1. חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ
2. בדיע טנוס
3. סמיר עוואד
4. אחמד עפיפי
נגד
מועין ח'ורי, עו"ד
החלטה
רקע עובדתי
1. בתיק אזרחי 509/93 של בית-משפט זה הגישו ביום 28.11.1993 התובעים (שם), שהם מבני העדה היוונית אותודוכסית (להלן – העדה), תביעה כנגד הפטריארך והפטריארכיה של העדה (הנתבעים 1 ו2- שם) כנגד חברת ארמון ההגמון (קאסר אל מוטראן) בע"מ (הנתבע 3 שם התובעת 1 כאן). התביעה שם היא, בין היתר, לסעד הצהרתי לביטול החוזה בין הנתבעים 1 ו2- לנתבעת 3 (שם) לעניין קרקע בנצרת חלקה 16557/1. טענת התובעים היא, כי הנתבעים 1 ו2- הינם נאמנים לטובת העדה בין השאר לגבי המקרקעין הנ"ל נושא התביעה. הנתבעים 1 ו2- נתבקשו לחשוף פרטים אודות המערכת הפיננסית והארגון אותו הם מנהלים. התובעים טענו, כי הנתבעים 1 ו2- הפרו את חובת הנאמנות שלהם ועתרו לסעדים המתחייבים מאותה הפרה נטענת. הנתבעים הכחישו את טענת הנאמנות, כפי שנטענה כלפיהם. בהחלטת ביניים של הרכב אחר של בית-משפט זה מיום 26.1.1994 הוחלט, שהנתבעת 2, הרשומה במרשם המקרקעין כבעלים של החלקה והנתבע 1 העומד בראשה, מחזיקים בה כנאמנים בעבור בני העדה. עוד אמר שם בית-המשפט, כי הנאמנות הינה לטובת כלל בני העדה בישראל: המ' (נצ') 1212/93, 1241 ורור ואח' נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי ואח' [9], בעמ' 62, 73. מדובר, כמובן, בהחלטת ביניים, שאין בה כדי לחייב את בית-המשפט בהליך העיקרי.
ביום 3.5.1994 החליט שופט בית-המשפט העליון לדחות בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים הנ"ל "מבלי לחוות כל דעה מוגמרת לגבי השאלה אם במקרה דנן נוצרה נאמנות לטובת מאן דהוא אם לאו" (סעיף 3, שם). עוד צוין: "...שאין בהחלטה זו משום קביעה כלשהי היכולה לחסום את הדרך לבית המשפט המחוזי לקבוע כל מימצא על פי ראיות מלאות בגדר התיק העיקרי" (רע"א 722/94, 807 הפטריארך היווני האורתודוכסי נ' ורור ואח' [1]).
בהליכים בתובענה הנ"ל, לרבות אלה שהתנהלו בבית-המשפט העליון יוצגו התובעים בתיק 509/93 על-ידי עורך-דין מועין ח'ורי, הנתבע בתיק הנוכחי.
ביום 18.12.1996 הרשיתי תיקון התביעה על-ידי הוספת טענה, שניתן ללמוד על הפרת חובות הנאמנות הנטענות גם מהסכם, שנחתם בין הנתבעת 3 שם, לבין חברת אפריקה-ישראל בע"מ. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 23.12.1996 וכתבי הגנה מתוקנים מטעם הנתבעים 1 ו2- ומטעם הנתבעת 3 הוגשו בתאריכים 20.4.1997 ו24.4.1997-.
בשלב זה טרם הסתיימו הליכי הביניים בתיק 509/93, מכיוון שכך טרם נשמעו בו ראיות.
המכתבים
2. לאחר מתן החלטת הביניים ביום 26.1.1994 כתב בא-כוח התובעים שם עורך-דין מועין ח'ורי שורה של מכתבים בהם היפנה שימת הלב להחלטת הביניים תוך שהוא מדגיש את המסקנות המתבקשות, לדעתו, מהחלטה. ביום 7.2.1994 נשלחו מכתבים אל בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק הפועלים בע"מ, בנק טפחות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (בכל המקרים לסניף בנצרת). נוסף לבנקים אלה נשלח מכתב למשביר לצרכן ביום 11.4.1994.
בשל חשיבותם של מסמכים אלה להליך הנוכחי אצטט אותם להלן:
במכתב מיום 7.2.1994 נאמר:
"הנדון: התראה לפני נסיון מישכון או שיעבוד גוש 16557 חלקה 1 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמונטראן) בע"מ
מכתבנו מיום 22.11.93 אליכם לא זכה להתייחסות הגם שנציג מטעם חברת ארמון ההגמון בע"מ הודיע בבית-המשפט כי אתם קבלתם את המכתבים הנ"ל.
בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, תיק המ' 1212/93 רובצת על החלקה הנ"ל נאמנות וכי ענין זה יזכה עוד לטיפול והתיחסות מטעם הנהנים כך שכל פעולה שתעשה על ידכם עם מי מאלה הטוענים לזכויות קומבינציה או חכירה תעשה על אחריותכם הבלעדית ובמודעותכם למגבלה הקיימת.
להבהרת עניין עלי להדגיש בפניכם כי כבר הוחלט כי הפטריארך אינו בעלים של החלקה אלא רק נאמן, מכל מקום שיהיה ידוע וברור לכם פעולותיו של הפטריארך נעשות שלא על דעת הנהנים, ללא תיאום אתם ואף מבלי להביא כלל את מטרת הנאמנות וטובת הנהנים לנגד עיני הפטריארך שהתכחש עד כה לנאמנות ולמגבלה הקיימת ברישום הזכויות.
אוסיף ואדגיש כי בהתאם להחלטת בית המשפט חרף היות הפטריארך רשום כבעלים של הנכס בנדון, הכי שהוא אינו בעלים כלל אלא מחזיק בה כנאמן עבור בני העדה היוונית אורתודוקסית, בנסיבות אלה לא תשמע מפיכם טענה בדבר תום לב לגבי כל נסיון לרישום הערה, פעולה או עיסקה כלשהי על החלקה בנדון.
מצ"ב עותק ממכתבנו מיום 21.11.93 ו22.11.93-.
לטיפולכם תגובתכם אוסיף ואמתין".
במכתב מיום 11.4.94 נכתב:
"הנדון: התראה לפני נסיון לביצוע עיסקה, קומבינציה, מישכון או שיעבוד, גוש 16557 חלקה 1, חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת בשם מרשנו, חלקה 1, חברה ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת. בשם מרשנו, חלק נכבד מבני העדה היווני אורתודוקסית בנצרת ובישראל נבקש לפנות אליכם כדלקמן:
נודע למרשנו כי קבוצת ארמון ההגמון או מי מטעמם לרבות ה"ה סמיר עוואד, בדיע טנוס, או סמיר אבו נסאר או ה"ה עפיפי, או הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית או מי מכוחם או מטעמם מנסים לנהל משא ומתן עמכם לשם קשירת עסקה על החלקה בנדון או על חלק כלשהו ממנה וזאת בטענה כי הם בעלים או בעלי זכויות חכירה או זכויות אחרות לפי הסכם המוחזק על ידם, ואולם לא כך הם פני הדברים, ומצג יבש זה של דברים הינו עם כל הכבוד מטעה ומוטעה.
כל הנ"ל וכן החברה בנדון לרבות הפטריארך מודעים לעובדה כי העדה היוונית אורתודוקסית הינה נהנית ובעל זכויות בחלקה הנ"ל וזאת הן לפי חוק הנאמנות והן בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (בת.א. 509/93, המ' 1212/93) על החלטה זו הגישו כל הנ"ל הן החברה והן הפטריארכיה ערעור לבית-המשפט העליון (מצ"ב עותק ההחלטה).
חרף מודעות הפטריארך וכן חרף מודעות קבוצת ארמון ההגמון למגבלה הקיימת על הבעלות בחלקה על ההסכם בו הם מחזיקים וכן לנאמנות הרובצת על הבעלות ולסכסוך הקיים בין העדה לבין הפטריארך (ראה את ההחלטה הנ"ל המצ"ב) וכן חרף מודעותם לעובדה כי לאחר חתימת ההסכם עם הפטריארך, ניתנה ההחלטה הנ"ל לפיה הבעלות והזכויות האמורות הינן מסוייגות וכפופות לזכויות הנהנים שהם העדה היוונית אורתודוקסית בארץ מנסים כל אלה לנהל מו"מ, בחוסר תום לב ואולי אף מבלי לתדע את הגורמים עמם הם מנהלים מו"מ למגבלות האמורות ומשום כך באה פנייתנו זו.
מכתבנו זה בא כדי להזכירכם ולהזהיר אותכם, בטרם תכנסו להתחייבות או לעסקה כלשהי, כי קיים סכסוך משפטי בנוגע לחלקה בנדון סכסוך זה מתנהל במסגרת התיק הנ"ל בין חלק ניכר מהעדה היוונית אורתודוקסית בארץ ישראל לבין הפטריארך, הפטריארכיה וקבוצת ארמון ההגמון, במסגרת סכסוך זה מתבקש בית המשפט לבטל את הנאמנות, לפטר ולסלק את הנאמן מתפקידו (הפטריארך), להכריז כי העדה הינה הנהנית בנאמנות והזכאית במקרקעין שבנדון.
בנסיבות אלה לאור ההחלטה הנ"ל לפיה חרף היות הפטריארך רשום כבעלים של החלקה בנדון כך שאין הפטריארך בעלים ככל אלא הוא רשום ומחזיק בחלקה בנאמנות עבור בני העדה היוונית אורתודוקסית ולכן לא תשמע מפיכם בעתיד טענה לפיה לא ידעתם אודות מצב הדברים האמור.
אשר על כן נבקש להודיעכם בזה כי אם הינכם מנהלים מו"מ כלשהו בנוגע לקרקע שבנדון הרי שמתן פסק דין בעתיד המאשר את החלטה הנ"ל עשוי לסכל כל זכות לה תטענו בעתיד במיוחד כשהעדה היוונית אורתודוקסית מתנגד לעסקה או להתחייבות כלשהי וכן כשהעדה זקוקה מידית לחלקה לשם פתרון בעיות דיור, איכלוס, חינוך, ספורט ותרבות וכל בעיה אחרת הנעוצה בפיתוח החלקה על ידי העדה היוונית אורתודוקסית, לשם פתרון מצוקותיה ומצוקות העיר בכלל.
לבסוף ובכדי למנוע אי אלו אי הבנות בעתיד הרי שמכתבנו זה בא גם בכדי לשלול טענת תום לב או טענת אי ידיעת מצב בנוגע לתסבוכת הקיימת במערך היחסים ובחלקה המתוארים לעיל, מאידך אם קיימת מחלקה אחרת העלולה להסתבך במשא ומתן ממנו עלולים להיווצר בעיות ותביעות הרי שעליכם במודעותכם לאמור להביא בפניהם את הדברים האמורים יחד עם ההחלטה הנ"ל.
לטיפולכם ותגובתכם נמתין, כשם שאבקשכם להודיענו בהקדם האפשרי את שם היועץ המשפטי המטפל בעסקות כגון דא מטעם המשביר".
תביעת לשון הרע ראשונה
3. מכתבים אלה, ששלח בא-כוח התובעים בתיק 509/93, העלו את חמתם של הנתבעת 3 באותו תיק ובעלי מניותיה. אלה הגישו, לכן, ביום 16.6.1994 תביעה בתיק אזרחי 281/94 נגד עורך-דין מועין ח'ורי וכנגד מי שהיו התובעים בתיק 509/93. תביעה זו באה אחרי שבא-כוח התובעים דרש מבעלי-הדין שכנגד לחזור בהם מהטענות במכתבים האמורים. בתביעה נטען כי במכתבים יש משום עוולות לפי סעיפים 56 סיפה (תרמית), 58 (שקר מפגיע), 35 (רשלנות) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כן נטען שיש במכתבים הנ"ל משום "לשון הרע" כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965-.
4. ביום 13.4.1995 התייצבו בעלי-הדין בתיק 281/94 ובעקבות הצעה שנדונה בישיבה קודמת, הגיעו להסדר מוסכם שזו לשונו:
"א. בתוך 10 ימים מהיום יישלח עו"ד מועין חורי (הנתבע 1), בשמו ובשם כל יתר הנתבעים, מכתבים לכל אחד מהמכותבים אליהם נשלחו מכתבים קודמים על ידיו (שהעתקיהם צורפו לכתב התביעה) ובו יודיע לנמנעים על ביטול מכתביו הקודמים.
ב. בהנחה שהנתבעים יקיימו חיוביהם לפי כתב זה מבטלים בזאת התובעים את תביעתם הנוכחית.
ג. מוסכם על הצדדים, כי פניות נוספות מצידם בעתיד לצדדים שלישיים בקשר להליכים התלויים ועומדים בתיק אזרחי 509/93 הנ"ל לא תעשינה אלא בהתאם להוראות דין".
להסדר המוסכם האמור ניתן תוקף של פסק-דין ובכך הסתיימו ההליכים בתיק 281/94.
יצויין שעד יום אישור הפשרה הנ"ל, 13.4.1995, ניהל עורך-דין מועין ח'ורי התכתבות עם גורמים שונים בהמשך לדיווח שמסר על הליך הביניים הנ"ל. התכתבות זו צורפה לתיק 281/94 וגם לתובענה הנוכחית. כך, למשל, נשלחו מכתבים למשביר לצרכן, לחברת אפריקה-ישראל (27.4.1994), כאשר הנמענים גם הגיבו מצידם באופן ענייני על המכתבים, בדרך-כלל על-ידי עורך-דין. העתק מהמכתבים נשלח לעורך-דין יאיר גרין בא-כוח התובעים. עורך-דין מועין ח'ורי קיים את ההחלטה בהסכמה שצוטטה לעיל בתיק 281/94 וכתב ביום 19.4.1995 לבנקים הנ"ל, למשביר לצרכן ולאפריקה-ישראל בע"מ כי הוא מבטל את מכתבו הקודם ומצרף להם, לידיעתם, את "החלטת כבוד השופט מישאלי מיום 26.1.94 [היא החלטת הביניים הנ"ל] המדברת בעד עצמה".
העתק מהמכתב נשלח לתובעים כאן ולבאי-כוחם.
התביעה הנוכחית
5. ביום 26.5.1997 כתב עורך-דין מועין ח'ורי לבנק הפועלים פעם נוספת בזו הלשון:
"הנדון: אזהרה לפני ניסיון לביצוע עיסקה, מישכון או שעבוד בגוש 16557 חלקה 1 בשטח של כ414- דונם אדמה עם ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת, ת.א. 509/93 בבית משפט המחוזי בנצרת
במהלך השנים 1993 עד 1995 פניתי אליכם, וליתר הבנקים הקיימים בארץ וכן לגורמים אחרים ונוספים בכדי לתדע אותם אודות המחלוקת וההתדיינות המשפטית בנידון.
עד כה, מרשנו הנמנים על העדה היוונית אורתודוקסית בישראל זכו לקבל החלטה בבית משפט המחוזי בנצרת, לפיה הוחלט כי הפטריארך האותודוקסי אינו בעלים של החלקה בנידון, אלא רק נאמן כשהנהנים בנאמנות הינם בני העדה האורתודוקסית עליהם נמנים מרשנו, המתנגדים לכל פעולה בחלקה הנ"ל.
נסיון קבוצת ארמון ההגמון עליה נמנים ה"ה סמיר עוואד, אחמד עפיפי, בדיע וסובחי טנוס, להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדון לכשלון (העתק מההחלטות של בית המשפט המחוזי והעליון מצ"ב לעיונכם).
לאחרונה התברר כי קיימת מגמה ונסיון מצד הבנק, לעשות בדיקת שוק, כדאיות, שיווק, אולי אף מימון לצורך מתן אשראים לחברת ארמון ההגמון אולי אף כניסה להתחייבויות אלה או אחרות עם החברה האמורה, ועל כן אבקש להודיעכם כי התיק בנידון (ת.א. 509/93) עודנו בראשיתו, עוד לא נשמעו בו ראיות וכי יש לתדע אותכם בדבר הסכסוך המשפטי הקיים בנוגע לחלקה הנ"ל, ולבעלות עליה, בכלל זה גם לגבי זכות הפטריארך להתחייב לגבי החלקה הנ"ל.
זאת ועוד מיותר לציין כי נושא הכדאיות המסחרית הינו ענין לכם, במיוחד הימצאותם של מספר רב של קניונים ושטחים מסחריים ואתרים המוצעים בשוק ללא דיירים, חוכרים, רוכשים או שוכרים אף בקניון לב העיר וסביבתו, בעיר עצמה נצרת ונצרת עילית (קיימת ברשות מרשנו רשימה ארוכה המתייחסת לעשרות אלפי מטרים רבועים מוכנים למסירה), ברם בשטח הקונקרטי בנדון, מצטרפת הסתייגותם של בני העדה האורתודוקסית, שמיוצגים ע"י מועצת העדה האורתודוקסית, בנצרת, אותם מייצגים אנו, מועצה הרואה עצמה בעלת זכות ראשונית, בלבדית ובלעדית להנאה, שימוש וחזקה בנכס בנדון, על כל פירותיה והכל מעבר לקביעה המשפטית הקיימת כיום ושעליה אין כל עוררים ולפיה העדה האורתודוקסית היא זו הנהנית בנאמנות הרובצת על הנכס בנדון.
כמובן שמכתבנו זה בא גם כדי לשלול טענת תום לב ו/או טענת אי ידיעה בדבר הסכסוך והמחלוקת הקיימים ומתנהלים בנידון, כשם ובמידת הצורך אשמח ליתן כל הבהרה או הסבר שיתבקשו".
העתק מהמכתב נשלח לאפריקה-ישראל בע"מ.
מכתב אחרון זה הביא לכך, שביום 10.6.1997 הוגשה תובענה בתיק 643/97, הוא התיק הנוכחי, כאשר התובעים הם הנתבעת 3 בתיק 509/93 ובעלי מניותיה. הנתבע הוא עורך-דין מועין ח'ורי בא-כוח התובעים בתיק 509/93. התביעה בתיק 643/97 חוזרת ומפרטת את השתלשלות העניינים שהובאה בעיקרה לעיל, לרבות המכתבים שנשלחו לאחר מתן החלטת הביניים על-ידי עורך-דין מועין ח'ורי וציטוט המכתב הנ"ל מיום 26.5.1997 (נספח יט לתביעה). התובעים טוענים עתה, כי יש במשלוח המכתב יט משום הפרה של ההסדר שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 13.4.1995. כן חוזרת התביעה וטוענת שיש במעשיו של הנתבע משום עוולות של תרמית, שקר מפגיע, רשלנות ולשון הרע. התובעים מעריכים "באומדן זהיר" את הנזק שנגרם להם בסכום של 1,500,000 ש"ח. בנוסף לסעד הכספי התבקש בית-המשפט לתת צו "האוסר על הנתבע... לשלוח הודעות ו/או התרעות... המתייחסים באופן ישיר או באופן עקיף לקרקע או לת.א. 509/93...".
צו זמני
6. ביום הגשת התביעה 643/97 עתרו התובעים למתן צו-מניעה זמני במעמד צד אחד, המ' 4843/97, ויומיים לאחר מכן החליטה שופטת בפועל בבית-משפט זה:
"ניתן בזה צו האוסר על המשיב או מי מטעמו לשלוח הודעות ו/או התראות ו/או אזהרות ו/או מכתבים לציבור הרחב או לפרטים המתייחסים באופן ישיר ו/או עקיף לנכס הנמצא בחזקתם בגוש 16557 חלקה 1 בנצרת ו/או לת.א. 509/93 מחוזי נצרת... שבין המבקשים לנכס זה וזכותם לפעול בו. וזאת עד לברור הבקשה במעמד שני הצדדים...".
בדיון במעמד הצדדים ביום 7.8.1997 (במהלך פגרת הקיץ) החלטתי, כי צו-המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד יצומצם במובן זה שהוא יחול על מכתבים דוגמת זה שכתב המשיב לבנק הפועלים בע"מ ביום 26.5.1997 (נספח יט לתביעה) ועל אלה בלבד. כן הוריתי לתובעים 4-2 להפקיד ערבות אישית שלהם להבטחת כל נזק העלול להיגרם לנתבעת כתוצאה מצווים זמניים שניתנו. לאחר מכן קיבלתי טענות בכתב מאת באי-כוח בעלי-הדין לעניין השארת צו-המניעה הזמני על כנו או ביטולו. ההחלטה הנוכחית באה בעקבות ההסדר הזמני בתום הישיבה מיום 7.8.1997.
טענות התובעים
7. התובעים טוענים, כי זכותם למנוע בעד הנתבע משלוח של מכתבים דוגמת זה שצוטט לעיל, שכן יש במכתבים אלה משום ביצוע עוולות כנגדם "של לשון הרע רשלנות, שקר מפגיע, הפרת חוזה, מצג שווא רשלני" – סעיף 33 לטענות בכתב שקיבלתי ביום 10.8.1997. עמדתם היא, שהם הוכיחו לכאורה את זכאותם, כי מההסכמה שהושגה ביום 13.4.1995 בתיק 281/94 ניתן ללמוד על כך, שהמשיב הודה בנכונות הטענות נגדו שאם לא כן לא היה מסכים להודיע על ביטול מכתבים קודמים שלו. "פסק הדין בפשרה הינו הוכחה ניצחת לצדקת המבקשים" (שם, סעיף 21). כן נטען שיש במשלוח מכתבו של הנתבע משום הפרת ההוראה שבפסק-הדין המוסכם לפיה פניות נוספות "לא תיעשנה אלא בהתאם להוראות דין". עמדת התובעים היא, כי זכאותם לצו-מניעה זמני צריכה להידון לפי הכללים הרגילים בסוגיה זו ומשעה שהוכיחו זכות לכאורה יש לתת את סעד הביניים המבוקש. לגופו של עניין עמדת התובעים היא, כי מכתביו של עורך-דין ח'ורי אינם משקפים נאמנה את החלטת הביניים שניתנה בבית-משפט זה ביום 26.1.1994. הם אומרים, שהנהנים לפי אותה החלטה אינם מרשיו של הנתבע, אלא כלל העדה, בעוד שהנתבע אינו מייצג את כלל העדה. עוד הם אומרים שהפטריארך, בהיותו נאמן על המקרקעין, הינו הבעלים שבדין עליהם, והם מצטטים את י' ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" [22]; שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט1979- [20], בעמ' 55. כן מצביעים התובעים על אי-דיוקים נוספים במכתבי המשיב בשאלת הגוף המייצג את העדה בארץ ומידע כלכלי-עסקי המובא שם.
התובעים מזכירים, כי חברת אפריקה-ישראל בע"מ הינה שותפתה של התובעת 1 לפרויקט ארמון ההגמון בשיעור של 50%, סעיף 13 לטענותיהם בכתב. הם מצטטים מכתבים של אפריקה-ישראל בע"מ כדי להראות טענות של חברה זו כלפי התובעת 1 בכל הקשור לקידום הפרויקט המשותף שלהם, וכדי להצביע על כך, שמכתביו של הנתבע בקשר להליכים בתיק 509/93 מכבידים על היחסים שבין אפריקה-ישראל לבין התובעת 1 ובינה לבין הבנקים, כך שקידומו של הפרויקט מתעכב, ונגרם נזק לתובעת 1 ולשותפות בה.
טענות הנתבע
8. עמדתו של הנתבע היא, כי הוא זכאי לכתוב מכתבים כאלה הנדונים, שיש בפניותיו משום מילוי חובה המוטלת עליו כבא-כוח התובעים בתיק 509/93 ושהוא מבקש על-ידי מכתביו אלה למנוע טענה בעתיד, שמאן דהוא רכש זכויות בקרקע שבמחלוקת תוך אי-ידיעה של טענות התובעים בתיק 509/93 בגין אותה קרקע. בטענות בכתב, שקיבלתי מהנתבע בים 17.9.1997 הוא השתית את עמדתו על כך שבמכתביו מילא את חובתו לייצג את מרשיו. הוא טוען "אמת דיברתי" וכן שדבריו נאמרו בקשר להליך שיפוטי ובמטרה למלא אחר חובותיו לייצג את לקוחותיו נאמנה – סעיף ב(2) לטענותיו. עוד נטען מטעם הנתבע להצדקת משלוח המכתבים על סמך עקרונות המעוגנים בחופש הביטוי, חופש העיסוק של הנתבע כעורך-דין, ובכלל זאת קיום חובות הנאמנות שלו כלפי מרשיו, וזכות קניין לה טוענים מרשיו בקרקע, זכות, העלולה, כך הטענה, להיפגע כתוצאה מהסעד הזמני המתבקש.
השאלה שבמחלוקת
9. חרף העובדה, שהארכתי בתיאור הרקע העובדתי למחלוקת הנוכחית, נראה לי, שהשאלה הטעונה הכרעה הינה קצרה: האם זכאים התובעים לסעד זמני שימנע מהנתבע פניות שלו לגופים עסקיים בהם הוא מביא גירסתו להתדיינות משפטית, שטרם הוכרעה סופית, כאשר הנתבע טוען שיש בידיו להצדיק, לגופו של עניין, את פניותיו אלה.
דיון
10. אין בדעתי במסגרת ההליך הנוכחי להכריע בשאלה אם רשאי הנתבע להפיץ מכתבים כאלה נושא התביעה. שאלה זו מקומה בהליך העיקרי ואין זה מן הראוי שהיא תוכרע בשלב מקדמי. השאלה הטעונה הכרעה עתה היא אם התובעים זכאים למנוע מהנתבע פניות מהסוג הנדון, בסעד זמני, קודם שהוכרעה השאלה אם יש בפניות אלה משום ביצוע עוולות כלפיהם, וכאשר הנתבע טוען (ואינו מכריע בטענה זו), כי יש בידיו להצדיק את מכתביו לגופם.
11. בא-כוחם המלומד של התובעים הקדיש את כל טענותיו בכתב לעניין השארת צו-המניעה הזמני על כנו לנושא עוולת לשון הרע ומתן צווי מניעה זמניים מכוחה, תוך שימת-לב לעיקרון חופש הביטוי. עוולות נוספות נזכרות אמנם, כמצוין לעיל, אך אין הנמקה מדוע זכאי התובע מכוחן לסעד זמני, בהנחה, שאין מקום למתן סעד ביניים מכוח העוולה של לשון הרע.
לא הובאה טענה מנומקת, כי יש מקום למתן סעד ביניים מכוחה של עוולה אחרת למעט זו של לשון הרע. אני רואה בכך משום הודעה של התובע, שאינו עותר למתן סעד זמני על בסיס אחר מזה של לשון הרע.
12. לא הייתה בפניי, כמו כן, טענה, כי אין לפסוק בעקבות ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' (להלן פסק-דין אבנרי [2]), בעמ' 869 בשל העובדה שנוכח המעמד החדש של הזכות לשם טוב, בהנחה שאמנם ניתן לזכות זו מעמד כזה בגירסה הנוכחית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לעיין מחדש בהפעלת שיקול-דעת שיפוטי במתן צווי מניעה זמניים כנגד פרסומים שיש בהם, לפי הטענה לשון הרע, ברוח ההערה, אגב אורחא, של המשנה לנשיא ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 418. אינני סבור, שיש מקום לכך, שבית-משפט זה יסטה, מיוזמתו מהלכה מפורשת של בית-המשפט העליון מבלי שנתבקש לעשות כן על-ידי בעל-הדין המעוניין בכך, לכאורה, ומבלי שהובאו בפניו טענו מלאות בנושא.
במאמר מוסגר אני מציין, כי אין ודאות בכך, שאמנם הזכות לשם טוב זכתה במעמד עדיף על זו של חופש הביטוי, בהנחה שהזכות לחופש הביטוי כלולה בזכות לכבוד האדם לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהרצאה שניתנה על-ידי הנשיא א' ברק ("חופש הביטוי כזכות חוקתית" [29]) הוא מביא גם את דעת אלה הסבורים, כי ניתן לראות בחופש הביטוי חלק מכבוד האדם: "באמרות אגב ביטאו מספר שופטים את התפיסה, כי חופש הביטוי נכלל בכבוד האדם". ראו גם ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עלית ואח' [4], בעמ' 289; א' ברק פרשנות במשפט כרך ג פרשנות חוקתית [21], בעמ' 428-427; ה' סומר "הזכויות הבלתי-מנויות – על היקפה של המהפכה החוקתית" [23], בעמ' 319.
בעניין Marsh v. Alabama (1946) [13], at pp. 269-270 הכריע בית-המשפט העליון של ארצות-הברית לטובת חופש הביטוי בתחרות בין הזכות לקניין פרטי לבין הזכות של חופש הביטוי, וראו גם Pruneyard Shopping Center v. Robins (1980) [14]; א' דיין-אורבך "המודל הדמוקרטי של חופש הביטוי" [24], בעמ' 430, 433.
13. בא-כוח התובעים הזכיר ביקורת על פסק-דין אבנרי [2] האמור: א' בנדור "חופש לשון הרע" [25], בעמ' 582-580, אך הוא לא ביקש לסטות מההלכה שנפסקה שם וגם לא שמר לעצמו הזכות לטעון כנגד ההלכה שם בערכאה גבוהה יותר. בכל מקרה אין בטענותיו הנמקה מדוע על ערכאה זו לסטות מהתקדים האמור.
14. עמדתו של בא-כוח התובעים היא, בגדרה של הילכת אבנרי [2], כי יש להיעתר לבקשתו מכיוון שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובעים (סעיף 3 עמ' 4 לסיכומיו), כי מדובר בעניין פרטי שאין לציבור כל עניין בו, וכן מכיוון שהגנתו של הנתבע מבוססת על אדני סרק.
15. בעניין אבנרי [2] הזכיר השופט ברק (כתוארו אז) בהסכמה את ההלכה האנגלית לפיה מן הראוי להימנע "בדרך כלל מהענקת ציווי (לשעה) בטרם נקבעה אחריות המפרסם, ובלבד שהמפרסם מצהיר, כי הפרסום אינו מטיל עליו כל אחריות – אם משום שדבריו אמת, ואם משום שעומדת לו הגנה – וכי הוא יגן על הפרסום במשפט לגופו" (שם, בעמ' 864). השופט ציין, "כי השיקולים העומדים ביסוד ההלכה האנגלית תופסים גם אצלנו" (שם, בעמ' 867), ומכאן מסקנת בית-המשפט באותה פרשה, כי אין בדרך-כלל לתת צו-מניעה זמני בטרם הוכרעה שאלת אחריותו של המפרסם.
על ההלכה שנפסקה בעניין אבנרי [2] אין, כזכור, בא-כוח התובעים חולק. אינני סבור, עם זאת, כי הצליח להראות, שבמקרה הנוכחי חל אחד מהחריגים הנזכרים בעניין אבנרי [2].
הילכת המשפט המקובל
16. אחרי ששקלתי את טענות הצדדים נראה לי, כי מן הראוי לקבל את עמדת הנתבע. כפי שהראה השופט ברק בעניין אבנרי [2] ההלכה הפסוקה בנושא באנגליה ובארצות משפט מקובל אחרות מושרשת.
ההלכה היא כי בתביעות לשון הרע יש לנקוט בזהירות רבה לפני מתן סעד של צו-מניעה זמני. בדרך-כלל לא יינתן סעד של צו-מניעה זמני במקום שהנתבע טוען, שיש בידיו להצדיק את הפרסום שבמחלוקת. ראו גם: P.F. Carter-Ruck, R.Walker, H.N.A. Sarte, Carter-Ruck on Libel and Slander [26] בעמ' 178 (הערות שוליים 15-12, 17); C. Gatley, P. Lewis, Gatley on Libel and Slander [27] סעיף 1571, סעיף 1574 בעמ' 641. פסקי-הדין המנחים הם William Coulson v. James Coulson (1887) [16]; Bonnard v. Perryman (1891) [17]. באוסטרליה פסקו גם כן בהתאם להלכה זו Church of Scientology v. Reader’s Digest (1980) [10]; Swimsure v. McDonald (1979) [11], at p. 799; Edelstein v. John Fairfax (1978) [12]; “Caution in the Granting of Interim Injunctions in Defamation Cases (Australia)” [28], at pp. 761-762.
הרחבה לעוולות נוספות
17. הלכה זו, שראשיתה בתביעות שעניינן לשון הרע, הורחבה גם למקרים שבהם משתית התובע תביעתו על עוולות נוספות הקשורות לעוולה של לשון הרע. בענייננו ברור, שהטענות בדבר תרמית, רשלנות, שקר מפגיע, אינן אלא טענות נלוות לטענה העיקרית, שיש במכתביו של הנתבע משום הוצאת לשון הרע כלפי התובעים. התשתית העובדתית לגבי כל העוולות הנטענות הינה זהה.
בעניין Consorzio del Prosciutto di Parma v. Marks & Spencer (1991) [18] דן השופט בבקשה לסעד של צו-מניעה זמני מכוח העוולה של גניבת עין ובבקשה נגדית למחיקת התביעה על הסף. בין השאר נדונה שם הטענה, כי בהתערבות בכינוי שנותן הנתבע לבשר שהוא מוכר יש משום הגבלה של חופש הביטוי המסחרי שלו. התובע טען (כפי שהתובעים בפניי טוענים), כי הכללים הרגילים של מתן צו-מניעה זמני צריכים לחול ואין לאמץ, במסגרת בקשה לצו-זמני, את הכללים המיוחדים לעניין חופש הביטוי החלים בתביעות של לשון הרע.
Morritt J. אמר לענייננו:
“Another preliminary point raised in argument was whether I should adopt the test laid down in American Cyanamid v. Ethicon [1975] A.C 396 or refuse the injunctions sought on the ground that they would be an unwarranted interference with freedom of speech in preventing Mark & Spencer from describing their pre-sliced ham as
Parma ham. This approach stems from the normal rule in defamation proceedings that the court will not grant an interlocutory injunction restraining the repetition of an allegedly defamatory statement if it is not obviously defamatory and the defendant intends to justify it at the trial. The application of this rule has been extended from pure libel actions to an alternative cause of action based on the same facts. (see Alastair Sim v. H.J. Heinz Co. Ltd. & Ors. [1959] R.P.C 75) to trade libels (see Bestobell Paints Ltd. v. Bigg [1975] F.S.R 421) and to pure passing off (see Lord Brabourne v. Hough [1981] F.S.R 79)”.
( פסק-דין Marks & Spencer [18], הדגשה שלי – ג' ג').
בהמשך מצטט השופט מתוך פסק-דינו של Griffiths L.J. בבית-המשפט לערעורים מיום 11.9.1984, בעניין Microdata v. Rivendale [19], שלא פורסם, את הדברים הבאים:
“Mr. Price has submitted that this injunction is wrong in principle because it infringes the right of free speech. He supports that submission by reference to the well established practice under which our courts will not grant an interlocutory injunction to restrain a person or a newspaper, from publishing a defamatory statement of another if the defendant maintains that he intends to justify that statement at trial. The large number of decisions that have been handed down by the courts on such applications for interlocutory injunctions in defamation actions makes it quite clear that the basis upon which the rule has evolved is to be found in the importance that the court attaches to the right of free speech,... when weighed in the balance against the reputation of the particular plaintiff, whether it be his personal reputation or... if the complaint is made of a trade libel. The court takes the view that the value of freedom of speech is such that in these circumstances the court should not interfere and stifle the statement, about which it has no means of knowing whether it is justified or not, but that it should leave the plaintiff to his remedy in damages reputation if it turns out that and the publicity in the action to re-establish his the statement cannot be justified” (בעמ' 359).
לא למותר להזכיר, כי בית-המשפט העליון בארצות-הברית התבטא בחריפות כנגד כל ניסיון למנוע פרסום המוגן, לכאורה, מכוח הזכות לחופש הביטוי (אפילו במקרה בו נטען, כי יש בפרסום כדי פגיעה בביטחון הלאומי): New York Times v. United States (1971) [15].
צידוק למכתבים
18. במקרה הנוכחי אין מדובר בפרסום בעיתון. הנתבע כתב מכתבים למי שהוא סבור, שיש להם עניין בקרקע. הוא פעל מתוך הבנה, שהוא ממלא חובתו כעורך-דינם של מרשיו, התובעים בתיק 509/93. אינני בטוח, שבנסיבות אלה יש ממש בטענת בא-כוח התובעים, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת מרשיו. המכתבים נמענו לגופים נכבדים הפועלים כולם תוך קבלת ייעוץ מעורכי-דין. ברור, שיש בידי גופים אלה להעריך בעצמם את המשמעות החלטת הביניים הנ"ל של בית-משפט זה ואין הם סומכים רק על פרשנות של הנתבע בהקשר זה. אין מניעה, שהתובעים יגיבו בפני נמעני המכתבים על תוכנם ויציגו את פרשנותם לאותה החלטה. מבחינה זו אינני רואה, בשלב זה את הנזק הבלתי הפיך הנגרם לתובעים.
אין בידי לקבוע, כי הגנת הנתבע מבוססת על אדני סרק, במובן הסייג הנזכר בעמ' 869 למטה, סעיף 30, לפסק-הדין בעניין אבנרי [2].
התובע גם אומר בהקשר זה, כי אין מדובר בדין-וחשבון נכון והוגן על מה שאירע בהליך משפטי.
הנתבע טוען בכתב הגנתו, כי שלח את המכתבים בתום-לב וללא כוונת זדון כאשר "מטרתם הינה ליידע את הצד השלישי לגבי סכסוך הבעלות... ולגבי החלטת... השופט משאלי..." (שם, סעיף 6(א)). עוד טוען הנתבע, כי אין במכתבים משום הוצאת שם רע, כי תוכנם אמת וכי משלוחם נעשה לצורך הגנה על עניין אישי כשר של שולחיו. כן מוכחשות שם העוולות הנוספות עליהן סומכים התובעים.
אינני קובע בשלב זה, בו לא נשמעו ראיות ולא התקיימו הליכי ביניים לצורך הכנת הדיון בתובענה, כי יש ממש בהגנת הנתבע. אינני אומר, כי הוא רשאי היה לשלוח המכתבים. בשלב זה די לי בקביעה, כי הגנתו איננה נשענת על אדני סרק, וכי אין זה מן הראוי להתערב במעשיו בדרך של סעד זמני.
19. העובדה, שבמקרה הנוכחי נשלחו המכתבים לגופים שונים ולא פורסמו בעיתון צריכה להישקל לזכות הנתבע ולא לחובתו. גם הטענה, כי בניגוד לעניין אבנרי [2] אין נדונים כאן אנשי ציבור אינה מקובלת עליי. הנתבעים 1 ו2- בתיק 509/93 הם, גם לפי עדות עצמם, גופים ציבוריים נכבדים ביותר, ובוודאי שיש בפעילותם ובעיסקאות הנעשות על-ידיהם משום עניין לציבור רחב. במובן זה אין, לכן, שוני בין ענייננו לזה שהוכרע בפרשת אבנרי [2].
20. "אין מחלוקת על כך, כי חופש הביטוי – ובכך נכלל גם חופש העיתונות, חופש האסיפה, התהלוכה וההפגנה – הוא זכות אדם מוכרת בישראל... חופש הביטוי הוא 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה'... הוא 'זכות על' 'עילאית'. בתי-המשפט נתנו פירוש נרחב לביטוי אשר החירות משתרעת עליו. נכללים בו כל הצורות של הביטוי ובהם ספרים, סרטים והצגות מלים ומעשים... הוא כולל בחובו את הביטוי הפוליטי, הספרותי והמסחרי. הוא משתרע על הביטוי שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות"
(א' ברק בהרצאתו הנ"ל [23]).
לא יכול להיות ספק, כי מכתביו של הנתבע כלולים בגדר זכותו לחופש ביטוי. עיקרם הבעת דעה של הנתבע (עמה אין התובעים מסכימים), כאשר הנתבע מציין הבסיס (החלטות בית-המשפט) עליהם הוא משתית את דעתו (להרחבת ההגנה על הבעת דעה בתביעות על לשון הרע, ראו ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' [5], בעמ' 856; ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' [6], בעמ' 297; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' [7], בעמ' 368). בנסיבות אלה חלה הילכת אבנרי [2] ומן הראוי לפסוק בהתאם לה.
21. בנסיבות כפי שהובהרו אינני יכול לייחס משקל מכריע לטענת התובע, כי ניתן להצדיק את סעד הביניים בפסק-הדין המסכם שניתן בתביעת לשון הרע הראשונה (סעיפים 7 ו4- לעיל) . השאלה אם פניותיו של הנתבע לצדדים שלישיים נעשו "בהתאם להוראות דין", והשאלה הנוספת של המסקנה העשויה להילמד מפעולות הנתבע בהתאם לפסק-הדין הנ"ל מיום 13.4.95 טעונות הכרעה בתביעה העיקרית ולא בהליך ביניים שיהפוך את הדיון העיקרי למיותר.
חופש עיסוק כעורך-דין
22. אין להתעלם גם מטענתו הנוספת של הנתבע, כי מתן סעד זמני בשלב הנוכחי פוגעת בזכותו החוקתית לחופש העיסוק (ע"א 239/92 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח ואח' [8], בעמ' 72) טענה המקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שמדובר בעורך-דין הפועל, לטענתו, במסגרת תפקידו זה וכהשלמה לייצוג לקוחו בהליכים בבית-המשפט. אין זה מן הראוי שבית-המשפט יתערב במילוי תפקיד זה, אלא במקרה קיצוני, ואין זה המקרה שבפניי. כפי שאמרתי במהלך הדיון בעל-פה, אני חושש שיש בעצם הגשת התביעה משום ניסיון להשפיע על עצמאותו של הנתבע במילוי תפקידו כעורך-דין. אין בדעתי לתת יד לניסיון זה בדרך של אישור צו-זמני שניתן במעמד צד אחד (בניגוד להלכה הפסוקה שנקבעה בעניין אבנרי [2]).
סעד
23. מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל אני דוחה את בקשת התובעים לסעד ביניים. צו-המניעה הזמני שניתן בתיק המרצה 4843/97 ביום 12.6.1997 ותוקן ביום 7.8.1997 בטל. הוצאות המשפט בהמרצות 4843/97, 4981/97 ו5255/97- ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 (עשרת אלפים) ש"ח בתוספת מע"מ, להיום (להוצאות המשפט יצורפו ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון בפועל) – בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי.
ניתן והודע בפומבי היום, ט"ו טבת תשנ"ח (13.1.1998) בהיעדר באי-כוח בעלי-הדין.
2. בדיע טנוס
3. סמיר עוואד
4. אחמד עפיפי
נגד
מועין ח'ורי, עו"ד
החלטה
רקע עובדתי
1. בתיק אזרחי 509/93 של בית-משפט זה הגישו ביום 28.11.1993 התובעים (שם), שהם מבני העדה היוונית אותודוכסית (להלן – העדה), תביעה כנגד הפטריארך והפטריארכיה של העדה (הנתבעים 1 ו2- שם) כנגד חברת ארמון ההגמון (קאסר אל מוטראן) בע"מ (הנתבע 3 שם התובעת 1 כאן). התביעה שם היא, בין היתר, לסעד הצהרתי לביטול החוזה בין הנתבעים 1 ו2- לנתבעת 3 (שם) לעניין קרקע בנצרת חלקה 16557/1. טענת התובעים היא, כי הנתבעים 1 ו2- הינם נאמנים לטובת העדה בין השאר לגבי המקרקעין הנ"ל נושא התביעה. הנתבעים 1 ו2- נתבקשו לחשוף פרטים אודות המערכת הפיננסית והארגון אותו הם מנהלים. התובעים טענו, כי הנתבעים 1 ו2- הפרו את חובת הנאמנות שלהם ועתרו לסעדים המתחייבים מאותה הפרה נטענת. הנתבעים הכחישו את טענת הנאמנות, כפי שנטענה כלפיהם. בהחלטת ביניים של הרכב אחר של בית-משפט זה מיום 26.1.1994 הוחלט, שהנתבעת 2, הרשומה במרשם המקרקעין כבעלים של החלקה והנתבע 1 העומד בראשה, מחזיקים בה כנאמנים בעבור בני העדה. עוד אמר שם בית-המשפט, כי הנאמנות הינה לטובת כלל בני העדה בישראל: המ' (נצ') 1212/93, 1241 ורור ואח' נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי ואח' [9], בעמ' 62, 73. מדובר, כמובן, בהחלטת ביניים, שאין בה כדי לחייב את בית-המשפט בהליך העיקרי.
ביום 3.5.1994 החליט שופט בית-המשפט העליון לדחות בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים הנ"ל "מבלי לחוות כל דעה מוגמרת לגבי השאלה אם במקרה דנן נוצרה נאמנות לטובת מאן דהוא אם לאו" (סעיף 3, שם). עוד צוין: "...שאין בהחלטה זו משום קביעה כלשהי היכולה לחסום את הדרך לבית המשפט המחוזי לקבוע כל מימצא על פי ראיות מלאות בגדר התיק העיקרי" (רע"א 722/94, 807 הפטריארך היווני האורתודוכסי נ' ורור ואח' [1]).
בהליכים בתובענה הנ"ל, לרבות אלה שהתנהלו בבית-המשפט העליון יוצגו התובעים בתיק 509/93 על-ידי עורך-דין מועין ח'ורי, הנתבע בתיק הנוכחי.
ביום 18.12.1996 הרשיתי תיקון התביעה על-ידי הוספת טענה, שניתן ללמוד על הפרת חובות הנאמנות הנטענות גם מהסכם, שנחתם בין הנתבעת 3 שם, לבין חברת אפריקה-ישראל בע"מ. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 23.12.1996 וכתבי הגנה מתוקנים מטעם הנתבעים 1 ו2- ומטעם הנתבעת 3 הוגשו בתאריכים 20.4.1997 ו24.4.1997-.
בשלב זה טרם הסתיימו הליכי הביניים בתיק 509/93, מכיוון שכך טרם נשמעו בו ראיות.
המכתבים
2. לאחר מתן החלטת הביניים ביום 26.1.1994 כתב בא-כוח התובעים שם עורך-דין מועין ח'ורי שורה של מכתבים בהם היפנה שימת הלב להחלטת הביניים תוך שהוא מדגיש את המסקנות המתבקשות, לדעתו, מהחלטה. ביום 7.2.1994 נשלחו מכתבים אל בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק הפועלים בע"מ, בנק טפחות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (בכל המקרים לסניף בנצרת). נוסף לבנקים אלה נשלח מכתב למשביר לצרכן ביום 11.4.1994.
בשל חשיבותם של מסמכים אלה להליך הנוכחי אצטט אותם להלן:
במכתב מיום 7.2.1994 נאמר:
"הנדון: התראה לפני נסיון מישכון או שיעבוד גוש 16557 חלקה 1 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמונטראן) בע"מ
מכתבנו מיום 22.11.93 אליכם לא זכה להתייחסות הגם שנציג מטעם חברת ארמון ההגמון בע"מ הודיע בבית-המשפט כי אתם קבלתם את המכתבים הנ"ל.
בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, תיק המ' 1212/93 רובצת על החלקה הנ"ל נאמנות וכי ענין זה יזכה עוד לטיפול והתיחסות מטעם הנהנים כך שכל פעולה שתעשה על ידכם עם מי מאלה הטוענים לזכויות קומבינציה או חכירה תעשה על אחריותכם הבלעדית ובמודעותכם למגבלה הקיימת.
להבהרת עניין עלי להדגיש בפניכם כי כבר הוחלט כי הפטריארך אינו בעלים של החלקה אלא רק נאמן, מכל מקום שיהיה ידוע וברור לכם פעולותיו של הפטריארך נעשות שלא על דעת הנהנים, ללא תיאום אתם ואף מבלי להביא כלל את מטרת הנאמנות וטובת הנהנים לנגד עיני הפטריארך שהתכחש עד כה לנאמנות ולמגבלה הקיימת ברישום הזכויות.
אוסיף ואדגיש כי בהתאם להחלטת בית המשפט חרף היות הפטריארך רשום כבעלים של הנכס בנדון, הכי שהוא אינו בעלים כלל אלא מחזיק בה כנאמן עבור בני העדה היוונית אורתודוקסית, בנסיבות אלה לא תשמע מפיכם טענה בדבר תום לב לגבי כל נסיון לרישום הערה, פעולה או עיסקה כלשהי על החלקה בנדון.
מצ"ב עותק ממכתבנו מיום 21.11.93 ו22.11.93-.
לטיפולכם תגובתכם אוסיף ואמתין".
במכתב מיום 11.4.94 נכתב:
"הנדון: התראה לפני נסיון לביצוע עיסקה, קומבינציה, מישכון או שיעבוד, גוש 16557 חלקה 1, חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת בשם מרשנו, חלקה 1, חברה ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת. בשם מרשנו, חלק נכבד מבני העדה היווני אורתודוקסית בנצרת ובישראל נבקש לפנות אליכם כדלקמן:
נודע למרשנו כי קבוצת ארמון ההגמון או מי מטעמם לרבות ה"ה סמיר עוואד, בדיע טנוס, או סמיר אבו נסאר או ה"ה עפיפי, או הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית או מי מכוחם או מטעמם מנסים לנהל משא ומתן עמכם לשם קשירת עסקה על החלקה בנדון או על חלק כלשהו ממנה וזאת בטענה כי הם בעלים או בעלי זכויות חכירה או זכויות אחרות לפי הסכם המוחזק על ידם, ואולם לא כך הם פני הדברים, ומצג יבש זה של דברים הינו עם כל הכבוד מטעה ומוטעה.
כל הנ"ל וכן החברה בנדון לרבות הפטריארך מודעים לעובדה כי העדה היוונית אורתודוקסית הינה נהנית ובעל זכויות בחלקה הנ"ל וזאת הן לפי חוק הנאמנות והן בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (בת.א. 509/93, המ' 1212/93) על החלטה זו הגישו כל הנ"ל הן החברה והן הפטריארכיה ערעור לבית-המשפט העליון (מצ"ב עותק ההחלטה).
חרף מודעות הפטריארך וכן חרף מודעות קבוצת ארמון ההגמון למגבלה הקיימת על הבעלות בחלקה על ההסכם בו הם מחזיקים וכן לנאמנות הרובצת על הבעלות ולסכסוך הקיים בין העדה לבין הפטריארך (ראה את ההחלטה הנ"ל המצ"ב) וכן חרף מודעותם לעובדה כי לאחר חתימת ההסכם עם הפטריארך, ניתנה ההחלטה הנ"ל לפיה הבעלות והזכויות האמורות הינן מסוייגות וכפופות לזכויות הנהנים שהם העדה היוונית אורתודוקסית בארץ מנסים כל אלה לנהל מו"מ, בחוסר תום לב ואולי אף מבלי לתדע את הגורמים עמם הם מנהלים מו"מ למגבלות האמורות ומשום כך באה פנייתנו זו.
מכתבנו זה בא כדי להזכירכם ולהזהיר אותכם, בטרם תכנסו להתחייבות או לעסקה כלשהי, כי קיים סכסוך משפטי בנוגע לחלקה בנדון סכסוך זה מתנהל במסגרת התיק הנ"ל בין חלק ניכר מהעדה היוונית אורתודוקסית בארץ ישראל לבין הפטריארך, הפטריארכיה וקבוצת ארמון ההגמון, במסגרת סכסוך זה מתבקש בית המשפט לבטל את הנאמנות, לפטר ולסלק את הנאמן מתפקידו (הפטריארך), להכריז כי העדה הינה הנהנית בנאמנות והזכאית במקרקעין שבנדון.
בנסיבות אלה לאור ההחלטה הנ"ל לפיה חרף היות הפטריארך רשום כבעלים של החלקה בנדון כך שאין הפטריארך בעלים ככל אלא הוא רשום ומחזיק בחלקה בנאמנות עבור בני העדה היוונית אורתודוקסית ולכן לא תשמע מפיכם בעתיד טענה לפיה לא ידעתם אודות מצב הדברים האמור.
אשר על כן נבקש להודיעכם בזה כי אם הינכם מנהלים מו"מ כלשהו בנוגע לקרקע שבנדון הרי שמתן פסק דין בעתיד המאשר את החלטה הנ"ל עשוי לסכל כל זכות לה תטענו בעתיד במיוחד כשהעדה היוונית אורתודוקסית מתנגד לעסקה או להתחייבות כלשהי וכן כשהעדה זקוקה מידית לחלקה לשם פתרון בעיות דיור, איכלוס, חינוך, ספורט ותרבות וכל בעיה אחרת הנעוצה בפיתוח החלקה על ידי העדה היוונית אורתודוקסית, לשם פתרון מצוקותיה ומצוקות העיר בכלל.
לבסוף ובכדי למנוע אי אלו אי הבנות בעתיד הרי שמכתבנו זה בא גם בכדי לשלול טענת תום לב או טענת אי ידיעת מצב בנוגע לתסבוכת הקיימת במערך היחסים ובחלקה המתוארים לעיל, מאידך אם קיימת מחלקה אחרת העלולה להסתבך במשא ומתן ממנו עלולים להיווצר בעיות ותביעות הרי שעליכם במודעותכם לאמור להביא בפניהם את הדברים האמורים יחד עם ההחלטה הנ"ל.
לטיפולכם ותגובתכם נמתין, כשם שאבקשכם להודיענו בהקדם האפשרי את שם היועץ המשפטי המטפל בעסקות כגון דא מטעם המשביר".
תביעת לשון הרע ראשונה
3. מכתבים אלה, ששלח בא-כוח התובעים בתיק 509/93, העלו את חמתם של הנתבעת 3 באותו תיק ובעלי מניותיה. אלה הגישו, לכן, ביום 16.6.1994 תביעה בתיק אזרחי 281/94 נגד עורך-דין מועין ח'ורי וכנגד מי שהיו התובעים בתיק 509/93. תביעה זו באה אחרי שבא-כוח התובעים דרש מבעלי-הדין שכנגד לחזור בהם מהטענות במכתבים האמורים. בתביעה נטען כי במכתבים יש משום עוולות לפי סעיפים 56 סיפה (תרמית), 58 (שקר מפגיע), 35 (רשלנות) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כן נטען שיש במכתבים הנ"ל משום "לשון הרע" כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965-.
4. ביום 13.4.1995 התייצבו בעלי-הדין בתיק 281/94 ובעקבות הצעה שנדונה בישיבה קודמת, הגיעו להסדר מוסכם שזו לשונו:
"א. בתוך 10 ימים מהיום יישלח עו"ד מועין חורי (הנתבע 1), בשמו ובשם כל יתר הנתבעים, מכתבים לכל אחד מהמכותבים אליהם נשלחו מכתבים קודמים על ידיו (שהעתקיהם צורפו לכתב התביעה) ובו יודיע לנמנעים על ביטול מכתביו הקודמים.
ב. בהנחה שהנתבעים יקיימו חיוביהם לפי כתב זה מבטלים בזאת התובעים את תביעתם הנוכחית.
ג. מוסכם על הצדדים, כי פניות נוספות מצידם בעתיד לצדדים שלישיים בקשר להליכים התלויים ועומדים בתיק אזרחי 509/93 הנ"ל לא תעשינה אלא בהתאם להוראות דין".
להסדר המוסכם האמור ניתן תוקף של פסק-דין ובכך הסתיימו ההליכים בתיק 281/94.
יצויין שעד יום אישור הפשרה הנ"ל, 13.4.1995, ניהל עורך-דין מועין ח'ורי התכתבות עם גורמים שונים בהמשך לדיווח שמסר על הליך הביניים הנ"ל. התכתבות זו צורפה לתיק 281/94 וגם לתובענה הנוכחית. כך, למשל, נשלחו מכתבים למשביר לצרכן, לחברת אפריקה-ישראל (27.4.1994), כאשר הנמענים גם הגיבו מצידם באופן ענייני על המכתבים, בדרך-כלל על-ידי עורך-דין. העתק מהמכתבים נשלח לעורך-דין יאיר גרין בא-כוח התובעים. עורך-דין מועין ח'ורי קיים את ההחלטה בהסכמה שצוטטה לעיל בתיק 281/94 וכתב ביום 19.4.1995 לבנקים הנ"ל, למשביר לצרכן ולאפריקה-ישראל בע"מ כי הוא מבטל את מכתבו הקודם ומצרף להם, לידיעתם, את "החלטת כבוד השופט מישאלי מיום 26.1.94 [היא החלטת הביניים הנ"ל] המדברת בעד עצמה".
העתק מהמכתב נשלח לתובעים כאן ולבאי-כוחם.
התביעה הנוכחית
5. ביום 26.5.1997 כתב עורך-דין מועין ח'ורי לבנק הפועלים פעם נוספת בזו הלשון:
"הנדון: אזהרה לפני ניסיון לביצוע עיסקה, מישכון או שעבוד בגוש 16557 חלקה 1 בשטח של כ414- דונם אדמה עם ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת, ת.א. 509/93 בבית משפט המחוזי בנצרת
במהלך השנים 1993 עד 1995 פניתי אליכם, וליתר הבנקים הקיימים בארץ וכן לגורמים אחרים ונוספים בכדי לתדע אותם אודות המחלוקת וההתדיינות המשפטית בנידון.
עד כה, מרשנו הנמנים על העדה היוונית אורתודוקסית בישראל זכו לקבל החלטה בבית משפט המחוזי בנצרת, לפיה הוחלט כי הפטריארך האותודוקסי אינו בעלים של החלקה בנידון, אלא רק נאמן כשהנהנים בנאמנות הינם בני העדה האורתודוקסית עליהם נמנים מרשנו, המתנגדים לכל פעולה בחלקה הנ"ל.
נסיון קבוצת ארמון ההגמון עליה נמנים ה"ה סמיר עוואד, אחמד עפיפי, בדיע וסובחי טנוס, להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדון לכשלון (העתק מההחלטות של בית המשפט המחוזי והעליון מצ"ב לעיונכם).
לאחרונה התברר כי קיימת מגמה ונסיון מצד הבנק, לעשות בדיקת שוק, כדאיות, שיווק, אולי אף מימון לצורך מתן אשראים לחברת ארמון ההגמון אולי אף כניסה להתחייבויות אלה או אחרות עם החברה האמורה, ועל כן אבקש להודיעכם כי התיק בנידון (ת.א. 509/93) עודנו בראשיתו, עוד לא נשמעו בו ראיות וכי יש לתדע אותכם בדבר הסכסוך המשפטי הקיים בנוגע לחלקה הנ"ל, ולבעלות עליה, בכלל זה גם לגבי זכות הפטריארך להתחייב לגבי החלקה הנ"ל.
זאת ועוד מיותר לציין כי נושא הכדאיות המסחרית הינו ענין לכם, במיוחד הימצאותם של מספר רב של קניונים ושטחים מסחריים ואתרים המוצעים בשוק ללא דיירים, חוכרים, רוכשים או שוכרים אף בקניון לב העיר וסביבתו, בעיר עצמה נצרת ונצרת עילית (קיימת ברשות מרשנו רשימה ארוכה המתייחסת לעשרות אלפי מטרים רבועים מוכנים למסירה), ברם בשטח הקונקרטי בנדון, מצטרפת הסתייגותם של בני העדה האורתודוקסית, שמיוצגים ע"י מועצת העדה האורתודוקסית, בנצרת, אותם מייצגים אנו, מועצה הרואה עצמה בעלת זכות ראשונית, בלבדית ובלעדית להנאה, שימוש וחזקה בנכס בנדון, על כל פירותיה והכל מעבר לקביעה המשפטית הקיימת כיום ושעליה אין כל עוררים ולפיה העדה האורתודוקסית היא זו הנהנית בנאמנות הרובצת על הנכס בנדון.
כמובן שמכתבנו זה בא גם כדי לשלול טענת תום לב ו/או טענת אי ידיעה בדבר הסכסוך והמחלוקת הקיימים ומתנהלים בנידון, כשם ובמידת הצורך אשמח ליתן כל הבהרה או הסבר שיתבקשו".
העתק מהמכתב נשלח לאפריקה-ישראל בע"מ.
מכתב אחרון זה הביא לכך, שביום 10.6.1997 הוגשה תובענה בתיק 643/97, הוא התיק הנוכחי, כאשר התובעים הם הנתבעת 3 בתיק 509/93 ובעלי מניותיה. הנתבע הוא עורך-דין מועין ח'ורי בא-כוח התובעים בתיק 509/93. התביעה בתיק 643/97 חוזרת ומפרטת את השתלשלות העניינים שהובאה בעיקרה לעיל, לרבות המכתבים שנשלחו לאחר מתן החלטת הביניים על-ידי עורך-דין מועין ח'ורי וציטוט המכתב הנ"ל מיום 26.5.1997 (נספח יט לתביעה). התובעים טוענים עתה, כי יש במשלוח המכתב יט משום הפרה של ההסדר שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 13.4.1995. כן חוזרת התביעה וטוענת שיש במעשיו של הנתבע משום עוולות של תרמית, שקר מפגיע, רשלנות ולשון הרע. התובעים מעריכים "באומדן זהיר" את הנזק שנגרם להם בסכום של 1,500,000 ש"ח. בנוסף לסעד הכספי התבקש בית-המשפט לתת צו "האוסר על הנתבע... לשלוח הודעות ו/או התרעות... המתייחסים באופן ישיר או באופן עקיף לקרקע או לת.א. 509/93...".
צו זמני
6. ביום הגשת התביעה 643/97 עתרו התובעים למתן צו-מניעה זמני במעמד צד אחד, המ' 4843/97, ויומיים לאחר מכן החליטה שופטת בפועל בבית-משפט זה:
"ניתן בזה צו האוסר על המשיב או מי מטעמו לשלוח הודעות ו/או התראות ו/או אזהרות ו/או מכתבים לציבור הרחב או לפרטים המתייחסים באופן ישיר ו/או עקיף לנכס הנמצא בחזקתם בגוש 16557 חלקה 1 בנצרת ו/או לת.א. 509/93 מחוזי נצרת... שבין המבקשים לנכס זה וזכותם לפעול בו. וזאת עד לברור הבקשה במעמד שני הצדדים...".
בדיון במעמד הצדדים ביום 7.8.1997 (במהלך פגרת הקיץ) החלטתי, כי צו-המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד יצומצם במובן זה שהוא יחול על מכתבים דוגמת זה שכתב המשיב לבנק הפועלים בע"מ ביום 26.5.1997 (נספח יט לתביעה) ועל אלה בלבד. כן הוריתי לתובעים 4-2 להפקיד ערבות אישית שלהם להבטחת כל נזק העלול להיגרם לנתבעת כתוצאה מצווים זמניים שניתנו. לאחר מכן קיבלתי טענות בכתב מאת באי-כוח בעלי-הדין לעניין השארת צו-המניעה הזמני על כנו או ביטולו. ההחלטה הנוכחית באה בעקבות ההסדר הזמני בתום הישיבה מיום 7.8.1997.
טענות התובעים
7. התובעים טוענים, כי זכותם למנוע בעד הנתבע משלוח של מכתבים דוגמת זה שצוטט לעיל, שכן יש במכתבים אלה משום ביצוע עוולות כנגדם "של לשון הרע רשלנות, שקר מפגיע, הפרת חוזה, מצג שווא רשלני" – סעיף 33 לטענות בכתב שקיבלתי ביום 10.8.1997. עמדתם היא, שהם הוכיחו לכאורה את זכאותם, כי מההסכמה שהושגה ביום 13.4.1995 בתיק 281/94 ניתן ללמוד על כך, שהמשיב הודה בנכונות הטענות נגדו שאם לא כן לא היה מסכים להודיע על ביטול מכתבים קודמים שלו. "פסק הדין בפשרה הינו הוכחה ניצחת לצדקת המבקשים" (שם, סעיף 21). כן נטען שיש במשלוח מכתבו של הנתבע משום הפרת ההוראה שבפסק-הדין המוסכם לפיה פניות נוספות "לא תיעשנה אלא בהתאם להוראות דין". עמדת התובעים היא, כי זכאותם לצו-מניעה זמני צריכה להידון לפי הכללים הרגילים בסוגיה זו ומשעה שהוכיחו זכות לכאורה יש לתת את סעד הביניים המבוקש. לגופו של עניין עמדת התובעים היא, כי מכתביו של עורך-דין ח'ורי אינם משקפים נאמנה את החלטת הביניים שניתנה בבית-משפט זה ביום 26.1.1994. הם אומרים, שהנהנים לפי אותה החלטה אינם מרשיו של הנתבע, אלא כלל העדה, בעוד שהנתבע אינו מייצג את כלל העדה. עוד הם אומרים שהפטריארך, בהיותו נאמן על המקרקעין, הינו הבעלים שבדין עליהם, והם מצטטים את י' ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" [22]; שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט1979- [20], בעמ' 55. כן מצביעים התובעים על אי-דיוקים נוספים במכתבי המשיב בשאלת הגוף המייצג את העדה בארץ ומידע כלכלי-עסקי המובא שם.
התובעים מזכירים, כי חברת אפריקה-ישראל בע"מ הינה שותפתה של התובעת 1 לפרויקט ארמון ההגמון בשיעור של 50%, סעיף 13 לטענותיהם בכתב. הם מצטטים מכתבים של אפריקה-ישראל בע"מ כדי להראות טענות של חברה זו כלפי התובעת 1 בכל הקשור לקידום הפרויקט המשותף שלהם, וכדי להצביע על כך, שמכתביו של הנתבע בקשר להליכים בתיק 509/93 מכבידים על היחסים שבין אפריקה-ישראל לבין התובעת 1 ובינה לבין הבנקים, כך שקידומו של הפרויקט מתעכב, ונגרם נזק לתובעת 1 ולשותפות בה.
טענות הנתבע
8. עמדתו של הנתבע היא, כי הוא זכאי לכתוב מכתבים כאלה הנדונים, שיש בפניותיו משום מילוי חובה המוטלת עליו כבא-כוח התובעים בתיק 509/93 ושהוא מבקש על-ידי מכתביו אלה למנוע טענה בעתיד, שמאן דהוא רכש זכויות בקרקע שבמחלוקת תוך אי-ידיעה של טענות התובעים בתיק 509/93 בגין אותה קרקע. בטענות בכתב, שקיבלתי מהנתבע בים 17.9.1997 הוא השתית את עמדתו על כך שבמכתביו מילא את חובתו לייצג את מרשיו. הוא טוען "אמת דיברתי" וכן שדבריו נאמרו בקשר להליך שיפוטי ובמטרה למלא אחר חובותיו לייצג את לקוחותיו נאמנה – סעיף ב(2) לטענותיו. עוד נטען מטעם הנתבע להצדקת משלוח המכתבים על סמך עקרונות המעוגנים בחופש הביטוי, חופש העיסוק של הנתבע כעורך-דין, ובכלל זאת קיום חובות הנאמנות שלו כלפי מרשיו, וזכות קניין לה טוענים מרשיו בקרקע, זכות, העלולה, כך הטענה, להיפגע כתוצאה מהסעד הזמני המתבקש.
השאלה שבמחלוקת
9. חרף העובדה, שהארכתי בתיאור הרקע העובדתי למחלוקת הנוכחית, נראה לי, שהשאלה הטעונה הכרעה הינה קצרה: האם זכאים התובעים לסעד זמני שימנע מהנתבע פניות שלו לגופים עסקיים בהם הוא מביא גירסתו להתדיינות משפטית, שטרם הוכרעה סופית, כאשר הנתבע טוען שיש בידיו להצדיק, לגופו של עניין, את פניותיו אלה.
דיון
10. אין בדעתי במסגרת ההליך הנוכחי להכריע בשאלה אם רשאי הנתבע להפיץ מכתבים כאלה נושא התביעה. שאלה זו מקומה בהליך העיקרי ואין זה מן הראוי שהיא תוכרע בשלב מקדמי. השאלה הטעונה הכרעה עתה היא אם התובעים זכאים למנוע מהנתבע פניות מהסוג הנדון, בסעד זמני, קודם שהוכרעה השאלה אם יש בפניות אלה משום ביצוע עוולות כלפיהם, וכאשר הנתבע טוען (ואינו מכריע בטענה זו), כי יש בידיו להצדיק את מכתביו לגופם.
11. בא-כוחם המלומד של התובעים הקדיש את כל טענותיו בכתב לעניין השארת צו-המניעה הזמני על כנו לנושא עוולת לשון הרע ומתן צווי מניעה זמניים מכוחה, תוך שימת-לב לעיקרון חופש הביטוי. עוולות נוספות נזכרות אמנם, כמצוין לעיל, אך אין הנמקה מדוע זכאי התובע מכוחן לסעד זמני, בהנחה, שאין מקום למתן סעד ביניים מכוח העוולה של לשון הרע.
לא הובאה טענה מנומקת, כי יש מקום למתן סעד ביניים מכוחה של עוולה אחרת למעט זו של לשון הרע. אני רואה בכך משום הודעה של התובע, שאינו עותר למתן סעד זמני על בסיס אחר מזה של לשון הרע.
12. לא הייתה בפניי, כמו כן, טענה, כי אין לפסוק בעקבות ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' (להלן פסק-דין אבנרי [2]), בעמ' 869 בשל העובדה שנוכח המעמד החדש של הזכות לשם טוב, בהנחה שאמנם ניתן לזכות זו מעמד כזה בגירסה הנוכחית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לעיין מחדש בהפעלת שיקול-דעת שיפוטי במתן צווי מניעה זמניים כנגד פרסומים שיש בהם, לפי הטענה לשון הרע, ברוח ההערה, אגב אורחא, של המשנה לנשיא ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 418. אינני סבור, שיש מקום לכך, שבית-משפט זה יסטה, מיוזמתו מהלכה מפורשת של בית-המשפט העליון מבלי שנתבקש לעשות כן על-ידי בעל-הדין המעוניין בכך, לכאורה, ומבלי שהובאו בפניו טענו מלאות בנושא.
במאמר מוסגר אני מציין, כי אין ודאות בכך, שאמנם הזכות לשם טוב זכתה במעמד עדיף על זו של חופש הביטוי, בהנחה שהזכות לחופש הביטוי כלולה בזכות לכבוד האדם לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהרצאה שניתנה על-ידי הנשיא א' ברק ("חופש הביטוי כזכות חוקתית" [29]) הוא מביא גם את דעת אלה הסבורים, כי ניתן לראות בחופש הביטוי חלק מכבוד האדם: "באמרות אגב ביטאו מספר שופטים את התפיסה, כי חופש הביטוי נכלל בכבוד האדם". ראו גם ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עלית ואח' [4], בעמ' 289; א' ברק פרשנות במשפט כרך ג פרשנות חוקתית [21], בעמ' 428-427; ה' סומר "הזכויות הבלתי-מנויות – על היקפה של המהפכה החוקתית" [23], בעמ' 319.
בעניין Marsh v. Alabama (1946) [13], at pp. 269-270 הכריע בית-המשפט העליון של ארצות-הברית לטובת חופש הביטוי בתחרות בין הזכות לקניין פרטי לבין הזכות של חופש הביטוי, וראו גם Pruneyard Shopping Center v. Robins (1980) [14]; א' דיין-אורבך "המודל הדמוקרטי של חופש הביטוי" [24], בעמ' 430, 433.
13. בא-כוח התובעים הזכיר ביקורת על פסק-דין אבנרי [2] האמור: א' בנדור "חופש לשון הרע" [25], בעמ' 582-580, אך הוא לא ביקש לסטות מההלכה שנפסקה שם וגם לא שמר לעצמו הזכות לטעון כנגד ההלכה שם בערכאה גבוהה יותר. בכל מקרה אין בטענותיו הנמקה מדוע על ערכאה זו לסטות מהתקדים האמור.
14. עמדתו של בא-כוח התובעים היא, בגדרה של הילכת אבנרי [2], כי יש להיעתר לבקשתו מכיוון שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובעים (סעיף 3 עמ' 4 לסיכומיו), כי מדובר בעניין פרטי שאין לציבור כל עניין בו, וכן מכיוון שהגנתו של הנתבע מבוססת על אדני סרק.
15. בעניין אבנרי [2] הזכיר השופט ברק (כתוארו אז) בהסכמה את ההלכה האנגלית לפיה מן הראוי להימנע "בדרך כלל מהענקת ציווי (לשעה) בטרם נקבעה אחריות המפרסם, ובלבד שהמפרסם מצהיר, כי הפרסום אינו מטיל עליו כל אחריות – אם משום שדבריו אמת, ואם משום שעומדת לו הגנה – וכי הוא יגן על הפרסום במשפט לגופו" (שם, בעמ' 864). השופט ציין, "כי השיקולים העומדים ביסוד ההלכה האנגלית תופסים גם אצלנו" (שם, בעמ' 867), ומכאן מסקנת בית-המשפט באותה פרשה, כי אין בדרך-כלל לתת צו-מניעה זמני בטרם הוכרעה שאלת אחריותו של המפרסם.
על ההלכה שנפסקה בעניין אבנרי [2] אין, כזכור, בא-כוח התובעים חולק. אינני סבור, עם זאת, כי הצליח להראות, שבמקרה הנוכחי חל אחד מהחריגים הנזכרים בעניין אבנרי [2].
הילכת המשפט המקובל
16. אחרי ששקלתי את טענות הצדדים נראה לי, כי מן הראוי לקבל את עמדת הנתבע. כפי שהראה השופט ברק בעניין אבנרי [2] ההלכה הפסוקה בנושא באנגליה ובארצות משפט מקובל אחרות מושרשת.
ההלכה היא כי בתביעות לשון הרע יש לנקוט בזהירות רבה לפני מתן סעד של צו-מניעה זמני. בדרך-כלל לא יינתן סעד של צו-מניעה זמני במקום שהנתבע טוען, שיש בידיו להצדיק את הפרסום שבמחלוקת. ראו גם: P.F. Carter-Ruck, R.Walker, H.N.A. Sarte, Carter-Ruck on Libel and Slander [26] בעמ' 178 (הערות שוליים 15-12, 17); C. Gatley, P. Lewis, Gatley on Libel and Slander [27] סעיף 1571, סעיף 1574 בעמ' 641. פסקי-הדין המנחים הם William Coulson v. James Coulson (1887) [16]; Bonnard v. Perryman (1891) [17]. באוסטרליה פסקו גם כן בהתאם להלכה זו Church of Scientology v. Reader’s Digest (1980) [10]; Swimsure v. McDonald (1979) [11], at p. 799; Edelstein v. John Fairfax (1978) [12]; “Caution in the Granting of Interim Injunctions in Defamation Cases (Australia)” [28], at pp. 761-762.
הרחבה לעוולות נוספות
17. הלכה זו, שראשיתה בתביעות שעניינן לשון הרע, הורחבה גם למקרים שבהם משתית התובע תביעתו על עוולות נוספות הקשורות לעוולה של לשון הרע. בענייננו ברור, שהטענות בדבר תרמית, רשלנות, שקר מפגיע, אינן אלא טענות נלוות לטענה העיקרית, שיש במכתביו של הנתבע משום הוצאת לשון הרע כלפי התובעים. התשתית העובדתית לגבי כל העוולות הנטענות הינה זהה.
בעניין Consorzio del Prosciutto di Parma v. Marks & Spencer (1991) [18] דן השופט בבקשה לסעד של צו-מניעה זמני מכוח העוולה של גניבת עין ובבקשה נגדית למחיקת התביעה על הסף. בין השאר נדונה שם הטענה, כי בהתערבות בכינוי שנותן הנתבע לבשר שהוא מוכר יש משום הגבלה של חופש הביטוי המסחרי שלו. התובע טען (כפי שהתובעים בפניי טוענים), כי הכללים הרגילים של מתן צו-מניעה זמני צריכים לחול ואין לאמץ, במסגרת בקשה לצו-זמני, את הכללים המיוחדים לעניין חופש הביטוי החלים בתביעות של לשון הרע.
Morritt J. אמר לענייננו:
“Another preliminary point raised in argument was whether I should adopt the test laid down in American Cyanamid v. Ethicon [1975] A.C 396 or refuse the injunctions sought on the ground that they would be an unwarranted interference with freedom of speech in preventing Mark & Spencer from describing their pre-sliced ham as
Parma ham. This approach stems from the normal rule in defamation proceedings that the court will not grant an interlocutory injunction restraining the repetition of an allegedly defamatory statement if it is not obviously defamatory and the defendant intends to justify it at the trial. The application of this rule has been extended from pure libel actions to an alternative cause of action based on the same facts. (see Alastair Sim v. H.J. Heinz Co. Ltd. & Ors. [1959] R.P.C 75) to trade libels (see Bestobell Paints Ltd. v. Bigg [1975] F.S.R 421) and to pure passing off (see Lord Brabourne v. Hough [1981] F.S.R 79)”.
( פסק-דין Marks & Spencer [18], הדגשה שלי – ג' ג').
בהמשך מצטט השופט מתוך פסק-דינו של Griffiths L.J. בבית-המשפט לערעורים מיום 11.9.1984, בעניין Microdata v. Rivendale [19], שלא פורסם, את הדברים הבאים:
“Mr. Price has submitted that this injunction is wrong in principle because it infringes the right of free speech. He supports that submission by reference to the well established practice under which our courts will not grant an interlocutory injunction to restrain a person or a newspaper, from publishing a defamatory statement of another if the defendant maintains that he intends to justify that statement at trial. The large number of decisions that have been handed down by the courts on such applications for interlocutory injunctions in defamation actions makes it quite clear that the basis upon which the rule has evolved is to be found in the importance that the court attaches to the right of free speech,... when weighed in the balance against the reputation of the particular plaintiff, whether it be his personal reputation or... if the complaint is made of a trade libel. The court takes the view that the value of freedom of speech is such that in these circumstances the court should not interfere and stifle the statement, about which it has no means of knowing whether it is justified or not, but that it should leave the plaintiff to his remedy in damages reputation if it turns out that and the publicity in the action to re-establish his the statement cannot be justified” (בעמ' 359).
לא למותר להזכיר, כי בית-המשפט העליון בארצות-הברית התבטא בחריפות כנגד כל ניסיון למנוע פרסום המוגן, לכאורה, מכוח הזכות לחופש הביטוי (אפילו במקרה בו נטען, כי יש בפרסום כדי פגיעה בביטחון הלאומי): New York Times v. United States (1971) [15].
צידוק למכתבים
18. במקרה הנוכחי אין מדובר בפרסום בעיתון. הנתבע כתב מכתבים למי שהוא סבור, שיש להם עניין בקרקע. הוא פעל מתוך הבנה, שהוא ממלא חובתו כעורך-דינם של מרשיו, התובעים בתיק 509/93. אינני בטוח, שבנסיבות אלה יש ממש בטענת בא-כוח התובעים, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת מרשיו. המכתבים נמענו לגופים נכבדים הפועלים כולם תוך קבלת ייעוץ מעורכי-דין. ברור, שיש בידי גופים אלה להעריך בעצמם את המשמעות החלטת הביניים הנ"ל של בית-משפט זה ואין הם סומכים רק על פרשנות של הנתבע בהקשר זה. אין מניעה, שהתובעים יגיבו בפני נמעני המכתבים על תוכנם ויציגו את פרשנותם לאותה החלטה. מבחינה זו אינני רואה, בשלב זה את הנזק הבלתי הפיך הנגרם לתובעים.
אין בידי לקבוע, כי הגנת הנתבע מבוססת על אדני סרק, במובן הסייג הנזכר בעמ' 869 למטה, סעיף 30, לפסק-הדין בעניין אבנרי [2].
התובע גם אומר בהקשר זה, כי אין מדובר בדין-וחשבון נכון והוגן על מה שאירע בהליך משפטי.
הנתבע טוען בכתב הגנתו, כי שלח את המכתבים בתום-לב וללא כוונת זדון כאשר "מטרתם הינה ליידע את הצד השלישי לגבי סכסוך הבעלות... ולגבי החלטת... השופט משאלי..." (שם, סעיף 6(א)). עוד טוען הנתבע, כי אין במכתבים משום הוצאת שם רע, כי תוכנם אמת וכי משלוחם נעשה לצורך הגנה על עניין אישי כשר של שולחיו. כן מוכחשות שם העוולות הנוספות עליהן סומכים התובעים.
אינני קובע בשלב זה, בו לא נשמעו ראיות ולא התקיימו הליכי ביניים לצורך הכנת הדיון בתובענה, כי יש ממש בהגנת הנתבע. אינני אומר, כי הוא רשאי היה לשלוח המכתבים. בשלב זה די לי בקביעה, כי הגנתו איננה נשענת על אדני סרק, וכי אין זה מן הראוי להתערב במעשיו בדרך של סעד זמני.
19. העובדה, שבמקרה הנוכחי נשלחו המכתבים לגופים שונים ולא פורסמו בעיתון צריכה להישקל לזכות הנתבע ולא לחובתו. גם הטענה, כי בניגוד לעניין אבנרי [2] אין נדונים כאן אנשי ציבור אינה מקובלת עליי. הנתבעים 1 ו2- בתיק 509/93 הם, גם לפי עדות עצמם, גופים ציבוריים נכבדים ביותר, ובוודאי שיש בפעילותם ובעיסקאות הנעשות על-ידיהם משום עניין לציבור רחב. במובן זה אין, לכן, שוני בין ענייננו לזה שהוכרע בפרשת אבנרי [2].
20. "אין מחלוקת על כך, כי חופש הביטוי – ובכך נכלל גם חופש העיתונות, חופש האסיפה, התהלוכה וההפגנה – הוא זכות אדם מוכרת בישראל... חופש הביטוי הוא 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה'... הוא 'זכות על' 'עילאית'. בתי-המשפט נתנו פירוש נרחב לביטוי אשר החירות משתרעת עליו. נכללים בו כל הצורות של הביטוי ובהם ספרים, סרטים והצגות מלים ומעשים... הוא כולל בחובו את הביטוי הפוליטי, הספרותי והמסחרי. הוא משתרע על הביטוי שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות"
(א' ברק בהרצאתו הנ"ל [23]).
לא יכול להיות ספק, כי מכתביו של הנתבע כלולים בגדר זכותו לחופש ביטוי. עיקרם הבעת דעה של הנתבע (עמה אין התובעים מסכימים), כאשר הנתבע מציין הבסיס (החלטות בית-המשפט) עליהם הוא משתית את דעתו (להרחבת ההגנה על הבעת דעה בתביעות על לשון הרע, ראו ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' [5], בעמ' 856; ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' [6], בעמ' 297; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' [7], בעמ' 368). בנסיבות אלה חלה הילכת אבנרי [2] ומן הראוי לפסוק בהתאם לה.
21. בנסיבות כפי שהובהרו אינני יכול לייחס משקל מכריע לטענת התובע, כי ניתן להצדיק את סעד הביניים בפסק-הדין המסכם שניתן בתביעת לשון הרע הראשונה (סעיפים 7 ו4- לעיל) . השאלה אם פניותיו של הנתבע לצדדים שלישיים נעשו "בהתאם להוראות דין", והשאלה הנוספת של המסקנה העשויה להילמד מפעולות הנתבע בהתאם לפסק-הדין הנ"ל מיום 13.4.95 טעונות הכרעה בתביעה העיקרית ולא בהליך ביניים שיהפוך את הדיון העיקרי למיותר.
חופש עיסוק כעורך-דין
22. אין להתעלם גם מטענתו הנוספת של הנתבע, כי מתן סעד זמני בשלב הנוכחי פוגעת בזכותו החוקתית לחופש העיסוק (ע"א 239/92 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח ואח' [8], בעמ' 72) טענה המקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שמדובר בעורך-דין הפועל, לטענתו, במסגרת תפקידו זה וכהשלמה לייצוג לקוחו בהליכים בבית-המשפט. אין זה מן הראוי שבית-המשפט יתערב במילוי תפקיד זה, אלא במקרה קיצוני, ואין זה המקרה שבפניי. כפי שאמרתי במהלך הדיון בעל-פה, אני חושש שיש בעצם הגשת התביעה משום ניסיון להשפיע על עצמאותו של הנתבע במילוי תפקידו כעורך-דין. אין בדעתי לתת יד לניסיון זה בדרך של אישור צו-זמני שניתן במעמד צד אחד (בניגוד להלכה הפסוקה שנקבעה בעניין אבנרי [2]).
סעד
23. מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל אני דוחה את בקשת התובעים לסעד ביניים. צו-המניעה הזמני שניתן בתיק המרצה 4843/97 ביום 12.6.1997 ותוקן ביום 7.8.1997 בטל. הוצאות המשפט בהמרצות 4843/97, 4981/97 ו5255/97- ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 (עשרת אלפים) ש"ח בתוספת מע"מ, להיום (להוצאות המשפט יצורפו ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון בפועל) – בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי.
ניתן והודע בפומבי היום, ט"ו טבת תשנ"ח (13.1.1998) בהיעדר באי-כוח בעלי-הדין.
