בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ע"ח 45768-06-17
לפני
כבוד השופט אברהם הימן
העורר Darren Bobroff
נגד
המשיבה משטרת ישראל
במסגרת עניין דרן דן בית המשפט בערר על החלטת בית משפט השלום, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת העורר להורות על ביטול צווי הקפאה שהוטלו על חשבונותיו בשני בנקים בישראל.
רקע דיוני ועובדתי
הפברואר 2017 בית המשפט הוציא צווי תפיסה והקפאת לחשבונות הבנק של העורר מכוח סעיפים 32, 34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 (להלן- "הפקודה") ומכוח סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס- 2000 (להלן- "חוק איסור הלבנת הון").
מכוח הצו האמור, נתפסו שני חשבונות בנק של העורר. לטענת המשיבה מקורם של הכספים בחשבונות הבנק שנתפסו הינם בעבירות מרמה והונאה, אשר נעברו בחו"ל, ולכן כספים אלו מהווים "רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה" לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון. על כן "רכוש אסור" הוא כקבוע בסעיף 3(א) רישא לחוק איסור הלבנת הון. בהתאם לטענתה של המשיבה, מדובר על כספים שהועברו לחשבונות הבנק בישראל מבלי שנאמר מקורם של הכספים, וכספים אלו הועברו לאחר מכן לחשבונות בנק באוסטרליה. לטענת המשיבה, אפילו העברה לעסקים לגיטימיים עלולה להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אם יוכח כי הדבר נעשה "במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו". לנוכח האמור לעיל, צו לתפיסה והקפאת חשבונות הבנק נועד לאפשר חילוט כספים בעתיד, במקרה שהחשוד יורשע בעבירות הלבנת הון, וכן מקור כספי לפיצוי נפגעי עבירה.
בעקבות תפיסת חשבונות הבנק, העורר הגיש בקשה לשחרור חשבונות הבנק והמשיבה התנגדה לבקשה וביקשה להאריך את תוקף צו תפיסת החשבונות. בקשת העורר נדחתה ובקשת המשיבה התקבלה בבית המשפט קמא, ולכן הוגש הערר בעניין דרן.
כפי שעולה מהמסמכים והטיעונים בתיק העורר ואביו הינם עורכי דין במקצועם אשר נגדם מתנהלת, משנת 2014, חקירה פלילית בדרום אפריקה בגין חשד לביצוע עבירות הונאה, מרמה, עבירות מס והלבנת הון. לפי הטענה העבירות בוצעו בין השנים 2006-2013. העורר הינו כיום תושב אוסטרליה בעל דרכון דרום אפריקאי אשר, כפי הנטען על ידי באי כוחו, בשנת 2016 יצא מגבולות דרום אפריקה לאוסטרליה מחמת איומים על חייו. כנגד העורר ואביו הוצאו צווי מעצר בינלאומיים, וביום 28.7.17 הוצא על ידי בית משפט בדרום אפריקה, צו לתפיסת נכסים בחשבונות בנק, המופנה אל הרשויות בישראל.
במקביל, מתנהלת כנגד העורר ואביו חקירה מקומית בישראל בגין חשד לביצוע עבירות של הלבנת הון.
החלטת בית משפט קמא
בית משפט קמא סקר בהחלטתו תכליות צווי התפיסה וההקפאה הניתנים בשלב החקירה ואת האינטרס הציבורי הגלום בכל אלה, אל מול זכות הקניין של בעל הרכוש התפוס והדגיש ההכרח בעריכת איזון בין הערכים המתנגשים.
בהחלטתו, נימק בית משפט קביעותיו הן בשאלת עילת התפיסה, דהיינו- הדרישה לחשד סביר לביצוע עבירה, הן בשאלת אפשרות חילוט רכוש בישראל, מקום בו ההליך העיקרי אינו צפוי להתקיים בארץ והן בשאלת המידתיות.
באשר לעילת התפיסה, בחן בית משפט קמא את הדו"ח הסודי שסומן במ/1 ואת נספחיו ומצא כי קיים חשד סביר לביצוע עבירות מרמה בדרום אפריקה ועבירות של הלבנת הון בישראל. עם זאת, קבע כי עוצמת החשד בשלב זה הינה בסיסית וראשונית בלבד, וכי הגם שקיימת אינדיקציה ראשונית לביצוע העבירות, לסכום ולתקופה ואף קיימת התאמה לכאורה בין אלו לבין המצוי בחשבונות שהוקפאו, הרי שהחקירה נמצאת בראשית דרכה. בתוך כך הורה בית משפט קמא למשיבה להחיש את קצב התקדמות החקירה על אף הקושי המובנה הכרוך בשיתוף פעולה בין מדינות זרות.
על יסוד נימוקיו אלה, האריך בית משפט קמא את תוקף צווי ההקפאה עד ליום 20.11.17.
טיעוני העורר
העורר, באמצעות באי כוחו, שהרי לא מצא להתייצב לדיון בארץ כמו גם לא המציא תצהיר לתמיכה בטיעוניו, מבסס טענותיו הן על שאלת חוקיות הצווים והסמכות לתיתם והן על שאלת הצדקתה של ההחלטה שלא לבטלם לגופה.
העורר טוען כי בית משפט קמא לא היה מוסמך ליתן צווי תפיסה והקפאה לחשבונות בנק של העורר, שהינו תושב חוץ, החשוד בעבירות של הלבנת הון שמקורן בחו"ל, היות ולא ניתן יהיה להגיש נגדו בישראל כתב אישום לפי שאינו תושב ישראל או אזרח ישראלי ואינו מצוי בארץ. לטענתו סמכות התפיסה לרבות לצורך חילוט זמני הינה לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון שעניינו בחילוט אזרחי או במסגרת בקשה לעזרה משפטית בין מדינות לפי סעיף 39 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן- "חוק עזרה משפטית בין מדינות"). על כן טען כי לא קיימת סמכות תפיסה לפי הפקודה, אלא אך לגבי מי שמצוי בישראל ובקשר לחילוט פלילי. על כן טען כי בקשת המשיבה למתן הצווים הוגשה שלא כדין והצווים ניתנו שלא בסמכות ודינם להתבטל.
העורר טוען כי טעה בית משפט קמא באשר לא הבחין בין שני המסלולים השונים לחלוט זמני, זה הקבוע בפקודה וזה הקבוע בחוק איסור הלבנת הון. כמו כן טען כי המסלול הקבוע בחוק איסור הלבנת הון אינו חל על העורר שהינו תושב חוץ ואינו אזרחי ישראלי או תושב ישראל ומרכז חייו בחו"ל, וכי על כן אינו חייב בהגשת תצהיר. על כן טען כי האפשרות לחלט באופן זמני את רכושו המצוי בישראל היא מכוח סעיף 22(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, שעניינו בחילוט רכוש בהליך אזרחי, המקנה בידי בית המשפט המחוזי סמכות להורות על חילוט רכוש של אדם החשוד בביצוע עבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק והוא אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו ועל כן לא ניתן להגיש נגדו כתב אישום, על פי בקשה שמוגשת על ידי פרקליט מחוז. על כן לטענתו, הבקשה למתן צווי התפיסה וההקפאה הוגשה שלא כדין, והצווים שניתנו ניתנו ללא סמכות.
לטענת העורר טעה בית משפט קמא באשר מצא כי חשד בסיסי וראשוני מצדיק צעד חמור של הקפאת חשבונות בנק בטרם הגשת כתב אישם וכן טעה באשר מצא כי מורכבות החקירה וניהולה בחו"ל מצדיק הקלה ברף הראייתי הנדרש. העורר טוען כי כיום מצויים אנו כארבע שנים מאז החלה החקירה ומצופה כי המשיבה תציג בסיס ראייתי ישיר ומעבר לראשוני. לטענתו, צו מעצר בינלאומי אינו מהווה ראיה לכאורה. כמו כן טען העורר כי לא רק שלא הוכחה תשתית ראייתית מספקת לביצוע "עבירת מקור" אלא שאף לא הונחה תשתית כאמור באשר לשווי הרכוש האסור.
לטענת העורר טעה בית משפט קמא באשר הטיל צו הקפאה על כל הכספים שבחשבונות הבנק ומבלי שבחן את מקור הכספים ומועדי הפקדתם ביחס לחשד הנטען ולתקופת ביצוע העבירות הנטענת, ומבלי שנתן הדעת לכספים השייכים לצד ג', תוך שהסתמך שלא כדין על טענות המשטרה. בתוך כך טען כי שווי כלל התביעות האזרחיות שהוגשו נגדו ונגד אביו מסתכם לסך של 870,000 דולר לכל היותר, שהוא גבוה פי עשרה מהיקף הכספים שנתפסו בחשבונות הבנק. כמו כן טען כי תקופת ההתיישנות בדין הזר היא 3 שנים, וכי לא צפויות תביעות נוספות בשים לב לכך כי גביית שכר הטרחה הופסקה בחודש פברואר 2014.
העורר טוען כי מקורם של כל הכספים שהועברו לחשבונות הבנק אינו בעבירות של הלבנת הון לפי שחלקם הופקדו בחשבונות הבנק בישראל בטרם מועד החשדות הנטען וחלקם הופקדו ממקור עסקי חוקי לרבות בשל עלייה בערכם של שני נכסיו באוסטרליה אותם רכש במהלך השנים 2001-2002.
בא כוח העורר טוען כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך כי הרקע לחשד לביצוע עבירת מקור הוא סכסוך אזרחי ולכל היותר משמעתי. לטענתו המשיבה לא הוכיחה "פליליות כפולה" ולא הגישה חוות דעת לעניין הדין הזר. כמו כן טען כי החשד מתייחס לשנים 2006-2013 ולא ניתנה הדעת לשאלת ההתיישנות בדין הזר ובדין הישראלי ולכל הפחות לחלוף הזמן הניכר.
לטענת העורר בית משפט קמא לא נתן דעתו לעקרון המידתיות ולא בחן חלופת תפיסה ולכל הפחות הפשרה חלקית של הכספים נוכח הנזק הכלכלי הניכר והמתמשך הנגרם לעורר.
טיעוני המשיבה
המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות. לטענת המשיבה רובו של הערר נסמך על טענות עובדתיות, אשר רובן חדשות ושלא נתמכות בתצהיר ואשר ממילא אין העורר רשאי להעלותן בשלב זה. כמו כן טוענת המשיבה כי העורר לא הגיש תצהיר בתמיכה לבקשה לביטול צווי התפיסה וההקפאה ובכך סיכל האפשרות לחקרו נגדית. לטענת המשיבה די בכך כדי להביא למחיקת הערר על הסף.
לטענת המשיבה, מציג העורר מצג שווא מטעה באשר לנסיבות העניין, וכי בניגוד גמור לנטען בערר כנגד העורר מתנהלת חקירה פלילית בגין חשדות למעשי מרמה והלבנת הון ואין מדובר בהליכים אזרחיים תמימים.
המשיבה טוענת כי דינן של טענות העורר בעניין הסמכות להוצאת צווי התפיסה וההקפאה להידחות. לטענתה, מדובר בבקשה שהוגשה כדין ובהתאם להלכת "המסלולים המקבילים". כמו כן טוענת המשיבה כי טענת העורר לפיה לא ניתן להחיל את חוק איסור הלבנת הון על תושבי חוץ אינה מעוגנת בדבר והיא בבחינת טענה בעלמא. בתוך כך טוענת המשיבה כי חוק איסור הלבנת הון הינו חוק אקסטריטוריאלי והפנתה לסעיף 2(ב) לחוק, וכי במקרה הנדון אף מדובר בעבירת פנים היות ומקצתה של עבירת הלבנת ההון בוצעה בישראל ועל כן הדין הישראלי חל עליה.
המשיבה ציינה כי החקירה הפלילית מורכבת ומסועפת ונמצאת בשלביה המוקדמים, וכי אם העורר לא יתייצב לחקירה בישראל, תשקול היא הליך של חילוט אזרחי לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון המאפשר חילוט של רכוש של אדם שאינו מצוי בישראל, אולם בשלב זה אין זו המסגרת הדיונית הרלוונטית.
באשר לרף הראייתי, טוענת המשיבה כי הניחה בפני בית משפט קמא ובית משפט זה תשתית ראייתית מוצקה בהתאם לרף הראייתי הנדרש בשלב זה ואף מעבר לכך לחשדות לביצוע עבירות מרמה והונאה, גניבה והעלמות מס בסכומים של עשרות מיליוני שקלים.
לטענת המשיבה, חומר הראיות הקיים מבסס היקף עבירות העולה על שווי התפוסים, וכי בשלב זה ממלאה היא חובתה בהערכה קרובה הנתמכת בחומר הראיות הקיים. כמו כן טענה כי שווי התביעות האזרחיות שבנימוקי הערר אינו נתמך בתצהיר ומקורו תמוהה ומופרך ואין לי ליתן לו כל משקל.
המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת העורר, בית משפט קמא נתן דעתו לעקרון המידתיות, וכי בעוד שהעורר טוען למצב כלכלי קשה טוען הוא באותה נשימה, כי הוא בעל הון משמעותי באוסטרליה ובדרום אפריקה לרבות נכסי נדל"ן. לטענת המשיבה, יש בכך להוות טיעון עובדתי חלופי המועלה לראשונה בערכאת הערעור לאחר שהערכאה הדיונית פסקה על פי הטיעון המקורי, המלמד על שימוש לרעה בהליכי משפט ועל חוסר תום לב המצדיק דחיית הערר.
דיון והכרעה
בערר בעניין דרן בית המשפט פותח בהתייחסו לכך שמדובר על עורר המתגורר באוסטרליה ומתנהלת מולו בישראל חקירה פלילית בחשד לעבירות הלבנת הון, של רכוש שמקורו בדרום אפריקה, שבגינו מתנהלת חקירה נגד העורר. צווי התפיסה וההקפאה הוטלו ביום 19.2.17 על פי המסלול הקבוע בסעיף 32(א) לפקודה אליה מפנה סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון ועל רכוש בשווי הרכוש הקשור בביצוע עבירת הלבנת הון בהן נחשד העורר.
בית המשפט רואה לנכון להדגיש כי צווי התפיסה הוצאו במסגרת החקירה הפלילית המתנהלת נגד העורר בישראל וכי אין מדובר על צוי תפיסה והקפאה שהוצאו במסגרת בקשת עזרה משפטית. קביעה מקדמית זו הינה בעלת חשיבות, מכיוון שהעורר טוען בערר כי הצווים לא הוצאו בהתאם לסעיף 39 לחוק עזרה משפטית בין מדינות. עם זאת, מאחר והמשיבה טענה ובית המשפט קיבל את טענתה כי אין מדובר על צווים שהוצאו מכוח עזרה משפטית, הרי שטענותיו של העורר בעניין זה כלל אינן רלוונטיות.
לטענת העורר צריך היה להגיש את הבקשה למתן הצו לבית המשפט המחוזי, כשהיא חתומה על ידי פרקליט מחוז, מכיוון שמדובר על צו מכוח סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, אשר עוסק בחילוט אזרחי, מכיוון שלא ניתן להגיש כתב אישום נגד העורר, אשר הינו תושב חוץ המתגורר בחו"ל. לעניין זה יש לציין שהמשיבה הבהירה כי ככל שהעורר לא יתייצב לחקירה, אכן החילוט יוסט למסלול חילוט אזרחי, בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון.
לעניין טענה זו, מתייחס בית המשפט כי בית המשפט קמא ראה לנגד עיניו את המצב הנוכחי, שבהתאם אליו מדובר בחקירה פלילית המתנהלת בדרום אפריקה, וטרם הבשילה לכדי מסקנות לעניין העמדה לדין, וכי המשך החקירה הפלילית המתנהלת בישראל תלויה, בין היתר, בתוצאות החקירה המתנהלת בדרום אפריקה. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהחקירה בישראל מתמשכת, בין היתר, מכיוון שהעורר אינו מצוי בישראל. בנסיבות האמורות לעיל, קובע בית המשפט כי טענתו של העורר, לפיה היה מקום להוציא צו בהתאם לסעיף 22(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, אינה בגדר עובדה מבוררת בשלב הנוכחי והמוקדם של החקירה הפלילית. אכן אפשר כי בסופו של יום, לא ניתן יהיה להגיש כנגד העורר כתב אישום בישראל, אלא שבכך אין כדי לגרוע מן הבסיס הראייתי המצדיק תפיסת הנכסים ושמירתם עד לבירור שאלת חילוטם, אם במסלול פלילי ואם במסלול אזרחי. על כן, קובע בית המשפט כי הוא דוחה את טענת העורר כי צווי התפיסה וההקפאה אשר ניתנו על ידי בית משפט קמא ניתנו שלא בסמכות.
כאמור, העורר טוען כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי מתקיימת תשתית ראייתית המצדיקה תפיסה והקפאה של חשבונות הבנק. לעניין זה, קובע בית המשפט, כי לאחר שעיין בדו"ח הסודי שהוגש לבית המשפט קמא, עולה כי התשתית הראייתית עומדת ברף הראייתי הנדרש הדומה, כידוע, לרף הנדרש לצורך מעצרו של אדם לצורך חקירה. ובאשר לשווי הרכוש התפוס, הרי שמטבע הדברים ולפי שמדובר בחקירה מורכבת התלויה בפעילותם של רשויות חקירה זרות והמצריכה שיתוף פעולה בינלאומי, לא ניתן לבסס הערכה מדויקת. אלא שעל פי הנסקר בדו"ח הסודי יש בידי המשיבה להניח בסיס להערכה קרובה וזהירה אודות שווי הרכוש האסור, באופן המצדיק מתן הצווים על שווי הרכוש התפוס. אכן מדובר בחשד בסיסי וראשוני, אולם על פי הראיות שהוצגו לפני אין לומר כי מדובר בחשד תיאורטי או ערטילאי או בחשד לסכסוך אזרחי, כי אם בחשד פלילי ממשי ואף מעבר לכך.
יוער כי העורר טען בעררו טענות עובדתיות שהן בבחינת טענות הגנה כנגד הראיות המבססות את החשד הסביר. אלא שטענות אלה לא נתמכו בתצהיר, משום כך, אין הן אלא בגדר טענות בעלמא. לפיכך, ברור הוא כי אין להידרש אליהן, בוודאי שלא במסגרת ערר שאינו מהווה פלטפורמה למקצה שיפורים.
זה המקום להעיר כי קיים טעם נפגם בהתנהלותו של העורר, המבקש לאחוז בחבל משני קצותיו. ובמה הדברים אמורים? על פי הצהרת בא כוחו אין בכוונת העורר לצאת את גבולות אוסטרליה על מנת להתייצב לדיונים בהליכים בעניינו וממילא אף להיחקר בגין החשדות המיוחסים לו. בנסיבות אלה, לא רשאי העורר להעלות טענות עובדתיות "בשלט רחוק" ולצפות כי יתקבלו "ככזה ראה וקדש" ויבססו את טענותיו המשפטיות. הדברים רלוונטיים הן לטענות שמעלה העורר נגד החשדות המיוחסים לו בדבר עבירות הונאה בדרום אפריקה, הן נגד החשדות המיוחסים לו בדבר עבירות הלבנת הון בישראל והיקפן, כמו גם לעניין נסיבות יציאתו מדרום אפריקה לאוסטרליה.
ע"ח 45768-06-17
לפני
כבוד השופט אברהם הימן
העורר Darren Bobroff
נגד
המשיבה משטרת ישראל
במסגרת עניין דרן דן בית המשפט בערר על החלטת בית משפט השלום, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת העורר להורות על ביטול צווי הקפאה שהוטלו על חשבונותיו בשני בנקים בישראל.
רקע דיוני ועובדתי
הפברואר 2017 בית המשפט הוציא צווי תפיסה והקפאת לחשבונות הבנק של העורר מכוח סעיפים 32, 34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 (להלן- "הפקודה") ומכוח סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס- 2000 (להלן- "חוק איסור הלבנת הון").
מכוח הצו האמור, נתפסו שני חשבונות בנק של העורר. לטענת המשיבה מקורם של הכספים בחשבונות הבנק שנתפסו הינם בעבירות מרמה והונאה, אשר נעברו בחו"ל, ולכן כספים אלו מהווים "רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה" לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון. על כן "רכוש אסור" הוא כקבוע בסעיף 3(א) רישא לחוק איסור הלבנת הון. בהתאם לטענתה של המשיבה, מדובר על כספים שהועברו לחשבונות הבנק בישראל מבלי שנאמר מקורם של הכספים, וכספים אלו הועברו לאחר מכן לחשבונות בנק באוסטרליה. לטענת המשיבה, אפילו העברה לעסקים לגיטימיים עלולה להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון אם יוכח כי הדבר נעשה "במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו". לנוכח האמור לעיל, צו לתפיסה והקפאת חשבונות הבנק נועד לאפשר חילוט כספים בעתיד, במקרה שהחשוד יורשע בעבירות הלבנת הון, וכן מקור כספי לפיצוי נפגעי עבירה.
בעקבות תפיסת חשבונות הבנק, העורר הגיש בקשה לשחרור חשבונות הבנק והמשיבה התנגדה לבקשה וביקשה להאריך את תוקף צו תפיסת החשבונות. בקשת העורר נדחתה ובקשת המשיבה התקבלה בבית המשפט קמא, ולכן הוגש הערר בעניין דרן.
כפי שעולה מהמסמכים והטיעונים בתיק העורר ואביו הינם עורכי דין במקצועם אשר נגדם מתנהלת, משנת 2014, חקירה פלילית בדרום אפריקה בגין חשד לביצוע עבירות הונאה, מרמה, עבירות מס והלבנת הון. לפי הטענה העבירות בוצעו בין השנים 2006-2013. העורר הינו כיום תושב אוסטרליה בעל דרכון דרום אפריקאי אשר, כפי הנטען על ידי באי כוחו, בשנת 2016 יצא מגבולות דרום אפריקה לאוסטרליה מחמת איומים על חייו. כנגד העורר ואביו הוצאו צווי מעצר בינלאומיים, וביום 28.7.17 הוצא על ידי בית משפט בדרום אפריקה, צו לתפיסת נכסים בחשבונות בנק, המופנה אל הרשויות בישראל.
במקביל, מתנהלת כנגד העורר ואביו חקירה מקומית בישראל בגין חשד לביצוע עבירות של הלבנת הון.
החלטת בית משפט קמא
בהחלטתו, נימק בית משפט קביעותיו הן בשאלת עילת התפיסה, דהיינו- הדרישה לחשד סביר לביצוע עבירה, הן בשאלת אפשרות חילוט רכוש בישראל, מקום בו ההליך העיקרי אינו צפוי להתקיים בארץ והן בשאלת המידתיות.
באשר לעילת התפיסה, בחן בית משפט קמא את הדו"ח הסודי שסומן במ/1 ואת נספחיו ומצא כי קיים חשד סביר לביצוע עבירות מרמה בדרום אפריקה ועבירות של הלבנת הון בישראל. עם זאת, קבע כי עוצמת החשד בשלב זה הינה בסיסית וראשונית בלבד, וכי הגם שקיימת אינדיקציה ראשונית לביצוע העבירות, לסכום ולתקופה ואף קיימת התאמה לכאורה בין אלו לבין המצוי בחשבונות שהוקפאו, הרי שהחקירה נמצאת בראשית דרכה. בתוך כך הורה בית משפט קמא למשיבה להחיש את קצב התקדמות החקירה על אף הקושי המובנה הכרוך בשיתוף פעולה בין מדינות זרות.
באשר לשאלת אפשרות חילוט של רכוש בישראל אשר צפוי להיות רלוונטי להליך פלילי זר, קבע בית משפט קמא כי לנוכח האמור בצ"א (מחוזי י-ם) 52922-08-10 מדינת ישראל נ' ברקוביץ (ניתן ביום 12.11.13) הרי שחילוט כאמור, אפשרי בתנאים מסוימים, אלא שבשלב זה מוקדם לקבוע האם בסופו של יום יתקיימו נסיבות שיאפשרו חילוט מסוג זה: בין בהליך אזרחי ובין אם בהליך פלילי שיתנהל בישראל, ויש להמתין אם יוגש כתב אישום ובאיזו מדינה.
באשר לאפשרות לצמצם את תחולת הצו, קבע בית משפט קמא כי לא הונח נימוק מניח את הדעת שיש בו לתמוך בטענה בדבר מצבו הכלכלי של העורר והנזק שנגרם לו בשל הקפאת חשבונות הבנק. כמו כן נקבע כי לא ניתן הסבר לשימוש שנעשה ב-8 מיליון ₪ שהוצאו מן הארץ בשנת 2016 קודם להקפאת החשבונות, וכי עיון בתדפיסי חשבונות הבנק מעלה כי לא נעשה בהם שימוש שוטף לצורך ניהול משק בית ואף בכך יש כדי לשלול הטענה כי הקפאת החשבונות מסבים לעורר נזק בלתי מידתי.
על יסוד נימוקיו אלה, האריך בית משפט קמא את תוקף צווי ההקפאה עד ליום 20.11.17.
טיעוני העורר
העורר, באמצעות באי כוחו, שהרי לא מצא להתייצב לדיון בארץ כמו גם לא המציא תצהיר לתמיכה בטיעוניו, מבסס טענותיו הן על שאלת חוקיות הצווים והסמכות לתיתם והן על שאלת הצדקתה של ההחלטה שלא לבטלם לגופה.
העורר טוען כי בית משפט קמא לא היה מוסמך ליתן צווי תפיסה והקפאה לחשבונות בנק של העורר, שהינו תושב חוץ, החשוד בעבירות של הלבנת הון שמקורן בחו"ל, היות ולא ניתן יהיה להגיש נגדו בישראל כתב אישום לפי שאינו תושב ישראל או אזרח ישראלי ואינו מצוי בארץ. לטענתו סמכות התפיסה לרבות לצורך חילוט זמני הינה לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון שעניינו בחילוט אזרחי או במסגרת בקשה לעזרה משפטית בין מדינות לפי סעיף 39 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח-1998 (להלן- "חוק עזרה משפטית בין מדינות"). על כן טען כי לא קיימת סמכות תפיסה לפי הפקודה, אלא אך לגבי מי שמצוי בישראל ובקשר לחילוט פלילי. על כן טען כי בקשת המשיבה למתן הצווים הוגשה שלא כדין והצווים ניתנו שלא בסמכות ודינם להתבטל.
העורר טוען כי טעה בית משפט קמא באשר לא הבחין בין שני המסלולים השונים לחלוט זמני, זה הקבוע בפקודה וזה הקבוע בחוק איסור הלבנת הון. כמו כן טען כי המסלול הקבוע בחוק איסור הלבנת הון אינו חל על העורר שהינו תושב חוץ ואינו אזרחי ישראלי או תושב ישראל ומרכז חייו בחו"ל, וכי על כן אינו חייב בהגשת תצהיר. על כן טען כי האפשרות לחלט באופן זמני את רכושו המצוי בישראל היא מכוח סעיף 22(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, שעניינו בחילוט רכוש בהליך אזרחי, המקנה בידי בית המשפט המחוזי סמכות להורות על חילוט רכוש של אדם החשוד בביצוע עבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק והוא אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו ועל כן לא ניתן להגיש נגדו כתב אישום, על פי בקשה שמוגשת על ידי פרקליט מחוז. על כן לטענתו, הבקשה למתן צווי התפיסה וההקפאה הוגשה שלא כדין, והצווים שניתנו ניתנו ללא סמכות.
כמו כן טען כי לא הוגשה בקשה לעזרה משפטית מצד המדינה הזרה לפי סעיף 38 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, וכי על כן לא היה מקום ליתן הצווים מלכתחילה באשר מדובר בחקירה בינלאומית בדרום אפריקה.
העורר טוען כי מדובר בפגמים מהותיים המצדיקים את ביטול צווי התפיסה וההקפאה.
לטענת העורר נפלו שגיאות בהחלטת בית משפט משום העדר תשתית ראייתית להצדקת התפיסה, בהיותה נוגדת את חזקת החפות וזכות הקניין, בהעדר אבחנה בין מקור הכספים ומועד הפקדתם, ובשל הפגיעה המידתית ומשלא נבחנה חלופת תפיסה.
לטענת העורר לא מתקיים חשד סביר לכך כי הכספים המצויים בחשבונות הבנק שבבעלותו בישראל קשורים לעבירות בגינם נחשד הוא בדרום אפריקה ובישראל לפי שהחשבון בבנק דיסקונט נפתח כבר בשנת 1982 והחשבון בבנק מזרחי נפתח בחודש אוגוסט 2015 ואליו הועברו כספים שהיו קיימים בחשבונות בבנק לאומי שנפתחו בראשית שנות ה-90 ואשר היו שייכים לעורר ולבני משפחתו.
לטענת העורר החשד המיוחס לו בדרום אפריקה הינו על רקע טענות לגביית שכר טרחה בתיקי נזיקין בהם ייצג משרדו של העורר, בעקבותיהן נפתחו הליכים אזרחיים ומשמעתיים בלבד, ולא הליכים פליליים. העורר מכחיש את העבירות המיוחסות לו וטוען כי אין מדובר בכספים שהתקבלו על ידו שלא כדין אלא בכספים שהופקדו על ידו לחשבונות בנק בישראל כדין ובגלוי ומקורם כדין. כמו כן טען כי הנאמן שמונה לניהול משרדם של העורר ואביו בדרום אפריקה דיווח לבית המשפט שם כי לא מצא כל דופי בהתנהלות העורר ומשרדו ולא מצא כי מי מהלקוחות רומה. כמו כן נטען כי הרשויות בדרום אפריקה חזרו בהן מכתב אישום שהוגש כנגד השותף השלישי במשרדם של העורר ואביו ומהליכים כנגד אמו של העורר.
העורר טוען עוד כי במסגרת החקירה בדרום אפריקה לא נתפסו ולא הוקפאו חשבונות בנק השייכים לו והמתנהלים בדרום אפריקה ובאוסטרליה, וכי אף לאחרונה קיבל החזר מס מרשויות המס בדרום אפריקה אשר לא חולטו.
לטענת העורר טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי אין מחלוקת שהעורר נמלט מדרום אפריקה, ולטענתו לא הוכח כי ידע על החקירה ויציאתו מגבולות דרום אפריקה נעשתה בשל חשש לחייו ולא משום החקירה.לטענת העורר נפלו שגיאות בהחלטת בית משפט משום העדר תשתית ראייתית להצדקת התפיסה, בהיותה נוגדת את חזקת החפות וזכות הקניין, בהעדר אבחנה בין מקור הכספים ומועד הפקדתם, ובשל הפגיעה המידתית ומשלא נבחנה חלופת תפיסה.
לטענת העורר לא מתקיים חשד סביר לכך כי הכספים המצויים בחשבונות הבנק שבבעלותו בישראל קשורים לעבירות בגינם נחשד הוא בדרום אפריקה ובישראל לפי שהחשבון בבנק דיסקונט נפתח כבר בשנת 1982 והחשבון בבנק מזרחי נפתח בחודש אוגוסט 2015 ואליו הועברו כספים שהיו קיימים בחשבונות בבנק לאומי שנפתחו בראשית שנות ה-90 ואשר היו שייכים לעורר ולבני משפחתו.
לטענת העורר החשד המיוחס לו בדרום אפריקה הינו על רקע טענות לגביית שכר טרחה בתיקי נזיקין בהם ייצג משרדו של העורר, בעקבותיהן נפתחו הליכים אזרחיים ומשמעתיים בלבד, ולא הליכים פליליים. העורר מכחיש את העבירות המיוחסות לו וטוען כי אין מדובר בכספים שהתקבלו על ידו שלא כדין אלא בכספים שהופקדו על ידו לחשבונות בנק בישראל כדין ובגלוי ומקורם כדין. כמו כן טען כי הנאמן שמונה לניהול משרדם של העורר ואביו בדרום אפריקה דיווח לבית המשפט שם כי לא מצא כל דופי בהתנהלות העורר ומשרדו ולא מצא כי מי מהלקוחות רומה. כמו כן נטען כי הרשויות בדרום אפריקה חזרו בהן מכתב אישום שהוגש כנגד השותף השלישי במשרדם של העורר ואביו ומהליכים כנגד אמו של העורר.
העורר טוען עוד כי במסגרת החקירה בדרום אפריקה לא נתפסו ולא הוקפאו חשבונות בנק השייכים לו והמתנהלים בדרום אפריקה ובאוסטרליה, וכי אף לאחרונה קיבל החזר מס מרשויות המס בדרום אפריקה אשר לא חולטו.
לטענת העורר טעה בית משפט קמא באשר מצא כי חשד בסיסי וראשוני מצדיק צעד חמור של הקפאת חשבונות בנק בטרם הגשת כתב אישם וכן טעה באשר מצא כי מורכבות החקירה וניהולה בחו"ל מצדיק הקלה ברף הראייתי הנדרש. העורר טוען כי כיום מצויים אנו כארבע שנים מאז החלה החקירה ומצופה כי המשיבה תציג בסיס ראייתי ישיר ומעבר לראשוני. לטענתו, צו מעצר בינלאומי אינו מהווה ראיה לכאורה. כמו כן טען העורר כי לא רק שלא הוכחה תשתית ראייתית מספקת לביצוע "עבירת מקור" אלא שאף לא הונחה תשתית כאמור באשר לשווי הרכוש האסור.
לטענת העורר טעה בית משפט קמא באשר הטיל צו הקפאה על כל הכספים שבחשבונות הבנק ומבלי שבחן את מקור הכספים ומועדי הפקדתם ביחס לחשד הנטען ולתקופת ביצוע העבירות הנטענת, ומבלי שנתן הדעת לכספים השייכים לצד ג', תוך שהסתמך שלא כדין על טענות המשטרה. בתוך כך טען כי שווי כלל התביעות האזרחיות שהוגשו נגדו ונגד אביו מסתכם לסך של 870,000 דולר לכל היותר, שהוא גבוה פי עשרה מהיקף הכספים שנתפסו בחשבונות הבנק. כמו כן טען כי תקופת ההתיישנות בדין הזר היא 3 שנים, וכי לא צפויות תביעות נוספות בשים לב לכך כי גביית שכר הטרחה הופסקה בחודש פברואר 2014.
העורר טוען כי מקורם של כל הכספים שהועברו לחשבונות הבנק אינו בעבירות של הלבנת הון לפי שחלקם הופקדו בחשבונות הבנק בישראל בטרם מועד החשדות הנטען וחלקם הופקדו ממקור עסקי חוקי לרבות בשל עלייה בערכם של שני נכסיו באוסטרליה אותם רכש במהלך השנים 2001-2002.
בא כוח העורר טוען כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך כי הרקע לחשד לביצוע עבירת מקור הוא סכסוך אזרחי ולכל היותר משמעתי. לטענתו המשיבה לא הוכיחה "פליליות כפולה" ולא הגישה חוות דעת לעניין הדין הזר. כמו כן טען כי החשד מתייחס לשנים 2006-2013 ולא ניתנה הדעת לשאלת ההתיישנות בדין הזר ובדין הישראלי ולכל הפחות לחלוף הזמן הניכר.
לטענת העורר בית משפט קמא לא נתן דעתו לעקרון המידתיות ולא בחן חלופת תפיסה ולכל הפחות הפשרה חלקית של הכספים נוכח הנזק הכלכלי הניכר והמתמשך הנגרם לעורר.
המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות. לטענת המשיבה רובו של הערר נסמך על טענות עובדתיות, אשר רובן חדשות ושלא נתמכות בתצהיר ואשר ממילא אין העורר רשאי להעלותן בשלב זה. כמו כן טוענת המשיבה כי העורר לא הגיש תצהיר בתמיכה לבקשה לביטול צווי התפיסה וההקפאה ובכך סיכל האפשרות לחקרו נגדית. לטענת המשיבה די בכך כדי להביא למחיקת הערר על הסף.
לטענת המשיבה, מציג העורר מצג שווא מטעה באשר לנסיבות העניין, וכי בניגוד גמור לנטען בערר כנגד העורר מתנהלת חקירה פלילית בגין חשדות למעשי מרמה והלבנת הון ואין מדובר בהליכים אזרחיים תמימים.
המשיבה טוענת כי דינן של טענות העורר בעניין הסמכות להוצאת צווי התפיסה וההקפאה להידחות. לטענתה, מדובר בבקשה שהוגשה כדין ובהתאם להלכת "המסלולים המקבילים". כמו כן טוענת המשיבה כי טענת העורר לפיה לא ניתן להחיל את חוק איסור הלבנת הון על תושבי חוץ אינה מעוגנת בדבר והיא בבחינת טענה בעלמא. בתוך כך טוענת המשיבה כי חוק איסור הלבנת הון הינו חוק אקסטריטוריאלי והפנתה לסעיף 2(ב) לחוק, וכי במקרה הנדון אף מדובר בעבירת פנים היות ומקצתה של עבירת הלבנת ההון בוצעה בישראל ועל כן הדין הישראלי חל עליה.
המשיבה ציינה כי החקירה הפלילית מורכבת ומסועפת ונמצאת בשלביה המוקדמים, וכי אם העורר לא יתייצב לחקירה בישראל, תשקול היא הליך של חילוט אזרחי לפי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון המאפשר חילוט של רכוש של אדם שאינו מצוי בישראל, אולם בשלב זה אין זו המסגרת הדיונית הרלוונטית.
באשר לרף הראייתי, טוענת המשיבה כי הניחה בפני בית משפט קמא ובית משפט זה תשתית ראייתית מוצקה בהתאם לרף הראייתי הנדרש בשלב זה ואף מעבר לכך לחשדות לביצוע עבירות מרמה והונאה, גניבה והעלמות מס בסכומים של עשרות מיליוני שקלים.
לטענת המשיבה, חומר הראיות הקיים מבסס היקף עבירות העולה על שווי התפוסים, וכי בשלב זה ממלאה היא חובתה בהערכה קרובה הנתמכת בחומר הראיות הקיים. כמו כן טענה כי שווי התביעות האזרחיות שבנימוקי הערר אינו נתמך בתצהיר ומקורו תמוהה ומופרך ואין לי ליתן לו כל משקל.
המשיבה טוענת כי בניגוד לטענת העורר, בית משפט קמא נתן דעתו לעקרון המידתיות, וכי בעוד שהעורר טוען למצב כלכלי קשה טוען הוא באותה נשימה, כי הוא בעל הון משמעותי באוסטרליה ובדרום אפריקה לרבות נכסי נדל"ן. לטענת המשיבה, יש בכך להוות טיעון עובדתי חלופי המועלה לראשונה בערכאת הערעור לאחר שהערכאה הדיונית פסקה על פי הטיעון המקורי, המלמד על שימוש לרעה בהליכי משפט ועל חוסר תום לב המצדיק דחיית הערר.
דיון והכרעה
בערר בעניין דרן בית המשפט פותח בהתייחסו לכך שמדובר על עורר המתגורר באוסטרליה ומתנהלת מולו בישראל חקירה פלילית בחשד לעבירות הלבנת הון, של רכוש שמקורו בדרום אפריקה, שבגינו מתנהלת חקירה נגד העורר. צווי התפיסה וההקפאה הוטלו ביום 19.2.17 על פי המסלול הקבוע בסעיף 32(א) לפקודה אליה מפנה סעיף 26(א) לחוק איסור הלבנת הון ועל רכוש בשווי הרכוש הקשור בביצוע עבירת הלבנת הון בהן נחשד העורר.
בית המשפט רואה לנכון להדגיש כי צווי התפיסה הוצאו במסגרת החקירה הפלילית המתנהלת נגד העורר בישראל וכי אין מדובר על צוי תפיסה והקפאה שהוצאו במסגרת בקשת עזרה משפטית. קביעה מקדמית זו הינה בעלת חשיבות, מכיוון שהעורר טוען בערר כי הצווים לא הוצאו בהתאם לסעיף 39 לחוק עזרה משפטית בין מדינות. עם זאת, מאחר והמשיבה טענה ובית המשפט קיבל את טענתה כי אין מדובר על צווים שהוצאו מכוח עזרה משפטית, הרי שטענותיו של העורר בעניין זה כלל אינן רלוונטיות.
לטענת העורר צריך היה להגיש את הבקשה למתן הצו לבית המשפט המחוזי, כשהיא חתומה על ידי פרקליט מחוז, מכיוון שמדובר על צו מכוח סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, אשר עוסק בחילוט אזרחי, מכיוון שלא ניתן להגיש כתב אישום נגד העורר, אשר הינו תושב חוץ המתגורר בחו"ל. לעניין זה יש לציין שהמשיבה הבהירה כי ככל שהעורר לא יתייצב לחקירה, אכן החילוט יוסט למסלול חילוט אזרחי, בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון.
לעניין טענה זו, מתייחס בית המשפט כי בית המשפט קמא ראה לנגד עיניו את המצב הנוכחי, שבהתאם אליו מדובר בחקירה פלילית המתנהלת בדרום אפריקה, וטרם הבשילה לכדי מסקנות לעניין העמדה לדין, וכי המשך החקירה הפלילית המתנהלת בישראל תלויה, בין היתר, בתוצאות החקירה המתנהלת בדרום אפריקה. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהחקירה בישראל מתמשכת, בין היתר, מכיוון שהעורר אינו מצוי בישראל. בנסיבות האמורות לעיל, קובע בית המשפט כי טענתו של העורר, לפיה היה מקום להוציא צו בהתאם לסעיף 22(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון, אינה בגדר עובדה מבוררת בשלב הנוכחי והמוקדם של החקירה הפלילית. אכן אפשר כי בסופו של יום, לא ניתן יהיה להגיש כנגד העורר כתב אישום בישראל, אלא שבכך אין כדי לגרוע מן הבסיס הראייתי המצדיק תפיסת הנכסים ושמירתם עד לבירור שאלת חילוטם, אם במסלול פלילי ואם במסלול אזרחי. על כן, קובע בית המשפט כי הוא דוחה את טענת העורר כי צווי התפיסה וההקפאה אשר ניתנו על ידי בית משפט קמא ניתנו שלא בסמכות.
כאמור, העורר טוען כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי מתקיימת תשתית ראייתית המצדיקה תפיסה והקפאה של חשבונות הבנק. לעניין זה, קובע בית המשפט, כי לאחר שעיין בדו"ח הסודי שהוגש לבית המשפט קמא, עולה כי התשתית הראייתית עומדת ברף הראייתי הנדרש הדומה, כידוע, לרף הנדרש לצורך מעצרו של אדם לצורך חקירה. ובאשר לשווי הרכוש התפוס, הרי שמטבע הדברים ולפי שמדובר בחקירה מורכבת התלויה בפעילותם של רשויות חקירה זרות והמצריכה שיתוף פעולה בינלאומי, לא ניתן לבסס הערכה מדויקת. אלא שעל פי הנסקר בדו"ח הסודי יש בידי המשיבה להניח בסיס להערכה קרובה וזהירה אודות שווי הרכוש האסור, באופן המצדיק מתן הצווים על שווי הרכוש התפוס. אכן מדובר בחשד בסיסי וראשוני, אולם על פי הראיות שהוצגו לפני אין לומר כי מדובר בחשד תיאורטי או ערטילאי או בחשד לסכסוך אזרחי, כי אם בחשד פלילי ממשי ואף מעבר לכך.
זה המקום להעיר כי קיים טעם נפגם בהתנהלותו של העורר, המבקש לאחוז בחבל משני קצותיו. ובמה הדברים אמורים? על פי הצהרת בא כוחו אין בכוונת העורר לצאת את גבולות אוסטרליה על מנת להתייצב לדיונים בהליכים בעניינו וממילא אף להיחקר בגין החשדות המיוחסים לו. בנסיבות אלה, לא רשאי העורר להעלות טענות עובדתיות "בשלט רחוק" ולצפות כי יתקבלו "ככזה ראה וקדש" ויבססו את טענותיו המשפטיות. הדברים רלוונטיים הן לטענות שמעלה העורר נגד החשדות המיוחסים לו בדבר עבירות הונאה בדרום אפריקה, הן נגד החשדות המיוחסים לו בדבר עבירות הלבנת הון בישראל והיקפן, כמו גם לעניין נסיבות יציאתו מדרום אפריקה לאוסטרליה.
העורר אף מלין על כך כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לעקרון המידתיות אלא שטעות בידו. בית משפט קמא נדרש לבקשת העורר לצמצם את היקף הצווים ולשחרר כספים לטובת מחייתו והמשך התנהלותו הכלכלית, אלא שמצא כי טענה זו לא הוכחה כדבעי וכי פעולות שנעשו בכספים שוללות הטענה לנזק בלתי מידתי. בהקשר זה, וכפי שטענה המשיבה, ראוי להפנות לסעיף 6 בעמוד 5 לערר בו טוען העורר כי בבעלותו "נכסים בשווי מיליוני דולרים, הן באוסטרליה והן בדרום אפריקה (לרבות נכסי מקרקרעין)", והדברים מדברים בעד עצמם.
לאור האמור לעיל, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט מביאה לידי ביטוי באופן ראוי ונכון את האיזון בין ההגנה על זכות הקניין בין הרצון להגן על זכות הקניין של העורר לבין האינטרס הציבורי במיצוי החקירה ובהבטחת האפשרות לחילוט הרכוש, ככל שיימצא כי הוא בבחינת "רכוש אסור", וכן דוחה את הערעור.
לאור האמור לעיל, בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט מביאה לידי ביטוי באופן ראוי ונכון את האיזון בין ההגנה על זכות הקניין בין הרצון להגן על זכות הקניין של העורר לבין האינטרס הציבורי במיצוי החקירה ובהבטחת האפשרות לחילוט הרכוש, ככל שיימצא כי הוא בבחינת "רכוש אסור", וכן דוחה את הערעור.
