לחלק הקודם של הכרעת הדין לחץ כאן
עבירות לפי חוק הכניסה לישראל
עבירות לפי חוק הכניסה לישראל
106.המדינה טוענת כי הפלשתינאים, להם הוציא הנאשם היתר, הינם שוהים בלתי חוקיים, לפי חוק הכניסה לישראל, הן מחמת החזקתם בהיתרים מבוטלים, והן מחמת הסתובבותם בישראל ללא פיקוח ומבלי שעסקו אצל המעסיק הנקוב בהיתר.
מנגד, טוען הנאשם כי בשל העובדה שהוא הגיש את הבקשות על פי הפרוצדורה הנהוגה, וכל הבקשות נבדקו בפן הפלילי ובפן הביטחוני ואושרו בסופו של דבר, אין להרשיעו בעבירות של מתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין.
107. סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל קובע כי:
"12. העושה אחת מאלה:
(1) נכנס לישראל, או יושב בה, בניגוד לחוק;
(2) נותן ידיעה כוזבת כדי להשיג, לעצמו או לאחר, אשרה לישראל או רשיון לישיבה בה;
(3) מפר תנאי מהתנאים שנקבעו באשרתו או ברשיון הישיבה שניתנו לו לפי חוק זה:"
האישום הראשון מייחס לנאשם כי נתן ידיעות כוזבות, כמספר ההיתרים הכוזבים שנופקו, כדי להשיג לפלשתינאים אשרת כניסה לישראל, בניגוד להוראת סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל, וכן כי סייע לפלשתינאים לשהות בישראל שלא כדין, בניגוד להוראת סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, כמספר ההיתרים הכוזבים שהוציא.
108. כפי שנדון, הוכח כדבעי, לרבות על פי הודאת הנאשם, כי הגיש הוא בקשות להוצאת היתרים לעובדים, כאשר ידע מראש שלא יעבדו אצל המעסיקים הנקובים בהיתר, וזאת למטרת סחר בהיתרים. לפיכך, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה רבת פרטים של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה בישראל. שכן, כפי שנדון לעיל, המדובר במסירת ידיעות כוזבות, כחלק מתוכנית עבריינית כוללת אחת ויחידה של הנאשם. כמספר ההיתרים למטרות סחר שהונפקו, 1341 היתרים, כך מספר הפריטים בעבירה.
109. אשר לעבירת הסיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין, מצאתי לעיל כי יש לדחות את טענתו של הנאשם כי לא היה פסול במעשיו, נוכח העובדה שהעובדים נבדקו בהיבט הפלילי והביטחוני. כאמור, סבורה אני כי מדובר בטענה מיתממת, שאין בה אלא ניסיון מצד הנאשם להפחית מהחומרה הכרוכה במעשיו (ראו פסקה 42 לעיל).
ביחס לעבירת הסיוע דנן, לדידי אין מקום להשתמש בקונסטרוקציה של עבירה רבת פריטים. כל אחד מהעובדים הפלשתינאים שנכנס באמצעות ההיתר שהונפק לבקשת הנאשם ביצע עבירה עצמאית של כניסה ושהייה בישראל שלא כדין. הנאשם סייע לכל אחד מהעובדים, כמעשה העומד בפני עצמו. אי לכך, הנני מרשיעה את הנאשם ב-1341 עבירות סיוע לכניסה ולשהייה בישראל בניגוד לדין, על פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל.
אישומים שני ושלישי
עבירות השוחד
110. המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם באישום השני והשלישי בעבירה של שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין, בשל טובות הנאה שהעניק על פי המיוחס לו לשתי עובדות המדינה, מרים ולינדה, בקשר למילוי תפקידן כעובדות מדינה במת"ש ובמת"ק, על מנת לקדם את ענייניו.
111. סעיף 291 לחוק העונשין, המיוחס לנאשם באישומים הנדונים, קובע כי:
"נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי חמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו – קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4)".
היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה חלקים: ראשית, נדרש כי נוטל השוחד יהיה עובד ציבור; שנית, המתת הניתנת לעובד הציבור היא כל טובת הנאה שניתן לראותה כאסורה, בהתאם לערך המוגן העומד ביסוד העבירה; שלישית, נטילת המתת נעשית בעבור פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. נדרש קשר סיבתי בין הלקיחה לבין הפעולה שנעשתה בעקבותיה (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 29.10.07); ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221 (1989)).
היסוד הנפשי בעבירת השוחד הינו מחשבה פלילית מסוג מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) ליסודות העובדתיים של העבירה, קרי – מתן שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקיד, בנסיבות בהן מקבל המתת הוא עובד ציבור (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695 (1999); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק רביעי, 243 (תשס"ו-2006)).
112. טוענת המאשימה כי השוחד שנתן הנאשם אפשר לו לייעל את השיטה, על ידי "שימון" בעלות התפקיד הרלוונטיות. עוד נטען כי טובות ההנאה שנתן הנאשם למרים וללינדה, ערכן רב, גם אם חושב הנאשם אחרת.
מנגד, טוען הנאשם כי העובדה שהעבירה של לקיחת שוחד נמחקה מכתבי האישום המתוקנים בעניינן של מרים ולינדה, משליכה על היכולת להרשיעו בעבירות של מתן שוחד. לטענתו, משלא הורשעו שתי עובדות המדינה בעבירה של לקיחת שוחד, עובדתית אין מי שקיבל את השוחד שמיוחס לו כי נתן.
עוד טוען הנאשם, במישור המשפטי, כי היסוד הנפשי להוכחת העבירות אינו מתקיים אצלו, שכן המתת שהוא העניק לעובדות המדינה לא היה בעד פעולה הקשורה בתפקידן, אלא בשל ומתוך קשרי החברות שנרקמו ביניהם.
כן נטען, כי משום שהמדינה טוענת שעובדות המדינה הן שותפות לעבירות המיוחסות לנאשם, עדותן נגדו טעונה תוספת ראייתית מסוג "סיוע", בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק העונשין.
הנאשם הוסיף וטען, כי המאשימה עושה "שעטנז אסור", כלשונו של הנאשם, בין שני סעיפי חיקוק: סעיף 291 לחוק העונשין, בו הוא מואשם, וסעיף 291א לחוק העונשין, המתייחס ל"מתן שוחד לעובד ציבור זר", וקובע כי יש להוכיח שהשוחד ניתן "כדי להשיג, להבטיח או לקדם פעילות עסקית...". הטענה נסמכת על הלשון בה נקטה המאשימה בסיכומיה, עת טענה כי הנאשם נתן שוחד לעובדות המדינה על מנת לקדם את ענייניו. לטענת הנאשם, ככל שניתן להבינה מסיכומיו, השימוש שערכה המדינה במילים "קידום ענייניו" עולה בקנה אחד עם לשון הוראות סעיף 291א לחוק העונשין, ולא עם הוראות סעיף החיקוק בו מואשם הנאשם, סעיף 291 לחוק העונשין.
113. טענתו המקדמית של הנאשם נוגעת למידת ההדדיות הנדרשת בין עבירת מתן השוחד ובין עבירת קבלת השוחד, היינו, האם ניתן להרשיע בעבירה של מתן שוחד, מבלי שמקבל השוחד יהיה אשם בלקיחת שוחד.
במקרה דנן תוקן כתב האישום, ככל שהתייחס לשתי עובדות המדינה, בעקבות הסדרי הטיעון שגובשו עימן, ובעקבות התיקון נמחקה העבירה של קבלת שוחד, אשר יוחסה הן למרים והן ללינדה, ובמקומה הודו והורשעו השתיים בעבירה של קבלת דבר במרמה.
114. הפסיקה קובעת כי אין הכרח בהדדיות בקיום היסוד הנפשי בין נותן השוחד למקבלו (ע"פ 244/57 מרגולין נ' מדינת ישראל, פ"ד יב 597, 601 (1958); ע"פ 3954/94 מ"י נ' לב, פ"ד נא(2) 529 (1997); ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 127 (1978) (להלן: "עניין חייט")). משמעות הדבר הינה כי העבירות של "מתן שוחד" ושל "לקיחת שוחד" הן נפרדות ועצמאיות, כך שיכולים להיות מקרים בהם באותה עסקה, רק אחד משני הצדדים המעורבים יהיה אשם בעבירת שוחד, בשל כך שרק לגבי אחד מהם נתקיימה 'המודעות' הדרושה להוכחת היסוד הנפשי שבעבירה (ראו גם: יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק רביעי, 1783-1785 (תשס"ו-2006)).
115. לצד זאת, יש לציין הלכה נוספת הרלוונטית למקרה דנן, ולפיה מקום שנגד שני נאשמים הוגש כתב אישום, המייחס לשניהם את אותה עבירה, אך אחד מהם הגיע להסדר טיעון, אשר בעקבותיו זוכה הוא מהעבירה הנדונה, אך היא עודה מיוחסת לנאשם השני שמשפטו מתנהל, הרשעת הנאשם השני בעבירה המיוחסת לו, לא תחשב, דרך כלל, הכרעה סותרת, חרף אי- ההתאמה הלכאורי הטמון בזיכויו של הנאשם האחד והרשעתו של הנאשם השני. יפים לעניין זה הדברים הבאים מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 4931/03 יוסף אבו ריא נ' מ"י, תק-על 2005(4), 2821):
"המבחן שנקבע לצורך התערבות במצב דברים זה הוא מבחן מהותי-ענייני הבוחן האם מן הבחינה המהותית-עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים לדור בכפיפה זה עם זה; האם קיימת סתירה מהותית ביניהם, עד כדי כך שלא יתכן כי שיניהם אמת...מהמבחן האמור, נגזרת המסקנה כי ההתערבות בפסיקה סותרת כאמור תיעשה במשורה ולא בכל מצב של אי התאמה. כך למשל, בית המשפט לא יטה להתערב במצב בו עשויה אי ההתאמה לנבוע מדיני הראיות או מסדרי הדין...כך הוא גם כאשר זיכויו של האחר נשען על הסכם עד מדינה או הסדר טיעון שנקשר עימו. מכאן, כי כאשר ההבדל בין תוצאות שני המשפטים נשען על שוני בחומר הראיות שהונח בפני שתי ערכאות השיפוט, אין מתעוררת דרך כלל סתירה בין ההכרעות, המחייבת התאמה" (שם, פס' 16,ההדגשה שלי, ר.ב.; וראו גם:ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל, פס' 18 (לא פורסם, , 29.7.07); ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל, פס' 19 (לא פורסם, , 4.3.09)).
116. יישום ההלכות אשר הובאו לעיל במקרה דנן, מורנו כי אין הרשעתן של לינדה ומרים בעבירה קלה יותר, של קבלת דבר במרמה, שומטת את הקרקע מאפשרות הרשעתו של הנאשם בעבירה של מתן שוחד. זאת מפני שההרשעה המקלה הינה תוצר של הסדר טיעון אליו הגיעו שתי עובדות המדינה, באופן שאינו עולה כדי סתירה בין שתי ההכרעות. אף במישור המהותי, נמצא כי ניתן להרשיע בעבירה של מתן שוחד, מבלי שמקבל השוחד יורשע בעבירה מקבילה של לקיחת שוחד. בעניין דנן, בשל ההגעה להסדר טיעון, כלל לא נבחן היסוד הנפשי של עובדות המדינה ביחס לעבירה של קבלת שוחד. עם זאת, הוכח מעל ומעבר לספק סביר כי היסוד העובדתי מתקיים הן ביחס לנאשם והן ביחס לעובדות המדינה. שכן, הודאתן של מרים ולינדה, לפיה קיבלו הן אי אלו טובות הנאה מהנאשם בתמורה לקידום ענייניו בהוצאת היתרים, הן פן אחד של אותו המטבע, מן המבחינה העובדתית, כאשר מצדו השני של המטבע מצויים מעשיו הלכאוריים של הנאשם, בהענקת טובות הנאה לעובדות המדינה בעד קידום ענייניו. מכאן, שאינני מוצאת קושי משפטי באפשרות הרשעת הנאשם בעבירה של מתן שוחד.
117. טרם אבחן האם הוכח כי מתקיימים יסודות עבירת השוחד אצל הנאשם ביחס למרים וביחס ללינדה, אתייחס לטענות כלליות נוספות שהעלה הנאשם נגד הרשעתו בעבירה של מתן שוחד. ראשית, יש לדחות את הטענה כי עדותן של עובדות המדינה דורשות תוספת ראייתית מסוג סיוע, בהיותן שותפות של הנאשם לעבירה. הטענה אינה ברורה, בהינתן שסעיף 296 לחוק העונשין מציב כלל מקל ביחס לתוספת הראייתית הדרושה לצורך הרשעה על פי עדותו של שותף לעבירה של שוחד, בקובעו כי במקרה של עבירת שוחד אין צורך בכל תוספת ראייתית לצורך הרשעה, וההרשעה יכולה להיסמך על עדות השותף בלבד. יתרה מכך, ממילא במקרה דנן קיימות ראיות נוספות התומכות ומחזקות את עצם הודאתן של מרים ולינדה, בדבר קבלת שוחד מהנאשם, ובהן הודאתו של הנאשם בדברים, כפי שידון להלן.
118. הטענה כי המדינה עושה שעטנז בין העבירה הקבועה בסעיף 291 לחוק העונשין לבין זו הקבועה בסעיף 291א לחוק העונשין, אינה נהירה דיה. ככל שניתן להבין את כוונת הנאשם, ניתן להשיב כי העובדה שהמדינה נוקטת בלשון, לפיה נתן הנאשם טובות הנאה למרים וללינדה "על מנת לקדם את ענייניו" (עמ' 142 לסיכומים), הדומה ללשון סעיף 291א לחוק העונשין, איננה מלמדת על עירוב כלשהו שעושה המדינה בין העבירה המיוחסת לנאשם לבין זו הקבועה בסעיף 291א לחוק העונשין, העוסקת בסיטואציה של מתן שוחד לעובד ציבור זר, שאינה רלוונטית לענייננו. נהיר כי נתינת שוחד נועדה לקדם את ענייניו של הנותן. ועל כן, אין בלשון בה נוקטת המאשימה כדי ללמד על בלבול היוצרות.
מתן שוחד למרים
119. במסגרת הרשעתה, הודתה מרים כי קיבלה מהנאשם טובות הנאה, אשר באו לידי בשלושה אופנים: האחד בקבלת ארגזי ירקות לשימושה האישי; השני, בסיוע של הנאשם לבנה, לכלתה, ולבעלה במציאת עבודה; והשלישי, בתשלום חוב עבורה לחברת הוט בסך 1,868 ש"ח (פרוטוקול, ע' 901, ע' 1143).
נוסף לאלו, יוחסו לנאשם טובות הנאה נוספות שהעניק למרים, למשל סכומי כסף שנהג להשאיר בביתה מעת לעת (כך על פי הודאתו בחקירה במשטרה, ת/98, ע' 21-22), וכן סיוע לבעלה של מרים לקבל חזקה בדירה בירושה (על פי הודאת הנאשם ומסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם, ת/120).
אשר לגרסת הנאשם בעדותו, הנאשם הודה בבית המשפט כי אכן נהג לתת למרים ארגזי ירקות (פרוטוקול, ע' 2672), וכן כי הבטיח למרים שיעזור לבני משפחתה למצוא עבודה בזכות קשריו (פרוטוקול, ע' 2234, ע' 2675, וכן מכתב ששלח הנאשם לשר התמ"ת דאז בעניין, ת/120). עם זאת, הוא טען כי אין טובות הנאה אלו מהוות שוחד. ביחס לחוב, אשר על פי הודאתה של מרים שילם הנאשם בשמה לחברת הוט, בחקירתו אמר הנאשם שאינו זוכר (ת/111 ע' 1-2), ואילו בבית המשפט טען לראשונה כי בנה של מרים שילם את החוב (פרוטוקול, ע' 2229, ש' 5-6).
120. מצאתי כי הוכח בחומר הראיות שנאשם העניק למרים טובות הנאה העולות כדי שוחד.
הנאשם הודה בסיוע לבני משפחתה של מרים תוך הפעלת קשריו, כן הודה בכך שנהג להביא ארגזי ירקות מעת לעת לביתה של מרים, אם כי, טען, כאמור, כי אין מדובר במעשים המקימים עבירה של שוחד, טענה אשר תידון להלן.
אשר לתשלום החוב לחברת הוט, המחלוקת הינה מחלוקת עובדתית, שכן הנאשם חלק על עצם תשלום החוב כמיוחס לו. בעניין זה מצאתי כי יש לבכר את גרסת המאשימה. ראשית, עומדת הודאתה של מרים כי הנאשם אכן שילם את החוב עבורה. שנית, קיים תיעוד של שיחה שתועדה במסגרת האזנות הסתר בין מרים לנאשם, בה שואלת מרים את הנאשם מה לגבי החוב שיש לה לחברת הוט, כיוון שהיא קיבלה מכתב מהחברה. הנאשם משיב לה כי העניין טופל, והיא יכולה לזרוק את המכתב (שיחה 5238). זאת ועוד, ההסבר שנתן הנאשם, לראשונה בעדותו, כי את החוב שילם דווקא בנה של מרים, הוא בגדר גרסה כבושה, אותה לא טרח הנאשם להוכיח. די באלה כדי לקבוע כי הוכח במישור העובדתי שהנאשם שילם לחברת הוט את חובה של מרים, כמיוחס לו.
121. אשר לטענת הנאשם כי מתן ארגזי הירקות, והפעלת הקשרים למען יימצאו בני משפחתה של מרים עבודה, אינם עולים כדי שוחד, יש לפנות לסעיף 293 לחוק העונשין המגדיר מהם דרכי השוחד:
"אין נפקא מינה בשוחד –
(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;
(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;
(3) אם היה בעד פעולה מסויימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;
(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;
(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם לכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;
(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לענין מסויים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;
(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו."
הנה כי כן, המחוקק נוקט בלשון מרבה, אשר אינה ממצה את כל דרכי השוחד. זאת, במטרה שלא לתחום את גבולות השוחד באופן נוקשה, נוכח ההכרה שבמציאות החיים השוחד יכול ללבוש צורות רבות ושונות (ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 23.2.06)). עם זאת, נקבע כי החלת הוראות החוק באופן מילולי דווקני עלולה להגיע כדי אבסורד, ומשכך בקביעת גבולות השוחד יש לפעול על פי אמות מידה שמכתיב לנו השכל הישר ( (להלן: "עניין חייט")). יפים לעניין זה הדברים הבאים מפי כבוד השופט לנדוי, בע"פ 214/53 הלפרין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 512, 515 (1955): "כמובן, גם כאן יש גבול לאיסור ובית המשפט לא ישים לב לטובות פעוטות הרגילות בחיי יום יום. זה תלוי בהערכת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בהתאם לכתבו ולרוחו של החוק...".
122. בנסיבות העניין, סבורה אני כי התנהלות הנאשם כמכלול עולה כדי עשייה המהווה שוחד. אפשר שמעשה של מתן ארגזי ירקות, או מעשה של הפעלת קשרים אישיים, כשהם עומדים בפני עצמם, יימצאו כמעשים שאינם עולים כדי שוחד. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, מדובר במכלול של מעשים שביצע הנאשם, לרבות תשלום חוב, כתיבת מכתב לאיש שררה, והבאת ירקות לפתח ביתה של מרים מעת לעת, מעשים אשר בהצטרפם זה לזה מהווים מעשה שוחד, שמטרתו, כפי שידון להלן,שימור "מערכת היחסים" עם מרים, בשל תפקידה במת"ש, ובמטרה לקדם את פעילותו של הנאשם בהוצאת ההיתרים.
123. אם כן, להשלמת בחינת היסוד העובדתי בעבירה, שומה עלינו להוסיף ולברר האם היו מתות אלה בעד פעולותיה של מרים בעניינו של הנאשם.
כזכור, טענתו של הנאשם בעניין זה הייתה כי טובות ההנאה שנתן למרים היו מכוח יחסים חבריים ביניהם, ולא משום תפקידה במת"ש. מצאתי כי יש לדחות טענה זו של הנאשם. הנאשם עצמו הסביר לחוקריו במשטרה כיצד באמצעות יחס אישי חם, קידם את ענייני הוצאת ההיתרים במת"ש אשקלון (ת/98 א, ע' 20). יתרה מכך, ניתן להגדיר את הצורך של הנאשם לשחד את מרים כ"צורך אובייקטיבי", נוכח העובדה שהנאשם לא היה מעסיק זכאי ואף נחסם מלקבל שירות במת"ש. איסור זה, מסביר את הצורך של הנאשם ביצירת קשרי עבודה חמים ביותר עם מרים, ובמתן טובות הנאה, על מנת שיוכל להמשיך ולקדם את הוצאת ההיתרים.
124. אשר ליסוד הנפשי, שוכנעתי כי הוכח מעל ומעבר לספק סביר שהתקיימה בנאשם המודעות הנדרשת, כי מעשיו יובילו את מרים לקדם את ענייניו של הנאשם במת"ש. בהתייחסו לטובות ההנאה שנתן למרים, אמר הנאשם בחקירתו "לפעמים העזרה הזאת עוזרת יותר טוב ממאה שקל" (ת/98 ע' 21, ש' 31), אמירה המלמדת על מודעות הנאשם לכך שמעשיו יניעו את מרים לסייע לו. אם כן, מנקודת מבטו הנאשם, תכלית המתת הייתה להביא את מרים לפעול לטובתו, בשל תפקידה כממונה במת"ש אשקלון, ונוכח העובדה שהוא עצמו נחסם מלקבל שירות במת"ש. משכך, מצאתי שנתקיימה בנאשם המודעות, כי המתת שהעניק למרים היה בעד פעולותיה עבורו, במסגרת תפקידה במת"ש, כנדרש להוכחת היסוד הנפשי בעבירה של שוחד. נוכח האמור, אני קובעת שהנאשם ביצע עבירת שוחד ביחס למתן שוחד למרים.
מתן שוחד ללינדה
125. המאשימה מייחסת לנאשם כי העניק ללינדה, בעד קידום ענייניו במת"ק, שלוש טובות הנאה עיקריות: האחת הינה סיוע בקבלת קידום בעבודה באמצעות קשריו; השנייה הינה תשלום עבור רכישת ממתקים שביצעה לינדה מידי שבוע בחנות ממתקים בקריית גת; והשלישית הינה תשלום עבור רכישת מחשבים שביצעה לינדה.
שוכנעתי כי הוכח שהנאשם אכן נתן ללינדה את טובות ההנאה הללו, בעד קידום ענייניו במת"ק, לרבות בדרך של העברת מידע מוקדם על ידי לינדה אודות הנתונים של העובדים הפלשתינאים הפוטנציאליים, ומידע מוקדם אודות מספר המעברים של כל עובד. עצם הפניה שערך הנאשם לשר בן אליעזר, במטרה לקדם את הקביעות של לינדה במקום העבודה, לא הוכחשה על ידי הנאשם (פרוטוקול, ע' 2234). אף לינדה הודתה, במסגרת הרשעתה ובעדותה בבית המשפט, כי הנאשם הבטיח לה שידאג לקביעות שלה בעבודה, ויסדר לה פגישה עם השר (פרוטוקול, ע' 1473). הנושא אף עולה במספר שיחות בין לינדה והנאשם, שתועדו בהאזנות הסתר (ראו למשל: 5018, 9642).
עוד עולה מחומר הראיות כי לינדה נהגה לקחת מצרכים מחנות א.א שיווק ממתקים בקרית גת, בכ-8 הזדמנויות, כאשר הנאשם הגיע לחנות לאחר מכן ושילם עבור המצרכים שלקחה. הנאשם הודה בטובת ההנאה האמורה בחקירתו, ובסופו של דבר גם בעדותו בבית המשפט (ת/113, ע' 3-6; פרוטוקול, ע' 2232). בנוסף, לינדה הודתה במפורש בקבלת המתת דנן, במסגרת הודאתה בכתב האישום המתוקן, וכן בעדותה בבית המשפט, הגם שניסתה להמעיט בחומרת המעשים (פרוטוקול, ע' 1437).
ראיה אובייקטיבית המוכיחה את מתן טובת ההנאה דנן הינה עדותו של בעל חנות הממתקים, מר אולג פכנייב, ע"ת 37, אשר ציין כי הנאשם היה לקוח שלו כמה שנים, כי הוא הכיר לו את לינדה, ומסר לו שלינדה תגיע ותיקח סחורה, והוא (הנאשם) יבוא וישלם כסף עבורה. בהתאם לסידור זה, העיד בעל החנות, כי לינדה הייתה באה לחנותו, בעיקר בימי שישי אחת לשבועיים (ובסה"כ כ-8 פעמים), לוקחת ממתקים, והנאשם היה מגיע אליו בהמשך ומשלם עבור הסחורה שלקחה, בכל פעם בין 500-600 ש"ח במזומן (פרוטוקול, ע' 1336-1338). די באמור כדי לקבוע כי אחת מטובות ההנאה שנתן הנאשם ללינדה היו הממתקים שרכש עבורה בסכומי כסף גבוהים.
מתת נוסף שנתן הנאשם ללינדה בא לידי ביטוי בתשלום שנתן לה בעבור מחשבים שהיא רכשה לביתה. הנאשם מסר בחקירתו כי הניח במאפרה ברכבה של לינדה 1,000 ש"ח, החזר עבור מחשבים שהיא רכשה (ת/98, ע' 29-30). טענת הנאשם על דוכן העדים, כי לא סיפר אמת בחקירתו בעניין זה, אינה עולה בקנה אחד עם האזנות הסתר, המתעדות שיחות בהן נשמע סמי מתעקש כי לינדה תשלם עבור המחשבים בכרטיס האשראי שלה, והוא יסדר את הדברים (ראו שיחות 12307; 12090). ראיות אלה מוכיחות כי הנאשם אכן היה מעורב ברכישת המחשבים ללינדה, ולפי שהוכח שילם לפחות 1,000 ש"ח בעבורם.
לשם הקביעה כי נתקיים בנאשם היסוד העובדתי בעבירה של מתן שוחד, נותר אפוא לבחון האם טובות ההנאה הללו ניתנו ללינדה בעד תפקידה. מצאתי כי יש לדחות את טענת הנאשם, לפיה עשה את המעשים תמורת "יחס חם" מצידה של לינדה (פרוטוקול, ע' 2234). המאשימה הוכיחה, מעל ומעבר לספק סביר, כי לינדה העניקה לנאשם יחס מועדף בניגוד מוחלט לנהלים. עיון בתקצירי שיחות האזנות הסתר מלמד על עירוב בין טובות ההנאה שקיבלה לינדה, ובין המידע שהיא נהגה למסור לנאשם על פי דרישתו, במידה המחזקת את הקביעה כי טובות ההנאה ניתנו ללינדה בעד תפקידה במת"ק (ראו למשל, ועל קצה המזלג, שיחה 11256, בה מתועדים השניים משוחחים על אחד העובדים, לצד שיחה על התשלום לחנות הממתקים בקריית גת).
126. גם היסוד הנפשי התקיים בנאשם ככל שעסקינן בשוחד שנתן הוא ללינדה. הנאשם היה מודע לכך שטובות ההנאה שמעניק הוא ללינדה, מניעות אותה לקיים עימו קשר הדוק ולמסור לו מידע המוקדם אודות העובדים באופן תדיר. שוכנעתי כי כל מעשיו של הנאשם, אשר מעבר ליחס חם כלפי לינדה והתעניינות בשלום בני משפחתה, כללו מתן טובות הנאה משמעותיות, כאמור לעיל, תכליתם הייתה קבלת שיתוף הפעולה של לינדה לצורך ייעול שיטת הסחר בהיתרים. נוכח האמור, אני קובעת כי הנאשם ביצע עבירת שוחד ביחס למתת שנתן ללינדה.
בהינתן האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין, כמיוחס לנאשם באישומים השני והשלישי.
אישום שישי
התחזות כאדם אחר
127. באישום זה מואשם הנאשם בעבירה של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין.
לטענת המאשימה, התחזה הנאשם פעמיים לששון סייליס במסגרת שיחה טלפונית שנערכה בין הנאשם לבין הגב' סאמר פאעור, מזכירה במועצת הצמחים, בקשר לבקשה להגדלת מכסת עובדים, ובאופן שנחזה להיות כאילו מדובר בבקשתו של המעסיק סייליס. התחזות נוספת המיוחסת לנאשם הינה התחזות לבוסתן הדרום, במסגרת שיחה טלפונית שערך הנאשם לקצין במחסום, ובקשר לקבלת מידע אודות ארבעה פלשתינאים שהחזיקו היתרים על שם בוסתן ועוכבו במחסום. יצוין כי המאשימה וויתרה על מעשה התחזות שלישית שיוחס לנאשם באישום השישי, כלפי אחמד על קאדי, מן הטעם שלא הורם הנטל הראייתי להוכחת התחזות זו.
הנאשם אמנם אינו חולק על שמתקיים היסוד העובדתי להוכחת העבירה, נוכח הודאתו כי הציג עצמו כסייליס בשתי שיחות הטלפון שערך לגב' פעאור, מזכירה במועצת הצמחים, ונוכח הודאתו בשיחת הטלפון שערך למחסום הצבאי, בה הציג הוא עצמו כנתי סעידי. עם זאת, טען כי פנייתו בשמם של אחרים, לגורמים שונים לא הייתה במטרה להונות.
128. סעיף 441 רישא לחוק העונשין קובע כי:
"המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות, דינו – מאסר שלוש שנים..."
שלושה חלקים ליסוד העובדתי בעבירה: הראשון, "המתייצג", אשר משמעו מעמיד פנים, מתחזה. השני, "כאדם אחר", משמעו כאדם אחר אמיתי, להבדיל מאדם בדוי. השלישי, "בכזב", פירושו בשקר, תוך שהמבצע מודע לכך שהוא מעמיד פנים כאדם אמיתי אחר.
אשר ליסוד הנפשי, העבירה לפי חלופה זו היא עבירה התנהגותית, הדורשת "כוונה", היינו, כי המבצע יתחזה לאחר בכזב מתוך שאיפה או מטרה להונות. ביחס לשאלה מהי "הונאה", יש לפנות לפרשנות שניתנה לסעיף זה ביחס לעבירה של הונאת נושים, לפי סעיף 439 לחוק העונשין, לפיה ה"כוונה להונות" הינה כוונה להניע אדם בכזב לפעול לרעתו, ואפשר גם כוונה להפיק יתרון, אגב פגיעה בזולת, משום מעשה המתאפיין באי-יושר או בשחיתות המידות (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 968-969; 971-973 (תשס"ו, 2005)).
129. המחלוקת באישום דנן, אפוא, סבה סביב השאלה האם מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההתחזות. אדון בשאלה זו ביחס לכל אחד ממעשי ההתחזות המיוחסים לנאשם באישום דנן.
אשר לסייליס, שוכנעתי כי הנאשם פעל כפי שפעל מתוך כוונה להניע את המדינה להגדיל את מכסת העובדים אשר ניתנה לסייליס, וזאת למטרת הרחבת פוטנציאל הסחר בהיתרי העסקה על שמו של סייליס. בכך, מתקיים היסוד הנפשי הנדרש של "כוונה להונות". לטענת הנאשם כי סייליס ידע אודות ההתחזות ואישר אותה יש להשיב בשניים: ראשית, כבר קבעתי לעיל, כי סייליס עצם עיניו נוכח השימוש שעשה הנאשם בשמו במסגרת הוצאת ההיתרים, במובן זה שלא הייתה ידיעה, ובוודאי שגם לא אישור פוזיטיבי, ביחס לכל אחת מפעולותיו הקונקרטיות של הנאשם, והשימוש שעשה הוא בשמו במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום. שנית, אין נפקא מינה אם ידע סייליס ואף אם אישר את ההתחזות, בהינתן שההתחזות שביצע הנאשם הייתה במטרה להונות את מדינת ישראל, לצורך הגדלת מכסת העובדים.
אשר להתחזות לנתי סעידי מבוסתן הדרום, המיוחסת לנאשם, יאמר כי גם ביחס למעסיק זה, אין נפקא מינה אם אישר נתי סעידי או ביקש מהנאשם לברר בשמו מדוע מעוכבים העובדים במחסום, בהינתן שההתחזות המיוחסת לנאשם הינה כלפי גורם מדינתי, קצין צה"ל. ואולם, ביחס למעשה ההתחזות דנן לא שוכנעתי כי הוכחה כוונת מרמה מצד הנאשם, נוכח העובדה שמדובר הייתה בשיחת טלפון שאינה קשורה לפעילותו של הנאשם בסחר בהיתרים, כי אם בשיחה שמטרתה ברור מידע לגבי עובדים שעבדו בעת ההיא אצל נתי סעידי. משלא ניתן לקבוע כי מדובר בשיחה שערך הנאשם מתוך מטרה להפיק יתרון תוך עשיית מעשה המתאפיין באי-יושר או בשחיתות המידות (ראו: (שם, בעמ' 969), הרי שאין להרשיע את הנאשם בעבירת התחזות בהתייחס לשיחה דנן.
נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של התחזות לאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין, וזאת ביחס להתחזות שביצע כלפי נציגת מועצת הצמחים בשמו של ששון סייליס.