסבירו – אין זה סביר כי לא יוכל לתאר מה גרם לו להפסיק להאמין בכך, מלבד קיומו של "חשש" ערטילאי שהתחזק בקרבו. הרושם הוא כי נקודת המפנה בתודעתו של המערער בנוגע לשאלת אשמתו ברצח, היא רופפת למדי ומטילה ספק כי באמת "הפנים" את אשמתו, כנטען.

137.       מעבר לכך, בפרק שצירפה ההגנה מספרו של Gudjonsson לתמיכה בטיעוניה, עומד המחבר על הקשר שבין חזרה מהודאה לבין סוג ההודאה – האם היא הודאה בהשפעת החקירה (compliant) או הודאה כתוצאה מהפנמת האשמה (internalize). מדבריו עולה כי חזרה מיידית מהודאה רלוונטית יותר כאשר עסקינן בהודאה שנמסרה מתוך רצון להפיג את קשיי החקירה; ולא כאשר מדובר במקרה של הפנמה, שאז החזרה מההודאה היא תהליך שעשוי לארוך זמן רב:

"Coerced-compliant false confessors are likely to retract or withdraw their false confession as soon as the immediate pressures are over (e.g. when seen by a solicitor or a relative after being charged). Coerced-internalized false confessors, on the other hand, will typically only retract after they themselves have become convinced, or suspect, that they are innocent of the crime they are accused of. How long this takes depends on the individual case. In a case reported by Ofshe (1992) it took months before the defendant realized that he had not committed the crime of which he was accused. The critical issue is to what extent, if at all, the suspect's original memory for events becomes permanently distorted as the result of coercive and manipulative police interviewing" [, עמ' 198Gudjonsson].

           בהקשר זה אזכיר את טענת ההגנה כי יש להפחית ממשקל ההודאות גם מחמת חזרתו המיידית של המערער מההודאה, עוד לפני שיצא לשחזור. ואולם, דומה כי התנהלותו של המערער – בחזרתו המיידית מההודאה – אינה מתיישבת עם הפנמה אמיתית ועמוקה של אשמה. שהרי כיצד ניתן להסביר את התנודה הנפשית-תודעתית הקיצונית שעבר לכאורה (אשם – לא אשם) בפרק זמן כל כך קצר וללא התערבות חיצונית? תהפוכה נוספת בתודעתו של המערער אירעה מיד לאחר מכן, כאשר התרצה ושיחזר את הרצח. האם בשלב זה השתכנע מחדש כי ביצע את הרצח?

138.       נוסף לאמור, לא התרשמתי כי המערער הוא בעל מבנה אישיותי שעולה בקנה אחד עם קווי אישיותו של "המודה המפנים". מהספרות עולה כי נתונים אישיותיים מסוימים עלולים להגביר את הסיכוי למסירת הודאת שווא מהסוג של הפנמת האשמה. כך הם אנשים בעלי נטייה לרצות אחרים ובעלי נטייה לסוגסטיביליות (Suggestibility); אנשים בעלי רמה מוגברת של חרדה; אנשים מפוחדים, מדוכאים או הוזים; אנשים בעלי מוגבלות שכלית או נפשית; וקטינים [Kassin, עמ' 251; מרדכי הלפרט ובועז סנג'רו "מכשל החלפת ההתניות להרשעה   מוטעית על סמך הודאה – סולימאן אל עביד כמקרה מבחן" מחקרי משפט כו 733, 742 (2010) (להלן: הלפרט וסנג'רו מכשל החלפת ההתניות); Gudjonsson, עמ' 200; ראו גם אליעזר ויצטום, יעקב מרגולין, ואברהם לביא "הודאות שווא על רקע   נפשי: רקע תיאורטי והשלכות מעשיות" רפואה ומשפט 39 147, 151 (2008), אשר, בין היתר, מסבירים את המונח "סוגסטיביליות" בהקשר של חקירות משטרה]. גורמים נוספים שזוהו ככאלו המעלים את הסיכוי להודאת שווא מהסוג הנדון הם אינטליגנציה נמוכה; חוסר בשינה; שימוש בסמים ואלכוהול; אישיות אנטי-חברתית; וביטחון עצמי נמוך [Jessica R. Klaver, Zina Lee & V. Gordon Rose, Effects of Personality, Interrogation Techniques and Plausibility in an Experimental False Confession Paradigm, 13 Legal and Criminological Psychology 71, 72-73 (2008)]. גם בדו"ח ועדת גולדברג ניתן למצוא ביטוי לקבוצת סיכון, שמאפייניה נעוצים בקווי אישיות דומים של הנאשם:

"סיבות אחרות למסירת הודיית שוא קשורות בנחקר עצמו בלבד...

בלי לנסות למיין את כל קבוצות נושאי הסיכון, ניתן לזהות שלוש קבוצות עיקריות כאלה.

בקבוצה הראשונה קשורות הסיבות למבנה אישיותו של הנחקר. הנחקר אינו מבחין בין דמיון למציאות, הוא סובר שבהתוודותו 'יכפר' על התנהגות אסורה בעבר (אמיתית, או דמיונית) או שהוא בעל נטייה להרס עצמי, שיסודותיה ברגשות אשם כלליים, ובלתי ממוקדים, והוא מאותם 'העמלים מרי נפש... המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות' (רמב"ם, סנהדרין, יח, ו)" [עמ' 9] [ראו גם עמ' 838-837 לפסק דינה של השופטת דורנר בעניין אל עביד].

          

           מוכן אני להניח כי המערער משתייך לאחת מקבוצות הסיכון למסירת הודאת שווא, מתוקף היותו זר בארץ ובהתחשב בכך שאינו דובר את השפה העברית [ראו: לרנאו, עמ' 383-382 והאסמכתאות שם. נטען כי זרות תרבותית ומחסומי שפה עשויים להעלות את הסיכוי למתן הודאות שווא, אף אם מתורגמן נכח לכל אורך החקירה]. עוד אביא בחשבון כי מדובר במי שזוהי לו חקירתו הראשונה והוא אינו מורגל במעצר ובחקירה [ראו: דו"ח ועדת גולדברג, עמ' 8]. ואולם, בחינת חומר הראיות בקפידה, לרבות צפייה בתיעוד החקירות והדיבובים ועיון בעדותו של המערער, פעם אחר פעם, מבססים את הרושם כי הגם שהמערער זר בארץ ואינו דובר עברית וזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק, הרי שאינו בעל אישיות שברירית, רגישה או פגיעה באופן מיוחד. זו היתה גם מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שהתרשם מן המערער באופן ישיר ובלתי אמצעי:

"... בחינת חומר הראיות ואף עדות הנאשם בפנינו אינן מלמדות על אישיות שברירית במיוחד, נהפוך הוא, וכפי העולה ביתר שאת משיחות הנאשם עם המדובב במהלכן, אף שידע רגעי שבירה מסוימים [...], הרי שגילה קור רוח בתארו את אופן ביצוע הרצח לפרטי פרטים (פרטים מפלילים- בלחש, וטענתו לחפות- בקול רם יותר, כמפורט) ובדיחות הדעת בכל הנוגע לחוקרים ולניסיונו להתל בהם, כאמור, לדוגמא בכל הנוגע לטענת ה- Black out [...], כך גם עולה מעצם העובדה כי מעת שבחר הנאשם לחזור בו מהודאתו ולעמוד על הכחשתו, עשה זאת ללא מורא ועמד על גרסתו, כך עד עצם היום הזה ובמהלך ישיבות רבות בביהמ"ש, במהלכן נחקר ארוכות חקירה נגדית שהעמידה אותו פעמים רבות על הסתירות שבדבריו ועל חוסר ההיגיון שבטענותיו.

הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הינו עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה..." [עמ' 193 להכרעת הדין].

          אכן, המערער איננו "עלה נידף ברוח" ואיני סבור כי הפך בחקירתו ל"חומר ביד היוצר". התנהלותו מלמדת כי לא התבטל בפני חוקריו או בפני המדובבים, סיפק הסברים לראיות המפלילות שהציגו לו והכחיש בנחרצות ובעקביות את מעורבותו ברצח במשך כשבוע ימים עד שהודה. משיחותיו הארוכות עם המדובבים והתנהלותו מול חוקריו מצטייר המערער כאדם ערני, שקול ומחושב, שהשקיע מאמצים רבים בהערכת מצבו הראייתי [השוו: עניין וולקוב, פסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל]. המערער אינו עושה רושם של אדם צייתן או כנוע, הנוטה לרצות את סביבתו, אלא דווקא כמי שמבטא מידה לא מבוטלת של חשדנות כלפי הסובבים אותו וכלפי הנאמר לו. ממילא אין מקום לדון באפשרויות של הזיות, דיכאון, לקות נפשית או שכלית, שכלל לא נטענו וגם אין להן כל אחיזה בראיות.

אוסיף כי ככל שביקשה ההגנה לבסס את הטענה כי למערער מאפיינים העונים על הפרופיל של "המודה המפנים", היתה פתוחה בפניה הדרך להגיש לערכאה הדיונית חוות דעת של איש מקצוע רלוונטי בנוגע לקווי אישיותו של המערער, מה שלא נעשה [ראו הערתו של בית המשפט המחוזי בעמ' 193 להכרעת הדין הראשונה; וכן ראו הערתה והפניותיה של השופטת דורנר בעניין אל עביד, עמ' 839, כי לנוכח הקושי המקצועי באבחון קווי אישיותו של הנאשם והשלכותיהם, סבורים מלומדים שונים כי ראוי להסתייע בעניין זה באנשי מקצוע כדוגמת פסיכולוגים].

139.       המסקנה היא שהמערער לא השתכנע כי רצח את המנוחה בהתקף זה או אחר ושכח מכך. מסקנה זו אינה פוסלת מעיקרה את האפשרות שהמערער בחר להודות בחקירה מטעמים של כדאיות ותועלת, בסברו כי שיתוף פעולה מצדו יביא להמתקת העונש ואף אולי לזיכויו מאשמה, כנטען. אינני יכול לשלול את האפשרות שלאמרות החוקרים בנוגע להקלה אפשרית בעונש היתה תרומה מסוימת להחלטתו של המערער להודות, אף על פי שלא הוצעה לו הקלה מוחשית וממשית בתמורה להודאה (ראו פסקה 81 לעיל, בנושא קבילות ההודאות). יתכן שהשפעתן של אמרות אלה התווספה להערכותיו של המערער עצמו לגבי סיכוייהן של דרכי הפעולה העומדות לרשותו. מעניין להשוות בהקשר זה את בקשת המערער בפתח השחזור להודיע לעורך דינו כי החליט להודות "מלב נקי" [ת/27, עמ' 1], עם אמירתו למדובב ג'ניה ביום 12.12.2006 כי "אם אני נניח הייתי שותף הייתי, ברור שהייתי מספר את האמת, כדי להוריד לי מהתקופה, כמו שאומרים הודאה מכל הלב מורידה מהעונש..." [ת/400, מ"ט 161/06 (1), 44]. דומני כי השימוש בביטויים דומים בהקשר הנדון מחזק את הרושם כי המערער בחר להודות על מנת להמתיק את עונשו. אל לנו לשכוח כי גם נאשמים חפים מפשע עשויים להודות משיקולים רציונליים [ראו הספרות המוזכרת לעיל ועיינו גם: עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 71 (התש"ע)]. עם זאת, העובדה שהמערער הודה גם בפני המדובב, שאינו איש מרות, ועל כן אינו יכול לקדם אינטרס כזה או אחר של המערער, מחזקת את ההנחה כי לא מדובר בהודאת שווא רציונלית.

           אעיר לסיום כי לא נעלמה מעיני טענת המשיבה בדבר סתירה פנימית בטענות ההגנה. מקובל עלי כי מתעורר קושי אינטואיטיבי למשמע הטענה לפיה המערער הודה משום שהשתכנע כי ביצע את הרצח, וגם – בה בעת – מאחר שסבר כי הדבר יועיל לו במישור העונש. קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבל טענה זו בשים לב לאיסור המוטל על בעלי הדין להעלות טענות עובדתיות חלופיות [ראו למשל: ע"פ 6834/12 קבלאן נ' מדינת ישראל,  פסקה 49 (20.8.2015)]. על אף האמור, החלטתי לבחון את הטענה ולו מחמת הספק שמא יתכן מצב שבו אדם ישתכנע באשמתו לשווא, וכפועל יוצא מכך יודה משיקולי תועלת; לאמור: שמא טענות אלה יכולות בכל זאת לדור בכפיפה אחת. 

הרושם העולה מההודאות בחקירה

140.        כזכור, במסגרת המבחן הפנימי עלינו להעריך את משקלה של ההודאה לאור סימני האמת העולים ממנה. בתוך כך, עלינו להידרש ל"הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון" [ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979) (להלן: עניין לוי)]. עלינו לבחון אם מדובר בגרסה "קוהרנטית השזורה בהגיון פנימי משלה ושדבריה סדורים, או שמא הגרסה מבולבלת, מקוטעת וללא קשר הגיוני" [שם].

          

           אומר כבר עתה כי התרשמותי מההודאות בחקירה אינה חד משמעית ונחרצת. בשונה מהרושם העולה מההודאה לארתור, הרושם העולה מההודאות בחקירה הוא מורכב יותר, באשר הוא כולל סממנים המעידים על אמינות לצד סממנים המעלים ספקות מסוימים.

141.       בטרם אעריך את משקלה של ההודאה על פי המבחנים דנן, אזכיר כי הודאותיו של המערער ושיחותיו עם המדובבים הוסרטו והוקלטו כל העת, באופן המאפשר לעקוב ביתר קלות אחר השתלשלות העניינים וכן מאפשר התבוננות ישירה ובלתי אמצעית על דרך התנהלותו ועל שפת גופו. יצוין כי אחת ההמלצות בדו"ח ועדת גולדברג היתה תיעוד חקירותיהם של נאשמים בוידאו, ככלי המאפשר ירידה לחקר האמת ולאיתורן של הודאות שווא [עמ' 35-30; ראו גם לרנאו, עמ' 356].

142.       האם ההודאות מאופיינות בהיגיון פנימי ובקוהרנטיות? על פניו, אין כל קושי לעקוב ולהבין את עיקרי ההתרחשות כפי שהמערער תיאר אותם. להוציא שלושה עניינים שלגביהם ישנו חוסר עקביות (ויידונו להלן), הגרסה סדורה ומובנת.

143.       יתרה מזאת, מידת הפירוט בהודאה הראשונה מיום 19.12.2006 ובהודאה בשחזור גדולה מזו שבהודאה לארתור, והן כוללות פרטים והדגמות רבים באופן יחסי. כידוע, קיומו של פירוט רב בהודאה מחזק את אמינותה הפנימית [עניין אל עביד, עמ' 771; עניין סטקלר, פסקה 19]. עם זאת, ניתן לייחס זאת במידה מסוימת לעובדה שההודאות נגבו על ידי החוקרים, המתעקשים לברר, ללבן ולהדגים פרטים שונים. צפייה בתיעוד ההודאות מותיר את הרושם כי בהודאה הראשונה היה המערער פסיבי למדי וכי חלק ניכר מהמידע מסר במענה לשאלות החוקרים. לעיתים נדמה כי המערער ניסה לרצות את חוקריו ואף הביע חשש כי הוא "טועה" בתשובות. החוקרים מצדם רמזו לו מדי פעם כי אכן יש קושי בתשובותיו. דוגמה לכך ניתן למצוא בכך שסשה הוסיף ושאל את המערער על תנוחת המנוחה לאחר הרצח, לאחר שכבר מסר תשובה בעניין זה, באומרו "שלא יצא ששיקרת פה ושם... הבנת?.. לאיזה צד היא נופלת?" [נ/55, עמ' 109]. גם בשחזור ענה המערער לשאלותיו של אנטולי ולרוב לא מסר מידע מיוזמתו (אך התנהלותו היתה יותר אקטיבית ורציפה, ולכך אתייחס בהמשך), ואולם לא ניתן להבחין בכל הנחיה או רמיזה מצד אנטולי עצמו. כמו כן, בהודאה הראשונה ובעיקר בשחזור חזר ואמר המערער פעמים רבות כי אינו זוכר את הפרטים או כי אינו יכול לדייק בפרטים. כך לדוגמה, בראשית השחזור ציין כי הוא "בקושי זוכר" את הרצח ונזכר רק בקטעים ממנו.

         בצד האמור, ניתן להבחין כי המערער הוסיף מדי פעם מיוזמתו פרטים "קטנים" ואף אזוטריים לעיתים, שיש בחלק מהם כדי להצביע על אותנטיות ועל קיומו של זיכרון חזותי של האירוע. כך למשל, בהודאה הראשונה מסר המערער מיוזמתו ובספונטניות כי שיסף את גרונה של המנוחה "כמעט עד הסוף". כן פירט מה היתה המילה האחרונה שאמרה. בהודאה בשחזור מסר המערער כי לאחר שקפץ מעל דלת תא השירותים, ניגב עם חולצתו את סף הדלת והדגים זאת. יתר על כן, את מידת הפירוט של ההודאות, כמו-גם את מידת הביטחון שהפגין המערער בתיאור הדברים, יש לבחון על רקע טענתו לחוקרים כי רצח את המנוחה בהתקף ושכח מכך. כאמור, גרסה זו אינה אמינה בעיני וקבעתי כי המערער עצמו לא האמין בה. לא מן הנמנע כי המערער ביקש להציג מצג שלפיו הוא מתקשה להיזכר במידע ולמסור אותו או כי החסיר פרטים במתכוון כדי לשכנע כי אלו אינם בידיעתו [השוו לעניין סטקלר, פסקה 19].

144.       אשר לשאלת העקביות; מצד אחד, בין ההודאה הראשונה לבין ההודאה בשחזור בולטת מידת עקביות גדולה במיוחד. המערער חזר באופן עקבי בגרסאותיו על עיקרי האירוע, כמו-גם על פרטים "קטנים" יותר, ובדיוק רב. על מנת להמחיש זאת אזכיר את המשותף להודאות – בשתיהן תיאר המערער כי ספג קללות והשפלות בשנותיו בישראל, לרבות מילדים בבית הספר; ניסה "להחזיק" את עצמו אך התפרץ ביום הרצח; המנוחה היתה קורבן אקראי והוא יכול היה להתפרץ על כל אחד, גם על ילד; המנוחה קיללה אותו במדרגות על רקע מוצאו; עלה אחריה לשירותים; המנוחה נעמדה ליד התא השני וניסתה לסגור את הדלת אך לא הצליחה; המערער שלף את הסכין שהיתה ברשותו ושיסף את גרונה; פגע גם בידה ובחזה כששיסף את גרונה; לאחר שהתמוטטה, פגע גם באזור המותן; מילתה האחרונה של המנוחה היתה "אמא" או "איתה"; לאחר מכן ירד לשירותי הבנים, שטף הלהב וניגב אותו במכנסיו; הכין קפה בחדר המורים; המשיך לעבוד עם אותו להב עד סוף היום; הבחין בטיפות דם בשירותי הבנים בהמשך היום אך לא ניקה אותן; זרק את הלהב לפסולת מחוץ למקלט והשאיר את מכנסיו בתיק במקלט; זרק את המכנסיים יומיים לאחר מכן לפח זבל ליד ביתו. כמו כן, המערער תיאר את לבושה של המנוחה באופן זהה, העמיד את השוטרת בעת השיסוף באותו האופן שהעמיד את החוקרים וכן הדגים את השיסוף בצורה דומה.

           הודאות אלה מתיישבות בעיקרן גם עם ההודאה לארתור. כך הוא לגבי הקללה שסיננה המנוחה לעבר המערער (אם כי אמר לארתור שהיא ביקשה ממנו סיגריה, נתון ששלל בחקירה); הליכתו אחריה לשירותים שבקומה השניה; שיסוף גרונה עם סכינו; שטיפת הלהב בשירותי הבנים; זריקת המכנסיים והלהב (אם כי למקום אחר מזה שמסר בחקירה, אך זאת ניתן להסביר ברצון אפשרי למנוע מהחוקרים להגיע אל הראיות); וטיפות הדם שראה בשירותי הבנים ושאותן לא ניקה. המערער אפילו השתמש בהודאה הראשונה בחקירה באותו הביטוי שבו נקט באוזני ארתור, וכינה את התקרית עם המנוחה "הטיפה האחרונה". השוני בין ההודאה לארתור לבין ההודאות בחקירה מתבטא בעיקר בהיקף פירוט שונה ובטענת אי-השפיות שהעלה המערער מול החוקרים.

           אציין במאמר מוסגר כי על פי ההלכה, המשקל הפנימי מתחזק כאשר נמסרות הודאות רבות ובפני גורמים שונים [ראו והשוו לעניין סטקלר, פסקה 17; עניין אל עביד, עמ' 777-776; וכן ראו המ' 658/80  בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 815 (1980)]. בענייננו מסר המערער שלוש הודאות (אם לא מחשיבים את החקירה מיום 21.12.2006 כהודאה), לרבות השחזור, בפני החוקרים ובפני ארתור.

           מצד שני, אין להתעלם גם מחוסר עקביות בשלושה עניינים מרכזיים. ודוק: איני קובע כי בחוסר העקביות שניכר בעניינים אלו יש כדי להפחית ממשקל ההודאות בהכרח, אלא שלא ניתן לנתח את ההודאות בצורה שלמה בלי להתייחס או לתת את הדעת גם לעניינים אלו. האחד, תנוחת המנוחה לאחר הרצח. המערער שינה גרסתו לגבי הצד שאליו נפלה בתא – ימין או שמאל – ובשאלה אם נפלה על האסלה או על הרצפה. השני, דרך היציאה מתא השירותים. המערער מסר בהודאה הראשונה כי יצא בהליכה ונעל את התא מבחוץ ואילו בשחזור טען כי נעל את התא מבפנים ויצא בקפיצה מעל הדלת. עם זאת, חשוב לציין כי לאחר ההודאה ובטרם יצא לשחזור, אמר המערער לסשה כי יתכן שעלה על האסלה כדי לצאת מהתא אך לא זכר זאת בדיוק [ת/189]. אין ספק כי בעניינים אלו מסר המערער גרסאות שונות ומתפתחות. הדבר עשוי לגרוע מאמינות ההודאות, במיוחד בכל הקשור לדרך היציאה מהתא – פרט שקשה לקבל כי הרוצח לא יזכור. ברם, גם בהקשר זה לא ניתן לשלול כי המערער מסר את גרסתו עקב בצד אגודל במתכוון, על מנת לחזק את הרושם כי אינו זוכר את פרטי הרצח. אזכיר כי היעדר עקביות ניכר גם בגרסתו של המערער בשאלה מתי נזכר לראשונה בפרטי הרצח (ראו פסקה 134 לעיל). השלישי, המניע לרצח; המערער מסר שלושה מניעים שונים כביכול להתפרצותו על המנוחה: לארתור אמר בתחילה כי "היא עברה סתם" ואחר כך הסביר כי היא ביקשה ממנו סיגריה והוא סירב ולכן קיללה אותו; בהודאות הראשונה ובשחזור טען כי היא קיללה אותו; ובחקירה מיום 21.12.2006 מסר כי המנוחה דמתה לאחת הילדות שתקפו אותו בילדותו ולפיכך ביקש לנקום בה. שאלת המניע לא התבהרה עד תום ולא הוכרעה חד משמעית על ידי בית המשפט המחוזי. יש בכך כדי לגרוע במידה מסוימת מאמינות ההודאות, אולם לא ניתן לשלול כי המערער לא הבין את המניע בעצמו או כי ביקש להסתירו. נוסף לכך, כלל לא ברור אם ניתן להתחקות אחר ה"היגיון" המוביל למעשה כה אכזרי ומעוות.

145.       פה המקום לציין כי התנהלות המערער בחקירותיו ובעדותו בבית המשפט מצביעה על כך שמדובר במי ששקרים אינם זרים לו, בלשון המעטה. המערער אף אישר בעדותו כי שיקר בחקירותיו [ראו עמ' 1140-1139 לפרוטוקול, שם אישר בחקירה נגדית כי לא התבונן בשחזור במנעול התא השני, כטענתו בחקירה; לדוגמה נוספת להסתבכותו בשקרים ראו עמ' 1957-1056]. זו היתה גם התרשמותה הנחרצת והבוטחת של הערכאה הדיונית. מקבץ הקביעות הבא ממחיש התרשמותה זו:

"לאור העובדה כי העד משקר ביודעין, 'מספק' הסבר רעוע לשקריו, לא מניח הסבר הגיוני למטרת פגישתו עם עוה"ד שפיגל לאחר עדותו של ארתור... אין לנו אלא לקבוע כי מדובר בעד שערך דבריו כקליפת השום" [עמ' 93 להכרעת הדין הראשונה].

"התנהלות הנאשם בנדון מהווה דוגמא אחת מיני רבות למניפולטיביות הנאשם והסתבכותו בשקרים שלו, לאור שקריו הרבים, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית, כבר אינו מצליח ליישב בין האמור ולספק הסבר הגיוני לפעולותיו ולדבריו, כל עת שאינו מוצא מענה לנשאל ומעומת עם הסתירה הקיימת בדבריו, אין לו כל בעיה לפנות למוצא האחרון מבחינתו ולטעון, כי שיקר, בין למדובב ובין לחוקרים כפי הצורך, כפי ששיקר פעמים רבות לאורך כל עדותו בפנינו" [שם, עמ' 110-111].

"יתרה מכך, התנהלות הנאשם בעדותו אף בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, מלמדת על כי אינו בוחל בשימוש בשקרים רבים ככל שהדבר, כפי הנדמה לו, משרת את מטרתו" [שם, עמ' 170].

"הנאשם מודה כי למעשה, איננו בוחל באמירת דברי שקר, וכל אימת שלא מצא הסבר לדברים שאמר לאחרים, תירץ זאת בפנינו כאמירת שקר" [שם, עמ' 454].

          

           בהודאתו מיום 21.12.2006, שספק אם כלל ניתן לכנותה "הודאה", ניכר כי המערער שינה גישה לעומת חקירותיו הקודמות והחל לנוע בין הכחשה להודאה, וזאת לאחר שסנגורו החדש חזר בו בשמו מההודאה, הנחה אותו שלא לדבר עם החוקרים ולאחר שנחשפה זהותו של ארתור כמדובב. ההתרשמות מחקירה זו היא כי המערער חדל להציג מצג של מי שרצח את המנוחה בהיותו נתון בהתקף ואיבד את זיכרונו (הוא אף שלל זאת במפורש), מסר פרטים חדשים על מנת להתל בחוקרים ולהוליך אותם לכיוונים חסרי משמעות לעיתים (למשל מניע חדש; השתייכותו לכת), ניסה לחלץ מהחוקרים מידע באשר לפרטים החסרים להם בהודאתו ובמקביל ניסה להידבר איתם על אפשרות לזכות בהקלה כזו או אחרת תמורת הודאה. המערער אף כינה עצמו "שקרן פתולוגי" במהלך חקירה זו. מטעם זה איני סבור כי ניתן לראות במידע שמסר בחקירה זו משום הודאה של ממש, ואין טעם להשוותה לגרסה הסדורה שמסר קודם לכן.

146.       לפני סיום פרק זה, אדרש בקצרה לרושם העולה מהשחזור. בשחזור נראה המערער מתוח, לעיתים אף מעט המום. מדובר מטבע הדברים בסיטואציה מלחיצה ובלתי נעימה. נדמה שהמערער רצה לבצע את השחזור מהר ככל הניתן ו"לגמור עם זה", עד שאנטולי נדרש לבקש ממנו מדי פעם להאט. לרוב היה המערער עצמאי בהתנהלותו ולא ניכרת הנחיה או הדרכה מצד השוטרים. השחזור בוצע ברציפות ובשטף, כשרק לפרקים התמהמה המערער לחשוב או להיזכר בפרטים. בהיבט זה, השחזור אינו מזכיר את השחזור שערך טארק נוג'ידאת, שחזור שאותו הציגה לנו ההגנה בדיון שהתקיים לפנינו. בניגוד למערער, נראה נוג'ידאת בשלב מסוים אובד עצות והשתהה זמן רב מבלי למסור כל מידע.

           לצד זאת, המערער הרבה לומר כי אינו זוכר פרטים אלו ואחרים. כאמור, יתכן שהדבר נבע מרצונו לשכנע שאינו זוכר את הרצח ויתכן כי מדובר בחולשה אותנטית של זיכרונו. יתר על כן, מתחייב לדעתי לתת משקל לעובדה שהמערער חלף במספר צעדים על פני זירת הרצח, כשמגמת פניו לעבר הקומה העליונה, לפני שזיהה את הזירה הנכונה. הרושם הוא כי עיכובו בשלב זה על ידי החוקרים לצורך הסרת אזיקיו איפשרה לו להבחין בחדר השירותים "הנכון", שעליו התנוסס שלט שעשוי היה לספק רמז בהקשר זה. כפי שאפרט בפרק העוסק בהתאמה בין ההודאות לבין המציאות, התנהלות המערער בנקודה זו מעוררת במידה מסוימת את הרושם כי אין לו זיכרון חזותי "חי" ואותנטי של הזירה והוא נשען בעניין זה על מידע "יבש" שהגיע לידיעתו ממקורות חיצוניים.

147.       התחקות אחר הדינמיקה החקירתית מלמדת כי ההודאות בחקירה לא נמסרו מעצם העובדה שהמערער הודה קודם כן לפני ארתור, שכן הוא לא היה מודע לכך שהודאתו מצויה כבר בפני חוקריו (בשעה שהודה בחקירה). הדינמיקה שהובילה להודאה זו שונה אפוא מזו שהובילה להתוודותו לפני ארתור. עיון בהשתלשלות החקירות מעלה כי המערער הודה בנקודת שפל שבה הביע ייאוש ממצבו המשפטי. אזכיר בהקשר זה את החקירה בבוקרו של ה-18.12.2006, שבה התקשה להתמודד עם ממצאים מפלילים חדשים ואת מצב רוחו הירוד בעקבות זאת. כך צפה ועלתה האפשרות שהמערער רצח את המנוחה בהיותו בלתי שפוי ושכח מכך. כאמור, התנהלות זו עשויה ללמד על מסירת הודאה מטעמים רציונליים שעניינם בהפחתת העונש. כפי שציינתי, גם חפים מפשע עשויים להודות מטעמים תועלתניים בנסיבות אלה. אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותו של בית המשפט בבואו לבחון אמיתותה של הודאה, הוא בדיקת מידת ההתאמה בין הפרטים שנמסרו בהודאה לבין המציאות האובייקטיבית בפועל. לבחינה זו אעבור עתה.

ב. ההתאמה בין ההודאות לבין הממצאים האובייקטיבים

148.       המערער מסר בהודאותיו פרטים שונים אודות הרצח (מיקום זירת הרצח, אופן הריגת המנוחה, נתיב ההימלטות וגו') אשר באפשרותנו לבחון למול המציאות לאשורה, ככלי לבחינת אמיתות ההודאה. בפרק שלהלן אבדוק את מידת ההתאמה בין ההודאות ופרטיהן, לבין הממצאים האובייקטיביים – ממצאי הזירה, ממצאי נתיחת הגופה ונתונים רלוונטיים נוספים.

           הדיון בשאלת התאמת הפרטים לממצאים חופף כמעט במלואו לדיון שערך בית המשפט המחוזי בסוגיית הפרטים המוכמנים שבידיעת המערער (שהרי התאמת המידע שמסר המערער בהודאותיו למציאות, היא תנאי להיותו פרט מוכמן). קיומם של פרטים מוכמנים בהודאה נבחן בדרך כלל בגדרו של המבחן החיצוני – כ"דבר מה נוסף" להודאה. ואולם, לגישתי, לשאלת ההתאמה יש נפקות מכרעת גם בהערכת משקלן של הודאות במישור הפנימי (ואכן בפועל, ניתן לראות כי בתי המשפט בוחנים את שאלת ההתאמה בגדר המבחן הפנימי. ראו למשל פסק דינו של השופט אור בעניין אל עביד). כמו כן, אני סבור שלא ניתן לקבוע מהי עוצמת התוספת הראייתית הדרושה על מנת לסמוך את ההרשעה על ההודאה, בלי להידרש לבחינת התאמתה לממצאים. מאחר שכאמור הדיון בשאלת ההתאמה מתלכד ברובו עם הדיון בפרטים המוכמנים ועל מנת שלא ליצור כפילות מיותרת ולהרחיב היריעה יתר על המידה, אדון בשאלת ההתאמה ובסוגיית הפרטים המוכמנים במאוחד להלן. המסקנות שתצמחנה מהדיון, ככל שתתייחסנה לנושא של פרטים מוכמנים, תידונה גם במסגרת הפרק השלישי העוסק בקיומו של "דבר מה נוסף". לאחר הדיון בפרטים המוכמנים אעבור לדון בכלי הרצח (להב הסכין), בחבלות בראשה של המנוחה, בעקבות הזרות שנמצאו בזירה, בטענות שהעלתה ההגנה בנוגע לאינטראקציה של המנוחה עם המערער לפני הרצח ולהיעדרם של ממצאים פורנזיים הקושרים את המערער לזירה. גם סוגיות אלה רלוונטיות לשאלת ההתאמה. בסוף פרק זה אסכם את העולה מהדיון ואפרט את מסקנותיי באשר למשקלן הפנימי של ההודאות והתוספת הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה על יסודן.

(ב1) הפרטים המוכמנים

149.       בית המשפט המחוזי מיין את הפרטים המוכמנים לשלוש קטגוריות, בהתאם למשקל שייחס להם: פרטים בעלי משקל מכריע, פרטים בעלי משקל גבוה ופרטים בעלי משקל מופחת. בקטגוריית הפרטים בעלי המשקל המכריע כלל בית המשפט את העובדה שהמערער ידע כי לא ניתן לנעול את דלת תא השירותים השני מבחוץ; העובדה שידע  כיצד עמדה המנוחה בשעת הרצח; והעובדה שידע, לאחר השיחה עם ג'נאח, כי המנוחה נמצאה בשירותים. בקטגוריית הפרטים בעלי המשקל הגבוה נזכרו: ידיעת המערער כי הרצח בוצע בתא השירותים השני; הגרסה שמסר בעניין טיפות הדם שנמצאו בשירותי הבנים; הידיעה כי המנוחה לא נאנסה; וכן ידיעת פרטים בנוגע ל"מכניזם" הרצח, לרבות החיתוך בצוואר, החיתוך בבית החזה, הפגיעה ביד המנוחה והחתכים באזור המותן. בקטגוריית הפרטים בעלי המשקל המופחת נזכרו: ידיעת המערער כיצד יצא הרוצח מתא השירותים; ידיעת מיקומה של זירת הרצח; וידיעת מראה המנוחה ופרטי לבושה. אדון בפרטים על פי סדר המשקל הנזכר.

פרטים בעלי משקל מכריע

(1) היעדר האפשרות לנעול את תא השירותים השני מבחוץ

150.       עניינו של פרט מוכמן זה בקביעת בית המשפט המחוזי כי המערער ידע שלא ניתן לנעול מבחוץ את דלת תא השירותים שבו נמצאה המנוחה. מהראיות עולה כי תאי השירותים בבית הספר ניתנים לנעילה ולפתיחה מבחוץ באמצעות החדרת חפץ חד ללשונית המנעול וסיבובו. אולם, את מנעול התא השני שבו נמצאה המנוחה, לא ניתן היה לסובב מבחוץ באמצעות החדרת חפץ חד, אלא רק באמצעות שימוש בפלייר או בכלי עבודה דומה. הסיבה לכך היא פגם ייחודי בלשונית המנעול של תא ספציפי זה.

151.       ההגנה מפנה זרקור לכך שבהודאה הראשונה מסר המערער גרסה בלתי אפשרית, שלפיה נעל אחריו את דלת תא השירותים השני מבחוץ, ורק בשחזור אמר שנעל את התא מבפנים וקפץ החוצה. היא מעלה ספקולציה, לפיה מקור השינוי בגרסה הוא בנצ"מ אבי שי, שפיקח על תקינות החקירה ונכח בשחזור, אשר יתכן שידע כי לא ניתן לנעול את דלת התא מבחוץ. עוד טוענת ההגנה כי אנשי בית הספר וצוות מז"פ שהגיעו לזירה ביום הרצח הבחינו בכך שהמנעול אינו תקין ולכן לא ניתן לקבוע כי הפרט לא היה ידוע לחוקרים בשעה שנמסר.

152.       המשיבה נשענת על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. היא טוענת כי כאשר המערער מסר שלא ניתן לנעול את דלת תא השירותים השני מבחוץ, הדבר לא היה ידוע לחוקרים. עוד נטען כי הסבריו של המערער לדרך בה ידע לתאר פרט זה הופרכו ונשללו. עוד טוענת המשיבה כי דין הטענה הנוגעת לנצ"מ אבי שי להידחות על הסף משום שלא נטענה קודם לכן והיא לא עולה מסרטון השחזור.

153.       המערער מסר פעמיים לכאורה כי לא ניתן לנעול את תא השירותים השני מבחוץ, שתיהן במסגרת הודאתו מיום 21.12.2006:

"חוקר ב':   ... בהתחלה אמרת לנו נעלת דלת מבחוץ. אחר כך אמרת בשחזור, מבפנים. מה האמת? מה האמת איפה נעלת?

חוקר א':     מה האמת, האם נעלת מבחוץ או מבפנים

נחקר :       לא יכולתי לנעול מבחוץ" [נ/70, עמ' 94].

           בפעם השנייה התייחס המערער לתאי השירותים שבמקלט, ואמר שהוא יודע שאת תאי השירותים הללו כן ניתן לנעול מבחוץ בעזרת סכין:

"חוקר ב':   תשאל אותו אם הוא ידע שאפשר... ידעת שאפשר לסגור את הדלת מבחוץ

...

נחקר:         מבחוץ.. מבחוץ אפשר סגרתי דלתות, אבל רק בשירותים למטה

חוקר ב':     רק למטה, כן.

נחקר:         שמה לא... איפה בחורים, יש שירותים. יש שירותים, שמה הכל ככה

...

נחקר:         וחור באמצע.

...

חוקר ב':     ושם אי אפשר... ושם... יש בשירותים פה, אפשר מבחוץ?

נחקר:         אי אפשר

...

נחקר:         למה אני סגרתי... מבחוץ של התא, אני עשיתי את זה פעם אחת, מתי שאני הגעתי לשירותים. אני עבדתי במקלט הרביעי. אני לא יכולתי להיכנס לשירותים" [שם, עמ' 100-99].

154.       בית המשפט המחוזי קבע כי באמירות אלה הפגין המערער ידיעה כי לא ניתן לנעול מבחוץ את תא השירותים שבו בוצע הרצח. בית המשפט ייחס משקל מכריע לידיעה זו משני טעמים עיקריים: הראשון, קביעתו כי "מדובר בפרט ברזולוציה פרטנית ביותר"; השני, כי הפרט לא היה ידוע לחוקרים בשעה שהמערער מסר את הדברים (נקבע כי פרט זה נודע להם לראשונה עם פירוק ותפיסת הדלתות ביום 24.12.2006).

155.       כשלעצמי, סבורני כי קיימים שני קשיים בנוגע לפרט מוכמן זה. ראשית, עיון באמירות עצמן מגלה כי הן אינן ברורות עד תום. בפעם היחידה שבה התייחס המערער במפורש לתא השירותים שבו בוצע הרצח, אמר "לא יכולתי לנעול מבחוץ". התבטאות זו עשויה להתיישב עם חוסר האפשרות הרגילה לנעול כל תא שירותים מבחוץ. ברם, ההקשר שבו נאמרה, מלמד כי היא מתיישבת יותר עם חוסר האפשרות לנעול מבחוץ את התא הספציפי שבו מדובר. בפעם השניה בה נדרש המערער לנעילת התא מבחוץ, הוא התייחס לתאי השירותים שבקומת המקלט ולא לתא השירותים הספציפי. אמנם, המערער נשאל בפעם השניה על ה"שירותים פה", והשיב שגם בשירותים אלו לא ניתן לנעול את התא מבחוץ. ברם, לא נראה שדברים אלו מתייחסים דווקא לתא השירותים בו בוצע הרצח, מה גם שדבריו אינם ברורים בנקודה זו. כמו כן, המערער מעולם לא תיאר חוויה של ניסיון כושל לנעול את תא השירותים מבחוץ באמצעות הסכין, ולאחריו נעילת התא מבפנים. קשה אפוא לייחס לו אמירה ברורה ופוזיטיבית המתייחסת לחוסר האפשרות לנעול מבחוץ את תא השירותים שבו בוצע הרצח באמצעות החדרת חפץ חד.

           יחד עם זאת, ההגנה והמערער עצמו לא כפרו בכך שידע לתאר פרט זה – לא בבית המשפט המחוזי ולא בערעור. הטענה היתה ועודנה כי המערער הודרך בדרכים כאלה ואחרות, וכך ידע לתאר כי לא ניתן לנעול את התא מבחוץ. בנסיבות אלה, אין לייחס משקל לקושי הנזכר. אוסיף כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההסברים השונים שהציע המערער ביחס לידיעת פרט זה, אינם מניחים את הדעת וחלקם אף מופרכים. עוד רואה אני לציין כי בערעור נטען כי "המערער אפילו לא חייב להיות מודע לאופן המדויק שבו נחשף במסגרת השחזור לכך שמנעול השירותים החיצוני שבור (בין אם מרמיזה של חוקר, בין אם במבט ישיר, ובין אם במבט דרך המראה)" [עמ' 70 לנימוקי הערעור]. דומה כי ההגנה מתעלמת גם בשלב הערעור מכך שהמערער הודה בחקירה נגדית כי שיקר כשאמר שהבחין בכך שהמנעול שבור מהתבוננות בו בשחזור (ישירות או דרך המראה) [עמ' 1140-1139 לפרוטוקול]. 

156.       אם כן, הקושי שנותר הוא הגרסה הסותרת שמסר המערער בהודאתו מיום 19.12.2006. בהודאה הראשונה נשאל המערער מה עשה עם דלת התא לאחר שיצא וענה: "שום דבר, יכולתי רק לסגור אותה קצת" [נ/55, עמ' 87]. מהשתלשלות השיחה ניתן להבין כי יתכן שהתכוון לדלת חדר השירותים ולא לדלת תא השירותים. על כל פנים, לאחר מכן אמר המערער במפורש כי נעל את הדלת באמצעות הסכין שלו: "סגרתי אותה עם סכין... שמה יש כזה... מנעול ובתוכו חריץ... ועל הסכין שלי היה הדבר הזה ממתכת... לכן היה לי ... הכניס לשמה וסוגר. נעל[תי]... כן. נראה לי שנעלתי אותה" [שם, עמ' 88-87]. בהמשך החקירה מסר שוב שנעל את הדלת מבחוץ, כשהוא שולל שעלה על דבר מה כדי לצאת מהתא, במענה לשאלת החוקרים [שם, עמ' 108]. בהמשך הסביר שוב כי נעל את המנעול מבחוץ באמצעות "אביזר מתכתי על ידית הסכין", שאותו תיאר גם כ"קיסם שיניים" [נ/56, עמ' 1]. גרסה זו אינה מתיישבת עם הידיעה כביכול של הפרט המוכמן בעניין חוסר האפשרות לנעול את התא מבחוץ (שאותו מסר כיומיים לאחר מכן, כזכור).  

           זאת ועוד, בשחזור מאותו היום, התלבט המערער בתחילה אם נעל את התא מבחוץ או מבפנים, אמר שאינו זוכר במדויק אך לבסוף מסר כי נעל את דלת התא מבפנים וקפץ החוצה [ת/27, עמ' 6]. עם זאת, בשום שלב לא תיאר או הדגים ניסיון לנעול את הדלת מבחוץ ולא ציין את היעדר האפשרות לעשות כן. במענה לשאלות הבהרה בתום השחזור, מסר המערער כי רק בזירה נזכר שנעל את התא מבפנים, אך הוא אינו יכול להגיד זאת במדויק. גם במועד זה לא ציין כי לא ניתן לנעול את התא מבחוץ.

157.       אכן קיים קושי בקיומה של גרסה סותרת לפרט המוכמן שתיאר המערער בשלב מאוחר יותר. המערער הסביר כי רק בשחזור בזירה נזכר שנעל את דלת התא מבפנים ולא מבחוץ, אך נראה כי מדובר בפרט מהותי, שהרוצח יתקשה שלא להיזכר בו. ההשערה שהעלתה ההגנה כי יתכן שהמקור לשינוי הגרסה הוא בנצ"מ אבי שי, שנכח בשחזור – היא ספקולטיבית בלבד, אין לה כל עיגון בראיות ויש לדחותה. מנגד, יש ממש בטענה שהמחלצים וצוות מז"פ שהגיעו לזירה הבחינו כבר ביום הרצח כי המנעול של התא השני שבור [ראו הודעותיו של צבי חוטר: ת/317, ת/318; עדותו של אב הבית קובי סמברנו: עמ' 745, 750-749 לפרוטוקול]. אך מכאן ועד הקביעה כי הפרט היה ידוע לאזולאי וסשה, שחקרו את המערער בעת שמסר את הפרט הנדון (ביום 21.12.2006), הדרך ארוכה; בפרט, בהתחשב בעדותו המפורשת של אזולאי כי במועד הנ"ל לא ידע זאת [עמ' 160 לפרוטוקול]. לסיכום, חרף קיומה של גרסה סותרת, איני מוצא להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לפרט זה התחשב בכך שמהערער אישר את אמירתו בחקירה כי לא ניתן היה לנעול את התא מבחוץ; כי הסבריו לכך אינם אמינים; וכי לא הוכח שהמידע היה בידיעת החוקרים הרלוונטיים ביום 21.12.2006.

 (2)(א) תנוחת המנוחה בשעת הרצח

158.       על פי חוות דעתו של שוטר מז"פ רפ"ק ינאי עוזיאל (להלן: עוזיאל) [ת/296], התזות הדם שנמצאו על הקיר המערבי של תא השירותים (הקיר המפריד בין התא הראשון לתא השני) מלמדות "בסבירות גבוהה מאד כי המנוחה נחתכה בהיותה בעמידה בסמוך לקיר המערבי". בעדותו מסר עוזיאל כי המנוחה נחתכה בעת שעמדה בתוך התא השני, כאשר פניה מופנים אל הקיר המערבי [עמ' 354 ואילך לפרוטוקול]. עוזיאל נמנע מלקבוע אם היה זה בעת החיתוך בצוואר דווקא, אך מדבריו עולה שכן. מומחה ההגנה פלג הסכים כי הרצח בוצע בתוך תא השירותים ולא מחוצה לו [עמ' 1411 לפרוטוקול]. דומה כי בחקירתו הנגדית הסכים פלג גם לכך שהמנוחה עמדה כשפניה מול הקיר המערבי [עמ' 1418 לפרוטוקול]:

"ש:      האם כמות ההתזות שם מובילה אותך למסקנה שהרצח בוצע מול הקיר הזה

ת:        זה הקיר המערבי?

ש:        זה הקיר המפריד לתא 1

ת:        כן, אבל שלושת הכתמים מתחת לא מוסברים. המריחות"

מיד לאחר תשובה זו עוברת ב"כ התביעה לשאלות בנושאים אחרים ואין התייחסות לשלושת הכתמים/מריחות שהזכיר פלג.

159.       בית המשפט המחוזי הסיק מהאמור לעיל כי בשעת הרצח עמדה המנוחה בתוך התא השני, יותר נכון על ספו, כשפניה מופנים לקיר המערבי. עוד נקבע כי המערער הדגים בהודאתו לפני ארתור, בחקירתו ובשחזור את תנוחת המנוחה בשעת הרצח, באופן התואם את מסקנתו של עוזיאל, שלה הסכים מומחה ההגנה פלג (בית המשפט הבין את דבריו של פלג כהסכמה לממצא של עוזיאל) [ראו עמ' 300 להכרעת הדין].

          אבחן זאת אחד לאחד:

160.       ההודאה לפני ארתור [ת/8, מ"ט 165/06 (26), שעה 00:01:45 ואילך, עמ' 27 לתמליל]. בית המשפט המחוזי קבע כי "הנאשם הדגים בצורה ברורה בפני המדובב איך רצח את המנוחה, מעמיד את המדובב כאשר פניו אל הקיר ומתקן את העמדתו". מסקנתי שונה. ראשית, יש להבין את הרקע להדגמה: ארתור שאל את המערער "איפה למדת להרוג ככה", והלה השיב: "אני באינטרנט קראתי ספר. מבוא ללחימה עם סכין בקג"ב הם עשו ככה" ומדגים שיסוף על גרונו. המערער אמר "בו[א] אני אראה לך" והם קמים מהמיטה. מדברים אלו ניתן להבין כי הרקע להדגמה הוא ספר הקג"ב שקרא המערער ולא בהכרח הצורה שבה רצח את המנוחה בפועל, אך יתכן שהדברים חופפים. כך או כך, לאחר שהשניים קמו, המערער לא העמיד את ארתור אלא זה נעמד בעצמו בתנוחה שנראית לו. המערער ניסה לתקנו, ובשלב מסוים ארתור אכן נעמד עם הצד אל המערער והפנים לקיר, אך מאחר שהקטע קצר ומהיר וארתור נמצא בתנועה בעצמו ומיוזמתו, קשה לקבוע קיומה של התאמה ברורה לממצא של עוזיאל. לפיכך לא ניתן לייחס להדגמה זו משקל של ממש.

161.       ההודאה מיום 19.12.2006. בחקירה זו נשאל המערער על ידי סשה כיצד הניח את הסכין על גרונה של המנוחה. סשה ביקש ממנו להדגים עליו, נעמד עם הפנים מול המערער, ושאל: "היא עמדה עם הגב אליך או איך?". המערער השיב: "עם הצד" ותיקן את עמידתו של סשה לצד. המערער אמר במפורש שהיא עמדה עם הצד אליו אך לאחר התלבטות, לא הצליח להיזכר עם איזה צד עמדה (ימין או שמאל). אזולאי, שנכח גם הוא בחקירה, לא הרפה ושאל שוב, כשהוא מדגים על עצמו, אם היא עמדה עם הגב אל המערער או עם הפנים אליו. המערער שלל את שתי האפשרויות ואמר שוב שהיא עמדה עם הצד ותיקן את עמידתו, אך שוב לא זכר באיזה צד מדובר, העריך שצד שמאל [נ/55, עמ' 71-70; ת/21, דקה 01:22:28 ואילך]. הרושם המתקבל מצפייה בחקירה הוא כי המערער הדגים בצורה ברורה ומפורשת, מיוזמתו, כי המנוחה עמדה עם הצד אליו בהתאם לממצא של עוזיאל. יודגש כי סשה ואזולאי לא רמזו בשום צורה – לא במילים ולא בדרך עמידתם – כי היא עמדה עם הצד. חשוב לציין כי בשלב זה טרם נמסרה לידי החוקרים חוות דעתו של עוזיאל, מיום 25.12.2006.

162.       השחזור [ת/26, דקה 19:40 לערך]. בשחזור נעמדה השוטרת בפתח התא השני עם הגב למערער אלא שהוא תיקן את עמידתה כך שתעמוד עם הצד אליו ועם הפנים לקיר המערבי. גם כאן הדבר נעשה ביוזמתו ללא כל הנחיה מצד החוקרים. העמדת השוטרת זהה פחות או יותר להעמדת החוקרים בחקירה (למעט הצד, שאותו לא זכר המערער בחקירה כאמור).

          

163.       בחקירתו ובעדותו עומת המערער עם העובדה שידע להדגים כיצד עמדה המנוחה בעת הרצח. בחקירתו במשטרה, לאחר שחזר בו מהודאתו, טען כי מדובר ב"לוגיקה" מאחר שמדובר בתא קטן ובהתאם לכיוון פתיחת הדלת [ת/202, קלטת 1, עמ' 39-38]. בחקירה נגדית מסר תשובות נוספות בעניין זה [עמ' 1132-1131 לפרוטוקול]. תחילה טען כי אזולאי הראה לו בחקירה כיצד עמדה. כאשר עומת עם העובדה שכבר בהודאה לארתור הדגים זאת, ענה המערער כי גם המדובבים הראו לו כיצד הרגו את המנוחה "מאחורנית". כשעומת עם העובדה שהוא לא הדגים "מאחורנית" אלא "מהצד", ענה כי בשחזור הוא הסיק כיצד עמדה המנוחה ממבנה התא ומכיוון סגירת הדלת. כשנשאל אם למד על צורת עמידתה מהחוקרים, מהמדובבים או מלוגיקה, ענה: "הכל ביחד". כשנשאל על ההדגמה שביצע על סשה (בחקירה מיום 19.12.2006 לעיל) טען שאינו זוכר זאת. הרושם המתקבל למקרא הסבריו הוא כי המערער מסר תשובות שונות וסותרות בחלקן (ההפניה למדובבים, שאמרו שחתכו אותה מאחורנית, לא מתיישבת עם הדגמתו בחקירה ובשחזור). טענת ה"לוגיקה" אינה משכנעת משום שהוא הדגים את התנוחה בהתאם לממצאו של עוזיאל, עוד לפני שראה את התא בשחזור, וגם משום שאין מדובר בהנחה הגיונית ומתבקשת בהכרח (נראה שזו לא היתה הנחת החוקרים והמדובבים, למשל).

164.       המסקנה היא, אם כן, כי המערער תיאר באופן עקבי בהודאה ובשחזור כיצד עמדה המנוחה בזמן הרצח בהתאם לממצא של עוזיאל, וזאת ללא כל הנחיה והדרכה מצד החוקרים. אדגיש כי ההדגמה שביצע המערער על ארתור אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, הואיל וארתור נע בה בחופשיות ומיוזמתו ומאחר שהיא אינה סותרת באופן ממשי את יתר ההדגמות. 

165.       בערעור טוענת ההגנה כי לא מדובר בפרט מוכמן המחזק את ההודאה משתי סיבות : האחת, כי המערער לא ידע את הפרט בעצמו אלא הודרך על ידי החוקרים. בין היתר, נטען כי אזולאי נעמד בעצמו בתפקיד המנוחה, בפוזיציה שאימץ בית המשפט המחוזי, ושאל את המערער אם כך עמדה ובכך הנחה אותו בעניין זה. לשיטתי, אין בטענה זו ממש. ההגנה התעלמה מכך שהמערער הדגים על סשה כיצד עמדה המנוחה עוד לפני שאזולאי התערב. כמו כן, לא מצאתי כי אזולאי עצמו הנחה את המערער בשום צורה, וממילא המערער שלל בפירוש את אופן עמידתו של אזולאי וכיוון אותו לפי רצונו.

           טענתה השניה של ההגנה היא כי קשה לקבוע אובייקטיבית מה היה כיוון עמידתה של המנוחה בפועל. לפי הטענה, עוזיאל אינו מומחה לעניינים אלו ואף במשפט שינה עדותו ביחס לחוות דעתו הכתובה. בחוות הדעת קבע כי המנוחה עמדה בסמוך לקיר המערבי. רק בעדות, אחרי שכבר הכיר את הגרסה שהתגבשה בחקירה, טען כי פניה הופנו לעבר הקיר. איני מוצא לקבל גם טענות אלה. לגבי מומחיותו של עוזיאל; הטענה הועלתה בצורה סתמית וללא הנמקה ראויה. לדברי המשיבה, עוזיאל הוא ראש מעבדה ניידת מחוז צפון, בעל ותק של למעלה מ-20 שנה, מומחה לזירות פשע ולהתזות דם ולכן לא ברור מה מקור הטענה. זאת ועוד, בא-כוח המערער הצהיר לפרוטוקול כי "אין לי טענות לגבי מומחיות העד" [עמ' 351 לפרוטוקול]. באשר לשינוי עמדתו של עוזיאל; אמנם, עוזיאל לא ציין בחוות דעתו כי המנוחה עמדה עם הפנים לקיר המערבי אלא רק בסמוך לו. עם זאת, ההגנה לא הביאה חוות דעת נוגדת ולמעשה פלג הסכים (אף שלא בפה מלא) לממצא של עוזיאל בעדותו. בנוסף, לא מדובר בסתירה בין חוות הדעת לבין העדות, אלא בעמדה מפורטת ומדויקת יותר. ניתן לראות בכך משום הבהרה של חוות הדעת (זו גם טענת המשיבה). כמו כן, עוזיאל הסביר בעדותו מדוע הוא סבור שהמנוחה עמדה עם הפנים לקיר המערבי:

"ש.בעין לא של מומחה, אני מסתכלת על תצלום 51 ואני רואה כתמי דם בשתי הקירות [כך במקור – י.ד], תסביר לבית המשפט איך הגעת למסקנה שהיא עמדה דווקא עם הפנים לקיר שגובל בתא הראשון ולא בתא השלישי.

ת.מה שמכווין אותי זה כיווניות ההתזות, כיווניות ההתזות היא זו שמובילה אותנו להיכן עומד הקורבן, זווית ההתזות מלמדת אותנו היכן עומד הקורבן, יכולה להיות זווית הפוכה והקורבן יכול היה לעמוד בפנים ואז היינו רואים צורת תנוחה אחרת, כאשר יש לנו זווית של 90 מעלות, הקורבן עומד ב – 90 מעלות מול הקיר, נקבל תצורה עגולה לגמרי, כאשר הקורבן עומד בזווית של 45 מעלות, מתקבלת צורה יותר מאורכת. ככל שהטיפות יותר מוארכות, אנו נקבל זוויות שונות אחרות, הדברים האלה גם ידועים ומוכרים בספרות ויש לנו ספרות רבה בנושא, הבאתי אתי מספר ספרים" [עמ' 355-354 לפרוטוקול].

166.       איני מוצא עילה לסטות מקביעת בית המשפט המחוזי, הנשענת על ממצאו של עוזיאל לפיו המנוחה עמדה עם פניה לקיר המערבי בעת השיסוף. משכך, בדין ייחס בית המשפט לפרט זה משקל גבוה ביותר. פרט מוכמן זה נמסר על ידי המערער ומתיישב עם ממצאי הזירה. בשעה שמסר המערער את המידע בחקירה ובשחזור, טרם ניתנה חוות דעתו של עוזיאל ומכאן שהמידע לא היה בידיעת החוקרים. ההסברים שהציע המערער באשר לידיעתו את הפרט אינם משכנעים. כך למשל, טענתו כי ניתן היה לנחש או להסיק זאת על סמך ההיגיון אינה מתבקשת בהכרח ממבנה התא. מדובר, אם כן, בפרט מוכמן הטומן בחובו משקל גבוה בהחלט.

(2)(ב) תנוחת המנוחה לאחר הרצח

167.       בפרק שדן בתנוחת המנוחה בשעת הרצח, התייחס בית המשפט המחוזי גם לתנוחת; המנוחה לאחר הרצח [עמ' 303-302 להכרעת הדין]. אזכיר שהמנוחה נמצאה כשהיא שרועה על האסלה וראשה נשען על קיר תא השירותים משמאל לאסלה (במבט מכיוון הדלת). בית המשפט ציין בהכרעת הדין את טענת ההגנה כי אזולאי הדגים למערער את התנוחה בחקירה (אם כי לא במדויק), וקבע כי היה בכך "טעם לפגם הפוגם במשקל". יחד עם זאת, קבע בית המשפט שהמערער לא תיאר פרט זה במלואו וכל שציין קודם להדגמה זו היה כי המנוחה "שקעה כך נפגעה מהאסלה". אם היה מתאר את התנוחה כפי שנמצאה – לא היה מקום ליתן כל משקל לפרט מוכמן שכזה. למעשה, בית המשפט קבע כי לא מדובר בפרט מוכמן הואיל והמערער לא מסר את תנוחת המנוחה.

168.       למרות שהמידע הנוגע לתנוחה זו לא סווג כפרט מוכמן, ההגנה העלתה בערעור טענות רבות בעניין, כשלעמדתה מדובר ב"פרט מוכמן שלילי", דהיינו פרט שלא רק שאינו מחזק את ההודאה (כפי שקבע בית המשפט) אלא פוגם במהימנותה. נטען שהמערער תיאר באופן שגוי לחלוטין את תנוחת הגופה, שהיא נתון אובייקטיבי שלא ניתן לחלוק עליו: בהודאה בחקירה מיום 19.12.2006 מסר שהגופה נשארה מוטלת על הרצפה. בתחילה אף מיקמה בצד ימין ורק בהכוונה של החוקרים "העבירה" לצד שמאל של האסלה. גם בשחזור, הבין אנטולי מהסבריו של המערער כי הגופה היתה על הרצפה. רק לאחר שאזולאי הדגים בהמשך החקירה את תנוחתה, התאים לכך המערער את תיאורו.

169.       המשיבה טוענת מנגד שהמערער מסר תיאורים קרובים לממצאי הזירה, אך לא היה בהם כדי לתאר את מצבה במלואו. לטענתה, במהלך החקירה מיום 19.12.2006 מסר המערער בתחילה תיאור מדויק של תנוחת הגופה (נפלה בתא השני, על הצד, על האסלה). בהמשך הוסיף כי היא נפלה בין האסלה לבין הקיר, בתחילה בצד ימין ואחר כך טען לצד שמאל. גם בשחזור הראה כי נפלה לצד שמאל, כשראשה לכיוון הקיר. נטען כי מכל מקום, בית המשפט התייחס לכך שהמערער לא תיאר את התנוחה באופן מלא. אין מקום לקבוע כי בתיאור החסר היה כדי ללמד על כך שהמערער הודה הודאת שווא ואין להוסיף לכך משמעות מעבר לזו שהעניק בית המשפט לעניין זה.

170.       מעיון בתמלילים וצפייה בתיעוד החקירות, עולה התמונה המתוארת להלן: בחקירה מיום 19.12.2006 שאל סשה את המערער לאן נפלה הילדה והוא השיב:

"סשה:       מה קרה לילדה? איפה היא? לאן היא נפלה? מה קרה לה?

רומן:         נראה לי שהיא נפלה לתוך תא שתיים

סשה:         נפלה, איך?

רומן:         ככה, על הצד... [מדגים נטייה עם הגוף הצידה – י.ד]

סשה:                  נפלה על הרצפה, על האסלה, נפלה על הקיר – איך?

רומן:         על האסלה

סשה:         [מתרגם לאזולאי – י.ד] שאלתי אותו מה קרה עם הילדה.. הוא אומר היא נפלה לתוך תא שתיים על האסלה.

[פונה שוב למערער ברוסית – י.ד] היא לבד או שאתה איכשהו... כיוונת..

רומן:         לא. לא דחפתי אותה בכלל. אני רק... עם הסכין בגרונה, והיא משהו... או שהיא הניפה עם הידיים.. אני התרחקתי ככה.. והיא נפלה.

סשה:         ... לאן? תאר איך היא נפלה?

רומן:         היא נפלה.

סשה:         אני מבין, איך? על איזה צד, איך היא נפלה?

רומן:         קרוב לוודאי, היא נפלה על אסלה וכאילו על צד ימין מקדימה, נפלה לשם. לשירותים.

סשה:         על צד ימין – זאת אומרת, אם אתה עומד עם הפנים לשירותים, זה צד שמאל, זה ימין.

רומן:         ימין.

סשה:         אז היא נפלה לשם? או לכאן?

רומן:         לא, ימינה [המערער מדגים מעין פגיעה עם המרפק שלו על השולחן – י.ד]

סשה:         אוקי.. מאחורי האסלה או לפני האסלה? או שאיך?

רומן:         לא רחוק, היא כאילו... צנחה ככה, קיבלה מכה מהאסלה ונפלה" [נ/55, עמ' 81-80; ת/22, קלטת 2, עמ' 2-1; זמן 01:32:11].

בהמשך אותה חקירה, שוב שאל סשה את המערער על נפילת המנוחה:

"סשה:       תגיד לי דבר אחד כדי שנוכל לדעת שאנחנו שחזרנו הכל בדיוק. שלא יהיה לנו אחר כך ששיקרת פה ושם.. הבנת? זה אתה והילדה לפניך. לאיזה צד היא נופלת? הנה שירותים עם שני קירות. לאיזה צד היא נופלת? כאן האסלה. אתה הבנת את השאלה?

רומן:         כן כן.

סשה:         אם אתה רוצה אז תצייר.

רומן:         לצייר אני לא יכול... אני אצייר בראש.

                          היא הגנה על עצמה עם היד.

סשה:         תחשוב תחשוב.

רומן:         סשה, היא נפלה לצד שמאל.

סשה:         תחשוב תחשוב.

רומן:         סשה, היא נפלה לא לצד ימין.

סשה:         אני לא אומר לך שום דבר אלא שואל אותך איך. תראה, אתה צריך לדעת איך אנחנו מצאנו אותה. ראינו באיזו תנוחה היא היתה. כן, מצאנו אותה כאשר הדלת היתה סגורה.

רומן:         חכה, חכה, אני...

סשה:         אתה מבין על מה אני מדבר?

רומן:         אני מבין.

[...]

סשה:         תציין לי לאן היא נפלה.

רומן:         אני לא מבין. אני מזכיר איפה היא עמדה. כאשר אני דקרתי אותה בגרון היא הרימה לפתע... היא נפלה לצד שמאל.

סשה:         נפלה לאן? על הרצפה? על האסלה?

רומן:         היא נפלה... היא פגעה גם באסלה, גם ברצפה ו...

סשה:         איפה היא עצרה?

רומן:         היא נפלה על הרצפה, ככה בין האסלה לבין הקיר, כנראה הראש כמעט היה בא במגע עם קיר.

סשה:         היא כביכול לא נפלה על הרצפה לגמרי?

רומן:         היא לא נפלה על הגב, היא נפלה בצד.

סשה:         כלומר הראש נגע בקיר?

רומן:         כאן ירד לה דם. היא כביכול נצמדה. אני לא יודע מה זה היה. זה היה נורא מאד. האמת היא שאני לא זוכר בדיוק הכל עד הפרטים" [נ/55, עמ' 110-109; ת/21 זמן 02:20:00].

           בהמשך חקירה זו אמר המערער, במענה לשאלות על החתך העמוק בידה של המנוחה: "היא שקעה למטה ונפלה. בצד שמאל בין האסלה לקיר". בהמשך שוב אומר המערער ש"היא נפלה בצד שמאל של האסלה מהכניסה" ובהמשך: "בצד השמאלי של האסלה... ונשענה עם הצד הימני של הגוף על הקיר" [ת/22, קלטת 3, עמ' 2; נ/56, עמ' 2].

171.       במהלך החקירה הנ"ל, המערער התבקש לשרטט את מיקום הגופה בתא השירותים. בשרטוט [ת/188] סימן המערער X בצד שמאל (מבט מכיוון הדלת) בין האסלה לבין הקיר המפריד בין התא השני לשלישי. אי אפשר להבין מהשרטוט אם המנוחה היתה שרועה על האסלה או על הרצפה.

172.       בשחזור [ת/26, זמן 18:00-15:00 לערך; ת/27, עמ' 6] הסביר המערער מיוזמתו ש"הילדה נפלה כאן, בין האסלה, כאן, כאילו ראש שלה..." והצביע בידו על צד שמאל, בין האסלה לבין הקיר, כשראשו נוטה לכיוון הקיר המפריד עם התא השלישי. אחרי זמן קצר, אנטולי מבקש שהמערער יראה לו שוב "איך היא שוכבת? איפה הראש שלה היה?" המערער הצביע שוב על צד שמאל של התא ואמר: "הראש שלה היה בין האסלה לקיר. ככה, ככה.." והדגים, כשראשו מביט למעלה לתקרה.

173.       ההדגמה של אזולאי, שאליה התייחס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, נעשתה יומיים לאחר מכן, בחקירה ביום 21.12.2006:

"יורם:       [...] אתה אמרת לי... שכשראית אותה אחרי שהיא נפלה ככה על האסלה [מדגים – י.ד], על מי חשבת?

רומן:         זאת היתה ההנחה שלי" [נ/69, עמ' 9; ת/28, זמן 05:22:00].

          אזולאי הדגים ישיבה על כיסא, כשגבו זקוף ומוטה במידה לאחור. ההדגמה קצרה מאד ולא מדויקת. בהמשך אותה החקירה נשאל המערער איפה היתה המנוחה כשעזב , השיב כי ליד האסלה והדגים לבקשת החוקרים [נ/70, עמ' 111].

174.       התמונה העולה מהתיאור שלעיל מלמדת כי המערער מסר גרסה מתפתחת ביחס לתנוחת המנוחה לאחר הרצח, כאשר בתחילה מיקם אותה בתוך התא השני על האסלה, בצד ימין מקדימה. בהמשך, לאחר שנאמר לו "שלא יהיה לנו אחר כך ששיקרת פה ושם.." הוא נשאל שוב "לאיזה צד היא נופלת" ונאמר לו "תחשוב תחשוב", או-אז מיקם אותה בצד "הנכון" – צד שמאל, בין האסלה לבין הקיר. מתשובותיו לא תמיד ברור אם התכוון לומר שהיתה על האסלה, על הרצפה או שניהם. בשחזור הדגים המערער תנוחה דומה לתנוחה האחרונה שתוארה בחקירה. ניכר כי החוקרים רמזו במידת-מה למערער כי מיקם את המנוחה בצד לא נכון של התא. לעומת זאת, הדגמתו של אזולאי חסרת נפקות, שכן נעשתה יומיים לאחר מכן. לסיכום, המערער לא ידע לתאר פרט זה במלואו, אך גם לא בטוח שיש לצפות ממנו להדגמה מדויקת. בשל כך, ובהתחשב ברמז שניתן לו בחקירה, איני מוצא להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא מדובר בפרט מוכמן אך גם איני מוצא כי יש בכך כדי לגרוע ממשקל ההודאות.

175.       בשולי הדברים אתייחס גם לעיני המנוחה. מצב עיניה של המנוחה לא סווג בפרק הפרטים המוכמנים בהכרעת הדין, אלא הוזכר בכלליות בסיכום הפרק [עמ' 332 להכרעת הדין]. בית המשפט המחוזי, בציינו כי אין הכרח שהמערער ימסור את פרטי הפרט המוכמן במלואם, העיר כי המערער לא דייק כשמסר כי עיני המנוחה נותרו פקוחות לרווחה, כאשר בפועל נמצאה כשעיניה עצומות. ואולם צוין כי אין לנו ראיה כלשהי לעניין העיניים – מה התרחש או מה יכול להתרחש בין פרק הזמן שבו נטש התוקף את זירת הרצח לבין המועד שבו צולמה הגופה. לשיטתי, אין לייחס לתיאור השגוי לכאורה של המערער את עיני המנוחה משקל כלשהו – חיובי או שלילי, שכן לא ניתן לדעת אם המנוחה כבר נפחה את נשמתה כשיצא מהתא או מה התרחש לאחר מכן מבחינה פיזיולוגית. נוסף לכך, המנוחה נמצאה כששיערה מכסה את עיניה, כך שיתכן שהרוצח עצמו לא ראה שעיניה היו סגורות כשעזב.

(3) השיחה עם ראובן ג'נאח

176.       פרט מוכמן זה עוסק בעובדה שהמערער ידע בערב הרצח כי המנוחה נמצאה בשירותים. בית המשפט המחוזי קבע כי פרט זה נאמר על ידי המערער לרעייתו, אולגה, בערב הרצח. בהודעתה הראשונה מיום 12.12.2006 סיפרה אולגה לחוקרים כי בערב הרצח התקשר אל המערער אדם בשם ראובן ג'נאח. לדבריה, לאחר שיחה זו אמר לה המערער ש"ילדה נפלה בבית הספר משהו כזה" [ת/683]. בהודעתה השנייה מיום 16.12.2006 הוסיפה אולגה וסיפרה כי בתום השיחה עם ג'נאח, אמר לה המערער בעברית ש"ילדה נפלה מאסלה בשירותים": 

"ש: תספרי לי מה רומן בעלך עשה לאחר שחזר הביתה לאחר עבודה ביום רביעי בתאריך 06/12/06?

ת:   רומן הגיע הביתה בשעה, בסביבות 17:30, 18:00 ... בשעה שמונה, שמונה וחצי משהו כזה רומה דיבר עם ראובן אצלו רומה עובד בתוך בית פרטי של ראובן. בסיום השיחה הוא יצא ואמר שמשהו קרה בבית ספר ובעברית הוא אמר לי ילדה נפלה מאסלה בשירותים. הוא לא ידע שרצחו ילדה. רומה אמר לי שעל כך ראובן אמר לו בטלפון. רומה אמר לי כי הילדה הזאת שנפלה היא בת של חבר של ראובן ולכן ראובן ביקש מרומה לא לבוא למחרת לעבוד אצלו. אחרי זה אני לא זוכרת מה רומה עשה" [ת/684; ההדגשה שלי; השימוש המתחלף בשמות "רומן" ו"רומה" במקור – י.ד].

177.       אולגה מסרה אפוא כי המערער ידע בערב הרצח שהמנוחה נמצאה בשירותים, ופרט זה נמסר לו  על ידי ג'נאח. גם לאחר שנעצר ובטרם נגבו הודעותיה של אשתו,  מסר המערער למדובב ג'ניה ביום 12.12.2006 כי דיבר עם אדם בשם ג'נאח בערב הרצח והבין מהשיחה עמו כי קרה דבר מה בשירותים ותהה אם "שברה ראש על האסלה" [ת/400, מ"ט 161/06 (1), עמ' 33].

178.       אלא שבהודעותיו ובעדותו טען ג'נאח כי לא אמר למערער פרט זה. ג'נאח הדגיש כי כל שאמר למערער בשיחתם היה כי ילדה נמצאה מתה, בלי שהזכיר את העובדה שהמנוחה נמצאה בשירותים. הוא הסביר כי במועד השיחה טרם ידע בעצמו פרט זה. כך אמר בהודעתו הראשונה מיום 17.12.2006:

"ביום הרצח של תאיר ראדה בתאריך 06/12/06 אני התקשרתי לרומן ב 20:20 בערך או 20:30 להגיד לו שלא יבוא אלי לעבוד ביום חמישי. אמרתי לו שיש בלגן וילדה של חברים מתה ולא צריך לבוא לעבוד.

ש:   האם השתמשת במילים כמו אסלה, נפלה, שירותים ועוד מילים?

ת:   ממש ל[א]. אני בעצמי עוד לא ידעתי את הפרטים וגם אין לנו תקשורת, הוא בקושי, אין מצב שאנהל שיחה איתו אפילו אם הייתי יודע על הפרטים האלה" [ת/211].

בהודעתו השנייה מיום 3.1.2007 מסר ג'נאח כי נודע לו לראשונה על הרצח ביום 6.12.2006 בסביבות השעה 19:00. לדבריו, שמע מידע זה מאשתו, אשר התוודעה למידע מחברתה:

"ש: מתי שמעת לראשונה על אשר קרה לתאיר ראדה בבית ספר נופי גולן ביום 6.12.2006?

ת:   באותו יום של המקרה בסביבות שעה שבע בערב או שבע וחצי אישתי קיבלה שיחת טלפון מהשכנה סמדר נגר והודיעה לאישתי שגופה של [המנוחה] נמצאה בבית ספר ובזמן הזה הייתי בבית ואישתי עידכנה אותי על זה" [ת/212].

בעדותו חזר ג'נאח על גרסתו לפיה הוא לא סיפר מידע זה למערער. כך התנהלה חקירתו בעניין זה:

"ש: ביום הרצח, 6/12/06 בשעה 21:23 אתה התקשרת לנאשם מהטלפון שציינת את מספרו, מה הייתה מטרת השיחה

ת:   מטרת השיחה הייתה אם אכן כן הוא בא לבצע אצלי את העבודה, ואמרתי לו שגם בכל מקרה, שגם אם הוא לא גמר את העבודה בבית הספר, אז היה בלאגן בבית הספר ואי אפשר לעבוד שם למחרת וכדאי שיתחיל לעבוד אצלי

ש:   מה אמרת לו, איזה באלגן

ת:   אמרתי לו שמצאו ילדה מתה בבית הספר" [עמ' 302 לפרוטוקול].

בעדותו הוסיף ג'נאח ותיאר כיצד בזמן השיחה עם המערער – אשר התקיימה, על פי פלטי השיחות, בשעה 21:23 – הוא כלל לא ידע היכן נמצאה המנוחה. ג'נאח טען כי עובר לשיחה הוא לא צפה בחדשות ולא שמע סיקור תקשורתי של המקרה [עמ' 303 לפרוטוקול], אך הוא שמע פרטים על המקרה "מאנשים, מטלפונים, מחברים" [שם], ובעיקר ממידע שמסרה לו אשתו. על פי גרסתו, המידע אשר הגיע לאוזניו ממקורות אלו, באותה עת, היה כי "הילדה נמצאה מתה בבית הספר", מבלי שנודע לו על מקום מציאתה בתוך בית הספר [עמ' 304 לפרוטוקול].

179.       המערער לא התכחש בחקירה לכך שאמר לאשתו את הדברים המיוחסים לו, וניסה לספק הסברים שונים לכך. בחקירה מיום 16.12.2006 ניסה להסביר עצמו בכך ששיער כי "אולי ילדה התיישבה, אסלה נשברה וקיבלה מכה.." [ת/180ב, מ"ט 166/06, עמ' 19]. בחקירה מיום 18.12.2006 אמר כי למשמע דבריו של ג'נאח, חשש שמא הילדה נפלה בשירותים שבהם הוא עבד במקלט ופחד מתביעה אפשרית שתופנה נגדו. החוקרים עימתו אותו עם העובדה שבמקלט שבו עבד כלל לא היו אסלות, שכן הן הוצאו לצורך עבודת הריצוף [ת/443, עמ' 20-21]. בהמשך אותה חקירה אישר המערער כי ג'נאח לא ציין בשיחה את המילים "שירותים" או "אסלה" והמערער הוא זה ששאל מיוזמתו בעניין זה. הוא הסביר זאת בכך ש"בשירותים בדרך כלל נופלים, בדרך כלל הולכים לשירותים, בשירותים יש את כל המכות" [ת/443, עמ' 42].

           בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, הכחיש המערער כי בשיחתו עם אולגה הזכיר את המילים "נפלה בשירותים באסלה" וטען כי מדובר בטעות שלה. גם אולגה טענה בעדותה כי המילים "אסלה" ו"שירותים" לא הושמעו מפי המערער וטענה כי מדובר בתוספת שלה לאחר שמועות שונות אשר הגיעו לאוזניה. אף אמה של אולגה, חמותו של המערער, ניסתה בעדותה לחזק את עמדת בתה וחתנה כי המערער לא אמר את המילים המיוחסות לו.

180.       בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בפרט מוכמן איכותי ביותר שמעצם טבעו, מצוי בידיעתו של מי שביצע את העבירה ויש להעניק לו משקל גבוה. בית המשפט עמד על כך שהמערער עצמו הודה בכל חקירותיו ואף בשיחות ספונטאניות עם המדובבים כי הזכיר את המילים "שירותים" ו"אסלה", וניסה להניח הסברים שונים לעובדה תמוהה זו. למרות זאת, בעדותו סטה המערער מכל גרסאותיו הקודמות, כשרעייתו וחמותו תומכות בגרסה זו. ואולם, בית המשפט קבע כי גרסאות המערער, רעייתו וחמותו בעניין זה שקריות וקבע כממצא כי המערער אכן אמר את הדברים לאולגה בערב של אותו היום בו בוצע הרצח. עוד נקבע כי למערער לא היה כל הסבר הגיוני מניין שאב את המידע לעניין האסלה והשירותים, וכי הוא התפתל שוב ושוב בשקריו בניסיון לנמק כיצד ידע פרט מוכמן זה.

181.       ההגנה טוענת כי העובדה שהמערער איזכר את השיחה עם ג'נאח גם באוזני ג'ניה מאיינת את חשיבות המידע שמסרה אשת המערער. לטענתה, לא מתקבל על הדעת שפליטת פה מפלילה תחזור על עצמה באותו הקשר בדיוק (לפני אולגה ולפני ג'ניה), ולכן המסקנה היא כי המערער אכן הבין מהשיחה עם ג'נאח כי ילדה נפגעה מסאלה בשירותים – בין אם ג'נאח הזכיר זאת בשיחה ובין אם המערער הבין זאת בטעות מהשיחה. בהקשר זה הודגש חוסר שליטתו של המערער בשפה העברית. נטען כי בהחלט יתכן שהמערער הבין מדברי ג'נאח שקרה משהו בשירותי בית הספר, אף על פי שג'נאח לא אמר זאת. עוד טוענת ההגנה כי יתכן שג'נאח שכח כשנחקר, כי הזכיר בשיחה את מיקום הרצח בשירותים. נטען כי מידע זה התפרסם בחדשות לפני שהתרחשה השיחה; יש להניח כי שמועות בדבר הרצח התפשטו במהרה בישוב קטן כקצרין; וכן נטען כי המידע היה זמין במיוחד לג'נאח, שכן הוא מכיר באופן אישי מספר אנשים שנכחו בזירה ואשתו השתתפה בחיפושים אחר המנוחה.

182.        המשיבה טוענת כי ההגנה מעלה בערעור טיעון עובדתי חדש, שלפיו המערער הבין מג'נאח את הדברים שמסר לאשתו, בין אם ג'נאח שכח כי הזכיר את הדברים בשיחה, ובין אם אכן לא אמר אותם, אך המערער הבין זאת בשל חוסר שליטתו בעברית. לטענתה, יש לדחות טיעון זה לאור ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ובכלל זה האמון שנתן בטענתו של ג'נאח כי לא הזכיר בשיחה את המילים "שירותים" ו"אסלה", שכן באותו שלב כלל לא ידע היכן נמצאה המנוחה. עוד נטען כי יש לדחות גם את ההסבר החלופי, כי המערער הבין בטעות את הדברים בשל הבנתו הלקויה בעברית, באשר קושי בשפה העברית אינו יכול להסביר כיצד המערער הבין בטעות כי ג'נאח מדבר על ילדה שנפלה בשירותים על אסלה.

183.       תחילה אבהיר כי הפרט בו עסקינן – ידיעת המערער כי המנוחה נמצאה בשירותים – רלוונטי רק לדיון בפרטים מוכמנים ואין לו נפקות לשאלת ההתאמה בין ההודאות לבין המציאות בפועל.

184.       איני רואה עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי המערער אמר את המילים "ילדה נפלה מאסלה בשירותים" לרעייתו בליל הרצח, לאחר ששוחח עם ג'נאח. למעשה, ההגנה אינה כופרת בכך בערעור והדבר שוב אינו נתון במחלוקת. זאת ועוד, אני דוחה את טענת ההגנה כי גם אם ג'נאח לא ציין באוזני המערער את המקום בו נמצאה המנוחה, המערער הבין זאת בטעות מהשיחה בשל הבנתו הלקויה בעברית. צודקת המשיבה בטענתה כי חוסר שליטה בעברית אינו יכול להסביר כיצד המערער "קלע" למציאות בעניין זה ואת צירוף המקרים הגלום בכך. ממילא הנחה זו אינה הגיונית, אינה מסתברת ואינה מתבקשת בנסיבות העניין.

185.       בצד זאת, אני מוצא קושי בקביעתו הנחרצת של בית המשפט המחוזי, לפיה ג'נאח לא אמר את הדברים למערער בשיחה ביניהם בערב של אותו היום בו בוצע הרצח. אטעים כי איני מטיל ספק במהימנותו של ג'נאח, אלא שלגישתי לא ניתן לשלול כי זיכרונו מתעתע בו. אפרט נימוקיי.

           הראיות המרכזיות לכך שג'נאח לא מסר למערער מידע אודות מקום מציאת המנוחה הן הודעותיו במשטרה ועדותו, אשר זכו לאמונו של בית המשפט המחוזי. אולם, יש לזכור כי הודעתו הראשונה של גנ'אח נמסרה 11 ימים לאחר הרצח. במועד מתן ההודעה כבר היה ג'נאח מודע למקום מציאת הגופה [עמ' 309 לפרוטוקול]. עוד יש לזכור כי בליל יום הרצח, בסביבות השעה 23:00, הגיע ג'נאח לבית משפחת ראדה, וניתן להניח כי בשלב זה או בסמוך לכך התוודע לפרטים נוספים בנוגע לרצח, לרבות מקום מציאת המנוחה [עמ' 304 לפרוטוקול]. בהתחשב בפרק הזמן שחלף בין מועד השיחה עם המערער ועד מועד מסירת ההודעה במשטרה, ולנוכח סד הזמנים הצפוף שבין השיחה עם המערער לבין המועד בו התוודע ג'נאח למידע לגבי מקום מציאת המנוחה, קיים קושי מסוים לייחס משקל לטענותיו של ג'נאח בדבר תוכן השיחה.

           קיומם של אי-התאמות וחוסר דיוק בגרסתו של ג'נאח מגביר את החשש כי זיכרונו אינו אמין במידה המצדיקה הסתמכות נחרצת עליו. הדבר אינו מעיד על פגם באמינותו, אך הוא מחזק את החשש מפני אי-דיוקים בגרסתו. ג'נאח מסר בהודעתו כי השיחה עם המערער נערכה בשעה 20:30-20:00, בעוד שבפועל, על פי פלטי השיחות, היא התקיימה כשעה לאחר מכן (בשעה 21:23). לטעות זו עשויה להיות משמעות רבה, שכן  יש להניח כי ככל שחלף הזמן, התוודע ג'נאח לעוד ועוד פרטים בנוגע לרצח. זאת ועוד, ג'נאח מסר בהודעתו כי אשתו סיפרה לו על מציאת המנוחה בשעה 19:30-19:00, כשהיו שניהם בבית. אולם, בעדותו הוא מסר כי אשתו מסרה לו את המידע בשיחת טלפון בשעה 20:00 [עמ' 302 לפרוטוקול]. יתר על כן, ג'נאח מסר בהודעתו כי הוא התקשר למערער במטרה להודיע לו כי אין צורך שיבוא לעבוד אצלו למחרת בעקבות מה שאירע [ת/211], בעוד שבעדותו מסר כי מטרת השיחה הייתה דווקא לבקש מהמערער שיבוא לעבוד אצלו למחרת [עמ' 302 לפרוטוקול]. אי-התאמות אלה אינן בעלות משקל ניכר בהכרח. הן עשויות לנבוע מבלבול או מחוסר תשומת לב. ברם, קיומן מדגים את הקושי שבייחוס משקל מכריע לעמדת ג'נאח כי בעת השיחה עם המערער, לא ידע את מקום מציאת הגופה וכן טענתו כי לא מסר למערער פרט זה.

           לכך יש להוסיף כי בשעה שנערכה השיחה בין המערער לבין ג'נאח, היתה העובדה שהמנוחה נמצאה בשירותים ידועה לחלק מתושבי קצרין, ובפרט לאלו שהשתתפו בחיפושים והכירו את משפחת המנוחה. ההנחה כי מידע בנוגע לרצח התפשט במהרה והגיע לאוזניו של ג'נאח ממקור זה או אחר אינה משוללת יסוד בנסיבות. זאת בפרט, בהתחשב בכך שג'נאח הכיר את משפחת המנוחה; הכיר חלק מהמחלצים שהגיעו לזירת הרצח; ואשתו לקחה חלק בחיפושים אחר המנוחה, וככל הנראה קיבלה עדכונים על מה שהתגלה במסגרתם. תפוצתו הרחבה של המידע עשויה הייתה לספק לג'נאח הזדמנויות רבות ללמוד על מקום מציאת הגופה, אף אם הוא שכח עובדה זו כעבור כמה ימים. תפוצתו של המידע אף מפחיתה ממידת "מוכמנותו", ועל כן מפחיתה מעוצמתו הראייתית של הפרט המוכמן.

186.        אטעים כי איני מתעלם מכך שהמערער עצמו אישר בחקירתו כי ג'נאח לא מסר לו את המידע בשיחה ביניהם, והתמקד בניסיון להציע הסברים שונים ומשונים לכך שהבין זאת מהשיחה. עובדה זו אינה מאפשרת קבלת טענת ההגנה, כי ג'נאח הוא זה שמסר את המידע למערער. עם זאת, כאמור, אני סבור כי קיים קושי גם בקביעה נחרצת לפיה ג'נאח לא ידע על מקום מציאת המנוחה בזמן הרלוונטי ולא אמר למערער דבר בנוגע לכך. כפי שהצבעתי לעיל, לא ניתן לשלול באופן מוחלט כי זיכרונו מטעה אותו. משכך, לדעתי יש לייחס לפרט זה משקל גבוה, אך לא מכריע כפי שהעניק לו בית המשפט המחוזי.

פרטים בעלי משקל גבוה

(1) תא השירותים השני

187.       פרט זה עוסק בכך שהמערער ידע להצביע על תא השירותים הספציפי שבו נמצאה המנוחה. המנוחה נמצאה בתא השירותים השני מהכניסה, בחדר שירותים שבו ארבעה תאים בסך הכל. המערער הצביע על תא השירותים השני מספר פעמים בחקירותיו: בהודאתו הראשונה מיום 19.12.2006 נשאל ליד איזה תא שירותים עמדה המנוחה בעת שנכנס אחריה לחדר השירותים, והשיב: "נראה לי שהיא היתה בין התא הראשון לתא השני" [נ/55, עמ' 68]. בהמשך נשאל המערער "באיזה מקום ספציפי היא עמדה בשירותים", והשיב: "לפי דעתי, ליד התא השני", ואף הבהיר כי הכוונה היא לתא השני מהכניסה [שם, עמ' 77]. גם בשחזור הצביע המערער על תא השירותים השני כתא בו בוצע הרצח והוביל את השוטרת לעבר תא זה.

188.       בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי פרט זה נרמז למערער על ידי החוקרים. כן דחה בית המשפט את הטענה כי העובדה שהמנוחה נמצאה בתא השני היתה ידועה ברבים; וכן את הטענה כי מדובר בהשערה הגיונית. משלא הוצג הסבר משכנע לכך שהמערער ידע לבחור בתא השני מבין ארבעה, נמצא כי יש בכך משום מידע מוכמן בעל משקל גבוה.

189.       ההגנה טוענת בערעור כי מדברי המערער בהודאתו הראשונה עולה כי הוא סבר שהמנוחה נרצחה בחלל השירותים המשותף, ליד תא השירותים השני, ולא בתוך התא. לפי הטענה, מי ש"הכניס" את המנוחה לתוך התא הם החוקרים ולא המערער. מרגע שהבין המערער מדברי החוקרים כי הרצח בוצע בתוך התא השני, התאים את דבריו למידע זה. לפיכך, לטענת ההגנה, לא ניתן להסיק מהודאת המערער כי ידע היכן נרצחה המנוחה. 

190.       המשיבה טוענת כי גם אם המערער יכול היה להסיק מדברי החוקרים את העובדה שהרצח בוצע בתוך התא, אין בכך כדי להבהיר כיצד מתוך ארבעת התאים בחדר השירותים, ידע לנקוב בתא השני דווקא – הן בחקירה, הן בשחזור.

191.       טענת המשיבה מקובלת עלי. בין אם המערער סבר כי הרצח בוצע בתוך התא או לידו, העובדה שידע להצביע על התא הספציפי בו נמצאה גופת המנוחה כתא אשר בסמוך אליו עמדה, היא בעלת משקל כפרט מוכמן.

192.       מעבר לכך, איני מקבל את טענת ההגנה לפיה החוקרים הנחו את המערער כי הרצח בוצע בתוך התא. אמת, כפי שמצטטת ההגנה בטיעוניה, אזולאי אמר למערער "אני רוצה שתזכור, עשית כמה פעולות בתוך התא. מה עשית?" [נ/55, עמ' 79; הדגשה שלי – י.ד], באופן המרמז כביכול על מיקום הרצח בתוך התא ולא מחוצה לו. ברם, עיון קפדני ויסודי בתמליל השיחה אינו מלמד, לשיטתי, כי המערער אכן הונחה על ידי החוקרים בנקודה זו ולא ידע זאת בעצמו, כטענת ההגנה. תשובת המערער כי "נראה לי שהיא היתה בין התא הראשון לתא השני" נאמרה במענה לשאלתו של סשה "אתה יכול להגיד בערך כמה תאים היו שם, ליד איזה תא היא עמדה?" [שם, עמ' 68-67; ההדגשה שלי – י.ד], ללמדנו כי באותה המידה ניתן היה לטעון כי החוקרים הנחו אותו להגיד כי המנוחה עמדה ליד התא ולא בתוכו. בהמשך, אמר המערער כי המנוחה עמדה "לפי דעתי, ליד התא השני" [שם, עמ' 77], גם זאת ניתן לפרש כהמשך לשאלתו הנ"ל של סשה. יתרה מזאת, עיון בשיחה מלמד כי בשלב זה דיברו המערער וחוקריו על הרגעים שלפני הרצח, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, באופן המתיישב עם האפשרות שהמנוחה טרם נכנסה לתוך התא השני. זאת ועוד, בהמשך החקירה, אך לפני שאלתו הנ"ל של אזולאי בדבר מעשי המערער בתוך התא, מסר המערער מיוזמתו כי המנוחה "פתחה את התא, משהו כזה, הסתובבה אלי ואמרה משהו. אני לקחתי סכין..." [שם, עמ' 70; ההדגשה שלי- י.ד], לאמור: המערער הוא זה ש"קירב" את המנוחה אל תוך התא. אמנם הוא לא "הכניס" אותה ממש לתוככי התא, ברם תיאורו בהחלט מצוי על הגבול שבין החלל המשותף לבין התא עצמו. תיאור זה מחזק את הרושם כי המערער ידע להצביע על התא השני כמקום הרצח, מבין ארבעת התאים.

193.       יתר על כן, מתקשה אני להתעלם מהסבריו המופרכים של המערער בנוגע לידיעת פרט זה, הגם שההגנה לא הפנתה אליהם בכתב הערעור. בחקירה מיום 21.12.2006 טען המערער כי לא ידע היכן בוצע הרצח והסיק זאת מההיגיון, באומרו "אני פשוט הייתי במקום והסתכלתי מה אני הייתי עושה, אם הייתי הרוצח". בהתייחס לתא השירותים השני, ציין כי: "מה שאני אמרתי בשני זה היה לגמרי במקרה", והסביר כי הסיק פרט זה משום ש"כל הילדים שהולכים, הם אף פעם לא נכנסים לתא הראשון...לתא השני או השלישי הם כל הזמן נכנסים" [נ/69, עמ' 3]. דברים דומים מסר גם בחקירתו מיום 26.12.2006, בטענו כי "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או הרביעי" [ת/202, 304-303]. בעדותו לפני בית המשפט המחוזי טען כי "נתתי תשובות לוגיות והן היו לא אמיתיות, לא תמיד, היו תשובות שאני הגעתי אליהם במחשבה לוגית..." [עמ' 1130 לפרוטוקול]. בית המשפט דחה טענות אלה בקובעו כי אין כל לוגיקה בהנחה לפיה אנשים לא נכנסים לתא הראשון והרביעי. כמו כן, הביע תמיהה מדוע לא מיקם המערער את הרצח בתא השלישי, אשר לפי הגיונו נוהגים הילדים להיכנס גם אליו. מסכים אני עם קביעות אלה ואין לי להוסיף על האמור.

194.       טענה נוספת שהעלה המערער בחקירתו ובעדותו היא כי סשה רמז לו בעיניו באיזה תא שירותים בוצע הרצח. על פי הטענה, המערער ניחש או הסיק "לוגית" כי מדובר בתא השני ולאחר שאמר זאת, "ראה בעיניו" של סשה כי מדובר בתשובה הנכונה [ת/202, עמ' 34; עמ' 1023, 1130 לפרוטוקול]. אלא שטענה זו אינה כוללת הסבר כיצד ידע המערער לנחש כי מדובר בתא השני. ממילא עיון בתיעוד החקירה מגלה כי המערער דיבר ברצף באומרו כי המנוחה עמדה בין התא הראשון לתא שני, מבלי שיצר קשר עין יוצא דופן עם סשה [ת/21, דקה 1:19:55]. אמנם המערער השתהה מעט לפני שמסר את הדברים בפעם השניה [שם, דקה 1:28:45], אך אין להסיק מכך שקיבל "אישור" לגרסתו מהחוקרים.

195.       עוד נטען בערכאה הדיונית כי הימצאותה של המנוחה בתא השני היתה ידועה ברבים. הסבר זה איננו מופרך כמו האחרים, אלא שהמערער עצמו מעולם לא טען כי מידע זה הגיע אליו משמועות; לא הוכח כי היתה לו נגישות מיוחדת למידע זה (בפרט מרגע שנעצר ובהתחשב בכך שאינו דובר עברית); ולא הוצגה כל ראיה המלמדת כי פרט ספציפי זה, בנוגע לתא השני, אכן היה ידוע בציבור. כך או כך, טענה זו לא הועלתה בכתב הערעור. 

196.       אני סבור אפוא כי אין הצדקה לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לפרט זה משקל גבוה.

(2) טיפות הדם בשירותי הבנים

197.       בית המשפט המחוזי ייחס משקל גבוה גם לעובדה שהמערער ציין לפני חוקריו כי ראה טיפות דם בשירותי הבנים בקומה שמתחת לזירת הרצח, ולכך שהתייסר לפני ארתור על כך שלא טרח לנקותן וזו היתה "טעותו", זאת משום שטיפות כאלה אכן נצפו בשירותי הבנים. בית המשפט קבע כי המערער העלים נתון זה (קיומן של הטיפות) מפני חוקריו עוד כשנחקר כעד, דבר תמוה ביחס לאדם חף מפשע.

198.       לטענת ההגנה, טיפות דם בשירותים ציבוריים הפתוחים לקהל משתמשי בית הספר, אינן פרט מוכמן אלא פרט גלוי. לפיכך אין כל משקל לאזכורן בהודאה. העובדה שהמערער לא סיפר עליהן מיד, מקורה בחשש מפני הסתבכות בעניין שאין לו חלק בו. עוד מציינת ההגנה כי מנקה בית הספר העיד כי דם בשירותי הבנים אינו מחזה נדיר כלל. המשיבה, מצידה, חזרה על קביעות בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

199.       גם פרט זה, כמו המידע שמסר המערער לרעייתו לאחר השיחה עם ג'נאח, רלוונטי רק לדיון בפרטים מוכמנים ואין לו נפקות לשאלת ההתאמה בין ההודאות לבין המציאות בפועל. מעבר לכך, סבורני כי יש ממש בטענות ההגנה. טיפות הדם אינן פרט מוכמן אלא גלוי. רבים האנשים שיכולים היו להעיד כי ראו בשירותי הבנים טיפות דם ביום הרצח, מבלי שיהיה להם כל קשר לרצח. יתכן שלראיה זו משקל מפליל מסוים נגד המערער, אך לא ניתן לייחס לה כל משקל כפרט מוכמן שהיה בידיעתו של הרוצח דווקא.  

(3) ידיעת העובדה שהמנוחה לא נאנסה

200.       עניינו של פרט זה בעובדה שהמערער התעקש שלא להודות באונס המנוחה, פרט המתיישב, כך קבע בית המשפט המחוזי, עם העובדה שהמנוחה לא נאנסה בפועל.

201.       ההגנה טוענת כי התעקשותו של המערער להכחיש שאנס את המנוחה והחשש שהביע מכך שיואשם גם בעבירה של אונס, מצביעים דווקא על היותו חף מפשע. עוד נטען כי בהתחשב בכך שהמנוחה נמצאה לבושה, הרי שלמערער לא היתה כל סיבה לחשוב שייחשד באונס. העובדה שסבר כי המנוחה גם נאנסה מהווה "דבר מה סותר" ומחלישה את ההודאה.

202.       המשיבה חוזרת על הגיונו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי נכונותו של המערער להודות בעבירה של רצח ולא בעבירה של אונס, שהעונש עליה נמוך יותר, מעוררת סימני שאלה ממשיים.

203.       ניכר מהחקירות ומהשיחות עם המדובבים כי המערער היה טרוד בשאלה אם המנוחה נאנסה ואם החוקרים מתכוונים לייחס לו גם עבירה של אונס. כך, למשל, בשיחה עם ג'ניה מיום 12.12.2006 אמר: "שמעתי שאנסו אותה ופתחו לה את הבטן, בקיצור שמעתי המון דברים" [ת/400 (מ"ט 161/06(1)), עמ' 11]. דברים דומים אמר המערער גם בחקירתו מיום 13.12.2006 [ת/480, עמ' 15], בשיחות עם המדובב מיום 14.12.2006 [ת/401 (מ"ט 165/06(5), עמ' 32] ומיום 15.12.2006. בשיחה מיום 15.12.2006 אמר המערער כי בעקבות החקירה האחרונה "אני הבנתי שהילדה באמת נאנסה... כי הוא [החוקר – י.ד] אמר איך אני עשיתי סקס" [ת/401 (מ"ט 165/06(9)), עמ' 9]. בהמשך אותו היום אמר המערער למדובב כי הוא חושב שהמנוחה נאנסה, מאחר ש"הפסיכולוג אמר לי, איך אתה בתחום המין? .... ותראה, למשל... סקס עם ילדות... היום החוקר הזה, שיט... ישראלי אחד אומר, אתה אנסת אותה? ... הדיבורים האלה הם לא סתם ככה. זאת אומרת שהרצח היה עם אונס..." [ת/401 (מ"ט 165/06(10)), עמ' 95; ראו בנוסף: ת/401, מ"ט 165/06(15), עמ' 46, 62; נ/69, עמ' 63].

כמו כן, לאורך חקירותיו, אף כאשר שקל להודות ברצח כדי לזכות בהקלה בעונש ודן באפשרות זו עם החוקרים ועם המדובבים, טען המערער בתוקף כי הוא לא אנס את המנוחה והדגיש כי אין בכוונתו להודות בעבירת של אונס. כך, למשל, בשיחה עם ארתור מיום 14.12.2006 אמר:

"רצח, זה סוף העולם ש[מ]אלה, זה תיק קשה. אבל רק לא אונס, את זה לא צריך להוסיף לי. פה אני מוותר, חבר'ה. אתם רוצים את דגימת הזרע שלי, היה, תיקחו מה שאתם רוצים. אבל אני לא אנסתי. לא צריך להוסיף לי אונס (לא נשמע). סוף העולם שמאלה, אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר, אני אקח. אני שיט, אחרי זה אני אצא... הלוואי שיקרה ככה, אני בעצמי אמצא את הבן זונה הזה. אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר. ובשביל מה אני צריך את האונס הזה? שיט, יש לי אישה צעירה בבית..." [ת/401 (מ"ט 165/06(5)), עמ' 32].

           בהמשך היום אמר המערער את הדברים הבאים:

 "לכו אתם לאלף עזאזל כבר, אני אקח על עצמי את הרצח, אבל אונס אל תנסו לתפור לי את התיק הזה. רצח שזה יהיה כבר... אבל רק לא אונס" [ת/401, מ"ט 165/06(6), עמ' 19].

           וביום 18.12.2006 אמר המערער לארתור:

 "יכול להיות שאני באמת הרגתי את הילדה. אין שם שום אונס ולא שום דבר כזה, אבל להרוג אני הייתי יכול" [ת/7, מ"ט 165/06 (25), עמ' 89].

           ואכן המערער הודה בסופו של דבר ברציחת המנוחה אך לא באינוסה. אף במהלך הודאותיו המשיך המערער להביע חשש שמא יואשם גם באונס. בחקירה מיום 21.12.2006 שאל המערער את החוקרים אם "הילדה באמת נאנסה?", המשיך והתעקש לדעת את האמת בעניין זה [נ/70, עמ' 145-144]. לאחר שנענה, אמר: "תודה לאל שהילדה לא נאנסה" [נ/70, עמ' 148].

204.       אני סבור כי על אף שהכף נוטה לטובת המסקנה כי התנהלות המערער בשאלת האונס היא מפלילה ומלמדת על כך שידע כי המנוחה לא נאנסה, הרי שאין לקבוע בעניין זה מסקנה נחרצת לכאן או לכאן.

             מצד אחד, התעקשותו של המערער לכל אורך הדרך שלא להודות באונס, אך לקחת על עצמו (לשווא כביכול) רצח אלים ומחריד – היא מתמיהה. התנהלות זו מתיישבת עם המסקנה כי המערער פשוט לא היה מוכן לקחת על עצמו את אשר לא ביצע, וכן עם המסקנה כי המערער ידע גם ידע שהמנוחה לא נאנסה על ידו. את החשש שהביע המערער מפני האפשרות שהמנוחה נאנסה ניתן להבין על רקע אמירתו לארתור, במסגרת הודאתו, כי לא היה אונס "מהצד שלו" [ת/401, מ"ט 165/06(26), עמ' 19], לאמור: יתכן שסבר שמישהו אחר אנס אותה לאחר הרצח. מסיבה זו חשש שיואשם גם בעבירה של אונס או שסבר שהמשטרה תטפול עליו אונס לשווא, אף ללא ראיות. רושם זה מתחזק נוכח החשש שהביע המערער בחקירה מיום 21.12.2006 כי אחרי הרצח הגיע אדם אחר לזירה וביצע במנוחה מעשים מיניים: "אולי איזה טיפש לקח ועשה שם משהו... לעשות עם היד או אני לא יודע מה עוד ויש עוד אונס קושרים לי" [נ/70, עמ' 151]. המערער אישר את דברי סשה לפיהם "אתה חשבת ש... אחרי שהרגת אותה מישהו אחר נכנס ו... הוסיף עוד משהו מיני?" [שם, עמ' 153].

             מצד שני, התעקשותו של המערער כי הוא לא אנס את המנוחה אינה מעידה בהכרח על ידיעה כי המנוחה לא נאנסה, אלא עשויה להצביע על חשש אמיתי שמא המנוחה נאנסה על ידי הרוצח, בניגוד למציאות בפועל. והרי מי שרצח את המנוחה בוודאי יודע שלא היה אונס. כמו כן, ניתן לתהות אם ידיעת נאשם כי עבירה אחת לא נעברה, יכולה לחזק את הודאתו בעבירה אחרת. על פניו, הכחשת האונס בנסיבות אלה לא יכולה לשמש כפרט תומך בהודאה, אך גם אין בה כדי לגרוע ממשקלה.

(4) פרטים על ה"מכניזם" של הרצח

205.       בית המשפט המחוזי קבע כי בתיאור מכניזם הרצח נמצאו פרטים רבים בהודאותיו של המערער, שאותם יכול היה למסור מבצע הרצח ולא אחר. יצוין כי העובדה שהמערער מסר שחתך את המנוחה ולא דקר אותה לא נזקפה לחובתו כפרט מוכמן משום שאחד החוקרים שאל אותו, עוד לפני שהודה, אם "חתך" אותה (השתמש במילה "וחתכת"). בית המשפט הביע ספק אם המערער הפנים את המילה, שנאמרה בעברית, אך למען הזהירות קבע כי לא יראה בכך פרט מוכמן.

          

החיתוך בצוואר ושיסוף המותן

206.       על פי חוות דעתו של ד"ר זייצב [ת/11] ועדותו [עמ' 893-892 לפרוטוקול], למנוחה נגרמו שני פצעי חתך בצוואר, פצעי חתך שטחיים בסנטר ובבית החזה, פצעי חתך בכפות הידיים ופצע חתך ללא דימום בשורש כף יד שמאל. לגבי הצוואר, הסביר ד"ר זייצב בעדותו כי מדובר בשני פצעי חתך בדמות קווים "מתלכדים" היוצרים מעין "משולש" [עמ' 891-890 לפרוטוקול; תמונות 2-1 המצורפות לת/11]. עיקר הנזק הוא בצד שמאל של הצוואר. לדבריו, החתכים בסנטר, בצוואר ובחלק העליון של בית החזה יכולים היו להיגרם בו-זמנית מלפחות שתי תנועות סכין. שני פצעי החתך בצוואר נגרמו כתוצאה מ"שתי תנועות של הסכין". ד"ר זייצב מסר כי אינו יכול להגיד אם זו היתה תנועה הלוך ושוב (קדימה ואחורה), אבל בכל מקרה מדובר בשתי תנועות. עוד אמר שאינו יכול לקבוע מהם כיווני החתך (מימין לשמאל ולהיפך). ד"ר זייצב נשאל על ידי ההגנה שאלות שונות לגבי המבנה האנטומי בצוואר בהתאם להסברים של המערער בהודאתו לארתור, ובעיקרו של דבר שלל את נכונותם.

207.       בית המשפט המחוזי התייחס להדגמותיו ותיאוריו של המערער את ביצוע הרצח בהודאות השונות. לגבי ההדגמות בהודאה לארתור קבע בית המשפט כי המערער תיאר את אופן השיסוף תוך שהסביר לארתור על כלי הדם שבצוואר, אותם כינה "אאורטה" ו"אריטריה". לגבי ההדגמה הראשונה, כשהשניים ישובים על המיטה, ציין בית המשפט כי המערער הצביע על צווארו של ארתור, אחר על צווארו שלו, ואמר במילותיו כי החיתוך במקום עליו הצביע הוא הדרך המהירה ביותר להרוג (להלן: ההדגמה הראשונה). אשר להדגמה השניה, שלשמה קמו המערער וארתור מהמיטה (להלן: ההדגמה השניה), נקבע כי זו אינה תואמת במדויק את ממצאי הנתיחה. אמנם המערער הדגים שתי תנועות שיסוף – האחת לצוואר ואחת לכיוון נמוך יותר – אך החיתוך המודגם התבצע בחלקו הימני של צווארו של ארתור ולא מאוזן לאוזן. עם זאת, בית המשפט ציין כי בעת ההדגמה, ארתור הסב את פניו ימינה ולכן החיתוך בצד הימני מתבקש. כמו כן, תנועתו של ארתור ופנייתו לעבר המיטה בתום הדגמת החיתוך הראשון של הצוואר, הביאה להדגמת החיתוך השני באזור נמוך יותר.

          

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם בהודאות בחקירה תיאר המערער כי חתך את המנוחה בגרונה פעמיים, כאשר הוא משסף את הגרון עד אמצעו. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי סשה הנחה את המערער להגיד שפגע פעמיים בגרון משום שהמערער מסר זאת עוד לפני שאלתו של סשה, וכן מאחר שגם בהדגמה על ארתור "דימה חיתוך צווארו פעמיים". עוד נדחתה הטענה לפיה המערער לא הדגים שתי פגיעות בגרון אלא פגיעה אחת בגרון ואחת בחזה. בעניין זה ציטט בית המשפט מדברי המערער בחקירה והסיק מהם כי לא תיאר פגיעה אחת בלבד בגרון. בית המשפט התרשם כי גם ההדגמות בשחזור מתיישבות עם הממצאים וקבע כי הגם שהמערער לא הדגים שתי הנפות סכין בשחזור, מעדותו של ד"ר זייצב עולה כי יתכן שפצעי המנוחה בצוואר נגרמו מאבחת סכין אחת, ולאו דווקא משתי הנפות סכין נפרדות. בנוסף, בהתייחס לתמיהת ההגנה מדוע לא הדגים המערער את הפגיעות בסנטר, מתחת לשפה ובבית החזה, קבע בית המשפט כי אין לצפות כי המערער ישחזר גם את הפגיעות האלה בנפרד ובמפורט ויתכן שנגרמו גם כן מחיתוך הצוואר. בית המשפט דחה גם את תיזת ההגנה כי הרוצח הוא שמאלי.

          

           סיכומו של דבר, נקבע כי המערער ידע לתאר את פרטי הפגיעה בצוואר, ציין שני חתכים בחקירה, ידע לציין מיקומם וכן כי אינם מקבילים, ידע היכן הנקודה הקריטית בצוואר ו"הסבריו ללוגיקה או לאנטומיה שלמד בבית הספר לא מתיישבים עם דבריו וההדגמה בפני המדובב".

           לגבי החתכים במותן (יצוין כי במקומות שונים בפסק הדין ובכתבי הטענות נעשה שימוש בהקשר זה גם במונח "בטן". לצרכי נוחות, העדפתי להשתמש במונח "מותן" בלבד); ציין בית המשפט המחוזי כי על חולצת המנוחה בקצה התחתון מימין נמצאו שני קרעים קטנים וייחס זאת לחובת המערער.

208.       ההגנה טוענת כי ההדגמה השניה על ארתור לא רק שהיא "לא תואמת במדויק" אלא שהיא "סותרת לחלוטין" את ממצאי הנתיחה ולכן פוגעת באמינות ההודאה, זאת מחמת הפגיעה בצד ימין של צווארו של ארתור ופעולת שיסוף המותן שהמערער מדגים עליו. כמו כן, נטען כי לא היה צריך לייחס משקל לשימוש שעשה המערער במונחים "ארטריה" ו"אאורטה" בהסברו לארתור על כלי הדם בצוואר, מאחר שבסך הכל מדובר במילים, שמשמעותן בלטינית ורוסית "עורק" ו"אבי העורקים", וממילא  המערער עשה בהן שימוש לא נכון. אשר להדגמות בחקירה, נטען כי אלה הושפעו מהכוונת החוקרים.

209.       המשיבה טוענת כי המערער הפגין בהודאותיו ידע רב לגבי פרטי הפגיעה בצוואר המנוחה. כך, ידע לומר כי מדובר לפחות בשני חתכים ואף הדגים על ארתור חתך כפול; ידע כי החתכים מקבילים, כאשר אחד נמוך מהשני; וידע כי הצוואר לא נחתך כולו. לטענתה, בין אם נקט נכונה במונחים הרפואיים בהתייחס לעורקים שנפגעו ובין אם לא, הוא ידע להסביר לארתור ולחוקרים את משמעותו הקטלנית והמהירה של שיסוף גרון בדרך זו. אמנם לעיתים הדגים את החיתוך מימין לשמאל ולעיתים להיפך, אך נקבע כי לפרט זה אין משמעות מכרעת ומשקלו פוחת מול התיאור הכולל שמסר לגבי הפגיעות בגוף המנוחה והצוואר בפרט. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן לומר שהודגם (בהדגמה השניה על ארתור) שיסוף מותן, אלא שהמערער הראה תנועה כלפי מטה. בשחזור ובהודאות מסר כי יתכן שפגע באזור המותן התחתון אך התייחס לכך בספקנות בשונה ממקומות אחרים שבהם פגע. בהקשר זה נטען כי אמנם המנוחה לא נפצעה באזור זה אך בחולצתה נמצאו חתכים באזור מותן ימין.

           אבחן להלן את טענות הצדדים.

210.       ההודאה לארתור; בית המשפט המחוזי והצדדים מתייחסים לשתי הדגמות עיקריות של חיתוך הצוואר בהודאה לארתור. בראשונה [ת/8, זמן 23:42 ואילך], ישבו המערער וארתור על המיטה. המערער הסביר לארתור על כלי הדם שעוברים בצוואר והדגים על צווארו כיצד יש לשסף את הגרון או כיצד שיסף את גרונה של המנוחה. לשאלת ארתור היכן צריך לחתוך, הדגים המערער פעם נוספת על חלקו הימני של צווארו של ארתור ואז על עצמו – בחלק השמאלי של הצוואר. בהדגמה השניה [שם, זמן 00:01:56 ואילך] קמו השניים מהמיטה והמערער הראה לארתור כיצד שיסף את גרונה של המנוחה. המערער ביצע שתי פעולות שיסוף מהירות שכוונו כלפי חלקו הימני של צווארו של ארתור. לאחר מכן הדגים תנועת חיתוך לכיוון נמוך יותר בגופו של ארתור, באזור המותן.

           אכן, ניתן להיווכח בהדגמה השניה בשתי הנפות סכין לכיוון הצוואר. אולם הנפות אלה נחזות להיות מקבילות, בעוד שהחתכים בגרונה של המנוחה כלל אינם מקבילים. ואולם, איני משוכנע כי יש לצפות מהמערער לרמת דיוק כה גבוהה, ודאי בהדגימו על שותפו לתא (ולא לצרכי חקירה). אשר לעובדה שההדגמה השניה התבצעה על צדו הימני של צווארו של ארתור, הרי שאיני רואה לייחס לכך משקל שלילי. גם כאן אין לצפות לשחזור מדויק, מה גם שניתן להסביר זאת בצורה שבה ארתור נעמד ונע. כמו כן, המערער הדגים את פעולת השיסוף על צד שמאל של צווארו שלו (במסגרת ההדגמה הראשונה). אשר להדגמת "שיסוף המותן"; דומה כי תנועה זו אינה מתיישבת עם הממצאים. עוצמת החיתוך שהדגים המערער אינה יכולה להתיישב עם גרימתם של שני קרעים קטנים בחולצת המנוחה.

211.       ההודאה מיום 19.12.2006; במהלך ההודאה הדגים המערער את שיסוף הצוואר וציין מיוזמתו כי החתך היה "כמעט עד הסוף" (השיחה להלן התנהלה ברובה בעברית):

"אזולאי:    ...יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה? [מדגים שיסוף של הגרון שלו מאחורנית – י.ד]. תסתכל, תעמוד, איך? ככה דוקר לה בחזה [מדגים דקירה בחזה – י.ד], מה אתה עושה?

רומן:         לא, אצל סכין אתה לא יכול ככה לעשות [מדגים דקירה בחזה – י.ד], זה...

אזולאי:      זה אי אפשר

רומן:         ככה [מדגים שיסוף של גרונו משמאל לימין – י.ד]

אזולאי:      אתה עשית, אתה זוכר ככה [מדגים שיסוף גרון – י.ד]? מאחורה? מה אז היא עמדה איך?

רומן:         איפה ככה [המערער מדגים על אזולאי שיסוף גרון מצד שמאל לימין של גרונו – י.ד], אני לא יודע איפה ככה

אזולאי:      ככה עשית?

רומן:         כן, כמעט עד הסוף [המערער חוזר לשבת על הכסא – י.ד]

אזולאי:      ככה [מדגים שיסוף פעם נוספת – י.ד], כמו שאתה עומד...

רומן:         כמעט עד הסוף

סשה:         כמעט עד הסוף? מה הכוונה?

רומן:         לא עד הסוף, חצי [ברוסית – י.ד]

סשה:         כמה פעמים?

רומן:         אני לא זוכר בדיוק" [ת/22, קלטת 1, עמ' 113-111; נ/55, עמ' 70 ואילך; זמן 01:24:25 ואילך].

           בהמשך חקירה זו, עלתה הפגיעה בצוואר פעם נוספת בחקירה. סשה שאל את המערער כמה פעמים דקר את המנוחה בצוואר (בתמליל נכתב "דקירות" אך נראה כי הכוונה היא לפגיעה או חיתוך):

"סשה:       תגיד לי רומן כמה דקירות עם הסכין ביצעת? נו, תשתדל להיזכר.

רומן:         אחת או שתיים

סשה:         כמה פעמים פגעת עם הסכין אחת או שתיים?

רומן:         פעמיים, פעמיים

סשה:         כמה?

רומן:         יכול להיות פעמיים" [שם, עמ' 84-83; זמן: 01:37:20].

           בהמשך החקירה שאל סשה את המערער אם חתך את המנוחה בצוואר פעמיים באותו מקום. המערער השיב שחתך אותה פעמיים אך הצביע על צווארו ולאחר מכן על אזור עצם הבריח. מהדגמתו ניתן להבין כי שתי הפגיעות מתייחסות לצוואר ולאזור עצם הבריח ואין המדובר בשני חתכים באזור הצוואר. ואולם בהמשך, נשאל שוב על ידי סשה אם פגע בה בגרון פעמיים והשיב שכן. בהדגמה נוספת שערך המערער בחקירה זו – כאשר הוא, סשה ואזולאי נעמדים ומשחזרים את הרצח [זמן: 01:55:00] – לא ניתן להבין כי חתך את המנוחה פעמיים בצוואר.

           זאת ועוד, במענה לשאלה היכן פצע את המנוחה במקום נוסף בגוף, ענה המערער שיכול להיות שפצע אותה באזור התוספתן וקצת מתחת למותן [נ/55, עמ' 98]. בהמשך אמר פעם נוספת שיתכן שדקר אותה במותניים בצד ימין, אחרי שכבר "שקעה" [נ/55, עמ' 124].

212.       הרושם העולה מההודאה הוא כי המערער מסר אמנם במילותיו כי פגע בצווארה של המנוחה פעמיים, אך בפועל הדגמתו אינה כוללת שתי הנפות סכין ואינה עולה בקנה אחד עם החתכים שנמצאו בגרונה (המערער הדגים את החתך השני באזור עצם הבריח). מנגד, אמירתו, מיוזמתו, כי חתך את גרונה של המנוחה "כמעט עד הסוף", נראה שהיא מתיישבת עם הממצאים. יתר על כן, המערער העלה אפשרות כי פצע את המנוחה באזור התוספתן או המותן לאחר ש"שקעה", באופן המתיישב עם הדגמתו לארתור ועומד בניגוד לממצאי נתיחת הגופה.

          

213.       השחזור; המערער הדגים שלוש פעמים את שיסוף גרונה של המנוחה – בתוך תא השירותים  [ת/27, עמ' 6; זמן 16:22), מחוץ לתא [זמן 19:55] ולאחר מכן בתוך התא, לאחר שהוסרו אזיקיו [21:20]. בכל הפעמים הדגים המערער כי תחילה חתך את גרונה של המנוחה (בצד ימין) ואגב כך הרימה את ידה הימנית והסכין פגעה בידה הימנית ובחזה. המערער טען כי אינו זוכר במדויק את מספר הפעמים שפגע במנוחה והעריך כי מדובר ב-4-2 פעמים. הוא אמר כי חתך "חצי גרון או שרק קצת מהגרון" אך אינו זוכר במדויק. עוד מסר כי לאחר שהמנוחה נפגעה בגרון והחלה "להתקפל", חתך אותה גם באזור המותן הימני [ת/27, עמ' 8].

           אם כן, גם בשחזור לא הדגים המערער שתי הנפות סכין או פגיעה כפולה בצווארה של המנוחה. הדגמתו נעשתה על צד ימין של צוואר השוטרת, אך כאמור לעיל איני רואה לייחס לכך משמעות רבה. ועוד, המערער מסר כי חתך רק "קצת" או "חצי" מגרונה של המנוחה, בעוד שבחקירה מסר כי חתך את הגרון "כמעט עד הסוף" או "חצי" ממנו. בפועל, גרונה של המנוחה שוסף ברובו (כפי שמסר בחקירה). מכל מקום, המערער ציין בשחזור כי אינו זוכר זאת במדויק. לבסוף, גם בשחזור חזר המערער על הטענה כי חתך את המנוחה באזור המותן לאחר שהתמוטטה, באופן שאינו מתיישב עם ממצאי הנתיחה, כאמור.

214.       לסיכום, למרות שהמערער מסר בחקירה כי פגע פעמיים בצווארה של המנוחה אין לכך ביטוי של ממש בהדגמותיו. רק בהודאה לארתור, בהדגמה השניה, ניתן לראות שתי הנפות סכין לכיוון הצוואר, שנעשות במהירות רבה. בהקשר זה חשוב להזכיר את ממצאו של ד"ר זייצב כי היו לפחות שתי "תנועות של הסכין" בצוואר. בעניין זה בית המשפט המחוזי טעה בהכרעת הדין והסיק כי ד"ר זייצב לא שלל שהיתה תנועה אחת שיצרה שני חתכים בצוואר [בהכרעת הדין צוטטה בטעות שאלת באת-כוח המשיבה במקום תשובתו של ד"ר זייצב בעדות – ראו עמ' 324 להכרעת הדין הראשונה; עמ' 892-891 לפרוטוקול]. יחד עם זאת, ד"ר זייצב לא יכול היה לשלול כי מדובר בתנועת הלוך ושוב, כך שלא ניתן לדעת אם הרצח בוצע באמצעות הנפות סכין נפרדות ומובחנות בהכרח. דומני כי גם אין זה מתבקש להניח, שהרוצח יזכור כל הנפת סכין וכל תנועה שביצע במהלך אירוע הרצח, שנמשך ככל הנראה זמן קצר ביותר. סיכומה של נקודה זו, סבורני, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לייחס למערער ידיעה מוכמנת בדבר החתך הכפול בצווארה של המנוחה. לצד זאת, איני סבור כי קיימת אי-התאמה מהותית בין ההודאות לבין הממצאים בפועל בהיבט זה.

                                                                                

           אשר לעובדה שחלק מההדגמות נעשו על צד שמאל של הצוואר וחלק על צד ימין (כשבפועל הפגיעה העיקרית היא בצד שמאל של צוואר המנוחה); כבר ציינתי כי איני סבור שיש לייחס לכך משקל של ממש – לא בהיבט של ידיעת פרטים מוכמנים ולא בהיבט של התאמה בין ההודאות לבין הממצאים. זוהי רמת דיוק שלדעתי לא ניתן לצפות ממי שמנסה לשחזר רצח שהתרחש כל כך מהר וככל הנראה תוך כדי מאבק [לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של מאבק בין המנוחה לבין התוקף, ראו עמ' 281-280, 282, 283, 309-308, 330 להכרעת הדין הראשונה ופסקה 28 לפסק הדין המשלים].

           לעומת זאת, בכל הנוגע לתנועת חיתוך המותן, שתוארה על ידי המערער בעקביות בכל הודאותיו ובשחזור, סבורני כי מדובר בפרט שמעיד על אי-התאמה ברורה בין ההודאות לבין הממצאים, ואף ניתן לראות בו פרט מוכמן "שלילי" הפוגם במשקל ההודאות.

החתכים בחזה

215.       על גופת המנוחה, בקדמת בית החזה בחציו העליון, נמצאו שני פצעי חתך שטחיים. ד"ר זייצב אישר בעדותו כי החתכים בחזה נגרמו ככל הנראה תוך כדי הפגיעה בצוואר [עמ' 891 לפרוטוקול].

216.       בהודאה מיום 19.12.2006 הוזכרה פגיעה בחזה מספר פעמים. בפעם הראשונה אזולאי הדגים את עמידתה של המנוחה ושאל:

"...יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה? תסתכל, תעמוד, איך? ככה דוקר לה בחזה [מדגים דקירה בחזה- י.ד], מה אתה עושה?" [נ/55, עמ' 70 ואילך; ת/21 זמן 01:24:25 ואילך].

          כפי שפירטתי בפרק הקודם, המערער שלל זאת, אמר "לא, אצל סכין אתה לא יכול ככה לעשות", והסביר ששיסף את גרונה של המנוחה "כמעט עד הסוף". בהמשך חקירה זו מסר המערער מספר פעמים כי רצה לפגוע למנוחה בחזה אך "לא יצא" או שלא ניתן לעשות זאת עם סכין יפנית [למשל: נ/55, עמ' 95]. כמו כן, בחקירה זו ובשחזור מסר המערער מספר פעמים כי בעת שהניף את הסכין לכיוון צווארה של המנוחה, הסכין פגעה בידה והחליקה גם לבית החזה. בחקירה ציין כי בעקבות זאת נגרם למנוחה חתך לא עמוק.

217.       בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח שאלתו המצוטטת לעיל של אזולאי אם פגע במנוחה בחזה, אין לראות בידיעתו של המערער על קיום פגיעה בחזה משום פרט מוכמן. לצד זאת, קבע כי לא ניתן להתעלם מכך שהמערער ידע להגיד כי הפגיעה בחזה נגרמה תוך כדי הנפת הסכין לעבר הגרון, בהתאם לקביעתו של ד"ר זייצב; וכן כי מדובר בחתכים לא עמוקים, גם כן בהתאם לממצאים. נקבע כי תיאור זה מצביע על כך שמדובר בפרט מוכמן שלא ניתן לבטלו כליל, הגם שהוא פחוּת בעוצמתו.

218.       סבורני כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. המערער מסר מספר פעמים באורח עקבי כי פגע במנוחה ביד ובבית החזה כשהניף את הסכין לכיוון צווארה ואף ציין כי מדובר בחתך לא עמוק. מידע זה תואם את החתכים שנמצאו בחזה של המנוחה ואת קביעתו של ד"ר זייצב כי הדבר יכול היה להתרחש תוך כדי הפגיעה בצוואר. על כן, את עצם הפגיעה בחזה אין לזקוף לחובתו, אך ליתר הנתונים שמסר (כי החתך נגרם תוך כדי הנפת הסכין לצוואר וכי מדובר בחתך לא עמוק) בהחלט יש משקל מפליל.

החתכים בידיים

219.       על ידי המנוחה נמצאו פצעי הגנה. כמו כן, בשורש כף יד שמאל של המנוחה נמצא פצע חתך ללא דימום [ת/11, צילומים 22-27; נ/298, צילומים 23-29]. בחוות דעתו [ת/11] קבע ד"ר זייצב כי חתך זה "נגרם קרוב לוודאי לאחר המוות". בחוות דעת משלימה [ת/663] קבע כי "הפצע נגרם אחר המוות (לאחר ירידה דרסטית של לחץ הדם)" ולאחר שנגרמו הפצעים האחרים. כמו כן, נכתב כי "סביר להניח שהפצעים בצוואר לא גרמו למוות מיידי, לכן המנוחה יכלה לבצע פעולות פשוטות במשך שניות בודדות או אפילו עשרות שניות אחרי הפציעה בצוואר". בעדותו הסביר ד"ר זייצב כי יתכן שהחתך ביד שמאל הוא פצע הגנה שנגרם מאוחר יותר, לאחר הפגיעה בצוואר [עמ' 894 לפרוטוקול]. ההגנה לא הציגה חוות דעת שסותרת את האמור בחוות דעתו של ד"ר זייצב בעניין זה.

220.       בית המשפט המחוזי קבע כי תיאוריו והדגמותיו של המערער את הפצעים בידי המנוחה עולים בקנה אחד עם החתכים שנמצאו ועם ממצאיו של ד"ר זייצב, וכן כי לא היתה הכוונה או רמיזה מצד החוקרים בעניין זה.

221.       לצורך הדיון יש להבחין בין הפצעים השטחיים בידיים לבין הפצע העמוק בשורש כף יד שמאל. המערער תיאר בחקירה ובשחזור כי כאשר הניף את הסכין לכיוון הצוואר, הרימה המנוחה את ידה והוא פגע בה (כפי שהוזכר בפרק הקודם). תיאור זה תואם את ממצאיו של ד"ר זייצב בדבר פצעי הגנה קטנים בידיים.

           לעומת זאת, בכל הנוגע לחתך העמוק בכף יד שמאל מתעוררים קשיים שונים. ההגנה טוענת כי המערער הדגים את הפגיעה ביד ימין ולא ביד שמאל, לכיוון מרכז הזרוע ולא לכיוון שורש כף היד. עוד היא טוענת כי עדותו של ד"ר זייצב סותרת את חוות דעתו המשלימה וכי הטענה שמדובר בפצע הגנה אינה סבירה.

222.       אבחן להלן את חומר הראיות. בהודאה מיום 19.12.2006 נשאל המערער באילו מקומות נוספים בגוף פצע את המנוחה עם הסכין. המערער ענה: "לא, יותר לא.. אני לא.." [נ/55, עמ' 84; ת/21 זמן 01:38:00]. סשה ביקש מהמערער שייזכר וציין "ראינו את הגופה ואת כל מה שיש עליה". המערער אמר בתגובה שפגע בה כמה פעמים, אינו יודע בדיוק ואז הוסיף (בעברית): "אני יודע מה אני... מפחד, אני מבין מה אני עושה משהו לא נכון" [שם]. אזולאי פירש אמירה זו כאילו כוונתו של המערער היא כי הוא חש  שעשה משהו "לא נכון", לא מוסרי. אלא שניתן להבין זאת, כאילו המערער מכיר בכך שטעה במידע שמסר. 

בהמשך החקירה [נ/55, עמ' 97; ת/21 זמן 01:59:54 - 02:04:00] שוב נשאל המערער (על-ידי אזולאי) אם יכול להיות שפצע את המנוחה במקום נוסף בגוף, ואם כן איפה. המערער ניסה להשיב בעברית רצוצה והצביע על אזור המותן הימנית שלו. לאחר מכן, נראה המערער חושב, כאשר אזולאי אמר לו: "אחרי, תוך כדי?... גם יכול להיות אחרי שהיא נפלה. לפני שהיא נפלה. במקום נוסף בגוף שלה". המערער הצביע שוב על אזור המותן הימנית ואמר שאינו יודע. אזולאי לא "ויתר", נעמד והצביע על מקומות שונים בגוף שלו בשאלו "איפה עוד פצעת אותה בגוף, תחשוב" [נ/55, עמ' 98]. לאחר מספר שניות של מחשבה, אמר המערער: "נראה לי חתכתי לה את היד במקרה שהיא הרימה את היד", והדגים על גב יד ימין. בהמשך אמר כי אינו בטוח איפה והדגים שוב על המשך הזרוע [בחלק החיצוני שלה]. המערער הסביר כי החתך נגרם שעה שהמנוחה התגוננה והרימה את ידה (בשלב זה הדגים את חיתוך הצוואר, תוך פגיעה ביד ובחזה של המנוחה וציין כי מדובר בחתך לא עמוק). 

          בהמשך [נ/55, עמ' 124-123; ת/21, דיסק 1, זמן 03:00:20], סיפר המערער שהמנוחה הרימה את יד ימין ועשתה מחווה שהוא לא בדיוק הבין. סשה שאל אם הֵגנה על עצמה והמערער השיב בחיוב ואמר: "ואני דקרתי עוד פעם ופגעתי במקרה ביד שלה כאן. אתה כבר תכתוב. אני לא יודע...", תוך שהדגים את הפגיעה על גב יד ימין שלו, ובהמשך במעלה הזרוע. סשה שאל את המערער "איך זה נקרא? כף יד ימין?" המערער השיב: "זה לא כף יד, זה מרפק". סשה שאל: "שורש היד?" והמערער אישר: "כן, שורש היד. באזור שורש היד אני פגעתי עם הסכין" ואחר כך שוב אמר שהסכין החליקה לאזור החזה.

223.       בשחזור הדגים המערער פגיעה בידה הימנית של השוטרת כחלק מהתנועה לכיוון הצוואר, כפי שצוין בפרק הקודם. אין כל אזכור לפגיעה בשורש כף ידה של המנוחה.

224.       בהודאה מיום 21.12.2006 [נ/69, עמ' 76-67; ת/28 זמן 01:16:47 ואילך] ניסו החוקרים לברר עם המערער מספר פרטים שלא מסר קודם לכן, לרבות החתך בשורש כף היד. אזולאי אמר למערער: "אמרת לי שאתה... פצעת אותה ביד. נכון?.. אתה צריך לספר את כל האמת גם על זה". סשה הוסיף: "לפני שאתה עונה על השאלה הזאת, תחשוב על זה שהגופה אצלנו ואנחנו יודעים בדיוק    מה נעשה לה". הוא אף הציע "אולי להראות לך תמונות?" (יצוין כי לא הראו למערער תמונות בפועל). המערער אישר כי חתך את המנוחה ביד וטען כי אינו זוכר מתי עשה זאת, במענה לשאלת החוקרים. בשלב כלשהו שאל סשה: "באיזה נסיבות? מתי שהיא כבר שכבה, מתי שהיא עוד עמדה? איך אתה עשית את זה"? ואזולאי הוסיף "קודם זה, אחר כך זה"? המערער השיב "אני לא זוכר בדיוק, נראה לי שעשיתי את זה אחרי שחתכתי לה את הגרון, היא הרימה את היד בשביל להתגונן או משהו, אני לא זוכר". סשה עמד על כך שהם רוצים לדעת איך ובאיזה נסיבות ביצע את החתך, והוסיף "אתה יודע למה אנחנו שואלים את זה. אתה מבין הרי... אתה מבין את השאלה הזאת. אתה מבין את הסיבה שהשאלה נשאלת". המערער השיב שהוא מבין ואמר: "תראה, על כמה פרטים אני פשוט לא רוצה לדבר" והסביר כי המנוחה ניסתה להכות או לשרוט אותו, אז פגע בידה, אך אינו זוכר בדיוק. החוקרים המשיכו להפציר במערער להגיד את האמת, לעשות סדר בזמנים ולהסביר באיזה שלב חתך אותה ביד. המערער ענה: "אני לא זוכר... אני לא זוכר אני לא זוכר בוודאות. או שזה החתך האחרון שחתכתי אותה בכוונה, בכוונה על היד. ככל הנראה זה היה בכוונה בשביל כאילו... לא לסבך את העקבות אלא בשביל שייראה כאילו הרביצו לה בכוונה עם הסכין". במענה לשאלה באיזה מצב היתה המנוחה, אמר "היא.. היא.. נראה לי שהיא כבר הייתה בלי הכרה", ואחר כך הוסיף: "אני חתכתי אותה בכוונה". במענה לשאלה נוספת, אמר "כבר זהו... היא נפלה". בשלב זה נשאל באיזה יד היה החתך וענה "ימין". בתגובה שאל אזולאי:"זוכר בטוח?" והמערער הדגים כי חתך אותה על גב מרכז הזרוע – בין כף היד למרפק. אחר כך הדגים גם על גב ידו של סשה – כחמישה סנטימטר מתחת לכף היד. סשה: "רומן, עוד פעם.. עוד פעם. שניה רגע. הגופה אצלו ואנחנו יודעים איפה... אנחנו יודעים איפה. אני הרי יודע מה כן ומה לא. זה למה אני שואל אותך עכשיו, איזו יד ובאיזה נסיבות. רומן, את כל האמת". בהמשך הוסיף סשה: "תיזכר באיזה יד ולמה... גם אם זה לא נעים לך". כאן ענה המערער "את יד שמאל. ביד שמאל היה לה טלפון" [בפועל, הפלאפון נמצא בכיס ימין של מכנסיה של המנוחה]. בהמשך החקירה, אחרי שאזולאי עזב את החדר, אמר המערער לסשה שאינו רוצה לדבר על זה, שסיפר הכל והודה ברצח ובהמשך אמר שהוא רוצה ש"לפחות משהו יישאר לי. משהו שאני לא סיפרתי לכם".

225.       סיכומו של עניין; החקירה מיום 19.12.2006, על שלביה השונים, לוקה במידה מסוימת של הנחיה והכוונה מצד החוקרים בכל הנוגע לחתך ביד. הדבר בא לידי ביטוי בשאלה המפורשת באיזה מקומות נוספים בגוף חתך המערער את המנוחה עם הסכין; באיזה שלב הדבר אירע ("אחרי? תוך כדי? גם יכול להיות אחרי שהיא נפלה"); ובכך שסשה הוא זה שנקט במילים "שורש כף היד" ולא המערער, שהצביע על מקום אחר ביד. ההנחיה וההכוונה התעצמו בחקירה מיום 21.12.2006. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אופנים: השיחה מלכתחילה התייחסה לחתך ביד, כשנאמר למערער שהוא לא מסר את כל האמת בעניין זה ושהם ויודעים מה יש על הגופה; נשאלות שאלות מנחות כגון באיזה שלב בוצע החתך, באילו נסיבות, באיזו תנוחה היתה המנוחה, האם שכבה; נאמר לו "אתה הרי מבין את השאלה" ודברים ברוח דומה; כשהמערער ענה תשובות שאינן תואמות לממצאים, הפגינו החוקרים חוסר שביעות רצון והפצירו בו לספר את האמת.

226.       יתרה מזאת, בשום שלב לא הדגים המערער את החתך באופן שמתיישב עם הממצאים. הוא חזר ואמר שפגע במנוחה בזמן שהרימה את ידה כשהתגוננה מפניו והדגים זאת על גב היד או הזרוע, לרוב בהתייחס ליד ימין. כאשר לבסוף, בחקירה מיום 21.12.2006, מסר גרסה שעשויה להתיישב עם הממצאים, ההדגמה שליוותה את אמירתו לא תאמה את מיקום החתך ונעשתה על יד ימין (אף שקודם לכן אמר שהפגיעה היתה "לא ביד ימין").

227.       אשר לקביעתו של ד"ר זייצב כי אפשר שמדובר בפצע הגנה; אמנם ההגנה לא הגישה חוות דעת סותרת, אך טענתה כי קביעתו של ד"ר זייצב אינה סבירה – אינה משוללת יסוד. לאפשרות שמדובר בפצע הגנה אין עיגון בשתי חוות הדעת שערך ד"ר זייצב. הטענה כי יתכן שמדובר בפצע הגנה עלתה לראשונה בעדותו. יש בכך כדי לפגום בתוקפו של ממצא זה. בנוסף, אין חולק כי החתך בוצע לאחר ירידה דרסטית בלחץ הדם, כלומר לאחר הפגיעה בצוואר. ד"ר זייצב קבע בחוות דעתו המשלימה כי הפגיעה בצוואר כנראה לא גרמה למוות מיידי והמנוחה יכולה היתה לבצע "פעולות פשוטות" במשך שניות בודדות או אפילו עשרות שניות לאחר מכן. ואולם, התבוננות בצילום המתעד את החתך בשורש כף היד, מעלה את השאלה אם למנוחה היה כושר התנגדות כזה, שיכול היה לגרום לפצע עמוק כפי שנגרם.

228.       לסיכום, אני סבור כי ככל שמדובר בפצעי ההגנה השטחיים בידי המנוחה, הרי שהודאתו של המערער תואמת אותם במדויק ויש לייחס לכך משקל גבוה. לעומת זאת, ככל שמדובר בפצע העמוק בשורש כף היד, אין לראות בכך פרט מוכמן שהיה בידיעתו של המערער. זאת, בהתחשב בהכוונה שהיתה מצד החוקרים בהקשר זה ובשים לב לכך שהמערער לא הדגים את החתך בצורה המתיישבת עם הממצאים בשום שלב. כאמור, איני מוצא שניתן לאמץ את קביעתו של ד"ר זייצב כי מדובר בפצע הגנה. לא זו אף זו, הרושם המתקבל הוא כי החתך בשורש כף היד הוא בגדר פרט מוכמן "שלילי" או "דבר מה חסר", דהיינו יש בו כדי לגרוע ממהימנות ההודאה. זאת הואיל ומדובר בפרט מוכמן "קלאסי", בעל מאפיינים ייחודיים ומסוימים מאד (מבחינת המיקום על גופת המנוחה והעיתוי בו בוצע), שלא סביר שהרוצח לא יזכור. 

פרטים בעלי משקל מופחת

(1) אופן היציאה מהתא

229.       בשחזור הדגים המערער כיצד קפץ החוצה מתא השירותים הנעול. כזכור, המערער עלה עם רגליו על האסלה, הניח את ידיו על קורות התא וקפץ מעל דלת התא לחלל המשותף בחדר השירותים. בית המשפט המחוזי קבע כי תיאור זה מתיישב עם טביעות הנעל אשר נמצאו על מכנסי המנוחה, ה"מכוונות" לעבר דלת היציאה מהתא. בצד זאת, הפחית ממשקלו של הפרט מאחר ש"הנאשם בשחזור ובחקירותיו לא הזכיר במפורש כי הניח את גופת המנוחה על האסלה" [עמ' 335 להכרעת הדין הראשונה].

230.       ההגנה גורסת כי אין כל ראיה אובייקטיבית המלמדת שהרוצח יצא מהתא כפי שהמערער תיאר בשחזור. כמו כן, נטען כי קיומן של עקבות זרות בתא מלמד על מסלול יציאה אחר – מהתא הסמוך. עוד טוענת ההגנה כי המערער תיאר דרכים שונות בהן יצא מהתא, כאשר אין זה מתקבל על הדעת שהרוצח ישכח פרט מהותי זה. אחת מהדרכים שתיאר המערער היתה בנעילת התא מבחוץ, גרסה שכלל אינה אפשרית נוכח הפגם הייחודי במנעול התא. ההגנה מוסיפה וטוענת כי המערער לא אמר בשום שלב כי הניח את המנוחה על האסלה אלא טען כי שכבה על רצפת התא. לסיכום טוענת ההגנה כי מדובר בפרט הסותר את הראיות האובייקטיביות, שאין בו כדי לחזק את ההודאה אלא דווקא להחלישה.

231.       המשיבה טוענת כי תיאור המערער בדבר האופן בו יצא מהתא הוא בעל חשיבות הנובעת מעצם הימצאות טביעות נעליים כלשהן על מכנסי המנוחה, גם מבלי לייחס טביעות אלה לנעלי המערער. היא מדגישה כי בזמן שהדגים המערער את דרך היציאה מהתא, טרם ידעו החוקרים כי על גבי מכנסיה של המנוחה נמצאו טביעות נעליים כלשהן, וההערכה היתה כי הרוצח יצא דרך התא הסמוך. המשיבה סבורה כי יש ליתן לפרט זה משקל רב ביותר ולא היה מקום להפחיתו בשל העובדה שהמערער לא תיאר את הנחת המנוחה על האסלה, בין השאר, מאחר שיכולות היו להיות להשמטה זו סיבות שונות. מכל מקום, נטען כי אין בכך משום פרט סותר להודאה כטענת ההגנה ודי בכך שנמצאו טביעות נעל כלשהן על מכנסי המנוחה המצביעות על טיפוס לכיוון הדלת. המשיבה מפנה את תשומת הלב לראיה אובייקטיבית נוספת התומכת בדרך היציאה שהדגים המערער – כתמי דם על קירות התא שיכולים להתיישב עם הנחת הידיים על דפנות התא כמתואר על ידי המערער.

232.       אני סבור כי הקביעה לפיה המערער מסר מידע מוכמן בהקשר זה או כי קיימת התאמה בין התיאור שמסר לבין המציאות, אינה חפה מקשיים. בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אני סבור כי לא ניתן לקבוע ממצא שלפיו סימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה, הנחזים להיות טביעות נעליים, מקורם בנעליו של המערער דווקא (כפי שיורחב ויפורט בפרק המוקדש לכך בהמשך הדברים). גם אם אצא מתוך הנחה כי סימני הדם מקורם בנעליים כלשהן, אין פירושו של דבר כי סימנים אלו נוצרו שעה שהמנוחה היתה שרועה על האסלה דווקא, כהנחת בית המשפט והמשיבה, באופן התואם כביכול את תיאורו של המערער. הרי, בית המשפט קבע על יסוד עדותו של שוטר מז"פ עוזיאל כי המנוחה הוזזה ממקומה והונחה על מכסה האסלה רק לאחר הרצח [ראו עמ' 283 להכרעת הדין הראשונה]. משכך, לא ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי, בשים לב לרף ההוכחה הנדרש, כי הרוצח דרך על המנוחה כשהיתה שרועה על האסלה דווקא ולכאורה לא ניתן לשלול כי הדבר אירע כשהיתה מוטלת על רצפת התא. למעשה, איננו יכולים לדעת אם טביעות הנעל הפונות כביכול לכיוון הדלת בהתאם לתיאור המערער, אכן הופנו לכיוון הדלת [שור התייחס לכך כהשערה בלבד, ראו עמ' 493 לפרוטוקול]. ממילא המערער לא מסר בשום שלב, לרבות בשחזור, כי הזיז את גופת המנוחה או כי הניח אותה על מכסה האסלה. כזכור, הוא גם לא ידע לתאר במדויק את תנוחתה לאחר הרצח ומסר גרסה משתנה בעניין זה (ראו קביעותיי לעיל, פסקאות 174-167). אבהיר כי אם היה בנמצא ממצא ברור המגובה בראיות, שלפיו טביעות הנעליים נוצרו כאשר המנוחה היתה על האסלה, כי אז ניתן היה לקבוע שהמערער הפגין ידיעה מוכמנת בעלת משקל של ממש בהקשר זה. אך בהיעדר ממצא שכזה, לא ניתן לייחס לפרט הנדון משקל בהסתמך על ההתאמה כביכול בין תיאורו של המערער לבין טביעות הנעליים שנמצאו על מכנסי המנוחה.

           לכך מתווספת הבעייתיות הכרוכה בכך שהמערער מסר מספר גרסאות בנוגע לדרך היציאה מהתא. אזכיר כי בהודאה מיום 19.12.2006 טען המערער כי יצא מהתא בהליכה ונעל את התא מבחוץ באמצעות הסכין – גרסה שאינה אפשרית לנוכח הפגם במנעול. ואולם, באותו היום – לאחר שהודה ובטרם יצא לשחזור – ציין המערער מיוזמתו, עוד בתחנת המשטרה, כי יתכן שעלה על האסלה כדי לצאת מהתא או להסתכל מלמעלה [ראו מזכרו של סשה – ת/189]. בהמשך לכך, בשחזור, טען המערער כי יצא "מלמעלה" בקפיצה מעל הדלת והדגים זאת. בהודאה מיום 21.12.2006 שוב שינה המערער את גרסתו וטען לראשונה כי יצא מהתא הסמוך [נ/70, עמ' 96-94]. ברם, יודגש כי בחקירה זו הוסיף המערער לטעון כי יצא בקפיצה מעל הדלת, ורק לאחר שנשאל על ידי החוקרים אם יתכן שקפץ לתא סמוך – שינה את גרסתו בהתאם לשאלת החוקרים.

233.       חרף זאת, אני סבור כי יש ליתן לפרט הנדון משקל מסוים, אך מוגבל ביותר. כתמי הדם שנמצאו על קורות התא ושאליהם מפנה המשיבה, עשויים להתיישב עם הנחת הידיים על הקורות, כפי שהמערער תיאר והדגים. כלומר מדובר בראיה אובייקטיבית התומכת בדרך היציאה שמסר המערער בשחזור. אשר לעובדה שהמערער מסר גרסאות שונות לגבי דרך היציאה מהתא; אין זה מופרך בעיני כי המערער מסר את גרסתו בעניין זה "עקב בצד אגודל" באופן מכוון, על מנת לחזק את הרושם כי אינו זוכר את פרטי הרצח וכי הרצח בוצע במהלך התקף אי-שפיות, כטענתו. רוצה לומר, כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמערער מסר גרסאות שונות בעניין זה בכוונת מכוון על מנת לתעתע בחוקריו ולשרת את מטרותיו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער חזר מספר פעמים בהזדמנויות שונות על הגרסה שלפיה קפץ מעל דלת התא (לאחר החקירה מיום 19.12.2006; בשחזור; ובתחילת החקירה מיום 21.12.2006). עוד אוסיף לגבי שינוי הגרסה האחרון (בחקירה מיום 21.12.2006), כי לטעמי אין לייחס לו משקל של ממש. זאת משום שבתחילה חזר המערער על גרסתו לפיה יצא מקדמת התא, ולמעשה שינה גרסתו רק לאחר שנשאל על כך במפורש על ידי החוקרים כאמור. בנוסף, סבורני כי ככלל, אין לייחס מהימנות רבה לפרטים שמסר המערער בחקירה זו. כפי שכבר ציינתי, ניכר כי בחקירה זו מסר המערער פרטים חדשים בניסיון להתל בחוקרים ולהוליך אותם לכיוונים חסרי משמעות. נראה כי שינוי הגרסה הנדון נמנה עם פרטים אלו.

 (2) ידיעת מיקום זירת הרצח

234.       עניינו של פרט זה בעובדה שהמערער ידע להצביע בחקירותיו ובשחזור על שירותי הבנות שבקומה השניה באגף הרלוונטי בבית הספר כמקום בו בוצע הרצח. בית המשפט המחוזי ייחס לפרט מוכמן זה חשיבות בינונית-נמוכה. הסיבה העיקרית לכך היתה התנהלותו של המערער בשחזור, עובר להצבעה על חדר השירותים, והעובדה שהחוקרים לא הורידו מדלת חדר השירותים שילוט אשר עשוי היה לרמוז על מיקום הזירה.

235.       אני סבור כי לפרט זה אין כל משקל. שני טעמים לכך. ראשית, המערער טען למן ראשית חקירתו כי העובדה שהרצח בוצע בקומה השניה נמסרה לו מאנשים אחרים, לרבות סוהרים. כמו כן, הוא הפגין בלבול שמא מדובר בקומה הראשונה או בקומה השניה. כבר בחקירתו מיום 10.12.2006 מסר המערער כי "שמעתי שזה בקומה השנייה, אך לא יודע באיזה שירותים בדיוק מדובר" [ת/669]. גם ביום 11.12.2006 מסר ש"מישהו אמר לי ש[הרצח בוצע] בשירותים בקומה ב", והוסיף: "עכשיו אני יודע שזה לא בקומה העליונה, אלא בקומה א'. שמעתי את זה ממישהו. אני לא זוכר" [ת/159]. בחקירתו מיום 12.12.2006 אמר המערער "אמרו לי [שהרצח בוצע בשירותים] שבקומה ראשונה" [ת/164ב, עמ' 19], ובהמשך החקירה מסר כי "נודע לי שזה קרה בשירותים מעלי. זה קומה ראשונה, אף על פי שכולם היו אומרים קומה שניה, חשבתי שבקומה שניה, חשבתי שבקומה שניה" [שם, עמ' 26]. לעומת זאת, בשיחה עם המדובב מיום 14.12.2006 מסר כי הרצח בוצע דווקא בקומה השניה [ת/401, מ"ט 165/06(5), עמ' 134]. זאת ועוד, בשלב מוקדם יחסית של החקירה שאלו החוקרים את המערער שאלות בנוגע לנוכחותו בקומה השניה, כך נראה שהעובדה שהרצח בוצע בקומה זו הפכה למעין "מוסכמה" בינו לבינם [למשל: ת/174א מ"ט 167/06(1), עמ' 18, 44 ו-73; ת/174ב, מ"ט 167/06(2), עמ' 28; ת/443(1), עמ' 2, 13, 30 ו-48; ת/184, מ"ט 171/06, עמ' 9]. גם בהודאה הראשונה התייחסו המערער והחוקרים לכך שהרצח בוצע בקומה השניה כאל פרט ידוע [למשל: נ/55, עמ' 50-49].

236.       שנית, כפי שבית המשפט המחוזי קבע, התנהלותו של המערער והתנהלות השוטרים בשחזור גורעת מהמשקל שיש לייחס לפרט זה. צפייה בשחזור מעלה כי בהגיעו לקומה שבה בוצע הרצח, כאשר זירת הרצח לשמאלו, הנחה המערער את השוטרת לפנות "ימינה". המערער הוליך את החוקרים והשוטרת אל עבר גרם המדרגות המוביל לקומה העליונה וחלף במספר צעדים על פני חדר השירותים הנכון. בשלב זה, בעודו עומד בתחתית גרם המדרגות המוביל לקומה העליונה, נעצר המערער בהוראת החוקרים כדי להסיר את אזיקיו. במהלך עצירה זו הביט המערער לכיוון חדר השירותים הנכון. על דלת חדר השירותים הופיע שלט ועליו הכיתוב "השירותים לא בשימוש". בחלוף 22 שניות (כשמתוכן 19 שניות הוקדשו לניסיון להסיר את האיזוק), הוביל המערער את החוקרים לעבר חדר שירותים זה. עוד יש לציין כי בקומה זו הוצב שלט הנצחה עם תמונתה של המנוחה.

     

           בית המשפט המחוזי קבע כי בהתנהלות החוקרים, אשר לא הורידו את השלט מדלת חדר השירותים, דבק "טעם קשה לפגם". לנוכח פגם זה, ובעקבות ההשתהות בתחתית גרם המדרגות, בית המשפט הפחית ממשקלו של הפרט המוכמן. קביעות אלה מקובלות עלי. ההשתהות בתחתית גרם המדרגות, תהא אשר תהא תכליתה, עצרה את רצף השחזור ואיפשרה למערער להבחין בחדר השירותים הנכון, שעליו היה תלוי שלט כאמור.

237.       העובדה שהמערער חלף במספר צעדים על פני חדר השירותים הנכון ופנה לכיוון הקומה העליונה, מעוררת במידה מסוימת את הרושם כי אין לו זיכרון חזותי, "חי" ואותנטי של הזירה; והוא נשען בעניין זה על מידע "יבש" ששמע ממקורות חיצוניים. חיזוק לכך מצוי במבנה בית הספר, הבנוי מחצאי קומות, ועלול ליצור בלבול בין הקומה הראשונה לבין הקומה השניה. למעשה, המערער עצמו עמד במספר מחקירותיו על כך שהתבלבל בין הקומות (ראו הציטוטים בפסקה 235 לעיל). מנגד, ניתן לסבור כי המערער ידע היטב היכן זירת הרצח, אך בשל מבנה בית הספר התקשה להגדיר ולסווג את הקומה שבה בוצע הרצח כקומה ראשונה או כקומה שניה.

           אינדיקציה נוספת לבלבול זה של המערער קיימת בהודאה שנמסרה לפני השחזור (מיום 19.12.2006). המערער תיאר כי המנוחה עלתה במדרגות לחדר השירותים והוא הלך אחריה לכיוון ימין [ת/21, דקה 57:35 ואילך; נ/55, עמ' 50-49]. מדובר באותה "טעות" שעשה המערער בשחזור, שהרי חדר השירותים הנכון מוקם משמאלו. בתגובה אמר אזולאי "לא" וביקש מהמערער להדגים בעמידה לאן פנה לאחר שעלה בגרם המדרגות. אלא שהמערער הדגים בשנית פניה לצד ימין [ת/21, דקה 57:52]. בית המשפט המחוזי ראה בכך "בלבול תמים" מצד המערער וסמך עמדתו זו על כך שהמערער אמר בהודאה כי הרצח בוצע "בשירותי הבנות בקומה השניה", בצירוף העובדה שבקומה העליונה אין שירותי בנות אלא שירותי בנים בלבד. איני סבור כי אמירות אלה של המערער מסבירות את הבלבול שהפגין בהודאה ובשחזור. בלבול זה אינו מתיישב, על פניו, עם זיכרון אותנטי של זירת הרצח. מטעם זה, וכן מאחר שהמערער אמר במפורש מתחילת חקירתו כי המידע נמסר לו ממקורות חיצוניים, דעתי היא כי לא רק שאין לפרט הנדון כל משקל חיובי, אלא שהתנהלות המערער בנקודה זו גורעת במידה מסוימת ממשקל הודאותיו וממשקל השחזור.

(3) ידיעת מראה המנוחה ופרטי לבושה

238.       בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמערער ידע לתאר חלק מפרטי הלבוש של המנוחה – ג'ינס כחול ונעלי ספורט, וקבע כי "גם אם מדובר במראה חיצוני שאינו חריג, עדיין קיימות אין ספור אפשרויות וצבעים לתיאור לבושה" [עמ' 308 ואילך, 336 להכרעת הדין]. טענתו של המערער בחקירה כי ניחש בצורה לוגית את פרטי הלבוש נדחתה, וכך גם טענת ההגנה כי לא מדובר בפרטים מוכמנים היות שמכנסי ג'ינס ונעלי ספורט הם פריטי לבוש שאינם ייחודיים בנוף בית הספר. בית המשפט קבע כי המנוחה יכולה היתה ללבוש מכנסיים אחרים באותה המידה וכי ניתן היה לטעון שנערה צעירה אינה מתלבשת בצבעים קלאסיים אלא באופן צבעוני. אשר ללבוש בחלק העליון; נקבע כי בניגוד לפרטי לבוש אחרים, ניכר היה כי המערער אינו זוכר מה לבשה המנוחה, מה עוד שלא ציין כי לבשה מעיל שחור. ברם, בית המשפט הדגיש כי המערער לא מסר מידע שאיננו נכון בעניין זה אלא רק החסיר מידע, וכן ביאר בחקירתו כי התמקד בחלק התחתון בגוף המנוחה. על כל פנים, נמצא כי יש בכך כרסום מסוים במשקל. בנוגע לצבע נעלי המנוחה; בית המשפט דחה את הטענה כי הצבע הדומיננטי של הנעליים הוא אדום, שכן רק העיטור בצידי הנעל היה בצבע זה, בעוד שצבען הדומיננטי הוא אפור (בהתאם לשניים מתוך שלושת התיאורים שמסר המערער בעניין). עם זאת, נקבע כי העובדה שהמערער לא ציין זאת בתיאור הנעל מפחיתה מעוצמו של פרט זה. לגבי חזותה החיצונית של המנוחה; צוין כי המערער תיאר את גובהה ושיערה, אך מאחר שנחשף לתמונותיה בכלי התקשורת (לרבות צילום וידאו), אין להעניק משקל גבוה למידע בנושא זה. לגבי שיערה של המנוחה, ציין בית המשפט כי המערער מסר ששיערה היה מגולגל לאחור ללא גומיה ואכן גומייתה נמצאה על פרק ידה.

           לסיכום, נקבע כי המערער מסר תיאור מפורט של גובה ושיער המנוחה, היעדר פירסינג או עגילים בגופה, מכנסיים, נעלי ספורט וצבען הדומיננטי, אך לנוכח היעדר אזכור של המעיל השחור והצבע האדום בנעליים, משקלו של פרט מוכמן זה נמוך, הגם שאין לבטלו כליל.

239.       ההגנה מטעימה כי המערער לא תיאר את פריט הלבוש הבולט ביותר שלבשה המנוחה – מעיל בצבעי שחור-אדום, וכי פרטי לבוש אחרים תוארו על ידו באופן מוטעה: חולצה בצבע כחול או ירוק בהיר, כשבפועל לבשה חולצה לבנה; נעליים אפורות-לבנות או שחורות-אפורות, כשבפועל נעלה נעליים בצבע אפור-אדום-שחור. לטענת ההגנה, מדובר באי-התאמה בולטת העולה כדי פרט מוכמן "שלילי".

240.       המשיבה מאשרת כי המערער לא מסר תיאור מלא ומדויק של לבוש המנוחה אלא חלקי בלבד, ומטעם זה ניתן לפרט זה משקל נמוך. יחד עם זאת, לשיטתה, אין לצפות שהמערער ידע לתאר את מראה ולבושה של המנוחה במדויק.

241.       מחומר הראיות עולה כי בהודאתו לפני ארתור, מסר המערער כי המנוחה לבשה מכנסיים ושיערה היה אסוף בצמה לאחור. בהודאה מיום 19.12.2006 סיפר המערער כי המנוחה לבשה ג'ינס בצבע כחול כהה [ת/22, קלטת 1, עמ' 100] וכי נעלה נעלי ספורט בצבע לבן ואפור [שם, עמ' 102-101]. בהמשך החקירה אמר כי נעליה היו בצבע "לבן שחור או אפור שחור". את פרטי הלבוש בחלק העליון התקשה המערער לזכור ואמר שיתכן שחולצתה היתה בצבע ירוק בהיר או בגוון של הגי'נס אך יותר בהיר. עוד מסר כי שיערה היה בצורת צמה מגולגלת ללא גומי [ת/22, קלטת 2, עמ' 52]. במהלך השחזור, לשאלת אנטולי, מסר המערער כי גובהה של המנוחה היה 1.60-1.50 מטר, כי היתה חטובה, לבשה ג'ינס כחול כהה ונעלה נעלי ספורט [ת/27, עמ' 4-5]. כשעומת בחקירה ובעדות עם העובדה שידע לתאר פרטים אלו, טען כי התלמידים לבשו ג'ינס, כי צבע הנעליים שמסר הוא קלאסי [ת/202 א', עמ' 34] וכן כי ניחש נתון זה [ת/205 א', עמ' 19].

242.       דומני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעיל. המערער ידע לתאר באופן חלקי את פרטי לבושה של המנוחה ואת צבעיהם העיקריים. טענתו כי מדובר בניחוש מושכל, שכן ילדים נוהגים ללבוש מכנסי ג'ינס ונעלי ספורט אינה מניחה את הדעת. אמנם מדובר בפרטים נפוצים ושגרתיים, אך לא ניתן להתעלם מהמקריות כביכול, שבתיאור המדויק של שני פרטי לבוש וצבעיהם. אני סבור שגם אין לצפות ממנו לזכור כל פרט ופרט בהופעתה של המנוחה. העובדה שלא תיאר את הצבע האדום בנעליה, למשל, אינה משמעותית בעיני, שכן מדובר בפרט שולי למדי. לצד האמור, היה מצופה שיתאר את המעיל השחור שלבשה, שהוא אכן פריט דומיננטי בהופעתה. אשר לחזותה של המנוחה, הרי שאין לייחס לכך כל משקל, מרגע שנחשף לתמונותיה בתקשורת. עם זאת, אעיר לגבי השיער, כי המערער מסר בעקביות שהיה אסוף לצמה לאחור, בעוד שהמנוחה נמצאה כששיערה פזור. ואולם, מקובלת עלי ההשערה שהעלה בית המשפט כי שיערה התפזר במהלך המאבק, בפרט בהתחשב בכך שהגומיה נמצאה על פרק ידה (דבר המתיישב עם תיאורו של המערער כי השיער היה אסוף ללא גומיה). אם כן, סבורני כי לפרט הנוגע לחזותה וללבושה של המנוחה יש לייחס משקל מוגבל לנוכח הזיהוי החלקי, המתבסס על פרטי לבוש נפוצים.

סיכום ביניים – פרטים מוכמנים

243.       מהדיון שלעיל עולות המסקנות הבאות:

244.       בקבוצת הפרטים שניתן להם משקל מכריע, אימצתי את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להיעדר האפשרות לנעול את התא מבחוץ ולתנוחת המנוחה בזמן הרצח ולאחריו. לצד זאת, מצאתי להפחית ממשקלו של הפרט המתייחס לשיחה עם ג'נאח ולייחס לו משקל גבוה בלבד. וביתר פירוט:

           היעדר אפשרות לנעול את התא מבחוץ; קבעתי כי הקושי המרכזי בהקשר זה נעוץ בכך שהמערער מסר בהודאתו הראשונה גרסה שאינה מתיישבת עם הפרט המוכמן, שלפיה נעל את דלת התא מבחוץ באמצעות הסכין. חרף זאת, החלטתי שלא להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לפרט זה משקל מכריע משלושה טעמים: משום שהמערער הסביר את גרסתו הסותרת, בכך שנזכר במהלך השחזור בזירה כי נעל את הדלת מבפנים; מאחר שהסבריו לידיעת פרט זה לא הניחו את דעתי; וכיוון שלא הוכח כי החוקרים ידעו פרט זה במועד שבו נמסר על ידי המערער.

           תנוחת המנוחה בזמן הרצח; התרשמתי כי המערער הדגים בעקביות – בהודאה הראשונה ובשחזור – את צורת עמידת המנוחה בשעת הרצח, בהתאם לממצאו של שוטר מז"פ עוזיאל. גם כאן, הסבריו השונים והסותרים בחלקם של המערער באשר לידיעת הפרט לא היו סבירים ולא הניחו את דעתי. קבעתי כי לא היתה כל הדרכה מצד החוקרים בעניין זה. כמו כן, מצאתי כי אין עילה שלא לאמץ את ממצאו של עוזיאל או להטיל ספק במומחיותו. על יסוד זאת, קבעתי כי יש להעניק לפרט זה, שלא היה ידוע לחוקרים בזמן שנמסר, משקל גבוה ביותר.

           תנוחת המנוחה לאחר הרצח; עמדתי על כך שגרסתו של המערער בעניין זה היתה מתפתחת ולא עלה בידו לתאר את הפרט במלואו ובמדויק. בשל כך, ובהתחשב בהכוונה מסוימת של החוקרים באשר לצד שבו נמצאה המנוחה בתוך התא, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא מדובר בפרט מוכמן, אך קבעתי כי אין בכך כדי לגרוע ממשקל ההודאות.

           השיחה עם ראובן ג'נאח; נדרשתי לכך שהמערער אישר בחקירתו כי ג'נאח לא מסר לו את המידע בנוגע למקום מציאת המנוחה בשיחה ביניהם, והתמקד בניסיון להציע הסברים שונים ומשונים לכך שהבין זאת מהשיחה. קבעתי כי עובדה זו מערימה קושי של ממש באימוץ טענת ההגנה, כי ג'נאח הוא זה שמסר את המידע למערער. עם זאת, שוכנעתי כי קיים קושי גם בקביעה נחרצת לפיה ג'נאח לא ידע על מקום מציאת המנוחה בזמן הרלוונטי ולא אמר למערער דבר בנוגע לכך. עמדתי על הטעמים שבגינם סבורני כי לא ניתן לשלול באופן מוחלט כי זיכרונו של ג'נאח מטעה אותו. על רקע זה, החלטתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי ולייחס לפרט זה משקל גבוה ולא מכריע.

245.       בקטגוריית הפרטים בעלי משקל גבוה, אימצתי את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בהתייחס לתא השני; וחלק מקביעותיו בנוגע למכניזם הרצח. יחד עם זאת, קבעתי כי טיפות הדם בשירותי הבנים אינן בגדר פרט מוכמן; כי הפרטים שנמסרו בקשר לחיתוך המותן ולחתך בשורש כף ידה של המנוחה הם "שליליים" ופוגעים במהימנות ההודאות; וכי התעקשות המערער על כך שהמנוחה לא נאנסה אינה יכולה להצמיח מסקנה נחרצת – מפלילה או מזכה. 

           התא השני; קבעתי כי בין אם המערער סבר שהרצח בוצע בתוך התא או לידו, העובדה שידע להצביע על התא השני כתא אשר בסמוך אליו עמדה המנוחה, מעידה על ידיעת מידע מוכמן. עוד קבעתי כי המערער מיקם את המנוחה מיוזמתו על מפתן התא השני, וזאת ללא הדרכה מחוקריו. בנסיבות אלה, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי לפרט זה משקל גבוה.

           טיפות הדם בשירותי הבנים; קיבלתי את טענת ההגנה כי טיפות הדם אינן פרט מוכמן אלא גלוי. רבים האנשים שיכולים היו להעיד כי ראו בשירותי הבנים טיפות דם ביום הרצח, מבלי שיהיה להם כל קשר לרצח. לפיכך קבעתי כי אין לייחס לכך כל משקל כפרט מוכמן.

           הידיעה כי המנוחה לא נאנסה; קבעתי כי על אף שהכף נוטה לטובת המסקנה כי התנהלות המערער בשאלת האונס היא מפלילה ומלמדת על כך שידע כי המנוחה לא נאנסה, הרי שאין לקבוע בעניין זה מסקנה נחרצת לכאן או לכאן, משום שהיא עשויה להתיישב גם עם מסקנה מזכה.

           מכניזם הרצח; בהתייחס לחתך בצוואר; התרשמתי כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא ניתן לייחס למערער ידיעה מוכמנת בדבר החתך הכפול בצווארה של המנוחה. לצד זאת, לא סברתי כי קיימת אי-התאמה מהותית בין ההודאות לבין הממצאים בהיבט זה. לעומת זאת, בנוגע לחיתוך המותן, שתואר על ידי המערער באופן עקבי בהודאותיו ובשחזור, קבעתי כי מדובר בפרט שמעיד על אי-התאמה ברורה בין ההודאות לבין הממצאים ואף ניתן לראות בו פרט מוכמן "שלילי" הפוגם במשקל ההודאות. אשר לחתכים בבית החזה; עמדתי על כך שהמערער מסר מספר פעמים כי גרם למנוחה חתך לא עמוק בבית החזה, כאשר הניף את הסכין לעבר צווארה, וזאת בהתאם לממצאים. לפיכך לא מצאתי להתערב בקביעותו של בית המשפט בנקודה זו. לבסוף, לגבי החתכים בידיים; קבעתי כי ככל שמדובר בפצעי ההגנה השטחיים שנמצאו בידי המנוחה, הרי שהודאתו של המערער תואמת אותם במדויק ויש לייחס לכך משקל גבוה. מנגד, ככל שמדובר בפצע העמוק בשורש כף ידה, אין לראות בכך פרט מוכמן שהיה בידיעתו של המערער. זאת, בהתחשב בהכוונה שהיתה מצד החוקרים בהקשר זה ובשים לב לכך שהמערער לא הדגים בשום שלב את החתך בצורה המתיישבת עם ממצא זה. לא זו אף זו, התרשמתי כי מדובר בפרט מוכמן "שלילי" הגורע ממהימנות ההודאות.

246.       בקטגורית הפרטים בעלי משקל מופחת, אימצתי את קביעתו של בית המשפט המחוזי בקשר לחזותה וללבושה של המנוחה. ואולם, קבעתי כי לפרטים שמסר המערער בנוגע לאופן היציאה מתא השירותים יש ליתן משקל מופחת ביותר. כן  דחיתי את מסקנותיו של בית המשפט בנוגע למיקום זירת הרצח, שכן לדעתי לא רק שאין לפרט זה משקל חיובי, אלא שמדובר בפרט הגורע במידה מסוימת ממשקל ההודאות.

           אופן היציאה מהתא; עמדתי על כך שלא ניתן לקבוע כי סימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה תומכים בגרסתו של המערער כי יצא מקדמת התא; וכן ציינתי את הבעייתיות הכרוכה בכך שהמערער מסר גרסאות שונות לעניין יציאתו מהתא. חרף זאת, מצאתי כי יש ליתן לפרט זה משקל מוגבל ביותר לנוכח כתמי הדם שנמצאו בקורות התא, התומכים בדרך היציאה שהדגים המערער; ובהתחשב בכך שלא ניתן לשלול כי המערער שינה גרסאותיו בעניין זה על מנת ליצור את הרושם כי הוא נזכר בפרטי הרצח "עקב בצד אגודל", בהתאם לטענתו כי איבד את זיכרונו.

           מיקום זירת הרצח; עמדתי על כך שהמערער טען למן ראשית חקירתו כי העובדה שהרצח בוצע בקומה השניה נודעה לו מאנשים אחרים. כמו כן, התרשמתי כי התנהלות המערער בהודאות ובעיקר בשחזור אינה מתיישבת על פניו עם זיכרון אותנטי של זירת הרצח. מטעמים אלו קבעתי כי לא רק שאין לפרט זה כל משקל חיובי, אלא שהתנהלות המערער בהקשר זה גורעת במידה מסוימת ממשקל הודאותיו.

           מראה ולבושה של המנוחה; שוכנעתי כי לפרט הנוגע לחזותה וללבושה של המנוחה יש לייחס משקל מופחת לנוכח הזיהוי החלקי מצד המערער, שהתבסס על פרטי לבוש נפוצים.

(ב2) כלי הרצח (להב הסכין)

הכרעתו של בית המשפט המחוזי

247.       אחת הסוגיות שעמדו להכרעתו של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין הראשונה היא סוג הלהב שבאמצעותו בוצע הרצח. לפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת סותרות בנושא זה. חוות דעת משלימה [ת/665] מטעם מומחה התביעה, ד"ר זייצב, שנתבקש להעריך אם הפצעים שנמצאו על גופת המנוחה נגרמו מהסכינים היפניות שבהן השתמש המערער במהלך עבודתו. לצורך כך נמסרו לידיו תשע סכינים יפניות שנתפסו בחזקת המערער, כולן בעלות להבים ישרים ולא משוננים, וכן מחסנית שבה להבים ישרים המיועדים לשימוש בסכינים יפניות. מסקנתו של ד"ר זייצב הייתה קצרה וברורה: "הנני מחווה דעתי שהלהבים של סכינים יפניים או להבים דומים, יכלו לגרום לפצעי חתך בגופתה של המנוחה". מנגד, מומחה ההגנה פלג טען במסגרת חוות דעתו [נ/185] כי בחתך שבסנטר המנוחה ניתן להבחין בסימנים המעידים על שימוש בלהב משונן ולא חד, זאת לפי סימני עקבות הלהב על פני המנוחה. בהתבסס על חוות דעת זו, ביקשה ההגנה לטעון כי אין התאמה בין הודאתו של המערער, שטען כי רצח את המנוחה באמצעות אחת מהסכינים היפניות ששימשו אותו בעבודתו, לבין הפצעים שעל גופת המנוחה. אזכיר כי להב הסכין ששימש לביצוע הרצח מעולם לא נמצא. על פי גרסת המערער, לאחר הרצח המשיך לעבוד עם הלהב ובהמשך היום זרק אותו בפסולת הקרמיקה שליד המקלט.

           בית המשפט המחוזי דחה באופן גורף את כל ממצאיו של פלג לאחר שקבע כי הוא לוקה במקצועיותו ובאמינותו. בשאלת כלי הרצח בפרט, נקבע כי פלג נעדר את היכולת לקבוע ממצא בדבר סוג הלהב משום שאין לו כל ידע ברפואה משפטית. בית המשפט העדיף אפוא את חוות דעתו של ד"ר זייצב, ומסקנתו היתה כי לא נמצאה כל סתירה בין הודאת המערער לבין הממצאים האובייקטיבים, דהיינו פצעי החתך על גופת המנוחה והסכינים והלהבים שנמצאו ברשותו של המערער.

248.       כזכור, ביום 15.11.2012 הגיש המערער בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. אחת מהראיות שאליהן התייחסה הבקשה היא חוות דעתה של המומחית לרפואה משפטית, ד"ר פורמן, בנוגע לחתך שנמצא בסנטרה של המנוחה. המערער טען כי חוות דעתה של ד"ר פורמן מצביעה על חוסר התאמה בין כלי הרצח שתיאר בהודאתו – סכין יפנית מהסוג שנמצא ברשותו, לבין כלי הרצח המשוער על סמך נתיחת גופת המנוחה. בהחלטתנו מיום 17.3.2013 קיבלנו את הבקשה בהתייחס, בין היתר, לראיה זו והורנו לבית המשפט המחוזי לגבות אותה ולבחון את השפעתה על מארג הראיות הכולל ועל תוצאת פסק הדין.

249.       בחוות דעתה מיום 12.11.2012, שסומנה נ/328, סקרה ד"ר פורמן ספרות מקצועית רלוונטית ועל בסיסה ציינה כי "תצורת הפצע עצמו אינה מלמדת על סוג הסכין, אך אם היתה גרירה על פני העור גם אם קצרה מאד או מגע המותיר סימן אופייני, ניתן להסיק שמדובר בסכין משונן" [שם, עמ' 4]. ד"ר פורמן קבעה כי במקרה הנדון נמצאו בסמוך לפצע בסנטרה של המנוחה סימני גרירה על פני העור – סימני קווקוו וכן סימנים נוספים של פצעים פסיים מקבילים. סימנים אלו אינם מאפיינים גרירה של סכין יפנית שאינה משוננת, ועל כן קבעה ד"ר פורמן כי הממצאים בסנטרה של המנוחה מתיישבים עם תנועה של להב משונן על פני העור. מסקנתה היתה כי כלל אין זה סביר שהחתך בסנטרה של המנוחה בוצע באמצעות סכין יפנית אלא תוך שימוש בסכין בעלת מרכיב משונן.

250.       בפסק הדין המשלים ניגש בית המשפט המחוזי להכריע אם חוות דעתה של ד"ר פורמן מצדיקה סטייה מקביעתו המקורית, אשר נשענה על עמדתו של ד"ר זייצב. בפתח ההכרעה, התייחס בית המשפט לטענת ההגנה כי ד"ר זייצב "החמיץ" שני צברי פצעים פסיים מקבילים שנמצאו בסמוך לחתך בסנטר המנוחה, שאותם סיווגה ד"ר פורמן כצברים ב' וג', ונתן דעתו רק לצבר פצעים שסווג על ידי ד"ר פורמן כצבר א'. בית המשפט קיבל אמנם את הטענה כי ד"ר זייצב החמיץ את צברים ב' וג', אך בד בבד קבע כי צברים אלו משניים ביחס לצבר א', שהוא צבר דומיננטי אשר אין מחלוקת שד"ר זייצב אכן תיארוֹ בחוות דעתו בפרוטרוט. עוד קבע בית המשפט כי אין דמיון בין צבר א' – פצעים של ממש שחדרו את עור הקורבן, לצברים ב' וג' – שהם כה עדינים ושטחיים עד כי לא ניתן לקבוע שמדובר בסימני גרירת סכין דווקא. במילים אחרות, בית המשפט דחה את קביעתה של ד"ר פורמן כי צברים ב' וג' נגרמו מגרירת סכין דווקא על פני העור, וציין כי לא ניתן לשלול שמדובר בסימני התייבשות של העור. לאור מסקנתו זו בדבר חשיבותם המשנית של צברים ב' וג', לא ייחס בית המשפט משקל כלשהו לכך שד"ר זייצב החמיץ אותם.

           לאחר קביעה זו, דן בית המשפט בניסיונם המקצועי של המומחים זייצב ופורמן ובמהימנותם האישית והמקצועית, ועל יסוד זאת החליט "ללא כל היסוס" לבכר את חוות דעתו של ד"ר זייצב על פני חוות דעתה של ד"ר פורמן. בהתייחס לניסיון המקצועי, התרשם בית המשפט כי ד"ר זייצב הוא רופא משפטי מנוסה ומקצועי המבצע נתיחות שלאחר המוות כחלק שגרתי במהלך עבודתו, בעוד שד"ר פורמן היא "רופאה משפטית צעירה" אשר מעולם לא ביצעה לבדה הליך נתיחה כרופאה מומחית, ואשר חוות דעתה נערכה לאור צילומים שבתיק. במישור המהימנות האישית; ציין בית המשפט כי תשובותיה של ד"ר פורמן לשאלות שנשאלה בבית המשפט "היו לא אחת מהוססות, לא אמינות ומתפתלות באופן שהעיב על אמינותה כעדה" [פסקה 17 לפסק הדין המשלים]. בית המשפט הביע ספק בכנות טענתה של ד"ר פורמן כי מעולם לא קראה את חוות דעתו של ד"ר קוגל בנושא כיווני החתך בצוואר המנוחה (שהוגשה בהליך הראשון בבית המשפט המחוזי); ובכנות טענתה כי מעולם לא שאלה את ד"ר קוגל מדוע לא התייחס בחוות דעתו הנזכרת לסוגיית שינון הלהב.  במישור המהימנות המקצועית נמצא כי עדותה היתה "מגומגמת, לעיתים מביכה, אשר סודקת את איתנות ממצאי חוות הדעת" [שם, פסקה 19]. בתוך כך קבע בית המשפט כי לא עלה בידה של ד"ר פורמן להסביר מדוע לא ביקשה לבחון את סכיניו של המערער, בדומה לבחינה שערך ד"ר זייצב בחוות דעתו. כמו כן, נקבע כי היה על ד"ר פורמן לציין בחוות דעתה כי בכל שאר הפצעים שנמצאו על גופת המנוחה לא נתגלו סימנים שיש בהם כדי להצביע על שימוש בלהב משונן, וכי בכך התעלמה מהחשיבות שבהסתכלות על מכלול הפצעים. עוד מצא בית המשפט טעם לפגם בכך שד"ר פורמן הציגה בחוות דעתה תמונה קטועה וחלקית של החתך הסמוך לסנטרה של המנוחה תוך השמטת חלקו הנגדי, באופן שעשוי ללמד על גישה מקצועית לקויה ומגויסת מראש לתוצאה. כשל נוסף מצא בית המשפט בכך שלפני שנים אחדות חיוותה ד"ר פורמן את דעתה בתיק אחר בו היה חתך דומה לענייננו, שם נמנעה מקביעה פוזיטיבית כי מדובר בלהב משונן והסתפקה בקביעה כי לא ניתן לשלול זאת, בניגוד מוחלט למסקנתה הנחרצת כיום. בית המשפט הביע תמיהה כיצד ניתן לתת אמון מקצועי בחוות דעתה, הנוקטת ב"לשון בוטה ובוטחת", כאשר אך לפני שנים אחדות סברה אחרת, וראה בכך משום "גישה רשלנית" ו"כשל מקצועי מובהק, באורח חד משמעי ולא אחרת" [שם, פסקה 23]. לבסוף נקבע כי ד"ר פורמן לא סיפקה תשובות מספקות לשאלות ולסברות מדעיות שאיתן עומתה, כגון האפשרות שההפרעה ברצף החתך נגרמה כתוצאה מתזוזת המנוחה או המערער במהלך התקיפה ולא משימוש בסכין משוננת.

251.       טעם נוסף שבעטיו נדחתה עמדתה של ד"ר פורמן נעוץ בכך שד"ר קוגל לא ראה לנכון לקבוע באופן מפורש כי פצעיה של המנוחה נגרמו על ידי להב משונן. ד"ר קוגל התבקש על ידי ההגנה ב"גלגול הראשון" לחוות את דעתו על ממצאיו של ד"ר זייצב, אך לא מצא לחלוק בחוות דעתו על הקביעה כי יתכן שסכין יפנית גרמה לחתכים. אזכיר כי ד"ר קוגל מונה בינתיים למנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית. בית המשפט המחוזי הטעים כי ד"ר קוגל, כמו ד"ר פורמן, הבחין בחתך "המקווקו" ובחן את הצילומים בהגדלה, אך בחר שלא לקבוע קביעה נגדית כאמור. זאת למרות שעצם האפשרות כי החתך נגרם על ידי להב משונן הועלתה על ידי ההגנה כבר בחוות דעתו של פלג.

252.       יצוין כי ד"ר פורמן טענה בעדותה כי ד"ר קוגל דווקא מסכים עם עמדתה בנוגע ללהב הסכין, אך המשיבה הציגה בתגובה קטע מריאיון טלוויזיוני עם ד"ר קוגל שבו הביע עמדה הפוכה לכאורה, על פיה לא ניתן לקבוע את סוג הלהב שבאמצעותו בוצע החתך. בעקבות זאת ביקשה ההגנה לזמן את ד"ר קוגל לעדות, אך בקשתה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 19.7.2013. בית המשפט קבע כי ההגנה יכולה היתה להגיש את חוות דעתו של ד"ר קוגל במקום חוות דעתה של ד"ר פורמן, אך בחרה שלא לפעול כך מטעמיה שלה ולכן אין להיזקק לעדותו. עוד נקבע כי הקטע שהוצג על ידי המשיבה הוא בבחינת עדות שמועה ונטול ערך ראייתי, ומכל מקום אין בעמדתו של ד"ר קוגל כדי להעלות או להוריד לצורך ההכרעה בסוגיה הנדונה. לצד זאת, צוין בפסק הדין המשלים כי "אף שכאמור דר' קוגל לא העיד מפורשות על סוגיה זו, עדיין בפנינו נתונים רבים המהווים אף הם 'רעשי רקע' לחוות דעת המומחית, וככאלה נעזרנו בהם לביסוס מסקנתנו והערכתנו לחוות דעתה של דר' פורמן" [שם, פסקה 26].

253.       בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בפסק הדין המשלים כי אף אם היה מקבל את מסקנתה של ד"ר פורמן, לא היה בכך כדי לזכות את המערער. זאת בשים לב לכך שהמערער שינה גרסתו והיתל שוב ושוב בחוקריו; להב הסכין מעולם לא נמצא; לא ניתן לשלול כי המערער השתמש בסכין יפנית בעלת להב משונן מעצמו או מחמת שחיקה ושימוש בעבודות הרצפות והקרמיקה שביצע; הפצעים שהביאו למות המנוחה הם הפצעים בצוואר ולא החתך המינורי בסנטר, כאשר אין חולק כי לא ניתן לקבוע את סוג להב הסכין אשר יצרם.

254.       לאחר מתן פסק הדין המשלים חזר התיק להתנהל כערעור בבית משפט זה. במסגרת הערעור ביקשה ההגנה כי עמדתו של ד"ר קוגל בסוגיית להב הסכין תובא לפני בית משפט זה, ובנוסף ביקשה לצרף כראיות נוספות בערעור תצהיר ועדות שניתנו על ידי ד"ר קוגל בבית הדין האזורי לעבודה במהלך בירור תביעה שהגישה ד"ר פורמן נגד משרד הבריאות. לטענת ההגנה, מדבריו של ד"ר קוגל לפני בית הדין לעבודה עולה כי המשיבה ידעה מבעוד-מועד כי ד"ר קוגל מסכים עם חוות דעתה של ד"ר פורמן, אך בחרה להציג לפני בית המשפט המחוזי ובית משפט זה מצג שלפיו אין הוא מסכים לחוות דעתה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי, שסירב לזמן את ד"ר קוגל לעדות, התבסס על מצג זה בדחותו את חוות דעתה של ד"ר פורמן בפסק הדין המשלים, ומכאן החשיבות היתרה בהבאת עמדתו לפני בית משפט זה.

255.       המשיבה הודיעה כי לפנים משורת הדין היא אינה מתנגדת לשמיעת עדותו של ד"ר קוגל בעניין להב הסכין לפני המותב שהכריע בתיק בבית המשפט המחוזי, באופן שמייתר את הבקשה לצרף את תצהירו ועדותו של ד"ר קוגל בבית הדין לעבודה. לצד זאת, הכחישה כי הציגה לפני בית המשפט מצג ומחתה על הטענות שהועלו בהקשר זה. יצוין כי ההגנה הבהירה בתגובה כי היא מתנגדת להחזיר את שמיעת הדיון לאותו מותב שנתן את פסק הדין המשלים.

          

256.       לאחר שקיימנו דיון בבקשה, החלטנו ביום 16.9.2014 כי מפאת הנסיבות המיוחדות של המקרה, הצדדים יגישו במקביל רשימה קצרה של שאלות הבהרה לד"ר קוגל בנושא להב הסכין, שעליהן ישיב בתצהיר שיוגש לעיוננו, תוך שהותרנו פתח לשוב ולשקול בסוגיה זו בהמשך ההליך. בעקבות זאת הודיעה המשיבה כי בשלב זה אין בכוונתה להציג לד"ר קוגל שאלות הבהרה הואיל ולגישתה המנגנון הסימולטני שנקבע בהחלטה אינו מתאים לבירור גרסתו של עד מומחה מטעם ההגנה בסוגיה שנויה במחלוקת.

                                                                

257.       ביום 23.9.2014 הגיש ד"ר קוגל תצהיר ובו תשובות לשאלות מטעם ההגנה בלבד. בתמצית, הצהיר ד"ר קוגל כי הוא מסכים למסקנות חוות דעתה של ד"ר פורמן וכי זו היתה עמדתו כל העת. לאחר שקיבלה לידיה את התצהיר, הודיעה המשיבה כי לשיטתה מדובר בחוות דעת חדשה לכל דבר ועניין ולפיכך ביקשה לשמור לעצמה את האפשרות לחקור את ד"ר קוגל על תצהירו ולהגיש חוות דעת נגדית של מומחה מטעמה, ד"ר ורנר שפיץ, שאליו פנתה בעת האחרונה.

טענות הצדדים

258.       טענתו המרכזית של המערער היא כי היה על בית המשפט המחוזי להעדיף את חוות דעתה של ד"ר פורמן על פני חוות דעתו של  ד"ר זייצב. נטען כי חוות דעתה של ד"ר פורמן מקצועית ומבוססת, לעומת חוות דעתו של ד"ר זייצב שאינה מנומקת. עוד נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט, ד"ר קוגל מסכים עם עמדתה של ד"ר פורמן בנושא להב הסכין. נוסף לכך נטען כי בית המשפט ייחס חשיבות יתרה ולא מוצדקת לניסיונו של ד"ר זייצב בביצוע נתיחות. על פי הטענה, המחלוקת דנן אינה נוגעת לצד הפיזי של ביצוע הנתיחה אלא אך ורק לפרשנות ממצאיה של אותה הנתיחה. מכל מקום, כך נטען, ד"ר זייצב כלל לא הבחין בצברים ב' וג', אותן ייחסה ד"ר פורמן לגרירת להב משונן על פני עורה של המנוחה. משד"ר זייצב לא היה ער לקיומם של צברים אלו, היה על בית המשפט להימנע מלקבוע כי "מדובר בסימנים עדינים ושטחיים אשר כלל לא חדרו את פני העור וספק אם ניתן לכנותם 'פציעה'", משל היה הוא עצמו רופא משפטי. לבסוף נטען כי בית המשפט התייחס לחוות דעתה ולעדותה של ד"ר פורמן באופן בוטה ולא מקובל, אשר פגע בה פגיעה אישית ומקצועית חמורה.

259.       המשיבה טוענת מנגד כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי על הפגמים שנפלו בחוות דעתה של ד"ר פורמן ועל הרושם השלילי מעדותה בחקירה נגדית. בנוסף, סומכת המשיבה את ידיה על קביעתו של בית המשפט לפיה ממילא אין בסוגיית טיב הלהב כדי להכריע בשאלת אשמתו של המערער, וזאת משום שהלהב שבאמצעותו בוצע הרצח לא נתפס מעולם והמערער עצמו לא התייחס לסוג הלהב בחקירותיו. לצד זאת, מפנה המשיבה לת/823 – מסמך שהודפס מרשת האינטרנט ובו נראים להבים משוננים המיועדים לסכינים יפניות. לשיטת המשיבה, מסמך זה מלמד כי בין כה וכה קיימות גם סכינים יפניות בעלות להב משונן.

דיון והכרעה

260.       כפיי שציין בית המשפט המחוזי, בסוגיה זו מונחות לפנינו שתי חוות דעת סותרות: מן העבר האחד ניצבת חוות דעתו של ד"ר זייצב, ממנה עולה כי "להבים של סכינים יפניים או להבים דומים, יכלו לגרום לפצעי חתך בגופתה של המנוחה"; ומן העבר השני ניצבת חוות דעתה של ד"ר פורמן, אשר קובעת בהתייחס לחתך הסמוך לסנטרה של המנוחה, על שלושת צברי הפצעים שבו, כי "כלל לא סביר שייגרמו בעקבות חיתוך בסכין יפני" (כשהכוונה היא לסכין יפנית בעלת להב ישר). בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של ד"ר זייצב "ללא כל היסוס" וזאת בהתבסס על שלושה אדנים: ניסיונו המקצועי העדיף של ד"ר זייצב; פגמים שמצא במהימנותה האישית והמקצועית של ד"ר פורמן; ו"מותר הראיות הרלוונטיות לסוגיה", שבראשן אי-הסכמתו כביכול של ד"ר קוגל עם עמדתה של ד"ר פורמן. 

261.       בטרם אדון בשלושת האדנים לגופם, רואה אני לנכון להדגיש כי נקודת המוצא לדיוננו היא כי, ככלל, התערבותה של ערכאת הערעור במקרים כגון דא צריכה להיות מצומצמת, שכן הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אשר לה נתון היתרון הגלום בהתרשמות הבלתי אמצעית מן העדים שהעידו לפניה [ראו למשל ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל,  פסקה 18 (10.10.2011); ע"פ 7969/04 מדינת ישראל נ' דינצ'יק,  פסקה 7 (6.9.2006) והאסמכתאות שם; ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל,  פסקה 6 (17.5.2004) (להלן: ע"פ 10049/03); קדמי, עמ' 1916]. כוחה של הלכה זו יפה אף כשמדובר על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותו של עד מומחה ומרמת מומחיותו [ראו למשל: ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל,  פסקה 16 (17.1.2008); קדמי, עמ' 782 והאסמכתאות שם]. הדברים יפים בפרט במקרה דנן, בו השקיעה הערכאה הדיונית זמן ניכר בשמיעת העדים המומחים וקיבלה הזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנותם וממקצועיותם. ואולם, בצדו של הכלל, הוכרו בפסיקתו של בית משפט זה שלושה חריגים עיקריים: מצבים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים; מצבים שבהם ממצאיה של הערכאה הדיונית נסמכים על שיקולים שבהיגיון; ומצבים שבהם נפלה טעות מהותית בהערכת המהימנות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני  (31.7.2008), פסקה 5 לחוות דעתי והאסמכתאות שם; ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל  (17.3.2008), פסקה 4 לחוות דעתו של השופט לוי].

262.       אומר כבר עתה כי אני סבור שהמקרה דנא נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית. בחנתי בעיון רב את חוות הדעת של המומחים, את עדויותיהם בבית המשפט ואת יתר הראיות הצריכות לעניין ושוכנעתי כי לא זו בלבד שהאדנים שעליהם נשען בית המשפט המחוזי רעועים ברובם, אלא שלא היה מקום לדחות מכל וכל את חוות דעתה של ד"ר פורמן. יתר על כן, התרשמותי היא כי נפל פגם מהותי באופן שבו העריך בית המשפט את מהימנותה האישית והמקצועית של ד"ר פורמן.

263.       האדן הראשון שעליו נסמך בית המשפט המחוזי הוא כאמור ניסיונו המקצועי העדיף של ד"ר זייצב. בית המשפט סקר את ניסיונם המקצועי של ד"ר זייצב מזה וד"ר פורמן מזה, וקבע כי לאחרונה ניסיון מקצועי פחוּת, באשר מדובר ב"רופאה משפטית צעירה אשר למעשה, מעולם לא ביצעה לבדה הליך נתיחה כרופאה מומחית ואשר חוות דעתה נערכה לאור ממצאים צילומים שבתיק" [פסקה 16]. אין עוררין כי ד"ר זייצב עוסק בתחום הרפואה המשפטית מספר רב יותר של שנים יחסית לד"ר פורמן. אולם, לדידי, בית המשפט שגה כשבחר לייחס משמעות לכך שד"ר פורמן לא צברה ניסיון רב בביצוע נתיחות בפועל, בפרט במהלך עבודתה בחברת מד"ן. המחלוקת דנא אינה נוגעת לאופן ביצוע הנתיחה אלא לפענוח ממצאיה. דומה שאין חולק כי מלאכת הפענוח הייתה בלב עיסוקה של ד"ר פורמן, לרבות במהלך עבודתה בחברת מד"ן, ומכאן שהיא בעלת ניסיון מקצועי רלוונטי ביותר לחוות הדעת שנדרשה להכין בתיק הנוכחי.

264.       האדן השני שעליו התבסס בית המשפט המחוזי הוא שורה של פגמים שדבקו, לשיטתו, במהימנותה האישית ובאמינותה המקצועית של ד"ר פורמן. כפי שאפרט להלן, לאחר שבחנתי את הליקויים והכשלים המוזכרים אחד לאחד, דעתי היא כי נפל פגם באופן שבו העריך בית המשפט את מקצועיותה של ד"ר פורמן. מתוך ששת הליקויים שדבקו לפי בית המשפט במהימנותה ובמקצועיותה של ד"ר פורמן, סבורני כי רק שלושה מצביעים על התנהלות מקצועית שאינה מיטבית. פגמים אלו, הגם שאחד מהם אינו זניח, אינם הולמים לטעמי את מכלול התיאורים הקשים שייחס לה בית המשפט, ועל כך עוד ארחיב בהמשך הדברים.

265.       הפגם הראשון שאותו ייחס בית המשפט המחוזי לד"ר פורמן נובע מהתרשמותו כי לא עלה בידה להסביר באופן מניח את הדעת מדוע לא קראה את חוות דעתו של ד"ר קוגל, שהוגשה בהליך המקורי [פסקה 17 לפסק הדין המשלים]. בית המשפט הביע ספק בכנות הסבריה לעניין זה וקבע כי הם "תמוהים בלשון המעטה", באופן הגורע ממהימנותה האישית. בעדותה הסבירה ד"ר פורמן כי חוות הדעת של ד"ר קוגל עסקה "בשאלות שהוא נשאל עליהן", דהיינו, החתך בצוואר ולא החתך בסנטר [עמ' 1863 לפרוטוקול]. ואכן, ד"ר קוגל כלל לא דן בחוות דעתו בחתך בסנטר, ולכן ברי כי לא הייתה כל חשיבות לקריאת חוות דעתו. לצד האמור, יתר הסבריה של ד"ר פורמן אכן מעוררים תמיהה, שהרי קשה, לדוגמה, ליישב את טענתה שלא קראה את חוות הדעת של ד"ר קוגל מפאת אורכה עם הטענה שקראה את עדותו של ד"ר קוגל בתיק – עדות ארוכה לא פחות מחוות הדעת. הגם שמדובר בהסבר המעורר תמיהה, לא שוכנעתי כי תמיהה זו משליכה כהוא זה על חוות דעתה. שהרי לצורך עריכת חוות הדעת, ממילא לא היה שום הכרח בקריאת חוות הדעת של ד"ר קוגל, שבפועל עוסקת בעניין אחר לחלוטין.

266.       הפגם השני שייחס בית המשפט המחוזי לד"ר פורמן נובע מכך שהיא לא בדקה את הסכינים היפניות של המערער, שנבחנו במישרין על ידי ד"ר זייצב [פסקה 19 לפסק הדין המשלים]. זאת, על אף שהיא עצמה הכירה בכך ש"זו העבודה הטובה ביותר לבדוק את הסכינים" [עמ' 1860 לפרוטוקול]. יש ממש בקביעת בית המשפט בנושא זה. גם לשיטתי, בחינה מקצועית ויסודית של הסוגיה שבמחלוקת חייבה את ד"ר פורמן לבדוק את סכיניו של המערער בעיניה שלה ובאופן ישיר. משלא עשתה כן, איננו יודעים אם וכיצד היתה משליכה בדיקה שכזו על ממצאיה. יחד עם זאת, סבורני כי טמון היגיון מסוים בהסבר שסיפקה ד"ר פורמן בהקשר זה: "[ד"ר זייצב] תיאר סכינים יפניות שיש להם להב ישר ולאור הממצאים לא ראיתי צורך לבקש את הסכינים עצמן" [עמ' 1859 לפרוטוקול]. אכן, אין חולק כי הסכינים שנמצאו ברשות המערער הן בעלות להב ישר. איש לא ניסה לערער על קביעה זו או לטעון כי ד"ר זייצב טעה בתיאור הסכינים. חרף זאת, מוטב היה אם ד"ר פורמן היתה בודקת את הסכינים בעצמה כאמור, ולו למען הזהירות. בנסיבות אלה, סבורני כי נפל פגם בהתנהלותה המקצועית, אך הוא אינו יורד לשורש חוות הדעת.

267.       הפגם השלישי עניינו בעובדה כי ד"ר פורמן לא התייחסה בחוות דעתה למכלול הפצעים שעל גופת המנוחה, קרי לפצעים שאינם הפצע בסנטר [פסקה 20 לפסק הדין המשלים]. לגישתי, אין מדובר בפגם כלל ועיקר. ד"ר פורמן לא התיימרה לקבוע מסקנה כלשהי לעניין פצעים שאינם הפצע בסנטר. מסקנתה תחומה באופן מפורש וברור אך לחתך המסוים שעל סנטרה של המנוחה. מחוות דעתה ומעדותה של ד"ר פורמן עולה כי לא היה בידה לקבוע אם יתר החתכים בגוף המנוחה נעשו בלהב משונן או ישר, משום שלא אותרו סביבם סימנים אופייניים המאפשרים לקבוע ממצא שכזה [ראו עמ' 1869 לפרוטוקול]. ודוק: איננו עוסקים במצב דברים שבו המומחה הבחין בממצאים הסותרים את התזה הנוחה להגנה אך השמיט מידע זה מעיני בית המשפט. בענייננו הגיעה ד"ר פורמן למסקנה כי לא ניתן להסיק מהפצעים האחרים בגופת המנוחה ממצא חד-משמעי בנושא להב הסכין, בשונה מהחתך בסנטר. מסקנתה בחוות הדעת משקפת גישה זו ועל כן איני מוצא כל פגם בהתנהלותה בהקשר זה.

268.       אשר לפגם הרביעי, שלפיו היה על ד"ר פורמן להציג בחוות דעתה תמונה של החתך בסנטר כולו ולא רק של חלקו השמאלי [פסקה 21 לפסק הדין המשלים]; המשיבה טענה בהקשר זה כי בצדו הימני של החתך ניתן לראות "זנב" רצוף שאינו מכיל אינדיקציה כלשהי לשינון. ד"ר פורמן השיבה על כך כי חלקו הימני של החתך אינו רלוונטי מאחר שאין בו "מידע" שעשוי ללמד על סוג הלהב שבו בוצע החתך. היא ציינה, תוך הפניה לספרות מקצועית, כי ניתן לבסס ממצא חד משמעי בדבר שימוש או אי שימוש בלהב משונן רק על אינדיקציות פוזיטיביות לקיומו של שינון (כגון קווקווים אחידים בשולי החתך) ולא על סמך היעדר אינדיקציות לקיומו של שינון (כגון "זנבות" או שריטות רצופות בשולי החתך). לגישתי, מוטב היה אם ד"ר פורמן היתה מצרפת לחוות דעתה את תמונת החתך בשלמותו, גם אם אינו מקדם להערכתה את השאלה שבמחלוקת. איני סבור כי מדובר בפגם היורד לשורש הדברים הואיל ואין חולק כי ד"ר פורמן בחנה את החתך כולו, אלא שהציגה תמונה חלקית שלו בחוות דעתה.

269.       הפגם החמישי שדבק לכאורה בחוות דעתה של ד"ר פורמן נובע מכך שלפי בית המשפט המחוזי היא קבעה באופן נחרץ כי קיימים מרחקים קבועים בין פצעי הגרירה, למרות שלא מדדה את המרחקים בין הפצעים בפועל [פסקה 24 לפסק הדין המשלים]. מכך הסיק בית המשפט המחוזי כי ד"ר פורמן נקטה בגישה "שאינה אובייקטיבית". אין בידי להצטרף למסקנה זו. ד"ר פורמן לא קבעה בחוות דעתה באופן ברור ונחרץ כי המרווחים בין פצעי הגרירה בצברים השונים הם אחידים. למעשה, קיים חוסר אחידות באופן שבו תיארה את המרחקים ביניהם (ראו עמ' 2 לחוות הדעת, שם קבעה כי המרחקים בצבר א' הם "זהים כמעט", המרחקים בצבר ב' "כמעט קבועים" ואילו המרחקים בצבר ג' הם "קבועים"; בעוד שבעמ' 3 ציינה כי המרחקים בצבר א' הם "אחידים" ואילו בצברים ב' וג' הם "כמעט קבועים"). ניתן להביע תמיהה מדוע לא תיארה ד"ר פורמן את המרחקים בין הפצעים בצברים השונים בצורה עקבית. מכל מקום, דומה כי לא עולה מחוות הדעת מסקנה נחרצת בדבר קיומם של מרחקים קבועים ואחידים, כפי שקבע בית המשפט. על כל פנים, וכאן העיקר, ד"ר פורמן לא טענה שרק מרחקים זהים לחלוטין מלמדים על פגיעה באמצעות סכין משוננת, שכן "כיוון העור גם אלסטי ונמתח. ואם יש שינוי זעיר ביותר [במרחקים בין הקווקווים, י.ד] עדיין יכול להיגרם ע"י הסכין" [עמ' 1873 לפרוטוקול]. כאשר לא נדרשת זהות מוחלטת במרחקים כדי לקבוע ממצא בעניין, ובשים לב לכך שגם בעין בלתי מקצועית ניתן להבחין בנקל כי המרחקים בין הקווקווים נחזים להיות דומים, ממילא לא היה מקום לדרוש מד"ר פורמן למדוד את המרחקים האלו, לא כל שכן לקבוע כי אי-מדידה פוגעת באמינותה המקצועית.

270.       הפגם השישי שעליו עמד בית המשפט המחוזי, סב סביב העובדה כי בשנת 2007, במסגרת תיק אחר שבו ביצעה ד"ר פורמן את נתיחת הגופה מטעם המכון לרפואה משפטית ובו הודגם צבר פצעים הדומה למקרה שלפנינו, לא קבעה ד"ר פורמן פוזיטיבית כי מדובר בלהב משונן אלא נמנעה מלשלול זאת, דבר העומד בניגוד למסקנתה הנחרצת כיום [פסקה 23 לפסק הדין המשלים]. ד"ר פורמן העידה בעניין זה כי "נכון, מה שאמרתי אז היה נכון לידע שלי ב-2007, מאז קראתי עוד ספרות ואני מאמינה שגם מגע בלבד על פני העור יותיר סימן" [עמ' 1879 לפרוטוקול]. ההסבר שלפיו קראה ספרות נוספת ששיפרה את ידיעותיה המקצועיות מעורר קושי, באשר לא נטען כי הידע בנושא זה השתכלל או התחדש במרוצת השנים. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יש לצפות מרופאה משפטית מקצועית להידרש למלוא הידע המקצועי בשאלה הנדונה, כשעסקינן בדיני נפשות. יחד עם זאת, איני משוכנע כי יש לצפות מרופאה בתחילת דרכה המקצועית, כפי שהיתה ד"ר פורמן בשנת 2007 (היה זה בסמוך לאחר הסמכתה כרופאה משפטית), לאותה רמת בקיאות מקצועית האופיינית לרופאה שהעשירה והרחיבה את ידיעותיה וניסיונה במהלך חמש השנים שחלפו בין שתי חוות הדעת. לרכישת ניסיון הנובעת בין היתר מוותק מקצועי, עשויה להיות חשיבות בבואנו לבחון אם יש לקבל חוות דעתו של מומחה. יצוין כי הנחה זו עמדה בבסיס ההשוואה שערך בית המשפט המחוזי בין ניסיונו המקצועי של ד"ר זייצב לבין זה של ד"ר פורמן, ללמדנו כי גם לשיטת בית המשפט, שיקול זה "משחק תפקיד" בהערכת המומחים שלפניו. חרף זאת, סבורני כי יש בפגם זה כדי לגרוע במידה מסוימת ממשקלה של חוות דעתה של ד"ר פורמן.

271.       ועתה לאדן השלישי שעליו ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו, הוא כזכור אי-ההסכמה לכאורה בין ד"ר קוגל לבין ד"ר פורמן. כמפורט לעיל, בית המשפט זקף לחובת ההגנה את העובדה שד"ר קוגל לא כלל בחוות דעתו בהליך המקורי קביעה נגדית לזו של ד"ר זייצב בנושא להב הסכין. כמו כן,  דומה כי בית המשפט ייחס בפסק הדין המשלים משקל מסוים למצג שהוצג לפניו, שלפיו ד"ר קוגל אינו רואה עין בעין עם ד"ר פורמן, הגם שקבע כי עמדתו של קוגל אינה דרושה להכרעה בסוגיה ואין לה כל ערך ראייתי לענייננו [ראו פסקה 26 לפסק הדין המשלים]. אני סבור כי מרגע שעמדתו של ד"ר קוגל בשאלת הלהב הפכה לחלק מרכזי במחלוקת בין הצדדים, והצדדים העלו לגביה טענות סותרות או למצער טענות הנחזות להיות סותרות, היה מקום לקבל את בקשת ההגנה ולזמן את ד"ר קוגל לעדות על מנת שיבהיר את עמדתו.  לחלופין, אם סבר בית המשפט המחוזי כי לעמדתו של ד"ר קוגל אכן אין כל נפקות והיא אינה דרושה להכרעה בסוגיה, כי אז לא היה צורך בהעדתו אך גם לא היה מקום ליתן לעמדתו הנטענת כל משקל בפסק הדין המשלים, גם לא בבחינת "רעשי רקע", כפי שבפועל ניתן.

           כך או כך, עמדתו של ד"ר קוגל הובהרה באורח חד משמעי בהליך שלפנינו. ד"ר קוגל הבהיר בתצהיר שהוגש מטעמו "ברחל בתך הקטנה" כי הוא מסכים עם קביעותיה של ד"ר פורמן בנושא להב הסכין וכי הסכים עמה לכל אורך הדרך [סעיף 18 לתצהיר מיום 23.9.2014]. אין ספק אפוא בדבר ההסכמה בין שני המומחים בנושא זה. משכך, אין מקום ולא היה מקום לזקוף את המצג שהוצג, כאילו ד"ר קוגל חולק על ד"ר פורמן, לחובת ההגנה. כך גם לא היה מקום להטיל ספק במהימנותה של ד"ר פורמן בסוגיה זו. אמנם ניתן לתהות מהן הסיבות שבעטיין ד"ר קוגל עצמו לא התייחס לשאלת להב הסכין בחוות הדעת שהגיש בהליך המקורי. ואולם, נוכח הצהרתו המפורשת לפנינו כי הסכים עם ד"ר פורמן לכל אורך הדרך – שאין סיבה לא לתת בה אמון ולו משום שלא נסתרה על ידי המשיבה – הרי שאין לכך השלכה של ממש על ענייננו.

272.       אוסיף כי איני רואה לנכון להתייחס לתוכן תצהירו של ד"ר קוגל, ככל שהוא נוגע לגוף המחלוקת המקצועית בנושא להב הסכין. ראשית, דעתי היא כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר פורמן על פני חוות דעתו של ד"ר זייצב, כפי שארחיב להלן, גם מבלי להיזקק לתצהירו של ד"ר קוגל לגופו. שנית, מקובלת עלי טענת המשיבה כי הלכה למעשה התצהיר הוא בבחינת חוות דעת חדשה לכל דבר ועניין. ער אני לקושי הכרוך בהיזקקות לחוות דעת של מומחה, בלי שנחקר לגביה כמקובל בבית המשפט. מדובר בראיה "גולמית" העוסקת בשאלה שבמחלוקת, אשר לא התקבלה בפרוצדורה הרגילה בהליך הפלילי, לרבות חקירה נגדית מטעם הצד שכנגד. ברי כי הסתמכות עליה בנסיבות אלה, בערכאת הערעור בפרט, היא בעייתית עד מאד.

           עם זאת, מוצא אני להעיר כי התנהלות המשיבה תרמה להיווצרות הסיטואציה החריגה שאליה נקלענו בתיק זה. בהליך הנוסף בבית המשפט המחוזי, בחרה המשיבה להתמודד עם חוות הדעת של ד"ר פורמן בדרך של חקירה נגדית, שחלק מרכזי בה עסק בפער כביכול בין עמדתה לבין עמדתו של ד"ר קוגל. חרף טענתם של ד"ר פורמן והסנגורים כי ידוע להם שד"ר קוגל מסכים עם ד"ר פורמן, התנגדה המשיבה לזימונו של קוגל לעדות בבית המשפט המחוזי וטעמיה עמה. עניין זה נותר, כידוע, "בלתי פתור" במידה רבה, כשחזר התיק להתנהל כערעור בבית משפט זה. לאחר שהחלטנו על קבלת עמדתו של ד"ר קוגל באמצעות מנגנון של שאלות הבהרה שיגישו לו הצדדים, בחרה המשיבה מטעמיה שלה שלא לשלוח שאלות הבהרה מטעמה. אדגיש כי לא נעלם מעיני הקושי הטמון במנגנון שקבענו, בשים לב לתפקידו הנוכחי של ד"ר קוגל כראש המכון לרפואה משפטית, כשלמעשה משמש הוא בתיק שלפנינו כמעין עד הגנה; וכן בשל אופיו הסימולטני של המנגנון, המקשה על המשיבה "לחקור" את קוגל בטרם עמדתו הוצגה לה.

           על כל פנים, לאחר שעיינה המשיבה בתצהירו של ד"ר קוגל, הודיעה כי "ככל שבית המשפט הנכבד ימצא כי הכרעה בשאלת סוג להב הסכין שבאמצעותו בוצע הרצח היא חיונית לשם קבלת הכרעה בערעור, והיה ובמסגרת זו יסבור שיש מקום להסתמך גם על תצהירו של ד"ר קוגל, כי אז תבקש המשיבה לחקור את דר' קוגל על תצהירו זה וכן תבקש להגיש חוות דעת נגדית... מטעמה" [הודעה מיום 14.10.2014]. כשלעצמי, אני סבור כי בנסיבות העניין נפל פגם בהתנהלות המשיבה. יוזכר, משהחזרנו את הדיון לערכאה הדיונית על מנת ללבן, בין היתר, את הסוגיה שבנדון, עמדה למשיבה הזכות לבקש להגיש חוות דעת נגדית מטעמה בהליך בבית המשפט המחוזי. תחת זאת, בחרה המשיבה לנסות ולקעקע את עמדתה של ד"ר פורמן בחקירה נגדית, ותו לא. החלטה זו היא כמובן לגיטימית, אך אין לאפשר לה לערוך כעת "מקצה שיפורים" – בשלב כה מתקדם של ההליך, לאחר שהתקיימו שני "גלגולים" בערכאה הדיונית – ולהתנות זאת בשאלה אם בית המשפט מתכוון להעניק לסוגיה זו משקל מהותי בפסק דינו. ודוק: קבלת תצהירו של ד"ר קוגל בשלב זה אינה בבחינת "מקצה שיפורים" מצד ההגנה. מוטב היה שעמדתו של ד"ר קוגל, מרגע שהחלה "לשחק תפקיד" במחלוקת בין הצדדים ואפפה אותה אי-בהירות, תתברר כראוי בערכאה הדיונית. ברם, בשל סיבות שונות שאינן תלויות בהגנה, הדבר לא אירע. מכל מקום, מאחר שאין בכוונתי להסתמך על התצהיר לגופו כאמור, ממילא התייתרה בקשת המשיבה לחקור את ד"ר קוגל ולהגיש חוות דעת נגדית.

273.       בדברַי עד כה הבהרתי מדוע לעמדתי, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנותה ולמקצועיותה של ד"ר פורמן אינן יכולות לעמוד. סבורני כי חלק מן הטעמים שעל בסיסם הגיע בית המשפט למסקנה, כי חוות דעתה "סובלת" מנחיתוּת משמעותית בהשוואה לזו של ד"ר זייצב נעדרים אחיזה של ממש. כשלעצמי, שוכנעתי כי ישנם טעמים כבדי משקל המצדיקים  את העדפת חוות דעתה של ד"ר פורמן על פני זו של ד"ר זייצב.

274.       בחוות דעתה ובעדותה הסבירה ד"ר פורמן בפירוט את ממצאיה ומסקנותיה, תוך הישענות על מובאות ותמונות מן הספרות המקצועית. נימוקיה ומסקנותיה הם בעלי היגיון, מדויקים וממצים. ד"ר פורמן עמדה בחוות דעתה, תוך הישענות על מובאות מן הספרות המקצועית, על כך שקיימת הסכמה לפיה ניתן לדעת אם פצע מסוים נגרם על ידי סכין בעל להב ישר או משונן, כאשר היתה גרירה על פני העור. היא המחישה באמצעות תמונות מהספרות אילו סימנים אופייניים לשימוש בלהב משונן – סימני קווקו או פצעים פסייים מקבילים; זאת בשונה מלהב ישר, שגרירתו על פני העור תיצור קו רציף. במקרה הנוכחי הגיעה ד"ר פורמן למסקנה כי שלושת הצברים שנמצאו בסמוך לחתך בסנטר המנוחה: צבר א', שהוא רצף מקווקו; וצברים ב' וג', שהם רצפים של קווים עדינים מקבילים – מתיישבים עם שימוש בלהב משונן. היא הסבירה כי הסיבה לקיומם של סימנים שונים (צבר מקווקו וצברים של חתכים פסיים מקבילים) היא תנועה בזוויות שונות של להב משונן על פני העור. מסקנתה הסופית היא כזכור כי "הממצאים בסנטר, בשולי פצע החתך מתיישבים עם שימוש בסכין בעל מרכיב משונן. ממצאם אלו כלל לא סביר שייגרמו בעקבות חיתוך בסכין יפני" [עמ' 7 לחוות הדעת].

275.       המשיבה לא הציגה חוות דעת נגדית, הסותרת את קביעותיה של ד"ר פורמן. היא אף לא זימנה את ד"ר זייצב לעדות נוספת, שבה יתייחס לממצאיה של ד"ר פורמן. אמנם חוות דעתו של ד"ר זייצב מספקת כאמור מסקנה סופית שונה, אך מלבד זאת, אין בה או בעדותו כל התייחסות לשאלת שינון הלהב או למשמעות האפשרית של צבר א', שבו הבחין ד"ר זייצב, כאמור. למעשה, לפנינו חוות דעתה המנומקת והמבוססת של ד"ר פורמן, אשר ממצאיה הגיוניים ומבוססים על פניו, ומנגד חוות דעתו הקצרה והלקונית של ד"ר זייצב, שאין בה כל ניסיון להתמודד או לערער באופן ממשי את הנימוקים והמסקנות של חוות הדעת השניה. בנסיבות אלה, אך הגיוני הוא להעדיף את חוות הדעת המציגה תזה קוהרנטית, מפורטת, מבוססת ומנומקת – זו של ד"ר פורמן.

          

           אמנם המשיבה ניסתה להתמודד עם מסקנותיה של ד"ר פורמן באמצעות העלאת הסברים חלופיים ליצירת הסימנים שנמצאו בסמוך לחתך בסנטר, אך לא מצאתי כי יש בהם כדי לקעקע את עמדתה. ד"ר פורמן התייחסה מיוזמתה בחוות הדעת לאפשרות שהסימנים נגרמו כתוצאה מגרירה של להב ישר אך קהה, למשל מחמת בלאי, ושללה אפשרות זאת מן הטעם שהיא אינה מתיישבת עם קיומם של פצעים אחידים ובמרווחים שווים כמעט, כמו אלו המופיעים בצברים ב' וג'. עוד התייחסה ד"ר פורמן לאפשרות שהסימנים נגרמו כתוצאה מהימצאותם של גידים מתחת לעור או בליטות גרמיות וקבעה כי הדבר אינו אפשרי משום שבאזור החתך, בסנטר, אין בליטות גרמיות או גידים. בחקירתה הנגדית הבהירה שמאחר שהעור בסנטר הוא מתוח, לא ניתן להשוותו לדוגמאות שהציגה המשיבה לגבי אזורים שבהם העור רפוי. עוד נשאלה בחקירה נגדית על האפשרות שהסימנים הם תוצאה של תזוזת המנוחה או התוקף, והשיבה כי תזוזה שכזו לא היתה יכולה לגרום לפצעים כה אחידים ומקבילים כפי שנמצאו והטעימה כי לא מדובר בפצעים אקראיים [עמ' 1884-1883 לפרוטוקול]. קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי לא התקבלה "תשובה מספקת לשאלות ולסברות מדעיות איתם עומתה המומחית" [פסקה 24 לפסק הדין המשלים], וכי לא ניתן לשלול שהסימנים הנדונים נגרמו כתוצאה משימוש בסכין שחוק, מרפיון העור לאחר שנחתך או בשל קימוטו במאבק [שם, פסקה 31] – אינן מקובלות עלי. ד"ר פורמן התמודדה, בין אם מיוזמתה בחוות הדעת ובין אם בחקירתה הנגדית, עם טענות והשערות המנוגדות למסקנתה שלה וסיפקה להן הסבר הגיוני ועקבי. מעבר לכך, קביעותיו של בית המשפט – שמא נגרמו הצברים עקב שימוש בסכין שחוק, ריפיון העור וכיוצא באלו – כלל לא גובו בחוות דעת של מומחה, ונשענו בחלקן בלבד על ספרות כללית שהציגה המשיבה. דומני כי קביעות אלה אינן יכולות לעמוד מול הסבריה הברורים וההגיוניים של ד"ר פורמן, המתייחסים לחתך במקרה הקונקרטי שלפנינו.

276.       טעם נוסף להעדפת חוות דעתה של ד"ר פורמן נעוץ בכך שד"ר זייצב החמיץ את צברים ב' וג'. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שד"ר זייצב החמיץ צברים אלו אך לא ייחס לכך חשיבות משום שלשיטתו לא הוכח כי אלו נגרמו על ידי גרירת סכין דווקא וספק אם ניתן לכנותם "פציעה". עוד הפנה לכך שד"ר פורמן עומתה בחקירה נגדית עם הטענה כי מדובר בסימני התייבשות של העור, ומצא לכך חיזוק בכך שהגדירה את הפצעים בחוות דעתה כ"פצעי שפשוף התייבשות עור שטחיים מאוד". גם קביעות אלה אין בידי לקבל. בחוות הדעת הפנתה ד"ר פורמן לספרות שממנה ניתן ללמוד כי פצעים שנוצרו על ידי להב משונן הם פצעי חתך או שפשוף שטחיים, הדומים במראם לצברים ב' ו-ג'. עמדתה כי יש חשיבות גם לצברים אלו לא הועלתה בעלמא אפוא, אלא היא בוססה על ספרות רלוונטית. טענת המשיבה, לעומת זאת, שלפיה מדובר בסימני התייבשות אקראיים על העור, לא גובתה בספרות או בחוות דעת כלשהי והועלתה כהשערה בלבד. ד"ר פורמן התמודדה עם השערה זו בצורה משכנעת בטענה כי היא לא מכירה מהספרות או מתיקים שעליהם עבדה תופעה של התייבשות אקראית, לא כל שכן ב"דגם" כזה; כי אם כך, היינו מוצאים פצעים אלו במקומות אחרים בגוף; וכי ההתייבשות אינה יכולה להיגרם ללא פציעה של העור [עמ' 1884-1883 לפרוטוקול].

           מעבר לשאלה אם צברים ב' ו-ג' מלמדים על פגיעה בסכין משוננת, אם לאו, הרי העובדה שד"ר זייצב כלל לא הבחין בהם גורעת בהכרח ממשקלה של חוות דעתו. אין סיבה להניח שלא עמדו לרשותו האמצעים הנדרשים לצורך איתורם. משמעות "ההחמצה" של צברים ב' וג' היא כפולה: ראשית, היא עשויה ללמד, כטענת ההגנה, על כך שד"ר זייצב לא הקפיד להגדיל את שולי החתכים, למרות חשיבותם הברורה במקרה דנן. שנית, העובדה שהחמיץ צברים משמעותיים מלמדת כי מסקנותיו נשענו על תשתית עובדתית חסרה. יש בכך כדי לכרסם במישרין במסקנתו כי החתכים יכולים היו להיגרם על ידי סכין ישרה. לסיכום, העובדה שד"ר זייצב החמיץ צברים אלו היא בעלת משמעות בלתי מבוטלת ומטה היא את הכף לטובת המסקנה כי חוות דעתה של ד"ר פורמן בנושא להב הסכין שגרם לחתך בסנטר המנוחה היא יסודית יותר וכי מסקנותיה נשענות על מכלול המידע הרלוונטי הדרוש לעניין.

277.       לכך יש להוסיף כי חוות דעתה של ד"ר פורמן מנומקת ונתמכת בספרות מקצועית, בניגוד לחוות דעתו של ד"ר זייצב שאינה מנומקת ואינה כוללת כל התייחסות לספרות. למעשה, חוות דעתו המשלימה של ד"ר זייצב היא לקונית ביותר, מסתכמת בכשני עמודים של תיאור מוצגים, שלצדם שלוש שורות בהן המסקנה הסופית. ד"ר זייצב לא התייחס בחוות דעתו או בעדותו לקשר אפשרי בין צבר א' לאפשרות שנגרם על ידי להב משונן, וממילא גם לא לצברים ב' ו-ג', שבהם לא הבחין כאמור.

           פה המקום לציין בשנית כי למשיבה פתוחה היתה הדרך לבקש לזמן את ד"ר זייצב (או מומחה אחר) לעדות נוספת, שתיתן מענה לממצאיה ולמסקנותיה של ד"ר פורמן, אך היא בחרה שלא לעשות כן, מטעמיה שלה. ניסיונה של המשיבה לקעקע את מקצועיותה של ד"ר פורמן ואת עמדתה בחקירה נגדית לא צלחה ולפיכך נותרנו עם חוות דעת שונות מאד כאמור.

278.       סיכומו של דבר, אני סבור כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר פורמן בסוגיה זו ולקבוע כי החתך בסנטרה של המנוחה נוצר על ידי סכין משוננת. העובדה שלפחות אחד מהחתכים בגופתה של המנוחה נגרם באמצעות סכין משוננת עומדת בסתירה להודאתו של המערער, שממנה עולה באופן עקבי כי פגע במנוחה באמצעות אחת מהסכינים ששימשו אותו בעבודתו. בכליו של המערער נמצאו סכינים יפניות בעלות להבים ישרים בלבד וכן מחסנית פלסטיק ובה להבים ישרים. אף לא להב משונן אחד נמצא בין כלי העבודה. טוענת המשיבה כי קיימים להבים משוננים המיועדים לשימוש בסכינים יפניות, טענה שגובתה במסמך שהודפס מרשת האינטרנט [ת/832]. גם אם קיימים להבים מסוג זה, האפשרות כי המערער עשה שימוש בסכין יפנית בעלת להב משונן נעדרת אחיזה בחומר הראיות והיא ספקולטיבית בלבד. איני סבור כי ניתן לייחס לכך משקל בנסיבות העניין. כמו כן, איני מוצא נפקות גם בכך שהחתך שהביא למות המנוחה הוא זה שבצוואר ולא זה שבסנטר. שהרי, לא נטען כי החתך בסנטר נגרם על ידי עצם משונן כלשהו שלא במהלך אירוע הרצח; או כי המערער עשה שימוש במספר סכינים במהלך הרצח, אחד מהם בעל להב משונן. ממילא מדובר בספקולציות שלא ניתן למצוא להן תימוכין כלשהם בחומר הראיות. אם כן, סוגיית להב הסכין מלמדת על חוסר התאמה בין הודאותיו של המערער לבין ממצא אובייקטיבי בתיק. מטבע הדברים היעדר התאמה זה גורר אחריו הפחתה של ממש ממשקל ההודאות.

279.       בשולי הדיון אך לא למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לסגנון שבו נקט בית המשפט המחוזי בהתייחסו לד"ר פורמן ולחוות דעתה. בבג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721 (1998) עמד השופט קדמי על החשיבות הטמונה בכך שבית המשפט יגלה ריסון ואיפוק בבואו לקבוע ממצאי מהימנות אשר עשויים לפגוע בעד:

"קביעת מימצאי מהימנות בפסק-דין עשויה להיות קשה וכואבת לאלה שמהימנותם הייתה שנויה במחלוקת. אשר-על-כן, מן הדין הוא שהשופט – שמטלה זו היא חלק אינטגרלי של משימת השיפוט המוטלת עליו – ינהג בעניין זה בצמצום ובאיפוק, ולא ירחיב בעניין זה מעבר לחיוני ולהכרחי לביסוס הכרעתו השיפוטית. לפסוק האומר ש"החיים והמוות ביד הלשון", משמעות מיוחדת בעניין זה, ועל השופט לשוות זאת תמיד לנגד עיניו. כך לעניין המהימנות, שאין השופט יכול להימנע מלומר דברו לגביה, וכך – על אחת כמה וכמה – לעניין הבעת עמדה ופריסת השקפת עולם, שאינה ממש חיונית להכרעה.

שופט נבחן, בין היתר, ביכולתו לרסן עצמו ולנהוג איפוק בתחום הרגיש של מימצאי מהימנות והבעת דעה על אופיים של אלה המופיעים בפניו, וכישלונות חוזרים בעניין זה עשויים להטיל צל על דמותו כשופט ואפילו – במקרים קיצוניים – להציב בסיס להרהורים שניים בדבר התאמתו לכהונה שלה נבחר" [שם, עמ' 738-737].

           כפי שהיטיבה לנסח זאת השופטת דורנר במסגרת אותה הפרשה, הזהירות חשובה במיוחד מקום בו מדובר בעד שאינו בעל דין:

"עד במשפט אינו מיוצג על-ידי עורך-דין, אינו זכאי להביא ראיות, ופריסת גירסתו תלויה בשאלות ששואלים אותו הצדדים.

בנסיבות אלה, קביעת מימצאי מהימנות העשויה לפגוע בעד חייבת להיעשות בזהירות. אל לבית-המשפט לפגוע בעד מעבר לדרוש להכרעה בדין" (שם, עמ' 741).

           את מגוון ההתבטאויות החריפות שאותן העלה בית המשפט המחוזי על הכתב בעניינה של ד"ר פורמן ניתן למצוא לאורך פסק הדין המשלים ואין צורך לחזור על הדברים. די לציין כי גישתה תוארה, בין היתר, כ"רשלנית", "לקויה" ו"מגויסת לתוצאה"; וחוות דעתה תוארה כ"מוטה", "מגמתית" ו"מרובת כשלים מקצועיים וכשלי מהימנות". אמירות אלה, שספק אם כולן היו נחוצות להכרעה, עלולות לפגוע בשמה הטוב של ד"ר פורמן ואף עשויות לפגוע בפרנסתה. מדובר בעדה מומחית שאינה צד להליך. משכך, הדרכים העומדות לרשותה לצורך השגה על דבריו הנזכרים של בית המשפט המחוזי, הן מצומצמות ביותר. לטעמי, בדיוק במקרים דוגמת אלו, מן הראוי כי בית המשפט יפגין ריסון ויעדן את סגנון הביקורת המופנית על ידו כלפי העד. יתר על כן, וכאן העיקר, סגנונו הבוטה של בית המשפט לא היה כה בעייתי אילו הביקורת עצמה היתה נשענת על בסיס איתן. משמצאנו כי ביקורתו הקשה של בית המשפט לא היתה מבוססת די הצורך, סגנון התבטאותו צורם פי כמה וכמה. אבהיר כי אין להסיק מדברַי כי אל לו לבית המשפט לבקר עדים, לעתים אף בתקיפות ונחרצות. ברם, במקרה דנן, בית המשפט לא הסתפק בתקיפות ובנחרצוּת גרידא, אלא הטיל דופי במהימנות ובמקצועיות של המומחית שלפניו בלשון חריפה שלא לצורך. לא זו רמת הזהירות והריסון המצופה מבית המשפט במקרים כגון אלו. 

(ב3) החבלות בראשה של המנוחה

   

280.       בנושא זה הסכימה ד"ר פורמן עם קביעתו של ד"ר זייצב כי הימצאותם של שבעה מוקדי דימום בקרקפת הפנימית בראשה של המנוחה, מקורם בחבלות קהות לראש (מכות או נפילות). אלא שלדבריה, היות שד"ר זייצב לא תיאר בחוות דעתו חפיפה בין מוקדי הדימום שנמצאו, ניתן להסיק כי מדובר במוקדים נפרדים שנגרמו כתוצאה משבע חבלות קהות לראש:

"לאור זאת שחבלות נפרדות יותירו סימנים נפרדים ולא סביר שבעקבות חבלה אחת יווצרו דימומים בלתי סדירים בשני אזורים לא רציפים בשכבה הפנימית של הקרקפת, סביר להניח שמדובר בלפחות שבע חבלות נפרדות. יש לסייג זאת כמובן במקרים בהם מתרחשת נפילה על משטח בלתי סדיר (כמו למשל סלע גבשושי) או אם ארעה חבלה מחפץ בלתי סדיר, אז יכולים להיווצר מספר מוקדי פגיעה בעקבות חבלה בו זמנית..." [פסקה 8 לחוות הדעת. ההדגשה שלי – י.ד; ראו גם פסקאות 6-5].

281.       ההגנה טוענת כי הממצאים הפורנזיים בראשה של המנוחה פוגעים באופן ממשי במשקל ההודאות של המערער ובשחזור שערך. זאת מאחר שהמערער לא תיאר התרחשות כלשהי שיכולה להסביר שבע חבלות קהות בראשה של המנוחה. מנגד טוענת המשיבה כי החבלות המרובות שספגה המנוחה בראשה אינן מלמדות על אי-התאמה הפוגמת במשקל ההודאה והשחזור. לטענתה, בתא השירותים היו מגוון עצמים שבהם יתכן שנחבט ראשה של המנוחה במהלך מאבק או כתוצאה מנפילה. עוד מדגישה המשיבה כי יש להביא בחשבון שהשחזור שאותו ערך המערער אינו יכול ואינו צריך להיות מדויק במאת האחוזים, ודאי כשהשוטרת שגילמה את המנוחה עמדה ללא תנועה, בשונה מהאופן שבו יש להניח כי המנוחה התנועעה בפועל.

282.       בהכרעת הדין המקורית קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה בסוגיה זו, בקובעו כי "ייתכן כי פגיעות אלו נגרמו במהלך המאבק, במהלך נפילה של המנוחה או בכל דרך אחרת, משאין מדובר בממצא יוצא דופן ובהעדר חקירת הפתולוג בעניין, נחה דעתי בעניין זה" [עמ' 242]. בפסק הדין המשלים קבע בית המשפט כי ד"ר פורמן טעתה במיקום הפגיעות בראשה של המנוחה (סברה כי מדובר ב"חלק הקודקודי הגבוה" במקום ב"עורף ושוליים תחתונים של הראש"), ועל בסיס זה "הגיעה למסקנות רפואיות משפטיות הנוחות לטיעוני ההגנה" [פסקה 28], דהיינו כי החבלות מתיישבות עם מכות ולא עם נפילות. את מסקנותיו בסוגיה זו סיכם בית המשפט כך:

"בנסיבות בהן אין מחלוקת כי המנוחה נאבקה בתוקף (ראו עניין פצעי ההגנה בידיה) ושעה שכפי דר' זייצב אפשרי כי מדובר בשילוב תקיפה ישירה ופגיעה מעצמים שבתא השירותים (לרבות דפנותיו), לא ראיתי כיצד נתון החבלות בקרקפת מסייע לטיעוני ההגנה ומוטב לו לא היה נשמע" [שם].

283.       לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי, מצאתי כי נפלו שתי טעויות במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. הפכתי בחוות דעתה של ד"ר פורמן מתחילתה ועד סופה ולא מצאתי את הטעות שייחס לה בית המשפט במיקום הפגיעות בראש המנוחה. בית המשפט ציטט בעניין זה מפסקה 7 בחוות הדעת, שם ציינה ד"ר פורמן כי "פגיעות שהן גבוהות מאד על פני הקרקפת, מעל אזור 'שולי הכובע' דוגמת האזור הקודקודי לא סביר שיגרמו בעקבות נפילה מגובה עמידה בשל צורת הראש". באמירה זו ביקשה ד"ר פורמן להסביר את הקשר בין מיקום החבלה לבין סוג החבלה במישור התיאורטי-עיוני בלבד. אין בה כל קביעה בנוגע לחבלות הקונקרטיות שנמצאו בראשה של המנוחה. להיפך, בפסקה 8 קבעה ד"ר פורמן במפורש כי היא אינה חולקת על מסקנתו של ד"ר זייצב כי הממצאים הקונקרטיים במקרה זה "מתיישבים עם חבלות קהות לקרקפת – מכות או נפילות" (ההדגשה שלי – י.ד). מסקנה זו אינה מתיישבת עם קביעתו של בית המשפט לפיה ד"ר פורמן סברה בטעות שהחבלות ממוקמות בחלקו העליון של הראש. בכל הכבוד, דומה כי הטעות היא של בית המשפט. ד"ר פורמן לא ניסתה לטעון כי מקור החבלות הוא במכות דווקא; החידוש הטמון בחוות דעתה הוא בקביעה כי למנוחה נגרמו לפחות שבע חבלות נפרדות (מכות או נפילות). על סמך קביעה זו, ניסתה ההגנה לטעון כי התחולל אירוע או מאבק שגרם לשבע פגיעות, שלא תואר על ידי המערער בהודאותיו.

           יתרה מזאת, סבורני כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בממצא בדבר החבלות בראש כדי להועיל – גם אם במידה מוגבלת – להגנה. בית המשפט קבע כי התקיים מאבק בין המנוחה לבין התוקף בהסתמך על פצעי ההגנה שנמצאו על ידיה. אולם, קביעה זו מטשטשת את ההבדלים בין פצעי ההגנה לבין חבלות הראש. אכן, פצעי ההגנה יכולים ללמדנו על קיומו של מאבק כלשהו בין המנוחה לרוצח, ולמצער כי המנוחה הניפה את ידיה כדי להגן על עצמה מפני הסכין. מנגד, החבלות בראשה של המנוחה מציירות תמונה של מאבק אלים או דרמטי הרבה יותר; שהרי, לפי קביעתה של ד"ר פורמן, במהלך המאבק נחבטה המנוחה בראשה לפחות שבע פעמים, בין אם ממכות ובין אם מנפילות. המערער לא תיאר בגרסותיו השונות, לרבות בשחזור, התרחשות הכוללת מאבק שכזה. עם זאת, הוא ציין מספר פעמים כי המנוחה נפלה ופגעה באסלה (מה שיכול להסביר אולי חלק ממוקדי הדימום שנמצאו).

284.       עד כמה חוסר זה מפחית ממשקלן של הודאות המערער, אם בכלל? לחוסר זה יכולים להיות שני הסברים מרכזיים. האחד, כי בשל חולשת הזיכרון האנושי, המערער שכח באופן אותנטי למסור זאת לחוקריו [ראו: פסקאות 28, 30 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס בעניין וולקוב; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 637-636 (2004) והאסמכתאות שם; ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 224 (2002)]. אפשרות זאת מתקבלת על הדעת בפרט במצבים שבהם מדובר במאבק קצר, מהיר וספונטני או כאשר המאבק טפל בהשוואה ליתר חלקי ההתרחשות. מובן גם שאין לצפות כי המערער ישחזר באופן מושלם את הרצח. יחד עם זאת, אין זה סביר שהמערער ישכח מאבק או התרחשות אחרת שארעו בתא השירותים, שהסבו למנוחה שבע חבלות ראש – בין אם בהנחתת מכה על ראשה, בנפילה או בהטחת ראשה בעצם מהעצמים שבתא. הסבר אפשרי אחר לחוסר האמור, עשוי להיות רצונו של המערער להשמיט פרט זה במכוון. ברי כי הסבתן של שבע חבלות ראש אינו פרט "מחמיא" אלא כזה המשווה חומרה נוספת לאירוע, בוודאי אם מדובר בחבלות שנגרמו כתוצאה ממכות, ובפרט בהתחשב בפער הכוחות הפיזי בין המנוחה לבין המערער. אך טבעי כי המערער יבקש להציג את המעשה באור פחות שלילי ואלים [השוו: עניין וולקוב, פסקה 31 לפסק דינה במיעוט של השופטת ארבל]. כמו כן, יתכן מאד כי המערער ביקש להחסיר מידע זה על מנת לחזק את הרושם כי הרצח אכן בוצע, כטענתו, בעיצומו של התקף בלק-אאוט שלאחריו איבד את זיכרונו. הרי שחזור מדויק ומפורט של המעשה לא יתיישב עם גרסתו כי לא שלט במעשיו ואיבד את זיכרונו, ולא יזָכה אותו בהקלה בעונש. מדובר, אם כן, באפשרות שאינה משוללת יסוד.

285.       בשים לב למכלול נסיבות המקרה, שני ההסברים האפשריים בהם דנתי – האפשרות כי מדובר בחבלות שאירעו כחלק ממאבק מהיר ולא מתוכנן ולכן המערער לא זכר את התרחשותן או סבר כי מדובר בפרט טפל, ולחלופין האפשרות כי נמנע במתכוון מלציינן – מובילים למסקנה כי החוסר שבו לוקה ההודאה בעניין זה גורר הפחתה מסוימת ומוגבלת בלבד ממשקלן של ההודאות. 

(ב4) האינטראקציה בין המערער לבין המנוחה בבית הספר

286.       לצד האמור לעיל, מבקשת ההגנה להצביע על חוסר התאמה נוסף בין הודאות המערער לבין האירועים אשר התרחשו בפועל. ההגנה מפנה בעניין זה לעדויותיהם של התלמידים עגור אלון (להלן: אלון) ודני זולין (להלן: זולין), אשר העידו כי ראו את המנוחה עולה במדרגות לקומה השניה, אך לא הבחינו באף אדם שהתעמת איתה או עלה אחריה [עמ' 811-805, 909-904 לפרוטוקול; נ/1; נ/2; נ/5; ת/68; ת/69; ת/71; ת/72; ת/220; ת/572; ת/667]. עדויות אלה עומדות בסתירה, כך נטען, לתיאורו של המערער בהודאותיו ובשחזור כי המנוחה סיננה לעברו קללה בטרם עלתה במדרגות לקומה השניה, כאשר הוא בעקבותיה [ת/22(1), עמ' 70; ת/27, עמ' 14]. לגישת ההגנה, הסתירה בין עדויות התלמידים הנ"ל לבין הודאותיו של המערער פוגעת באמינות ההודאות והשחזור.

287.       בית המשפט המחוזי התייחס לעדויותיהם של אלון וזולין במסגרת הדיון שערך במניע לרצח [ראו עמ' 417-413 להכרעת הדין הראשונה]. בית המשפט תיאר את עדותו של אלון, על פיה עמד ליד הספסלים שליד חדר המורים כאשר ראה את המנוחה באה מכיוון חדר המורים ועולה במדרגות הקרובות לזירת הרצח, לאחר שקודם לכן צעקה לעבר המסדרון את המילה "כוסון". לדבריו של אלון, לא ראה דמות אדם אחר שעלתה אחריה במדרגות. מנגד, מסר זולין כי הוא ואלון עמדו בסמוך ליציאה מבית הספר, כאשר המנוחה באה מכיוון הברזייה. ודוק: המרחק בין המיקום שעליו הצביע אלון לבין המיקום שעליו הצביע זולין אינו רב [מדובר למעשה בשני צדדים של אותו חדר מורים, ראו ת/220; ת/572; ת/667; ותמונות 6-4 לת/1; עדותו של אזולאי, עמ' 23 לפרוטוקול], אולם השניים מסרו גרסאות שונות בתכלית בנוגע לכיוון שממנו הגיעה המנוחה ובנוגע לגרם המדרגות שאליו פנתה [אלון התייחס לגרם המדרגות המוביל לזירת הרצח, בעוד שזולין הצביע על גרם מדרגות אחר – הגם ששניהם מובילים לקומה השניה. ראו ת/69; ת/71; ת/572; ת/667; עדותו של אלון בעמ' 806-805 לפרוטוקול; עדותו של זולין בעמ' 905 לפרוטוקול].  

           בעטיין של סתירות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי "זכרונו של אחד מהעדים אינו מדייק" [עמ' 414 להכרעת הדין] ומסקנתו היתה כי "יש שאלות כאן שתישארנה לעולם פתוחות [...] כך או כך, אין ביכולת בן אנוש לדעת את העובדות לאשורן, מניע אינו אחד מיסודות העבירה ולא נוכל לקבוע מסמרות בנדון" [שם]. ההגנה גורסת כי הסתירה בין עדותו של אלון לבין עדותו של זולין אינה גורעת מכך שראוי להפחית ממשקל ההודאה בנסיבות העניין, וזאת משום ששני התלמידים מסכימים על כך שהמנוחה לא התעמתה עם מאן דהוא שעה שעלתה במדרגות, ועל כך שאיש לא עלה אחריה. עוד טוענת ההגנה למחדל חקירה, המתבטא בכך שהמשטרה מיאנה לחקור שני תלמידים נוספים ששהו באותה עת עם אלון וזולין – אריאל פלובה ובר שעוני – על אף שעדותם, לוּ נגבתה בזמן אמת, יכולה היתה לסייע בהפרכת הודאתו של המערער.

288.       המשיבה טוענת מנגד כי אלון וזולין לא הקדישו בזמן אמת תשומת לב מיוחדת לכך שהמנוחה עלתה במדרגות, ועל כן אין מקום לייחס משמעות קריטית לגרסאותיהם בנוגע לאירוע. עוד טוענת המשיבה כי שדה הראיה של אלון היה מוגבל וכי הוא עצמו העיד כי אינו יכול לומר אם מישהו נוסף פרט למנוחה עלה במדרגות. אשר לטענה בדבר קיומו של מחדל חקירתי עקב אי חקירת שני התלמידים הנוספים; טוענת המשיבה כי לא מדובר במחדל כלל ועיקר, שכן לא היה כל טעם בחקירת שני התלמידים הנוספים מאחר שאלון העיד כי שוחח עימם וכי הם אינם זוכרים את האירוע.

289.       מהאמור לעיל עולה כי הצדדים אינם חלוקים על עצם קיומה של סתירה בין גרסאותיהם של אלון וזולין לעניין המקום בו פגשו במנוחה ולעניין גרם המדרגות שאליו פנתה. דומה כי גם אין מחלוקת סביב המכנה המשותף לשתי הגרסאות – שני התלמידים מסרו כי לא ראו את המנוחה מתעמתת עם אדם אחר או מישהו עולה במדרגות אחריה. על פני הדברים, צודקת ההגנה כי עדויותיהם של אלון וזולין בסוגיה זו אינן עולות בקנה אחד עם השתלשלות האירועים, כפי שתוארה בהודאתו של המערער. מהי, אם כן, המשמעות הראייתית שיש להעניק לסתירה זו? סבורני כי מדובר בסתירה הגוררת הפחתה מצומצמת, לכל היותר, במשקל ההודאות.

             ראשית, בגרסאותיהם של שני התלמידים ניכרת אי-ודאות בכל הנוגע למסגרת הזמנים הרלוונטית. מגרסתו של זולין עולה כי הוא "שיער את הזמנים" וכי להערכתו המפגש עם אלון, במהלכו פגשו גם במנוחה, אירע בסביבות השעה 13:30 [עמ' 906-905 לפרוטוקול]. אלון העריך מנגד כי המפגש עם המנוחה התרחש עובר לשעה 13:20, וכי הוא עצמו נותר באזור המפגש עד לשעה 13:30 לערך [עמ' 809-808 לפרוטוקול]. בהקשר זה יש לציין את ממצאו של בית המשפט המחוזי, לפיו ניתן אמנם לקבוע שהרצח ארע בנקודת זמן כלשהי בין השעה 13:23 לשעה 14:20-14:15, אך לא ניתן לצמצם טווח זמנים זה מעבר לכך [עמ' 382 להכרעת הדין] וכי לא ניתן לדעת בבירור מה היה מסלול תנועתה של המנוחה בתוך בית הספר [שם, עמ' 372]. אדגיש כי ההגנה לא השיגה בערעור על ממצאים אלו. משכך, לא ניתן לפסול את אפשרות התרחשותם של אירועים נוספים לאחר המפגש של אלון וזולין במנוחה. יתכן לדוגמה, שלאחר שהשניים עזבו את מקום המפגש, הספיקה המנוחה לרדת ולעלות במדרגות בשנית.

             שנית, הן אלון, הן זולין, נמנעו בעדויותיהם מקביעה פוזיטיבית נחרצת, שלפיה לא עלה אחרי המנוחה אף אדם במדרגות, אלא הסתפקו בכך שהם עצמם לא ראו אדם נוסף עולה בעקבות המנוחה. כך, כשנשאל אלון במהלך חקירתו החוזרת בנוגע לאפשרות שהמנוחה לא עלתה במדרגות בגפה, השיב כי "לא יכול לומר בוודאות. גם בגלל הטווח וגם בגלל שלא הסתכלתי כל הזמן" [עמ' 811 לפרוטוקול]. כשנשאל זולין על גרם המדרגות הרלוונטי שבו עלתה המנוחה, ציין כי "לא ראיתי אותה עולה עד הסוף" [עמ' 909 לפרוטוקול]. מהאמור עולה כי התלמידים לא הקדישו תשומת לב מיוחדת למתרחש על גרם המדרגות. יתכן גם שהסירו את מבטם ממנו זמן קצר לאחר שנעלמה המנוחה משדה הראיה שלהם. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער לא היה דמות זרה בנוף בית הספר, כך שנוכחותו לא היתה אמורה לעורר עניין מיוחד. בנסיבות אלה, כאשר מהעדויות עולה כי העדים לא הקדישו לפרטי האירוע את תשומת ליבם המלאה, ובשים לב לספק המתעורר בנוגע לטווח הראיה של השניים [ראו עדותו של אלון בעמ' 806 לפרוטוקול; עדותו של אזולאי בעמ' 24-23 לפרוטוקול] – לא ניתן לבסס על דבריהם קביעה פוזיטיבית לפיה איש לא עקב אחר המנוחה, לרבות ממרחק מספר שניות של הליכה.

290.       אשר למחדל הנטען; צודקת ההגנה כי ראוי היה לחקור את שני התלמידים הנוספים, אשר על פי טענתו של אלון, נכחו במפגש עם המנוחה. עדויותיהם יכולות היו לשפוך אור על מה שאירע בבית הספר בזמן הרלוונטי. טענת המשיבה כי די בכך שאלון מסר כי השניים הנוספים אינם זוכרים את האירוע [ראו עמ' 810 לפרוטוקול], אינה מניחה את הדעת בנסיבות העניין ואף מעוררת תמיהה מסוימת. למעשה, מדובר בעדות שמועה, שאינה קבילה בכל הנוגע לאמיתות תוכנה. אף על פי כן, איני מוצא כי מחדל זה מצדיק אימוץ הנחה הנוחה להגנה בעניין זה או שינוי ממסקנותיי שלעיל.

(ב5) היעדר ממצאים פורנזיים הקושרים את המערער לזירה

291.       אין חולק כי בזירה לא נמצאו ממצאים פיזיים-אובייקטיביים הקושרים את המערער לרצח. בית המשפט המחוזי עמד בהכרעת הדין על כך שבזירה לא אותרו טביעות אצבע של המערער או שרידי דנ"א שלו וכי לא ניתן היה למצוא התאמה בין השערות שנמצאו בתא, לרבות בידיה של המנוחה, לבין שערותיו [ראו עמ' 263-251 להכרעת הדין הראשונה]. מסקנתו היתה כי אין בהיעדר ממצאים הקושרים את המערער לזירה או בממצאים שנמצאו, ככל שקושרים אנשים אחרים לנוכחות בזירה, ראיות בעלות פוטנציאל של זיכוי.

292.       בשים לב למהירות שבה היה על הרוצח לחמוק מהזירה מבלי שאיש יבחין בהתרחשות, ובהתחשב בכך שהתנהל מאבק כלשהו בין המנוחה לבין הרוצח בחלל קטן וצפוף, לא אכחד כי העובדה שהזירה חפה מכל ממצא פורנזי הקושר את המערער אליה, מעוררת תמיהה. עם זאת, הגישה המקובלת היא כי אין בהיעדרו של ממצא פורנזי חיובי כדי להשליך בהכרח על שאלת אשמתו של נאשם פלוני. בהתאם, נפסק כי יש לתת את עיקר המשקל דווקא לקיומם של ממצאים פורנזיים חיוביים ולא להיעדרם [ראו למשל: ע"פ 6468/13 צרפתי נ' מדינת ישראל,  פסקה 58 (3.5.2015); ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל,  פסקה 9 (7.10.2006); ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל,  פסקה 73 (30.5.2012) (להלן: עניין אלאטרש)]. אף על פי כן, אני סבור כי יתכנו מקרים שבהם להיעדר ממצאים פורנזיים עשויה להיות משמעות ראייתית מזכה, הכל תלוי בנסיבות העניין [ראו עניין אלאטרש, שם; ע"פ 331/97 אבו כף נ' מדינת ישראל,  פסקה 5(ג)(2) (23.7.1997)]. על כל פנים, איני משוכנע כי המקרה שלפנינו נמנה עם מקרים אלו בשים לב לאמירתו של המערער לארתור כי ניקה את הראיות בזירה – התנהלות המתיישבת גם עם העובדה שזרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח ואת להב הסכין שעמה עבד באותו היום. במובן זה, היעדר הממצאים מתיישב עם ההודאות ולא סותר אותן. עוד אוסיף כי הימצאותם של ממצאים זרים הקושרים אחרים לזירה אין בה כדי להעלות או להוריד בעניין זה, שהרי מדובר בשירותים ציבוריים שתלמידים רבים עשו בהם שימוש מדי יום. סיכומו של דבר, איני רואה לייחס לנתון זה משקל בנסיבות העניין – מפליל או מזכה. 

לחלק הבא של פסק הדין - לחץ כאן