לחלקה הקודם של הכרעת הדין לחץ כאן
51. לאור הקווים המנחים שקבע בית המשפט העליון באשר להחלת הדוקטרינה, סבורה אני כי במקרה דנן יש להרשיע את הנאשם בעבירה אחת רבת פריטים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזאת ביחס למעשה המרמה של קבלת היתרי העסקה כוזבים בשל מצגי שווא וטענות כזב שביצע הנאשם כלפי המדינה. אשר לשיקולים להחלת הדוקטרינה, סבורה אני כי הם מתקיימים במלואם במקרה דנן.
51. לאור הקווים המנחים שקבע בית המשפט העליון באשר להחלת הדוקטרינה, סבורה אני כי במקרה דנן יש להרשיע את הנאשם בעבירה אחת רבת פריטים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזאת ביחס למעשה המרמה של קבלת היתרי העסקה כוזבים בשל מצגי שווא וטענות כזב שביצע הנאשם כלפי המדינה. אשר לשיקולים להחלת הדוקטרינה, סבורה אני כי הם מתקיימים במלואם במקרה דנן.
ראשית, הגשת הבקשות להנפקת היתרים ולביטולם על ידי הנאשם היו חלק מתוכנית עבריינית אחת כוללת של הנאשם - לסחור בהיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. כל בקשה, אפוא, הייתה רכיב בשיטת הפעולה הכוללת של הנאשם להוצאת היתרי העסקה כוזבים, עד כי כל בקשה מהווה פריט אחד ברצף העברייני.
שנית, רמת הדמיון בין הפריטים גבוהה מאוד. כל היתר הונפק בדיוק באותה שיטה של הגשת בקשה למת"ש, תוך קידומה בערוצים לא מקובלים (ע"י קבלת מידע מוקדם, סימון הבקשה ועוד), עד להנפקת ההיתר. גם הבקשות לביטול ההיתרים הוגשו כולן באותו אופן. השוני היחיד הקיים בין הבקשות שהגיש הנאשם נוגע לזהות המעסיק ששמו נקוב על גבי הבקשה. כלומר, העובדה שהנאשם לא שינה במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום את שיטת פעולתו, כך שמעשיו על רצף הזמן היו כמעט זהים (למעט זהות המעסיק כאמור לעיל), מחזקת את הקביעה כי ראוי לראות במעשה המרמה עבירה אחת רבת פריטים מתמשכת, ולא 1341 עבירות עצמאיות, כמספר ההיתרים הכוזבים.
שלישית, הגם שהעבירה בוצעה על פני תקופה ארוכה, במשך שלוש שנים, הרי שפרקי הזמן בין פריט לפריט קרובים ביותר, בהינתן שהנאשם נהג לקבל היתרים, לבטלם, או לשנות תנאיהם, מכוח בקשות הכזב שהגיש, על בסיס כמעט יומי, כאשר הרבה מבקשותיו התייחסו למספר היתרים יחד. מאפיין זה במעשיו של הנאשם עולה בקנה אחד עם השיקול בדבר פרקי זמן קרובים בין פריט לפריט, כנדרש בעבירה רבת הפריטים.
אשר למידת הנזק שגרמה ההתנהגות העבריינית של הנאשם, מדובר בעבירות רכוש, בהן יש לבחון את הנזק תוך הסתכלות כוללת על הנזק הממשי והפוטנציאלי שנגרם למדינה כתוצאה מהמרמה (ומהווה, כאמור לעיל, נימוק אחד להרשעת הנאשם גם ביסוד הנסיבות המחמירות), ולא בהסתכלות ספציפית, שלא נדונה וממילא גם לא הוכחה, על נזק פרטני שנגרם מהוצאת כל היתר והיתר בשל מעשי המרמה שביצע הנאשם. מעצם טענת המדינה לשיטת פעולה עקבית, מתמשכת, ושיטתית של הנאשם, ולנזק כולל שנגרם מהמעשים, ניתן לומר שאף המאשימה משקיפה על המעשים הפליליים, המיוחסים לנאשם, כעל מקשה אחת ולא כעל מעל 1300 עבירות נפרדות.
52. הנה כי כן, הנאשם פיתח רשת לסחר בהיתרים, באמצעות מתווכים פלשתינאים, חלקם קבועים חלקם מזדמנים, שפנו אליו, או באופן ישיר עם עובדים פלשתינאים. משך תקופה ארוכה פעל הנאשם תוך מרמה שכללה כמה היבטים, עד שהפך "שם דבר" בכל הנוגע להנפקת היתרים לעובדים פלשתינאים המבקשים לעבוד בישראל "כעצמאיים", מבלי שיהיה מעסיק הממונה עליהם. בכך, ביצע הנאשם עבירה אחת מרובת פריטים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כאשר כל היתר שקיבל מהווה פריט אחד במעשה הפלילי.
הרשעת הנאשם בעובדות שלא נטענו בכתב האישום
53. המדינה ביקשה במסגרת סיכומי טענותיה, להוסיף ולהרשיע את הנאשם בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה, ביחס לפעילותו, בין השנים 2000-2005 במת"ש, בהיותו מעסיק זכאי, וזאת על פי הסמכות הנתונה בידי בית המשפט בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").
הסעיף דנן, שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" קובע כי: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".
הסעיף מקנה, אפוא, לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו לפניו, אף אם הן שונות מן העובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.
במקרה דנן, חרף חומרת מעשיו של הנאשם, סבורה אני כי הרשעה בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה, אשר לא יוחסו לו בכתב האישום, אינה יכולה לעמוד.
ראשית, לא מצאתי כי די ברשימת ההיתרים שהונפקו בזמנו על שמו של הנאשם, ובעדותו של אבנר פרס אודות חשדו בהתנהלות הנאשם, כדי לבסס תשתית עובדתית, ברמה של מעל ספק סביר, כי הנאשם ביצע עבירות של קבלת דבר במרמה עת היה הוא עצמו מעסיק זכאי במת"ש.
יתרה מכך, החקירה נגד הנאשם במישור הפלילי הסתיימה בעת ההיא בסגירת התיק בעילה של חוסר עניין לציבור (פרוטוקול, ע' 841, ש' 27-28), והרשויות הסתפקו בחסימתו של הנאשם כמעסיק זכאי במת"ש. במובן זה, "שילם" הנאשם על מעשיו, ככל שבוצעו, במידה מסוימת כבר אז, בעצם חסימתו.
אם כן, משום החשש שהרשעת הנאשם בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה, בגין מעשיו בשלב בו היה הוא מעסיק זכאי במת"ש, עלולה לחטוא לערך גילוי האמת, ואולי אף ליצור עיוות דין כלפי הנאשם, הנני דוחה את בקשת המדינה להוסיף ולהרשיעו בעבירות מרמה, המתייחסות לתקופה בה פעל כ"מעסיק זכאי" אל מול מת"ש, שבגינן הוחלט על חסימתו כ"מעסיק זכאי".
ב. מרמה מכוח דיווחים פיקטיביים למת"ש
54. מעשה מרמה נוסף שיש לדון בו הינו המרמה הבאה לידי ביטוי, על פי הנטען, בדיווחים כוזבים למת"ש אודות ימי העסקה של העובדים הפלשתינאים בתקופה בה היו ההיתרים תקפים, אשר כתוצאה ממנה שילם הנאשם סכומים פחותים למדינה בגין התנאים הסוציאליים של העובדים. כפי שידון, שוכנעתי כי הוכח למעלה מספק סביר כי הנאשם דיווח באופן כוזב על ימי העסקה של העובדים, עקב כך שילם תשלומים פחותים מכפי שהיה אמור לשלם, באופן המהווה עבירה נוספת של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בשל כך שמדובר במעשה שאינו נדבך אינהרנטי בשיטת הפעולה של הנאשם להוצאת היתרי העסקה, ויסודותיו העובדתיים של המעשה שונים, הרי שמדובר במעשה מרמה נפרד, המקים עבירה עצמאית. המרמה שבעבירה זו באה לידי ביטוי, אפוא, בדיווחים פיקטיביים שנהג הנאשם לדווח למת"ש אודות מספר ימי העסקה של העובדים, ואילו ה'דבר' שקיבל הנאשם לידיו כתוצאה מהמרמה הינו מקסום רווחיו, בהינתן שהנאשם הפחית משמעותית, ולעיתים לא דיווח כלל, על מספר ימי העבודה של העובדים, ומשכך שילם סכומים פחותים למדינה בגין התנאים הסוציאליים שלהם.
55. הנהלים הרלוונטיים לסוגיה זו פורטו לעיל במסגרת פרק המבוא. בתמצית יאמר, כי אין חולק שבסיום כל חודש חב מעסיק להצהיר בפני מת"ש על מספר העובדים הפלשתינאים שהועסקו אצלו, מספר הימים שעבדו וכן הסכום שהשתכר כל עובד (להלן: "יומן דיווחים" או "דיווחי ימים" או "דיווח ימי עבודה"). על פי דיווח זה נדרש המעסיק לשלם למת"ש בגין התנאים הסוציאליים של העובד, לרבות תשלום ביטוח לאומי, מס הכנסה, קרן ביטוח, ועוד (עדותו של אבנר פרס, פרוטוקול, ע' 835). מקום בו מעסיק אינו מדווח שכר השתכרות של העובד הפלשתינאי, הוא מחויב בתשלום תנאים סוציאליים על פי חישוב שנגזר משכר המינימום על פי חוק. מכסת הדיווח המינימאלית היא של 15 ימי עבודה. במקרה של ביטול היתר העסקה 5 עד 7 ימים מיום הוצאתו, לא מחויב המעסיק בתשלום תנאים סוציאליים (ת/66, ע' 3, ש' 50-51). פוטנציאל ימי העבודה של כל עובד נקבע על פי תאריכון אותו החודש. עם זאת, בשל האפשרות שחלף זמן מיום הנפקת ההיתר ועד ליום תחילת העבודה של העובד בפועל, וכן מיום סיום עבודתו של העובד ועד ליום ביטול ההיתר בפועל, ניתן להפחית מימי העבודה הפוטנציאליים של כל עובד 8 ימי עבודה בסה"כ (עדותה של נחמה עובראני, פרוטוקול, ע' 1007). נכון לעת הרלוונטית לכתב האישום, בבחינת דיווח היומנים, נהגה נחמה עובראני, עובדת מת"ש שהייתה אחראית על דיווחי היומנים, להשוות בין הנתונים שהגיש המעסיק לגבי מספר ימי העבודה של כל עובד, לבין מספר ימי העבודה הפוטנציאליים באותו החודש. במידה ויש דיווח חריג (דיווח של פחות מ-15 ימי עבודה, או פער משמעותי בין ימי העבודה הפוטנציאליים לבין ימי העבודה שדיווח המעסיק) הפנתה העובדת את תשומת ליבה של מנהלת המת"ש לחריגה, והיא הייתה פונה למת"ק ומבקשת דו"ח מעבר לגבי אותו עובד (נחמה עובראני, ת/69, ע' 2; פרוטוקול, ע' 981).
56. הונחה בפני תשתית ראייתית רחבה ומהימנה המלמדת על דיווחים כוזבים שדיווח הנאשם למת"ש, במרמה, אודות ימי ההעסקה של העובדים. על פי הודאת הנאשם, בסיום כל חודש הוא היה מקבל ממרים רשימת עובדים על שם המעסיקים סייליס ובוסתן הדרום. את הרשימות היה בודק, באופן עצמאי, או באמצעות מרים, עם לינדה ממת"ק, וכך היה מקבל את המידע על מספר המעברים שעבר כל עובד באותו החודש. לאחר מכן היה מגיש הנאשם את יומן הדיווחים למת"ש, ומרים הייתה מאשרת את דיווחיו, ומוסרת לו שוברי תשלום (ראו: ת/119 א ע' 6; פרוטוקול, ע' 2639, שו' 27 – 31). יצוין, כי במסגרת הודאתה בעובדות כתב האישום המתוקן, אישרה לינדה כי נהגה לבדוק בעבור הנאשם את מעברי הגבול של העובדים הפלשתינאים, טרם הגיש הוא את דיווחי היומנים למת"ש. ניסיונה המאוחר של לינדה לטשטש את חלקה בבדיקת מעברי הגבול, ולהפחית מהפליליות הכרוכה במעשים, באומרה כי לא ידעה שאסור לה למסור לנאשם את המידע (ראו למשל פרוטוקול, ע' 1452), אינו עומד בניגוד להודאתה האמורה, אלא אך מהווה ניסיון מצידה לטעון לתום לב במעשיה. אם כן, נמצא כי הנאשם נהג לערוך התאמות בין הנתונים שהיה עליו להגיש לבין הנתונים המתועדים במערכת. ההתאמות כשלעצמן אינן מקימות מעשה מרמה. ואולם, כפי שאראה להלן, התאמות אלה היו כרוכות בדיווחים שקריים כלפי המדינה, שמטרתם הפחתת התשלום בגין התנאים הסוציאליים של העובדים.
57. בראש ובראשונה המרמה המיוחסת לנאשם בנושא בו עסקינן, באה לידי ביטוי בכך שביחס לחלק מהעובדים דיווח הנאשם על מספר ימי עבודה מינימאלי, של 15 ימים, הנמוך ממספר המעברים שתועדו בפועל במערכת "אבן מתגלגלת" לגבי אותו עובד. להוכחת המרמה דנן, הוצג מסמך שנתפס מתחת למקלדת של לינדה, ובו כתבה לינדה בכתב ידה (דיו בצבע כחול) את מספר הפעמים שהעובד עבר במעברים, והנאשם מצידו כתב בכתב ידו (דיו בצבע אדום) מספר נמוך ממספר המעברים שתועד במערכת. לדוגמה, העובד סלים חיח עבר במעבר 21 פעמים, כך שהנאשם צריך היה לדווח לגבי עובד זה על 21 ימי עבודה. ואולם, הנאשם כתב בכתב ידו לגבי אותו עובד רק 15 ימים (צורף לת/53).
הנאשם אישר בעדותו את הנתונים, לרבות הכיתוב של לינדה ושלו. וכך אמר הנאשם ביחס להתנהלותו האמורה: "עכשיו, היות ומדור אשקלון מקשים...מקשים על התאריכים, על הנושאים האלה. המסמך הזה אמרתי, למה לי לשבור את הראש הרבה, הלכתי, לינדה תעשי טובה, תגידי כמה ימים עבר המעסיק, כדי לא לריב במדור תשלומים...בקשה, אני אתן לך דוגמה הכי קטנה, יש פה עובד שעבר עשרים ושלושה יום, זה הכי גבוה. עשרים ושלושה יום, אני הולך על הכי גבוה. דווח לו חמש עשרה. עשרים ושלוש יום, לינדה כתבה, חמש עשרה, כהן כתב, אני כתבתי" (פרוטוקול, 2641).
לגרסת הנאשם, שעלתה לראשונה על דוכן העדים, הוא דיווח את המינימום הנדרש של 15 ימים לגבי עובדים שעבדו חודש מלא, משום שהעובדים, למרות שעברו במחסום, לא עבדו בפועל, משום שרבו עם המעסיקים שלהם או מסיבות אחרות (פרוטוקול, ע' 2640 – 2647). ברי כי מדובר בגרסה מופרכת, נוכח דבריו של הנאשם עצמו כי מרגע שהונפק ההיתר, לא היה לו מושג היכן ובמשך כמה זמן יעבוד העובד בישראל. די באמור כדי לקבוע שהנאשם הגיש דיווחים כוזבים למת"ש, כאשר הכזב בא לידי ביטוי בהפחתת ימי העבודה המדווחים ביחס למספר המעברים בפועל של אותו עובד.
בהקשר זה, לא למותר לציין כי גם אם הייתה התאמה בין מספר המעברים של העובד שתועדה במערכת "אבן מתגלגלת" לבין מספר ימי העבודה שדיווח הנאשם למת"ש, לא בהכרח היה מדובר בנתון מדויק. זאת, משום שהוכח בהאזנות הסתר כי הנאשם נהג להוזיל עלותם של היתרים לעובדים שלא עברו במעברי הגבול המוסדרים, בהם נוהגים לבדוק את ההיתר במערכת "אבן מתגלגלת" (ראו למשל שיחה 9926). נוהג זה אף נתמך בעדות העובד עומר הדאר (שהשתתף בעסקת הביום), אשר מסר בעדותו כי בפעם הראשונה עבר עם ההיתר במחסום בתרקומיה, שם נוהגים לבדוק את ההיתר, וביתר הפעמים נכנס לישראל דרך המחסום בנעלין, שם לא בודקים את ההיתרים (פרוטוקול, ע' 2153-2514). על הנוהג, לפיו בחלק מהמחסומים לא נבדקו ההיתרים באמצעות מערכת "אבן מתגלגלת", העיד גם רפ"ק משה אביטל (פרוטוקול, ע' 2142-2143), באופן התומך בדברי העד עומר הדאר. מן האמור עולה, כי אף אם דיווחי היומנים שהגיש הנאשם היו תואמים לנתונים במעברי הגבול, וכפי שנדון לא כך היה בחלק מן המקרים, והזכויות הסוציאליות שולמו בהתאמה, לא בהכרח שולמו מלוא הזכויות הסוציאליות של העובד על פי הימים בהם שהה בישראל.
58. המרמה הכרוכה בדיווחי הנאשם על ימי העסקתם של העובדים הוכחה גם בעדות עובדת מת"ש, נחמה עובראני, ע"ת 16, וברשומה מוסדית המתעדת את רשימת העובדים, תוקף ההיתר, ימי הדיווח וימי התשלום. נחמה עובראני אישרה, כי על פי הנחייתה של מרים היא זו שטיפלה ביומני העבודה שהכין הנאשם. היא מסרה בעדותה כי דיווחי היומנים שהכין הנאשם בשנה וחצי שקדמו לגילוי הפרשה, היו חשודים באופן תמידי ולא תקינים מבחינת נהלי מת"ש (פרוטוקול, ע' 988, ש' 12-20; ע' 989, ש' 30-32; ת/ 68, ע' 4 ש' 93-94, 99-100, 103). לדברי העדה, אי-תקינות הדיווחים שדיווח הנאשם בשמם של המעסיקים סייליס ובוסתן באה לידי ביטוי בפער תמידי שהיה קיים בין מספר ימי העבודה הפוטנציאליים של העובד (שנקבעו, כאמור, על פי התאריכון באותו חודש ועל פי תקופת ההיתר) לבין מספר ימי העבודה שהיה מדווח הנאשם בפועל לגבי אותו עובד (פרוטוקול, ע' 988). כך, ציינה העדה, גם בחקירתה במשטרה, כי הנאשם דיווח על פיטורים של רבים מן העובדים הפלשתינאים, כלומר, ביטול היתריהם, לעיתים עד 7 ימים מיום הוצאת ההיתר, ומשכך לא שילם כלל תנאים סוציאליים בעבור אותם עובדים (ת/ 66, עמ' 3-4).
59. להודעתה של נחמה עובראני במשטרה (ת/69) צורפו בהסכמה המסמכים ע.ה. 1-3 18/3/10. ע.ה.1 הנו מסמך מעקב דיווחים של מת"ש, המתייחס לתקופה 2009-1/2010, וכולל שני קבצים, האחד מתייחס לבוסתן, והשני מתייחס לסייליס (לגבי סייליס קיימים 3 תיקי מעסיק). במסמך דנן, מופיעים שמותיהם של העובדים שניתן להם היתר העסקה על שם המעסיקים בוסתן וסייליס, כאשר לגבי כל עובד מופיעים הנתונים הבאים: ימי רישיון, כלומר, מספר הימים שההיתר היה בתוקף; ימי עבודה מדווחים, כלומר, מספר הימים שדיווח המעסיק כי העובד עבד בפועל; ימי עבודה משולמים, כלומר, מספר ימי העבודה ששולמו בסופו של דבר על ידי המעסיק.
כאמור לעיל, במסגרת פירוט הנהלים, לרוב צריכה להיות התאמה בין שלושת הנתונים המופיעים במסמך, ומספר ימי העבודה המדווחים אינו אמור להיות נמוך מ-15 ימים בחודשים שההיתר תקף.
ואולם, עיון במסמך מעלה את החריגות הבאות בדיווחי הנאשם: ראשית, לגבי מרבית העובדים קיים פער משמעותי בין ימי הרישיון לבין ימי העבודה המדווחים. שנית, לגבי מספר רב של עובדים, ימי העבודה המדווחים נמוך מחמישה עשר ימים. שלישית, לגבי חלק מהעובדים לא שולם דבר, גם בתקופה בה היתריהם היו תקפים, ועל אף שדווח לגביהם כי עבדו מספר מסוים של ימים.
מספר דוגמאות אקראיות מהנתונים להבהרת הכזב שבדיווחי הנאשם:
- בחודש ינואר 2010 הוציא הנאשם על שם בוסתן הדרום 76 היתרי העסקה. גם בגין העובדים שדיווח הנאשם כי עבדו בפועל, במסגרת "ימי העבודה המדווחים", לא שילם הנאשם תנאים סוציאליים כלל. כך למשל, ביחס לעובד יוסף דיב, מס' 5 ברשימה 1, ימי העבודה המדווחים הינם 15, וימי העבודה המשולמים הינם 0. ביחס לעובד אבראהים אבו זהרה, מס' 6 ברשימה 1, ימי העבודה המדווחים הם 8, מספר הנמוך מהדיווח המינימאלי של 15, וימי העבודה המשולמים הם 0.
- ביחס לעובד סוהיר אלהור, מס' 6 ברשימה 2 בתיק מעסיק 301000063, שאחז בהיתר עבודה על שם סייליס בחודשים ינואר-יוני 2009, לא שולמו כלל ימי עבודה בחודשים ינואר עד אפריל, הגם שהנאשם דיווח על 5-7 ימי עבודה בכל אחד מחודשים אלה. עובד זה אף מדגים את הפער בין ימי הדיווח המועטים לבין תקופת ההיתר, שהיה בתוקף חמישה וחצי חודשים מלאים.
- ביחס לעובד חלף עמור, מס' 6 ברשימה 2, בתיק מעסיק 301091759, שאחז בהיתר העסקה על שם סייליס, בחודשים אוקטובר-דצמבר 2009, בחודש אוקטובר דיווח הנאשם על 7 ימי עבודה ולא שילם דבר. בחודש דצמבר ההיתר היה בתוקף 28 ימים, הנאשם דיווח על יומיים בלבד, ולא שילם דבר.
- ביחס לעובד אסמאעיל אבו עיד, מס' 30 ברשימה 2, בתיק מעסיק 301091759 ע"ש סייליס, הנאשם הנפיק לו היתר בחודש ספטמבר וביטל את ההיתר בחודש זה, ולאחר מכן הזמין לו היתר בשנית בחודש דצמבר, ושוב ביטלו באותו חודש. ההיתר של העובד היה בתוקף בסה"כ 36 ימים, דווחו לגבי העובד 2 ימי עבודה, ושולם בגינו יום עבודה 1 בלבד.
- ביחס לעובד חאזם אלכרכי, מס' 15 ברשימה 2, בתיק מעסיק 301095807 ע"ש סייליס, בחודשים ינואר-פברואר רישיונו היה בתוקף 14 ימים (הנאשם ביטל אותו בחודש פברואר), הנאשם דיווח על 10 ימים, ושילם על 3 ימים בלבד. בחודש אוגוסט הזמין הנאשם את אותו עובד בשנית, וביטל את ההיתר שלו במהלך החודש. מתוך 15 ימים שההיתר היה בתוקף בחודש אוגוסט, דיווח הנאשם על יום אחד בלבד, ושילם יום אחד בלבד.
60. נוסף לנתונים אלה, אשר מהווים כאמור רשומה מוסדית, המהווה ראיה לאמיתות תוכנה, צורפו לת/69 המסמכים שסומנו כע.ה. 2-3, שהם חלק מיומני העבודה שהגיש הנאשם למת"ש. ניתן להתרשם כי היומנים, שהינם בכתב ידו של הנאשם, אכן נבדקו על ידי לינדה, אשר כתבה בצד הדיווח של הנאשם דיווח זהה לדיווח שלו באשר למספר המעברים, וכן שמרים אישרה לנאשם את הדו"חות שדיווח.
61. כשעומת הנאשם עם הנתונים, הכחיש כי דיווח באופן פיקטיבי אודות ימי העבודה של העובדים בתקופה בה היתרי העסקתם עמדו בתוקף. בתשובה לשאלות הפרקליטה בחקירה הנגדית אודות אי תשלום תנאיו הסוציאליים של העובד עומר עדאר, שהיתרו הונפק במסגרת עסקת הביום (מתועד בת/69; פרוטוקול, ע' 2552, ש' 7-8), טען הנאשם כי הדו"ח שהוצג בפניו אינו ראיה לכך שלא שילם, וכי הוא כן שילם על פי החוק. לטענתו, האסמכתא לכך ששילם את התנאים הסוציאליים של העובדים הינה הדו"ח שהוא מילא בכתב ידו, ולא הדו"ח של מת"ש (פרוטוקול, ע' 2551-2552, ע' 2583). ואולם, על אף שבית המשפט נתן לנאשם הזדמנות להציג ראיה התומכת בטענתו, לא הציג הוא כל אסמכתא לכך ששילם את התשלומים הנדרשים בגין ימי העבודה המדווחים של העובדים שאת שמותיהם הציגה לו המאשימה במסגרת החקירה הנגדית, או כל אסמכתא לתשלום הזכויות הסוציאליות של עובדים נוספים המופיעים בדו"חות המת"ש. גרסתו, אפוא, כי הדו"ח של מת"ש אשקלון אינו הדו"ח המשקף נכונה את התשלומים ששילם, לא גובתה בכל ראיה להוכחתה. בנוסף, הנאשם לא חלק על אמיתות הרשומה מוסדית, לא חקר את נחמה עובראני לגביה, ולא נימק את גרסתו בעניין זה במסגרת סיכומיו. ניתן לתלות את הכחשתו הגורפת של הנאשם כי דיווח דיווחים כוזבים, בטענה נוספת שטען באופן עקבי, הנוגעת לרווחים שהפיק כתוצאה מהנפקת ההיתרים. כזכור, הנאשם מתכחש באופן מוחלט לסכומים שמייחסת לו המאשימה כי הרוויח מפעילותו. לטענתו, מרבית הכספים ששולמו לו על ידי העובדים הפלשתינאים, הועברו לתשלום התנאים הסוציאליים של אותם העובדים, כך שמכל היתר הפיק הוא סכום זעום, הנע בין 100-150 ש"ח. מדובר אפוא בשתי טענות הכרוכות זו בזו, שכן אם הוכח שלא שולמו הזכויות הסוציאליות על פי דין, משליך הדבר על היקף הרווחים שגרף הנאשם, כפי שידון בהרחבה בהמשך.
62. נוכח האמור, הנני קובעת כי יש לבכר את גרסת המאשימה בעניין זה על פני גרסת הנאשם. הנאשם בעדותו מסר גרסאות סותרות. מחד, הוא הודה כי הפחית את ימי הדיווח לעומת מספר המעברים המתועד של חלק מהעובדים, ומאידך, טען כי שילם כדבעי, בניגוד לנתונים המוצגים ברשומה המוסדית. גרסתו כי הדיווחים שדיווח אינם כוזבים, אינה מגובה בכל ראייה להוכחתה, ואף נוגדת את הודאתו, לפיה לא ידע הוא היכן ובמשך כמה זמן עבדו העובדים בישראל מרגע שניתן להם ההיתר. שהרי, אם לא ידע הנאשם במשך כמה ימים עבד כל עובד בפועל, כיצד יכול היה לדווח באופן אמיתי ולשלם כמספר ימי העבודה של אותו העובד. זאת, בפרט שהוכח כי העובדים נושאי ההיתרים לא עברו תמיד במעברים המוסדרים, על פי הנחיית הנאשם, ולפיכך אין נתון אובייקטיבי מכוחו יכול היה הנאשם לדעת בצורה מהימנה כמה ימים עבד כל עובד, ולדווח מכוחו בהתאם.
63. הנה כי כן, הוכח מעל ומעבר לספק סביר שמעשה מרמה נוסף שביצע הנאשם הינו דיווח פיקטיבי למת"ש אודות ימי העסקה של העובדים. ה'דבר' שנצמח לנאשם כתוצאה מהדיווחים הפיקטיביים הללו הינו רווחים גדולים יותר מפעילותו העבריינית, שכן בזכות הדיווחים המינימאליים שדיווח, לא נדרש הוא לשלם את מלוא הסכום הנדרש לכיסוי התנאים הסוציאליים של העובדים שבהיתרי העסקתם הוא סחר. ברי כי היסוד הנפשי מתקיים בנאשם ביחס למעשה מרמה זה, שכן הנאשם היה מודע להתנהגותו. מודעותו ניכרת, בין היתר, בתיאום שערך מידי חודש עם לינדה ומרים, על מנת לשוות אמינות לדיווחי היומנים שהגיש. סבורה אני כי יש להכריע שגם ביחס למעשה מרמה זה מתקיים נדבך הנסיבות המחמירות, מהטעמים שפורטו לעיל, לרבות התמשכות המרמה על פני תקופה ארוכה; היקף המרמה הגדול המתבטא בסכומים גבוהים שגרף הנאשם לכיסו כתוצאה מהמרמה (כפי שידון בפרק העבירות הכלכליות); והעובדה שהמרמה כרוכה הייתה בקבלת מידע מוקדם מצד פקידים במדינה בניגוד לנהלים ומכוח עבירות נוספות שביצע הנאשם.
64. מצאתי אפוא שבמסגרת האישום הראשון יש להרשיע את הנאשם בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין: עבירה אחת הינה עבירה רבת פריטים הכוללת 1341 פריטים, כמספר ההיתרים שהוציא הנאשם, שכן הוכח כי שיטת הפעולה של הנאשם מהווה מרמה. עבירה נוספת של קבלת דבר במרמה, בה הנני מרשיעה את הנאשם, מתייחסת למרמה שביצע הוא בעצם דיווח דיווחים פיקטיביים למת"ש, פעולה מכוחה הפיק הנאשם רווחים גבוהים יותר משיטת פעילותו העבריינית.
קשירת קשר לביצוע פשע
65. המאשימה מייחסת לנאשם כי קשר קשר עם מתווכים פלשתינאים ועם עובדים פלשתינאים באופן ישיר, במטרה להוציא היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים באופן לא חוקי, וזאת כמספר היתרי העסקה שהוצאו. לעדות הובאו ארבעה מתווכים פלשתינאים, עפיף, עימאד, קבהא, ודבאבסה, אשר לשיטתה של המאשימה מבססים את שיטת הפעולה של הנאשם, כמו גם את עצם קשירת הקשר שביצע.
הנאשם מנגד, מכחיש כי קשר קשר עם גורם כלשהו, ומדגיש את טענתו כי עבודתו הייתה בידיעתם ובהסכמתם של המעסיקים סייליס ובוסתן. לחילופין, טוען הנאשם כי המטרה בשלה הופקו ההיתרים הייתה העסקת עובדים ופרנסתם, שהיא לשיטתו מטרה כשרה.
66. העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע קבועה בסעיף499 לחוק העונשין, הקובע כי:
"499. (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו –
(1) אם העבירה היא פשע - מאסר שבע שנים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר;
(2) אם העבירה היא עוון - מאסר שנתיים או העונש שנקבע לאותה עבירה, הכל לפי העונש הקל יותר.
(ב) הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'."
לעבירה זו שני רכיבים: הרכיב האחד הינו שעובדת ההתקשרות בין שניים או יותר תהא למטרה מסוימת, והרכיב השני הינו שאותה מטרה חייבת להיות מה שנחשב בעיני החוק כמטרה בלתי כשרה. קשירת קשר לביצוע עבירה מהותית (פשע או עוון) יוצרת זיקה בין עבירת הקשר כשלעצמה לבין העבירה המהותית, במובן זה שיש להוכיח כי הקושר התכוון לא רק לעצם ההתקשרות, אלא גם לכך שהעבירה המהותית תבוצע בפועל (ראה:יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון 279 , 284 (תשס"ה-2004)).
67. ארבעת המתווכים בפרשה הודו והורשעו במסגרת של הסדרי טיעון, כי לקחו חלק בשיטת הפעולה של הנאשם, כאשר חלקם התבטא בתיווך בין העובדים הפלשתינאים, מבקשי ההיתרים, לבין הנאשם. בעדותם בפני חזרו בהם המתווכים עפיף, עימאד וסאמר מהדברים אשר מסרו במהלך חקירתם במשטרה, וכן מהודאתם במסגרת הרשעתם. לפיכך, ועל פי בקשת המאשימה, הוכרזו הם עדים עוינים, והודעותיהם התקבלו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").
נוכח האמור, בטרם אדון בגרסת המתווכים, אציג בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעות להחלת סעיף 10א לפקודת הראיות, ואת שיקולי בית-המשפט להעדפת אמרת חוץ על פני העדות של העד בבית המשפט.
68. סעיף 10א לפקודת הראיות קובע כך:
"(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית-המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.
(ג) בית-המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו.
(ד) לא יורשע אדם על-סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה."
הסעיף מעמיד, אם כן, שלושה תנאים לכך שאמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי בית-המשפט תהיה קבילה כראיה לתכנה, ותוכל לשמש תחליף לעדות בבית‑המשפט. התנאי הראשון הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט"; התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו"; והתנאי השלישי נוגע לשוני מהותי בין העדות לבין האמרה, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו מתקיימת כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים (ראו למשל: ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מדינת ישראל פ"ד נג (3) 481 (1999)).
סעיף 10א(ג) עניינו במשקלה הראייתי של האמרה, אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי בית המשפט יהא רשאי להעדיף את האמרה על-פני עדותו של העד נוכח "נסיבות העניין". הסעיף, מחייב את בית המשפט לציין את הטעמים שהביאוהו להעדיף את האמרה על‑פני העדות בבית המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האמרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על-ידי בית-המשפט..." (ע"פ 869/81 מ"י נ' שניר, פ"ד לח(4) 194 (1984)).
סעיף 10א(ד) קובע כי לא יורשע אדם על-סמך אמרה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט "אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". המדובר בתוספת ראייתית שאינה בגדר תוספת "מסבכת" אלא "מאמתת" בלבד. וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מ"י, פ"ד נ(3), 675, 679 (1996): "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על‑ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באמרה".
לאור הדברים, אסקור בקצרה את גרסתם של כל אחד מהמתווכים, ואתייחס לחיזוקים המצויים בחומר הראיות, המלמדים על קשירת קשר בין הנאשם לבין המתווכים, כמיוחס לו בכתב האישום.
69. המתווך עפיף אלהור - עפיף הורשע בכתב אישום מתוקן בהסדר על פי הודאתו בעשרות עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לתיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. דינו נגזר בבית משפט השלום באשקלון ביום 13.4.11 ע"י כבוד השופטת דינה כהן (ת/18). מהודאתו בפני בית המשפט השלום עולה כי בין החודשים אוקטובר 2007 – פברואר 2010 סחר הנאשם בעשרות היתרי העסקה בתיווכו של עפיף. עפיף גם הודה שהנאשם נהג לבטל את ההיתרים תוך מספר ימים לאחר הנפקתם. עפיף אימת את התעריף, אשר על פי המיוחס לו גבה הנאשם, דהיינו – סך של 1,100 ש"ח להיתר חי ו- 2,500 ש"ח להיתר מבוטל. כתב האישום המתוקן בעניינו כלל רשימה של 65 היתרי העסקה אותם הוציא הנאשם במרמה בשותפות עם עפיף.
70. ביום 2.5.11 העיד עפיף בבית המשפט במסגרת משפטו של הנאשם. בעדותו טען בעיקר כי אינו זוכר ואינו יודע דבר (פרוטוקול, ע' 427, ש' 15 – 16). כמו כן התכחש עפיף לדברים בסיסיים אשר הודה בהם במשטרה, וטען טענות שהועלו לראשונה בעדותו, תוך שהרחיק עצמו ואת הנאשם מביצוע המעשים. כך, טען עפיף בבית המשפט כי אינו דובר עברית טוב, וכי בחקירותיו לא הבין על מה נחקר וחתם באילוץ על הודעותיו במשטרה. הסתירות בין גרסתו בבית המשפט לבין אמרות החוץ שלו, היו רבות. באופן כללי, על דוכן העדים ניסה עפיף לצייר את הנאשם כאדם טוב, הרחיק ממנו את האשמה וניסה לטפול אותה על 'ששון', כלומר על סייליס. לעומת זאת, בתיקו שלו טען עפיף כי הנאשם הינו ראש הפירמידה, האדם שניצל אותו ואת מצוקותיהם של הפלשתינאים על מנת להתעשר, אדם שהכל נעשה עפ"י דברו ורצונו (ראה טיעוניו לעונש בת/ 18). כן סיפר עפיף בעדותו כי את הכסף שקיבל מאיאד אבו פארה, אחד העובדים הפלשתינאים, העביר לסייליס (פרוטוקול, ע' 392, ש' 13 -14), בעוד שבחקירתו, כאמור, מסר שכלל אינו מכיר את ששון, ואת הכסף שלקח מהעובדים העביר לנאשם (ת/20, ת/24). עוד מסר עפיף בבית המשפט כי לא שלח לנאשם את מסמכים כלל, ובטח לא בפקס עם סימון של X עליהם (פרוטוקול, ע' 424, ש' 26-31). לעומת זאת, בחקירתו במשטרה סיפר כי היה שולח לנאשם את המסמכים, וחלקם היו מסומנים ב- X. נוכח השוני המהותי בעדותו, ולבקשת המאשימה, הוכרז העד ע"י בית המשפט כעד עוין (פרוטוקול, ע' 423), והוגשו הרשעתו בדין וכן כלל הודעותיו במשטרה (ת/ 19, ת/ 20, ת/ 21, ת/ 23, ת/ 24 א+ב, ת/ 25. ת/ 26), לרבות עימותים שנערכו בינו ובין אחרים (ת/27-ת/30). כמו כן, הוגש קלסר הכולל האזנות סתר של מאות שיחות שניהל הנאשם עם עפיף במסגרת הסחר בהיתרים (ת/ 31 תמלול; ת/ 124).
71. מצאתי כי בנסיבות העניין יש להעדיף את גרסתו המוקדמת של עפיף, כפי שנמסרה במסגרת אמרותיו במשטרה, ולאחר מכן במסגרת הודאתו בכתב האישום שהוגש נגדו, על פני עדותו העוינת בבית המשפט, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. טענתו כי לא הבין את שפת החקירה אין לה על מה להישען, נוכח העובדה שבחקירתו נכח מתורגמן, ועיון בפרוטוקול החקירה לא מעיד על קושי ממשי בהבנת השפה. אשר לטענה כי האמרות שמסר במשטרה ניתנו בכפייה תוך איומים ואלימות, המדובר בטענה כבושה שהעלה עפיף, מבלי שנתן כל הסבר מספק לכבישתה (פרוטוקול, ע' 490-491), ובהעדר כל ראיה התומכת בטענה דנן, אני מוצאת לדחותה. אף טענתו של עפיף, לפיה אולץ לחתום על הודאתו במסגרת הרשעתו בדין, אינה מהימנה. הטענה נטענה לראשונה במסגרת עדותו של עפיף בפני. ואולם, עפיף היה מיוצג לאורך כל משפטו על ידי סנגור פרטי; ניהל הליך הוכחות ממושך; נשאל ע"י בית המשפט מפורשות האם מבין במה הוא מודה; וכתב האישום אף הוקרא לו במעמד בית המשפט, ע"י מתורגמן וע"י בא כוחו. בהינתן משאלה הם פני הדברים, אינני מוצאת בסיס לטענתו כי הודאתו בכתב האישום בעניינו הינה שקרית. לגופו של עניין, הסתירות בין העדות לבין אמרות החוץ שמסר לא יושבו על ידי עפיף, כאשר הגרסה המאוחרת לא רק שאינה נתמכת בחומר הראיות, כי אם אף עומדת בניגוד לראיות אחדות, לרבות השיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר. נוכח כל האמור, יש לבכר את גרסתו המוקדמת של עפיף, כפי שנמסרה באמרות החוץ, על פני הגרסה המאוחרת שמסר במסגרת עדותו בבית המשפט.
72. על פי גרסתו המוקדמת של עפיף, שימש הוא כמתווך בין עובדים פלשתינאים המבקשים לקבל היתר העסקה בישראל לבין הנאשם, שניהל רשת לסחר בהיתרים. עפיף אישר כי הנאשם הוציא לו בעבור פלשתינאים "היתרי העסקה מבוטלים" ו"היתרי העסקה חיים", תוך שהסביר בדיוק כיצד עבדה שיטת הפעולה של הנאשם. כך, מסר שהנאשם היה בודק את מספרי תעודות הזהות של העובדים הפוטנציאליים אצל לינדה; לגבי עובדים שאינם מנועים העביר עפיף לנאשם העתק ת"ז, אישור בנק, כרטיס מגנטי וכסף; הנאשם היה מזמין את ההיתר, והוא היה מתקבל אחרי כמה ימים (ת/19, ע' 9, ש' 236-244; ת/21, ע' 10, ע2 12). עפיף אישר כי את הכסף היה מוסר לנאשם עצמו בג'בעה או לגיסו שרון בוקר, אותו היה שולח הנאשם. לעיתים היה שולח את המסמכים ישירות לפקס ומסמנם ב-X, על פי הוראת הנאשם, לאחר שהוא קיבל את התשלום בעבור ההיתר (ת/20, ע' 3-4). כן אישר עפיף את התעריפים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, כפי שידון בהמשך הדברים. לדבריו של עפיף, לנאשם היו מתווכים נוספים ברש"פ שדאגו לספק לו עובדים פלשתינאים שיוציא להם היתרי העסקה בעבור כסף כמו : עימאד , עבד חמידאת, אסעד סלמן (ת/19, עמ' 4 שורות 77-79).
73. כאמור, נוכח קבלת אמרת החוץ של עפיף, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, שומה עלינו למצוא תוספת ראייתית לגרסתו מסוג 'דבר לחיזוק', המאמתת את הגרסה. כמה ראיות בחומר תומכות בגרסתו המוקדמת של עפיף:
ראשית, במסגרת שיחות האזנות הסתר, נשמעים הנאשם ועפיף משוחחים ביניהם רבות, קושרים קשר לביצוע המרמה בנסיבות מחמירות ולביצוע הסחר בהיתרים. כך למשל, שלבים בהליך הוצאת ההיתרים מתועדים בשיחות 4415, 4504, 9864, 5915, 5916, 5824, 8815, 8844. כך גם מדיניותו של הנאשם שלא להגיש את הבקשה בטרם מועבר לרשותו הכסף, מתועדת לדוגמא בשיחות 219, 491, 788, 1487. גם שליחת הפקסים למת"ש, המסומנים ב-X, מתועדת בשיחות 4237, 4193, 4760, 4780, 4904. כן מתועדות שיחות בעניין העברת הכספים (ראו למשל: 7239, 8259, 8374, 8387, 8520). הנה כי כן, כלל השיחות המתועדות בהאזנות הסתר בין עפיף לנאשם מאמתות את גרסתו המוקדמת, במסגרת הודאתו בכתב האישום שהוגש נגדו ובמסגרת חקירתו במשטרה, כי עפיף והנאשם קשרו קשר להוציא היתרי העסקה.
שנית, המסמכים של העובדים הפלשתינאים שנתפסו ברשותו של עפיף בביתו, הכתובים בכתב ידו, ומתעדים, בין היתר, את שמות האנשים להם הנאשם הוציא היתרי העסקה חיים ומבוטלים ואת סכומי הכסף ששולמו לנאשם והועברו באמצעות עפיף (ת/ 20 מסמכים א.ל. 1 15/2 – א.ל. 1-א.ל.7 - ע' 10 שורות 280-331) מהווים ראיה אובייקטיבית ותיעוד ממשי לסחר בהיתרים על ידי הנאשם. המסמכים אף תואמים (לאחר הצלבה) להאזנות הסתר ולראיות התביעה בעניין ההיתרים שהוצאו ע"י הנאשם בין השנים 2007 – 2010 (ת/ 321 ו - ת/ 125 ות/ 126). לשם הדוגמא, העובד חאלד עבדאללה, ת"ז 850901109, מתועד על ידי עפיף ברשימה כי לקח ממנו כסף והעביר לנאשם, ואכן חאלד קיבל אישור ראשון ב- 16.11.09, אשר בוטל ב – 25.11.09.
די בשתי תוספות משמעותיות אלה, כדי לאמת את הגרסה המוקדמת של עפיף, ולקבוע שהוכח בחומר הראיות, מעל ומעבר לספק סביר שהנאשם, בניגוד לגרסתו, קשר קשר עם עפיף כמתווך במטרה לסחור בהיתרי העסקה במרמה.
74. המתווך עימאד אחדוש - עימאד הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לתיווך לשוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סיוע למתן ידיעה כוזבת וסיוע לכניסה ושהייה בישראל שלא כדין. דינו נגזר בבית משפט השלום באשקלון ביום 27.7.11 (ת/271). יצוין כי עדותו של עימאד בפני קדמה להרשעתו בדין. מהודאתו של עימאד בפני בית המשפט השלום עולה במפורש שבין השנים 2007-2010 סחר הנאשם בעשרות היתרי העסקה בתיווכו של עימאד. עימאד למעשה הודה שהנאשם נהג לבטל את ההיתרים תוך מספר ימים לאחר הנפקתם, וכן הודה בתעריף שגבה הנאשם – סך של 2,500 ש"ח להיתר מבוטל, וכן סך של 1,100 ש"ח נוספים להיתר "חי" המחודש מידי חודש. כתב האישום המתוקן בעניינו כלל רשימה ובה 77 היתרים, אשר בהוצאתם באמצעות הנאשם הודה עימאד.
75. עימאד העיד בבית המשפט ביום 23.5.11 וביום 5.6.11. עד אשר שוחח העד עם סנגורו, עורך הדין מוטי יוסף, סרב הוא באופן מוחלט להשיב לשאלות (פרוטוקול, ע' 497-507). לאחר ששוחח עם סנגורו, הכחיש עימאד דברים שמסר בחקירותיו, תוך הרחקת עצמו והנאשם מהפרשה. אי לכך, הוכרז עימאד כעד עוין (פרוטוקול, ע' 545), והוגשו כל ההודעות שמסר במשטרה, וכן תיעוד האזנות הסתר המשקף שיחות שניהל הנאשם עם עימאד במסגרת הפרשה (ת/32- ת/44; ת/124).
76. גרסתו של עימאד בבית המשפט לוקה בסתירות מהותיות ביחס לאמרתו במשטרה. כך, טען עימאד לראשונה על דוכן העדים כי הדברים שמסר בחקירתו במשטרה נגבו ממנו לאחר שאוים, כאשר הוא אינו דובר עברית טוב ואינו מבין על מה נחקר. לגופה של הפרשה, עימאד התחמק מלענות תשובות ענייניות לשאלות שנשאל. בנוסף, טען לראשונה בעדותו כי סייליס היה שותף של הנאשם בהוצאת אישורי עבודה לפלשתינאים בכסף (פרוטוקול, עמ' 518), בעוד שבחקירתו לא טען העד אותה טענה לגבי סייליס ולא ייחס לו שותפות בסחר. עוד טען לראשונה, לאחר שעומת עם שיחה 1431 המתעדת את עימאד מבקש מהנאשם "הנחה", שסייליס שלח אותו לנאשם (פרוטוקול, ע' 547-553).
77. מצאתי כי בנסיבות העניין יש להעדיף את גרסת עימאד במסגרת חקירותיו, התואמת את הודאתו בכתב האישום המתוקן שיוחס לו, על פני עדותו העוינת בבית המשפט. טענתו של עימאד כי הפליל את הנאשם בתמורה לטובות הנאה שהבטיחו לו החוקרים (פרוטוקול, ע' 510) אינה מתיישבת עם הראיות המעידות על כך שעימאד הוא זה שפנה למשטרה בבקשה להיות עד מדינה, תוך שהיה מוכן לספר כל הידוע לו על שיטת העבודה של הנאשם בתמורה לתקופת מאסר קצרה (ראו עדותם של משה אביטל, ע"ת 87; יורם סלקמן, ע"ת 22; אליעזר צמח, ע"ת 91; וכן ת/33 ו-ת/89). אשר לטענתו כי לא הבין את שפת החקירה, בחקירותיו הראשונות במשטרה נכח מתורגמן (ת/33, ת/34). טענתו של עימאד, כי החוקר באסל גבה ממנו הודאות באיומים ובאלימות (פרוטוקול, ע' 510), אינה מתיישבת עם העובדה שבאסל כלל לא חקר את עימאד, כי אם רק תרגם את אחת ההודעות ואת המסמכים שנתפסו בביתו של עימאד בעת מעצרו (ת/ 35 א+ ב). אשר לסתירות בעדותו, התרשמתי כי העד התחמק מלענות תשובות ענייניות, אף לא לשאלות פשוטות שנשאל (ראו למשל פרוטוקול, ע' 552-554), וכן לא נתן הסבר מספק לסתירות בין אמרות החוץ שלו, במשטרה או בהאזנות הסתר, לבין האמור בעדותו. למשל, כשנשאל מדוע במשטרה לא מסר, כפי שטען בעדותו, כי ששון סייליס היה אף הוא שותף להוצאת ההיתרים, ענה, באופן שאינו מהימן, כי חוקרי המשטרה אמרו לו שאינם רוצים לשמוע על ששון, רק על הנאשם (פרוטוקול, ע' 558, ש' 8-13). די באמור כדי לקבוע שהגרסה של עימאד בחקירותיו במשטרה, העולה בקנה אחד עם הודאתו בבית המשפט במשפטו שלו, עדיפה על הגרסה שמסר במסגרת עדותו בפני.
78. מהודאתו של עימאד בכתב האישום המתוקן שיוחס לו, ומהודעותיו במשטרה, עולה תמונה ברורה של קשירת הקשר של הנאשם עם עימאד, היקף הסחר בהיתרים שניהל הנאשם והכספים שגבה בעבור ההיתרים שניפק במרמה. באמרותיו של עימאד במשטרה הוא הפליל בעיקר את הנאשם, תוך שהוא מרחיק עצמו מן המעשים. הוא אישר כי מכיר את הנאשם, כראש עזריקם אשר עושה אישורים של עבודה לעובדים פלשתינאים (ת/ 34, ע' 3 שו' 65), ולטענתו כך גם היה ידוע בקרב הפלשתינאים ברש"פ באומרו: "טלפון של סמי יש בכל בית בכפר שלי" (ת/ 34 ע' 4 שו' 99). עימאד מסר כי לנאשם היה קשר ישיר עם לינדה ומרים, ובשל כך מי שהיה מזמין היתר העסקה דרכו היה מקבל את ההיתר במהירות רבה. עוד טען כי בעבר שילמו העובדים לנאשם בעבור היתר מבוטל לפחות סכום של 2000 ש"ח, ומסר פרטים על מספר אנשים שהוציאו דרך הנאשם אישורים תמורת תשלום (ת/ 34 עמ' 4 שורה 78).
79. בדומה למתווך עפיף, הראיות המרכזיות המהוות 'דבר לחיזוק', מאמתות את גרסתו של עימאד, ומוכיחות את טענת המאשימה כי הנאשם קשר קשר עימו להוצאת היתרים, הן שיחות האזנות הסתר והמסמכים שנמצאו בביתו של מתווך זה. כך למשל שיחה 1431, בה נשמעים עימאד והנאשם משוחחים ביניהם על כך שעימאד מבקש מהנאשם לתת לו הנחה בתעריף של 3,000 ש"ח שהוא דורש להיתר כוזב מבוטל, תוך שמפנה לעובדה כי בעבר התעריף שגבה הנאשם היה 2000 ש"ח וכי לעובדים אין כל כך הרבה כסף לשלם כפי שהנאשם מבקש. השניים מסכמים על סכום שנע בין 2000- 2400, כאשר הנאשם מבקש מעימאד לא לספר לעפיף על ההנחה שנתן לו, כדי שיוכל להמשיך ולדרוש מעפיף את הסכומים הללו (ראו גם שיחות 1782, 4931, 11587). ראיה מאמתת משמעותית נוספת הינה שלל המסמכים שנתפסו בביתו של עימאד, לרבות מחברת ותלושי שכר של עובדים רבים, המלמדים, בין היתר, על היקף הקשר שקשר עימאד עם הנאשם להוצאת היתרי העסקה. יצוין כי קיימת התאמה בין המסמכים שנתפסו אצל עימאד לבין ההיתרים שהונפקו לבקשת הנאשם. כך למשל, נתפס צילום ת.ז וכרטיס מגנטי של עובד בשם לואי געפרה (סומן ז.ר.2), ולעובד זה הוצאו 4 היתרי העסקה מבוטלים על שם סייליס במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום. הנה כי כן, המאשימה הוכיחה אף ביחס למתווך עימאד, כי הנאשם קשר עימו קשר להוציא היתרי העסקה בניגוד לחוק ולנהלים.