לחלק הקודם של הכרעת הדין לחץ כאן
80. המתווך סאמר קבהא - קבהא הינו מתווך נוסף שהורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, שהתקבלה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לתיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין. דינו נגזר בבית משפט השלום באשקלון ביום 5.9.10 (ת/14). במסגרת הרשעתו בדין, הודה קבהא כי רכש מהנאשם 6 היתרי העסקה.
80. המתווך סאמר קבהא - קבהא הינו מתווך נוסף שהורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, שהתקבלה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לתיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ולשהייה בישראל שלא כדין. דינו נגזר בבית משפט השלום באשקלון ביום 5.9.10 (ת/14). במסגרת הרשעתו בדין, הודה קבהא כי רכש מהנאשם 6 היתרי העסקה.
81. בימים 26.1.11, 27.2.11, ו-27.3.11 העיד קבהא בבית המשפט. על דוכן העדים, הכחיש קבהא כל היכרות עם הנאשם, וטען כי כלל אינו מזהה אותו באולם. הוא טען שאינו זוכר כי מסר בחקירתו שהוא מכיר את הנאשם (פרוטוקול, ע' 210-220, ע' 312-329). העד גילה זיכרון סלקטיבי, בכך שזכר פרטים רק בענייניו האישיים תוך שסיפר על מצבו העגום. נוכח השוני המהותי בין עדותו לבין גרסתו שנמסרה בחקירה, הוכרז העד עד עוין (פרוטוקול, ע' 191), והתקבלו כל הודעותיו במשטרה, כמו גם הרשעתו בדין.
82. בנסיבות העניין יש לבכר את אמרות החוץ של קבהא על פני עדותו בבית המשפט. הכחשתו הגורפת של קבהא אודות היכרות עם הנאשם, וחזרתו על הטענה כי אינו זוכר דבר, מעידים על חוסר מהימנות גרסתו המאוחרת. העד עצמו תלה את חוסר שיתוף הפעולה שלו, בכך שכל מה שמעניין אותו בשלב זה הוא משפחתו (פרוטוקול, ע' 342).
83. אשר לאמרת החוץ של קבהא, למן תחילת חקירתו הוא הפליל את עצמו ואת הנאשם, כשמסר שהנאשם הציע לו לנפק לעצמו ולבני משפחתו היתר עבודה לחקלאות תמורת 2,500 ש"ח, וציין כי תפקידו של הנאשם הוא להוציא אישורים (ת/15 א ע' 1-2). קבהא אישר, כי הנאשם ניפק 4 אישורי עבודה לעובדים עבורו, ובתמורה הוא שילם לנאשם 2,500 ש"ח על כל היתר מבוטל (ת/15א' ע' 3, שו' 1; ת/15ד' ע' 2 שו' 23-24). גם קבהא פרט את שיטת העבודה של הנאשם, לפיה מסר לנאשם מספרי תעודות זהות, הנאשם היה בודק "בלשכה" אם העובדים שנתן אינם מנועים מלקבל היתר, לאחר מכן קבהא היה מעביר במקום עבודתו (סופר בקריית מלאכי) כסף במזומן לנאשם ומסמכים נדרשים, ולאחר מספר ימים האישור היה מתקבל (ת/15א' ע' 3, ש' 8 – 9; ת/15ד' ש' 16 – 24).
84. כמו ביחס למתווכים האחרים, גם ביחס לאמרת החוץ של קבהא, מהוות השיחות שהוקלטו בהאזנות הסתר תוספת ראייתית מאמתת. הנאשם נשמע משוחח עם קבהא 71 פעמים בתקופה של כחודשיים. השיחות מבססות את ההכרות הטובה בין השניים, למשל בשיחה 7588 הנאשם נשמע מזמין את קבהא לבר-מצווה של בנו, ובשיחה 1230 הנאשם מזמין את קבהא לביקור בביתו. בשיחות נוספות מדברים השניים בנושא הזמנת עובדים (7051, 7195, 7206, 7216, 8197, 8492, 8509, 8686), כאשר משיחה 8509 עולה כי הנאשם מנפק היתרים בזמן קצר ביותר לעומת הנפקתם בדרך רגילה. השיחות הללו, מאמתות את אמרת החוץ של קבהא, ומוכיחות את הקשר שקשרו השניים להוציא היתרי העסקה במרמה ממדינת ישראל בניגוד לדין.
85. המתווך עבד אל כרים דבאבסה - דבאבסה הודה והורשע אף הוא בכתב אישום מתוקן על פי הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לתיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. דינו נגזר בבית משפט השלום באשקלון ביום 6.10.10 (ת/12א' – ב').
מהודאתו של דבאבסה בפני בית משפט השלום באשקלון עולה במפורש שבין השנים 2007-2010 סחר הנאשם בהיתרי העסקה בתיווכו של דבאבסה. דבאבסה הודה, כי רכש מהנאשם, באמצעות מוחמד אלעמלה, 11 היתרי העסקה כוזבים ומבוטלים (כמפורט בטבלה המצורפת לכתב האישום המתוקן) תמורת 4,500 ש"ח לכל היתר מבוטל, ובסך הכל העביר דבאבסה לנאשם 45,000 ש"ח בצומת קסטינה תמורת אותם היתרים (אישום ראשון). בנוסף, הודה דבאבסה, כי ניסה לרכוש מהנאשם 10 היתרים כוזבים נוספים תמורת 45,000 ש"ח, כאשר 42,000 ש"ח מתוכם שילם לנאשם בגוש עציון, ואת היתרה בסך של 3,000 ש"ח שלשל לכיסו - 300 ש"ח עבור כל היתר (אישום שני). הכסף שולם, ואולם הפרשה נחשפה לפני שההיתרים הונפקו ונמסרו לדבאבסה.
86. דבאבסה העיד בבית המשפט ביום 11.11.10. הרשעתו, וכן כלל הודעותיו במשטרה, עימות עם הנאשם, דיסקים ותמלול שיחות רבות עם הנאשם ומסמכים רלוונטיים (ת/8 – ת/13) הוגשו כחלק מחומר הראיות. בשונה משלושת המתווכים שמסרו גרסה עוינת בעדותם, דבאבסה דבק בגרסתו ובהודאתו במסגרת עדותו בבית המשפט.
87. דבאבסה הסביר בחקירתו כיצד עבד באופן חוקי אצל קבלן בניין מרעננה בשם אביב שמואל במשך 14 שנים (ת' 11; ת/8א' ע' 2 שו' 42, ע' 44). הוא פרט בהודעותיו על שיטת העבודה של הנאשם, בכך שסיפר כי הבין שלנאשם יש "קומבינה" והוא מוציא אישורים אותם היה מבטל. דבאבסה ידע, שלמעסיקים יש מכסה של עובדים שהם יכולים לקבל, והם לא יכולים לקבל היתרים מעבר למכסה המוקצית להם, ולכן הנאשם היה צריך לבטל את האישורים כדי להוציא אחרים, או שהייתה לו "קומבינה" שמאפשרת לו להוציא אישורים בלי קשר למכסה. הוא גם אמר ששמע על אנשים שהגיעו למחסומים, ואז אמרו להם שהאישור שלהם מבוטל, ולקחו אותם לחקירה על זה שהאישור שלהם מזויף (ת/8א', ע' 3, ש' 67 – 74).
88. בעדותו בבית המשפט חזר דבאבסה על גרסתו במשטרה, לפיה הכיר את הנאשם דרך מחמד אלעמלה והעביר באמצעותו כספים במזומן לנאשם, על מנת שהנאשם יוציא לפלשתינאים היתרי העסקה כוזבים. דבאבסה חזר בבית המשפט גם על העובדה שהנאשם ניפק בעבורו 11 היתרים ל- 9 עובדים וגם על עניין התמורה שהעביר לנאשם (פרוטוקול, ע' 47 ש' 28-29, ע' 49 ש' 16, ע' 62 שו' 8-9). כמו כן, דבאבסה אישר בבית המשפט את המסמכים שהוצגו לו בחקירתו במשטרה. המדובר בטופס בקשה להזמנת רישיונות לעובדי שטחים מלווה בהעתקי תעודות זהות, אותו הגיש הנאשם על שם סייליס. דבאבסה אישר כי הוא היה איש הקשר לעניין הזמנה זו, וגם הסביר כיתוב בערבית על מקצת המסמכים בכתב ידו של הנאשם (פרוטוקול, ע' 65 ש' 18-32) – "יימסר לעאבד דבאבסה" – כלומר, הנאשם יעביר את ההיתרים לדבאבסה, אשר יעביר אותם לעובדים.
89. במסגרת האזנות הסתר תועדו 47 שיחות בין הנאשם לבין דבאבסה. דבאבסה אישר כי זה הוא שנשמע מדבר עם הנאשם לגבי הוצאת היתרים בתשלום לעובדים, מתי יוכל להגיע לקחת, האם ההיתרים אצלו ועוד. למשל, בשיחה 139 נשמע מבקש מהנאשם להוציא 20 – 30 היתרים למישהו ממג'דל שמס והנאשם אומר שאי אפשר, כי "הוא לא ישלם מראש". משיחה זו ניתן ללמוד הן על ניסיון תיווך של דבאבסה בין הנאשם לעובדים נוספים, והן על כך שהנאשם לא הוציא היתרים מבלי לגבות תשלום עבורם מראש. נושא התשלום מראש עולה גם בשיחה 208. בשיחה 1918 דורש הנאשם 3,000 ש"ח על כל היתר מבוטל. בשיחה 2591 מבקש דבאבסה להעביר לנאשם 3,000 ש"ח עבור היתר אחד. עוד עולה מהשיחות כי דבאבסה מכיר את לינדה, כאשר הוא נשמע מבקש מהנאשם לבדוק איתה פרטים ומידע שאינו יכול לקבל ממנה בעצמו לגבי היתרים (למשל: שיחות 11,054, 11066, 11233, 11,576, 11,750, 11801, 11,806, 11,809, 11,350).
90. בחקירתו הנגדית חזר דבאבסה על גרסתו כי העביר כספים לנאשם; חזר על כך שסיפק לנאשם מספרי תעודות זהות של עובדים; וכן קיבל ממנו היתרים במקומות שונים לרבות בביתו של הנאשם וברכבו. דבאבסה שב ופרט, שחלק מההיתרים הוזמנו דרך מוחמד אלעמלה עד אשר הוא קשר את הקשרים בעצמו עם הנאשם, וביצע את ההזמנות ישירות דרכו. ניסיון ההגנה לקעקע את מהימנותו של דבאבסה לא צלח. זה נשאר עקבי וקוהרנטי בגרסתו, באופן המעיד על מהימנותו. העובדה שבחקירתו הנגדית הפליל עצמו מעבר להרשעתו (ת/12), בכך שמסר על מקרים נוספים בהם סחר עם הנאשם בהיתרי העסקה (פרוטוקול, ע' 148 – 149), מחזקת אף היא את מהימנותו. גם העד מטעם ההגנה, מוחמד אלעמלה, לא הצליח לכרסם במהימנותו של דבאבסה, ובפרט שאישר בחקירתו הנגדית, לאחר שהושמעו לו שיחות האזנות הסתר, כי אכן רכש מהנאשם, תמורת תשלום, היתרי העסקה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (פרוטוקול, ע' 2823). נוכח כל האמור, הנני קובעת כי הוכח מעל ומעבר לספק סביר, גם ביחס למתווך דבאבסה, כי הנאשם קשר עימו קשר להוצאת היתרי העסקה, תוך הגשת בקשות כוזבות במרמה.
91. דוגמא נוספת לקשירת קשר שביצע הנאשם להוציא היתרי העסקה ניתן לאתר בעסקת הביום שבוצעה בפרשה. בעסקה זו מתועדת התקשרות ישירה של הנאשם, שלא באמצעות מתווך פלשתינאי, עם עובד בשם עומר הדאר, ובמסגרתה קשר הנאשם קשר להוציא שני היתרי העסקה מבוטלים במרמה ממדינת ישראל. עסקת הביום אפוא הינה הוכחה נוספת להתקשרות הנאשם עם פלשתינאים לביצוע המטרה הפסולה של הוצאת היתרי העסקה במרמה. אף בשיחות האזנות הסתר מתועדות שיחות רבות של פלשתינאים, אשר פונים לנאשם בבקשה להזמין דרכו היתרי העסקה באופן לא חוקי, תוך עקיפת החוק והנהלים (ראו למשל: שיחה 116; שיחה 1231). הנאשם נשמע משתף פעולה עם הפלשתינאי מזמין ההיתר, מסביר על סוגי ההיתרים שניתן להוציא, ובחלק מהשיחות אף מסתיימת השיחה בהעברת מספרי ת"ז לנאשם, לשם בדיקתם של העובדים הפוטנציאלים מבקשי ההיתר. שיחות אלה מהוות ראיה נוספת לקשר הפלילי שקשר הנאשם עם הפלשתינאים למטרת סחר בלתי חוקי בהיתרי העסקה.
92. כזכור, טענתו החילופית של הנאשם הייתה כי אף אם יימצא שהוא קשר קשר לסחור בהיתרי העסקה, לא מתקיים הרכיב השני בעבירת קשירת הקשר, שכן, לשיטתו, מטרת הקשר הייתה כשרה - דאגה לפרנסתם של העובדים הפלשתינאים. טענה זו טען הנאשם אף בעדותו. כנשאל מה היו מניעיו, מסר כי ביקש לעזור לפלשתינאים לצאת לעבוד, ליצור שקט עם השכנים ועוד (פרוטוקול, ע' 2664). טענה זו יש לדחות מכל וכל, כלעג לרש היא. הטענה מתעלמת מהעובדה היסודית, לפיה הנאשם אינו סמכות על בתחום הוצאת ההיתרים, ואינו קובע את מדיניות הנפקתם. הוכח בחומר הראיות שמעשיו של הנאשם לא נבעו ממניעים אלטרואיסטיים או פוליטיים, כי אם ממניעים כלכליים גרידא. לפיכך, סבורה אני כי מדובר בטענה מיתממת, המתעלמת מכל נדבכי המרמה שנפלו במעשיו של הנאשם, כפי שעמדתי עליהם לעיל באריכות.
93. אשר למספר עבירות קשירת הקשר בהן יש להרשיע את הנאשם, המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם במספר עבירות כמספר היתרי העסקה שהוצאו על ידו למטרות סחר, שכפי שקבעתי לעיל, עומד על 1341 היתרים. יצוין, כי על פי ההלכה, אין קושי בהרשעת הנאשם בעבירות קשירת הקשר המיוחסות לו, חרף אי-העדת כלל הפלשתינאים עימם קשר הוא קשר, ובלבד שמכלול הראיות הנסיבתיות מעיד על קשירת קשר כאמור. שכן, נקבע כי "קשר פלילי אינו נעשה בדרך כלל בפרהסיה ובנוכחות עדים. במקרים שלא ניתן ללמוד על קיומו מפיו של מי מהקושרים, הראיות שניתן להעזר בהן להוכחת והן ראיות נסבתיות. כמו הוכחת כל עבירה על יסוד ראיות נסבתיות, כך גם לגבי היות נאשם צד לקשר, יכולה המסקנה הסופית להתקבל על יסוד צרופן של כמה ראיות נסבתיות, אפילו שכל אחת מהן לבדה אין בה לשכנע בכוון אשמתו" (ע"פ 160/89 ד'גאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 793, 797 (1991)).
בענייננו, מצאתי כי עומדות די ראיות נסיבתיות, ובראשן הודאת הנאשם בעצם קיומה של שיטת הפעולה, ועדויות ארבעת המתווכים הפלשתינאים, כדי ללמדנו שהנאשם קשר קשר עם מתווכים פלשתינאים, או עם עובדים פלשתינאים באופן ישיר, במטרה להוציא לפועל את מטרתו לקבל במרמה היתרי העסקה ממדינת ישראל למטרת בצע כסף.
ואולם, כפי שקבעתי לגבי עבירות המרמה, הן ביחס לעבירות קשירת הקשר, שוכנעתי כי הרשעת הנאשם ב- 1341 עבירות של קשירת קשר, כמספר ההיתרים שהנפיק למטרות סחר, תהא הרשעה מלאכותית. הנאשם התקשר בחוזים עם המתווכים הפלשתינאים ועם העובדים ישירות, במטרה להנפיק להם היתרי העסקה במרמה. אפשר שחוזה התקשרות אחד כלל הסכמה להוציא כמה היתרי העסקה למספר עובדים, ואפשר שחלק מהחוזים היו "חוזים אישיים", להוצאת היתר העסקה אחד לעובד ספציפי (על ההסתכלות על עבירת קשירת הקשר ככריתת חוזה ראו: ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, בפס' 21 (לא פורסם, , 12.7.10)). ואולם, ההתקשרויות האמורות עם הפלשתינאים היו במסגרת תוכנית עבריינית אחת בה נקט הנאשם, כאשר כל התקשרות עם מתווך או עובד, מהווה פריט אחד ברצף עברייני מתמשך שמטרתו המשך סחר בהיתרים, לפי הקונסטרוקציה המשפטית של עבירת רבת פריטים.
נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה רבת פריטים של קשירת קשר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, ביחס לקשרים שקשר הוא עם הפלשתינאים להוצאת היתרי העסקה במרמה ממדינת ישראל.
עבירות הזיוף
94. במקרה דנן, טוענת המאשימה כי יש להרשיע את הנאשם ב-1389 עבירות זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף, בגין זיופו את כל הבקשות להיתרים והביטולים שהוגשו על ידו. על פי הטענה, הזיוף בא לידי ביטוי בכך שהנאשם הכין את הבקשות להיתרים וחתם עליהם, כאשר הם נחזים להיות של בוסתן הדרום ושל סייליס, וזאת ללא אישורם, ולפחות בניגוד לאמון שניתן בו. לגבי היסוד הנפשי, טוענת המאשימה, כי מעשיו של הנאשם כוונו לשם קבלת ההיתרים, והזיוף אינו אלא רכיב נוסף ברכיבי המרמה כלפי מדינת ישראל. הנאשם השתמש בבקשות שזייף בכך שהגיש אותם למת"ש, מתוך ידיעה שהן מזויפות ובמטרה לקבל ההיתרים. לפיכך, לעמדת המאשימה, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירות של שימוש במסמך מזויף.
מנגד, גורס הנאשם כי משניתנה לו הרשאה לפעול בשם המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום, ובפרט עת קיבל לידיו מנתי סעידי מסמכים ריקים חתומים בחתימתו ובחותמת החברה, והמחאות פתוחות הנושאות את חתימת החברה, הרי שלא ביצע הוא כל עבירת זיוף. הוא מוסיף כי אף המאשימה נקטה בלשון ספקנית ביחס לעבירות אלה, בציינה בסיכומים כי המסמכים נחתמו "...לפחות בניגוד לאמון שניתן בו", ומשכך היא עצמה עוררה ספק באשר להוכחת יסודות עבירות הזיוף.
95. "מעשה של זיוף", מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין כאחד משלוש:
"עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר אינו ועשוי להטעות;
שינוי מסמך – בכוונה לרמות; או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני".
כל אחת מהחלופות הללו יכולה לשמש בסיס להרשעה בעבירות של זיוף(יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 891 (תשס"ו-2005)), כאשר ההלכה הפסוקה קובעת כי על מנת שמסמך מסוים ייחשב כמסמך ה"נחזה להיות את אשר אינו" אין די בכך שתוכן המסמך כוזב, אלא יש להראות כי הוא אומר שקר על עצמו, במובן זה שהוא מציג עצמו כמסמך "אחר" ממה שהוא באמת (ראו: ע"פ 9/78 צורף נ' מדינת ישראל פ"ד לד(1) 74, 80 (1979); ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) 673, 678-677 (1985); יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני, 894 (תשס"ו-2005)).
96. סעיף 418 לחוק העונשין, המיוחס לנאשם, קובע כי:
"המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים. "
עבירת הזיוף שבסעיף 418 לחוק העונשין, אם כן, היא עבירת הזיוף הכללית, המציגה שלוש חלופות בהיבט חומרת מעשה הזיוף:
ברישא – עבירה של זיוף "סתם", חלופת הזיוף הבסיסית.
באמצע – עבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר, המורכבת מהחלופה הבסיסית בתוספת מחמירה, כאשר הכוונה "לקבל דבר" באמצעות הזיוף, הינה עבירה התנהגותית של כוונה. משמעות הדרישה היא עשיית מעשה הזיוף "במטרה" לקבל "דבר" באמצעותו. "הכוונה" או "המטרה" נמנית על רכיבי היסוד הנפשי של העבירה, ואין זה משנה לאיזו חלופה מחלופות הגדרת "הזיוף".
בסיפא – עבירה של זיוף "בנסיבות מחמירות", המוסיפה חומרה לחלופת האמצע, אשר יישומה משמש אך להחמרת העונש הצפוי למורשע על פיה (שם, בעמ' 910-912). הנסיבות המחמירות בעבירת הזיוף זהות לנסיבות המחמירות בעבירה של קבלת דבר במרמה. כך למשל, זיוף שנעשה בשיטה מתוחכמת ובמימדים גדולים, תפקידו של המזייף, מעמדו ואופיו של המקום בו בוצע הזיוף, העובדה כי המעשה בוצע במשך תקופה ארוכה כשמספר אנשים חברו יחד – כל אלה ועוד יכולים להוות נסיבות מחמירות בעבירת הזיוף (ראו: ע"פ 35/77 בור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 785 (1977)).
97. סעיף 420 לחוק העונשין, המיוחס אף הוא לנאשם, קובע כי :
"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת,
בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך."
היסוד העובדתי בעבירה דנן הינו עשיית שימוש (הנפקה, הגשה, או שימוש בדרך אחרת) במסמך מזויף. היסוד הנפשי הינו ידיעה ממשית בדבר היותו של המסמך מזויף, כלומר יסוד נפשי של מחשבה פלילית (יעקב קדמי על הדין הפלילים חלק שני, עמ' 915-916 (תשס"ו-2005)).
98. כפי שעלה מן הראיות, והנאשם אף הודה בכך (פרוטוקול, ע' 2497-2504, ע' 2514-2517), כלל המסמכים שהוגשו במהלך השנים 2007-2010 בתיקי המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום, הן במת"ש והן במת"ק, נערכו, נחתמו והוגשו על ידי הנאשם, באופן שהם נחזים להיות ערוכים וחתומים ע"י המעסיקים המקוריים. המדובר בעריכה, חתימה והגשה למת"ש של פורמטים קבועים להזמנת היתרי העסקה לעובדי שטחים ולביטול היתרי העסקתם, שמענם, כאמור, מת"ש אשקלון, והם חתומים על ידי המעסיק מגיש הבקשה (להלן: "טופס סטנדרטי"). הנאשם אף הודה בשימוש בחתימתה של מרים במסגרת הגשת הבקשות לשחלוף ההיתרים למת"ק. מצאתי כי ביחס למעסיק בוסתן הדרום, וביחס למרים, הוכח מעל לכל ספק סביר כי השימוש בשמם למטרת קבלת ההיתרים לצורך סחר בהם בוצע ללא כל הסכמה או הרשאה. לפיכך, יש להרשיע את הנאשם בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף ביחס לשני גורמים אלה. ואולם, ביחס למעסיק סייליס, מצאתי כי בשל גרסתו כי ידע אודות מעשיו של הנאשם והשימוש שהוא עושה בשמו למטרת הוצאת ההיתרים, לא הוכחו עבירות הזיוף.
אנמק עמדתי.
99. אשר למעסיק בוסתן, יוחס לנאשם כי זייף מסמכים באחד משלושה אופנים: האופן האחד הינו שכפול שערך הנאשם לטופס סטנדרטי ריק שנחתם על ידי נתי סעידי וניתן לנאשם על מנת שיטפל בענייני העובדים הפלשתינאים שהעסיקה חברת בוסתן הדרום. על גבי המסמכים המשוכפלים, מילא הנאשם את פרטי העובדים שביקש להזמין להם היתרי העסקה למטרות סחר, והגישם למת"ש. האופן השני בו פעל, על פי הנטען, הנאשם, הינו גזירת החתימה המקורית של בוסתן הדרום מטופס סטנדרטי שקיבל מנתי סעידי, הדבקת החתימה הגזורה על טופס סטנדרטי שהכין הנאשם מראש, ושכפול הדפים מספר רב של פעמים. דרך הזיוף השלישית מייחסת לנאשם עריכת טופסי הזמנה סטנדרטיים וחתימתם, תוך שימוש בחותמת מזויפת של בוסתן הדרום.
הנאשם הודה בחקירתו הנגדית כי פעל כמיוחס לו בשכפול הטפסים הסטנדרטיים והגשתם בשם בוסתן הדרום, אם כי, כאמור, טען כי פעל על פי הרשאה מנתי סעידי.
כך מסר הנאשם בעמ' 2496 לפרוטוקול: "...נתי סעידי נתן לי בפירוש ויש הוכחה ואני לא אם הוא הכחיש או לא הכחיש את זה, נתן דף ריק, דף מלא ביום הראשון עם עשרים ומשהו עובדים, ואחר כך דפים ריקים וזה הוא נתן לי אדוני תצלם, אתה לא צריך לבוא בשביל כל פועל..." ומוסיף הנאשם: "לא כל אישור הוא בא וחותם. היה מצולם הנייר, אני מוסיף את השם, אם זה ביטול, אם זה הזמנה...".
נוכח הודאתו האמורה של הנאשם, ברי כי ניתן לקבוע שהנאשם פעל כמיוחס לו, במובן זה שנהג לשכפל את הטפסים הסטנדרטיים, בין אם מדובר היה בבקשה להזמנת עובדים פלשתינאים ובין אם מדובר היה בהודעה על הפסקת עבודה של עובדים, חתם עליהם והגישם למת"ש בשם חברת בוסתן הדרום.
אשר לשימוש בחותמת מזויפת, מצאתי את גרסתו של נתי, לפיה החותמת שנתפסה ברשות הנאשם איננה חותמת החברה המקורית, מהימנה, בהינתן שהחותמת המקורית מכילה את שם החברה ומספרה, בעוד שבחותמת שנתפסה אצל הנאשם מופיע שם המעסיק ומספר מעסיק (ת/196; פרוטוקול, ע' 1524-1526).
100. הטענה העובדתית שבמחלוקת, אם כן, הינה האם נתי סעידי נתן לנאשם הרשאה לפעול כפי שפעל. טענה זו כבר נדונה והוכרעה על ידי בפרק שעניינו המרמה הכרוכה במעשיו של הנאשם. כפי שנדון, מצאתי כי גרסתו של סעידי, לפיה נתן הוא הרשאה לנאשם לפעול בשמו בכל הקשור לעובדים הפלשתינאים שעבדו אצלו בפועל, אך לא העלה בדעתו שהנאשם מועל באמונו ומשתמש בזכאותו להוצאת היתרים לפלשתינאים וסוחר בהם, מהימנה, וקבעתי כי יש לבכרה על פני גרסת הנאשם, לפיה קיבל הסמכה דה פקטו מנתי סעידי להוציא היתרים. נוכח האמור, הנני קובעת שהטפסים שהגיש הנאשם למת"ש "אמרו שקר על עצמם", ומשכך הרי שמדובר במעשי זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים שביצע הנאשם, כחלק משיטת פעולתו הפלילית להוצאת היתרי העסקה.
101. כאמור, זיוף נוסף המיוחס לנאשם בא בידי ביטוי בשימוש בחתימתה של מרים לצורך הגשת בקשות למת"ק לשחלוף היתרים. כפי שהוכח, על פי הנהלים, על מנת שניתן יהיה לשחלף היתרי העסקה לפלשתינאים, כלומר, לשנות את תנאי ההיתרים, היה על הנאשם לקבל טופס המלצה ממרים במת"ש אשקלון ולהגישו ללינדה במת"ק גוש עציון. לטענת המאשימה, במסגרת הזיוף דנן החזיק הנאשם במסמכים ריקים השייכים למת"ש אשקלון, שעניינם החלפת היתר העסקה במת"ק, כך שיכלול רישיון לשהייה בישראל בלילות או עבודה בכל שעות היממה. הזיוף בא לידי ביטוי בכך שבחלק מן המסמכים, הדביק הנאשם חתימה של מרים, הטביע את חותמתה, ושכפל את המסמכים מספר רב של פעמים. בחלק אחר של המסמכים, הטביע הנאשם את החותמת של מרים וחתם בעצמו. בעניין זה העידה מרים, כי כלל מסמכי השיחלוף שהוצגו לה, ונתפסו בביתו של הנאשם (ת/127 – ת/128א'), הינם מסמכים שמעולם לא מסרה לו, ולא ברור לה כיצד הגיעו לידי הנאשם, מאחר שהיא לא הוציאה אף פעם מסמכים ריקים ממת"ש אשקלון. מרים הוסיפה, כי היא לא מסרה לידי הנאשם חותמת שלה וכי החותמת אשר נתפסה ברשות הנאשם הנושאת את שמה (ת/123) איננה חותמת מקורית שלה, בעבודתה במת"ש אשקלון, וכי היא לא מסרה לידי הנאשם חותמת זו. מרים הסבירה כי בנקל ניתן להבחין במסמכים המזויפים, שכן בבקשות לשינוי משמרות אמור להיות רשום עובד אחד ולא שלושה, וכן כי במסמכים שיוצאים ממת"ש אין כיתוב בצדדים (פרוטוקול, ע' 1144, ע' 1152, ע' 1153). טענתו של הנאשם כי מרים היא שנתנה לו את החותמת (ת/123) לא נמצאה מהימנה עליי, נוכח העובדה שבמהלך חקירתו הנגדית, הודה הנאשם בזיוף החתימות של מרים, צילום המסמכים והגשתם למת"ק (פרוטוקול, ע' 2514-2517). מה גם שהחותמת המקורית נושאת את הכיתוב "מרים השאש, מנהלת מת"ש אשקלון, משרד התמ"ת", בעוד שהחותמת המזויפת שנתפסה ברשות הנאשם נושאת את הכיתוב "השאש מרים, ממונה".
טענת הנאשם כי הוא השתמש בשמה של מרים על פי הרשאה שקיבל ממנה, שניתנה לו בשל רצונה לחסוך את הטרחה שבשחלוף ההיתרים (פרוטוקול, ע' 2509, ש' 12-15), אף היא נמצאה בלתי מהימנה עליי. המדובר בטענה כבושה, שלא נטענה בחקירתו של הנאשם במשטרה, כאשר ההסבר שניתן לכבישתה, לפיו לא רצה הנאשם להפליל את מרים (פרוטוקול, ע' 2509, ש' 17-19), אינו מהימן. זאת, בפרט שכאשר העידה מרים, כלל לא נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית על ידי סנגורו של הנאשם אודות טענתו האמורה. הסברו של הנאשם כי לא חקר את מרים בעניין משום שלא רצה להפלילה או להשפילה, אינו מהימן כלל ועיקר, שהרי, אילו הייתה גרסתו גרסת אמת, שיכולה הייתה להביא לזיכויו מעבירות הזיוף, הרי שחזקה על הנאשם שהיה עושה כל שביכולתו להוכיח את חפותו בעניין זה. מה גם שעדותה ניתנה לאחר שנגזר דינה ולא היה עוד חשש כי תופלל. נמצא, אפוא, כי גם ביחס לשימוש בחתימתה של מרים ביצע הנאשם עבירת זיוף ושימוש במסמך מזויף, בגין חתימה בשמה על טפסי שחלוף היתרים שערך.
102. אשר למעסיק סייליס, יוחס לנאשם כי בחלק מן המקרים הדביק הנאשם גזיר חתימה מקורית של סייליס על המסמך שהכין מראש, ושכפלו מספר רב של פעמים. בחלק האחר של המקרים, חתם בשמו של סייליס על הטופס שהכין מראש, ושכפל אותו מספר רב של פעמים (ת/ 348). גם ביחס לשימוש בשמו של מעסיק זה, וחתימה בשמו על הבקשות, הודה הנאשם בעדותו, עת אמר כי: "אבל אמרתי מההתחלה שהוא נתן לי ריקים, גם לפני השאלות האלה, וצילמתי אותם כמו שהיא הראתה לי מסמך בטעות, וזה צולם, הוא חתום וצולם, ויכול להיות שאצל ששון אני חתמתי בשם של ששון כי זה כבר קרבה וזה לא היה צורך בכלל לצלם"... (פרוטוקול, ע' 498, ש' 15-18).
ביחס לשאלה האם סייליס נתן הרשאה לנאשם לפעול בשמו כפי שפעל, מצאתי, כאמור לעיל, את גרסתו של סייליס, לפיה ידע הוא באופן כללי על מעשיו של הנאשם, אך לא עצר אותו משום פחדו ממנו, כגרסה מהימנה. עוד קבעתי כי אין בידיעה של סייליס אודות המרמה שביצע הנאשם כלפי המדינה, או בשתיקתו נוכח מעשיו של הנאשם, כדי להכשיר את מעשה המרמה שביצע הנאשם, אשר כוון כאמור כלפי המדינה. עם זאת, ככל שעסקינן בעבירות זיוף שמו וחתימתו של סייליס, סבורה אני כי יש טעם בטענת הנאשם לפיה ניתנה לו מעין הרשאה לבצע את הפעולות בשמו של סייליס (ראו והשוו: ת"פ (ב"ש) 51/65 היועץ המשפטי לממשלה נ' יחזקאל פסמ מח 289 (1965)). אף שלא הייתה זו הסמכה מפורשת, וניתן לסווגה כהסמכה ברף הנמוך, הרי שעצם ידיעתו של סייליס אודות השימוש שעושה הנאשם בשמו, ושתיקתו לאורך השנים ביחס לפעילות זו של הנאשם, ומקימה ספק באשר לאפשרות הרשעתו של הנאשם בעבירות הזיוף לגבי השימוש בשמו של מעסיק זה.
103. הנה כי כן, הוכח מעל ומעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע עבירות זיוף ביחס לשימוש בשמם ובחתימתם של שניים: בוסתן הדרום, ומרים השאש, וזאת מבלי שניתנה לו הלכה למעשה הסמכה לפעול כפי שפעל. מעשיו, נכנסים בגדר החלופות הקבועות בחוק לעניין עבירת הזיוף. לפי סעיף 414(2) לחוק העונשין, הרי שהנאשם שינה את הטפסים הקבועים, בהוספת פרטים, ללא הרשאה וללא סמכות כדין, ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין. זאת, מתוך כוונה לרמות, שכן בזכות הגשת הבקשות יכול היה הנאשם להוסיף ולסחור בהיתרי העסקה שנתקבלו במרמה. החלופה השנייה בגדרה נכנסים מעשיו של הנאשם, הינה זו הקבועה בסעיף 414(3) לחוק העונשין, שכן הנאשם חתם על הבקשות בשמם של בוסתן, ומרים, ללא סמכות כדין, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני. לעניין הנסיבות המחמירות, מצאתי כי התקיימו גם ביחס לעבירות הזיוף, כפי שנדון בפסקאות 53-56 לעיל, והרי הכללים בעניין זה זהים. עוד מצאתי כי הוכח שהנאשם אף עשה שימוש במסמכים המזויפים שיצר, בעצם הגשתם לרשויות המדינה, ביודעו כי מדובר במסמכים מזויפים, ומשכך מתקיימים גם יסודות העבירה הקבועים בסעיף 420 לחוק העונשין.
104. אשר למספר העבירות בהן יש להרשיע את הנאשם, מהטעמים שפורטו לעיל, סבורה אני כי הקונסטרוקציה של עבירה רבת פריטים תקפה גם לעבירות דנן של עשיית מסמך מזויף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. הרשעה במספר עבירות זיוף כמספר היתרי ההעסקה שהוצאו, תהא מלאכותית, בהינתן שהזיוף ביחס לכל אחד מהגורמים בוצע כחלק מתוכנית עבריינית כוללת בה נקט הנאשם. הרשעה כאמור אף לא תשקף נכונה את כל מעשי הזיוף, בהינתן שהבקשות לשחלוף ההיתרים (אשר כאמור, היו אף הן מזויפות בחלקן) אינן נכללות בדו"חות מת"ש, שאינם מתעדים שחלוף היתרים (ראו עדותו של רפאל אלבו, ע"ת 39, מתכנת בחברת מל"מ שכר).
105. עם זאת, מצאתי כי ביחס לעבירות הזיוף, יש להפריד בין שני הגורמים שאת שמם זייף הנאשם: בוסתן הדרום ומרים, ולקבוע כי ביחס לכל אחד מהם ביצע הנאשם עבירה רבת פריטים של עשיית מסמך מזויף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. במילים אחרות, כי ביצע הנאשם שתי עבירות זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. עבירה אחת רבת פריטים בנסיבות בהן זייף מספר פעמים את חתימתו של בוסתן, ועבירה רבת פריטים שנייה בנסיבות בהן זייף את חתימתה של מרים. הסיבה להפרדה זו הינה השוני המהותי בין הפריטים שזויפו, הבא לידי ביטוי, בשם אותו זייף הנאשם באותו המסמך (מרים או בוסתן) ובמהות המסמך המזויף (ביחס לבוסתן היה זה זיוף של בקשות להוצאת או לביטול היתרים, בעוד שביחס למרים היה זה זיוף של בקשות לשחלוף היתרים).
הנה כי כן, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות רבות פריטים של עשיית מסמך מזויף בנסיבות מחמירות, ובשתי עבירות רבות פריטים של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין.