31. במקרה דנן, הודה הנאשם כי ידע, עוד במועד הגשת הבקשות לקבלת היתרי העסקה כי בעל ההיתר, העובד הפלשתינאי, לא יעבוד אצל המעסיק הנקוב בהיתר, בוסתן הדרום או סייליס. כך, כבר בחקירתו במשטרה, ביום 16.2.10, הודה הנאשם שלא הייתה לו שליטה היכן העובדים יעבדו בפועל (ת/97א, ע' 3, ש' 1) . בהמשך, אמר שיודע כי זה לא תקין שנכנסים עובדים ללא בעלים (ת/98 א, ע' 15, ש' 9-34), והוסיף כי הזמין בידיעה עובדים שלא אמורים היו לעבוד אצל בוסתן וסייליס, וכן עזר בהנפקת היתרים מבוטלים לעובדים שלא היה להם מעסיק בישראל (ת/99 ג, ע' 12, ש' 9-10; ע' 22; ע' 31-42). גם בעדותו בבית המשפט לא הכחיש הנאשם כי פעל להוצאת היתרים לעובדים שלא עבדו אצל המעסיקים הרשומים בהיתר (פרוטוקול, ע' 2219, 2220, 2252, 2444).
32. לצד הודאתו המפורשת של הנאשם, כי ידע שהעובדים שביקש להנפיק להם היתר לא יעבדו אצל המעסיקים הנקובים בהיתר, ולמעלה מן הצורך, אציג מספר ראיות נוספות המעידות על הנפקת היתרים למעסיקים שאינם נקובים בהיתר: ראשית, עובדי הזיתים שהוזמנו על ידי נתי סעידי ועבדו אצלו מבלי שהיה זכאי להעסיקם, כאשר שמותיהם של שניים מהעובדים מתועדים בנספח א' לכתב האישום כעובדים שאחזו היתר העסקה על שם סייליס. שנית, עדותם של המעסיקים הישראלים, שהעידו כי הזמינו מהנאשם עובדים, בנסיבות בהן הם עצמם לא היו מעסיקים זכאים (אשר אזרן, ע"ת 28; רפאל ברכה, ע"ת 34). שלישית, מספר שיחות שתועדו במסגרת האזנות הסתר, ומעידות אף הן על ידיעה מוקדמת של הנאשם כי הוא מנפיק היתרים לעובדים פלשתינאים, מבלי שיש להם מעסיק בישראל (ר' למשל שיחות 1316, 1326, 1431).
33. נמצא אפוא כי על פי הודאת הנאשם, וחומר הראיות הנוסף, המרמה של הנאשם בפרשה באה לידי ביטוי גם בהצגת מצג כזב למדינה כי העובדים נדרשים לעבודה אצל המעסיקים הנקובים, כאשר בפועל ידע הנאשם שלא יעבדו אצל מעסיקים אלו. יש לדחות את ניסיונו של הנאשם להצדיק את נדבך המרמה דנן על יד השוואת עצמו לחברת כוח אדם והעלאת טענה, לפיה בשל כך שעל ההיתר מצוין שהעובד יכול לעבוד בכל חלקי הארץ, ניתן להתגבר על החוק, שהיה ידוע לו, הקובע כי העובד חייב לעבוד אצל אותו מעסיק (פרוטוקול, ע' 2444, ש' 24-28). ברי כי הנאשם אינו חברת כוח אדם ולא רשאי היה לפעול כפי שפעל. כמו כן, העובדה שהיתר ההעסקה מאפשר, מבחינה גיאוגרפית, עבודה בכל חלקי הארץ, אינה נוגדת ואינה חותרת תחת הכלל, לפיו העובד חייב לעבוד אצל המעסיק ששמו נקוב בהיתר. הנה כי כן, גם בהיבט זה כרוכים מעשיו של הנאשם במרמה כלפי המדינה.
34. היבט מרמה שלישי: הצגת מצג כוזב כלפי המדינה, כאילו ההיתרים דרושים לתקופה מסוימת כאשר הנאשם יודע שבכוונתו לבטלם מראש
על פי הנהלים, היתרי ההעסקה של עובדי השטחים הינם בתוקף לשלושה עד שישה חודשים, בהתאם לסוג ההיתר (זיתים או אחר), ובעת הנפקתם מאפשרים לעובד לשהות בישראל בין השעות 05:00- 17:00. הסיבות העיקריות לביטול היתר העסקה של עובד הינן בריחתו של העובד מהמעביד, מעברו לעבודה אצל מעסיק אחר, אי הידרשות אליו ועוד (שוש מגוז, ת/62 א עמ' 3 ש' 73-81; נחמה עובראני ת/65, ע' 6). על פי שיטת הפעולה המיוחסת לנאשם, היו שני סוגי היתרים אותם הזמין: "היתר מבוטל" ו"היתר חי". ההיתר המבוטל הוזמן על ידי הנאשם במת"ש, ובוטל ימים ספורים לאחר הנפקתו. ההיתר החי הינו היתר שנותר בתוקפו, כל עוד המשיך העובד הפלשתינאי לשלם לנאשם כספים, בבחינת תעריף "החייאת" ההיתר, כפי שידון בהמשך. לפי המיוחס לנאשם, תעריף להיתר מבוטל עמד על 2,500 ש"ח, לעומת היתר חי שתעריפו עמד על 2,500 ש"ח, דמי הנפקת ההיתר, ועוד 1,100 ש"ח לכל חודש בו נותר ההיתר בתוקפו. הביקוש מצד העובדים הפלשתינאים היה בעיקר להיתרים מבוטלים. בשל העובדה שהמערכת הבודקת את תוקפו של ההיתר, מערכת "אבן מתגלגלת", מצויה רק במעברי הגבול המוסדרים, ולא בידי הרשויות בתחומי המדינה, עובד שאחז בהיתר מבוטל יכול היה להיכנס לישראל שלא דרך המחסומים המוסדרים, לעבוד ולשהות בה שלא כדין, ובמידה והיה נעצר לביקורת, ברוב המקרים די היה לו בהצגת מסמך היתר העסקה בתוקף. כלומר, משהיה בידי העובד הפלשתינאי היתר העסקה התקף לתקופה של כמה חודשים, אף אם בוטל ההיתר לאחר ימים ספורים, המסמך עדיין נותר בידיו של העובד, והוא יכול היה לעשות בו שימוש במידה והיה נעצר לביקורת בתחומי מדינת ישראל. על כן היה "זול" יותר מבחינת העובד.
35. הזמנת היתרים מבוטלים על ידי הנאשם, היינו, היתרים שהוזמנו תוך שהנאשם יודע כי בכוונתו לבקש לבטלם בחלוף ימים ספורים ממועד הנפקתם, מהווה היבט נוסף במרמה שביצע הנאשם. שהרי, הנאשם הציג כלפי המדינה מצג כזב כאילו ההיתרים נדרשים לפרק הזמן הנקוב בהיתר, בעוד שביטל אותם ימים ספורים לאחר הנפקתם, שלא מאחת הסיבות המנויות, המצדיקות ביטול ההיתר. כתוצאה מביטול ההיתרים, התפנו המכסות של המעסיקים בוסתן וסייליס, כך שהנאשם יכול היה לבקש להנפיק היתרים לעובדים חדשים, ובכך להגדיל את "מכירת" ההיתרים לעובדים הפלשתינאים.
36. הנאשם ניסה להסביר את מאות הביטולים המתועדים ברשומה המוסדית (ת/125, ת/126), בכך שלעיתים עובדים לא היו מגיעים לעבודה, ולכן הוא היה צריך לבקש ביטול היתר ההעסקה ולהזמין עובד חדש תחת העובד שלא התייצב לעבודה. כתימוכין, הפנה לעדותו של משה סעידי, ע"ת 47, שתיאר בעדותו כי עובדים היו בורחים מהעבודה בחקלאות, והוא היה מזמין חדשים במקומם (פרוטוקול, ע' 1579-1580). כן טען הנאשם, בעדותו בבית המשפט, כי המתווכים או העובדים נהגו להתקשר אליו, לאחר שהוצאו ההיתרים, ומבקשים ממנו לבטלם מן הטעם שהעובדים הפסיקו לעבוד, ברחו, או לא רוצים לעבוד בקטיף (פרוטוקול, ע' 2451, ש' 3-6; ע' 2522, ש' 4-8).
37. גרסה זו של הנאשם ראיתי לנכון לדחות מכל וכל, שכן בחומר הראיות שבא בפני קיימות ראיות למכביר כי הנאשם הזמין היתרים ביודעו כי הוא הולך לבטלם בחלוף ימים מספר.
בראש ובראשונה, הודאת הנאשם בחקירתו הנגדית כי ידע מראש שיבטל את ההיתרים שהזמין (פרוטוקול, ע' 2522, ש' 20-29):
"ש: מר כהן, כשאתה מזמין את ההיתר אתה יודע שבעוד שבוע, שבועיים לצורך העניין, ניקח את הגישה שלך, אתה מבטל אותו נכון?
ת: נכון.
ש: מראש אתה יודע שאתה מוציא היתר לפועל והוא לא עובד אצלך,
ת: נכון, נכון
ש: ומראש אתה יודע שאתה הולך לבטל את ההיתר, נכון?
ת: נכון.
ש: יופי
ת: מראש מודיע לו מכסימום תצא לשבוע, עשרה ימים, הוא מתבטל. אי אפשר להוציא כמה שאתה רוצה, יש מכסה".
טענת המאשימה שהנאשם ידע מבעוד מועד כי יבטל את ההיתרים שהזמין, נתמכת אף בראיות נוספות. כך, במס' שיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר, מתועד הנאשם משוחח עם מתווכים או עובדים אודות ההיתרים המבוטלים. בשיחה 6209 נשמע הנאשם מסביר לעובד פלשתינאי פוטנציאלי, שהתקשר אליו במטרה להזמין היתר, מהו אישור מבוטל באומרו שהוא "ייכנס יומיים- שלוש- ארבע –חמש- שש- שבע- שבוע ואחר כך מבטלים אותו. נשאר לך האישור ביד, לא במחסום הולך וחוזר. הולך וחוזר במחסום זה 10,000 שקל 6 חודשים" (ראו גם שיחות נוספות: 1782, 1815).
גם במסגרת עסקת הביום הזמין העובד עומר הדאר, ע"ת 88, מהנאשם שני היתרי העסקה מבוטלים, שתעריפם זול מ"היתר חי". לאחר העברת הכסף לנאשם, הוצאו שני היתרים על ידי הנאשם ע"ש מוחמד הדאר ועומר הדאר, שתוקפם מיום 22.10.09 עד 22.4.10, אשר בוטלו ביום 5.11.10. עסקת הביום, אם כך, הינה ראיה נוספת לשיטת הפעולה של הנאשם, לפיה הוא הזמין היתרים שיהיו תקפים כביכול לכמה חודשים, כשבפועל בכוונתו לבטלם בחלוף ימים ספורים מהנפקתם.
עדות נוספת למספר החריג של הביטולים של היתריהם של המעסיקים בוסתן וסייליס, אשר בוצעו על פי דרישת הנאשם, מצויה בעדות עובדי מת"ש. העד אהרון בראזני, ע"ת 14, הבהיר בעדותו כי הייתה הנחיה מפורשת מצדו לשים לב לביטולים שיטתיים, סדרתיים וגורפים מצד מעסיקים ומקום בו נמצא חסר סבירות, יש צורך לחסום מיד את המעסיק (פרוטוקול, ע' 937-938). חרף הנחיה זו, הודתה מרים במסגרת הרשעתה, כי הנאשם הזמין וביטל עובדים רבים על בסיס יומי. היא הודתה כי הייתה מבטלת את ההיתר, ומזמינה בעבור הנאשם עובד פלשתינאי אחר, לרוב בבקשות חריגות, היינו, מחוץ למכסת העובדים המאושרת של המעסיק (לעניין כמות ההזמנות והביטולים ר': ת/125, ת/126; פרוטוקול ע' 1157 – 1158). בנוסף, עדותה של נחמה עובראני, ע"ת 16, בעניין כמות ביטולי העובדים הגבוהה שביצע הנאשם (פרוטוקול, ע' 982-990).
לבסוף, אף עדות השיטה, אשר ידובר בה בהרחבה בהמשך הדברים, מחזקת את הקביעה כי הנאשם ידע שבכוונתו לבטל את ההיתר שהוזמן עובר למועד הנפקתו, באופן המהווה מעשה מרמה. אבנר פרס, ע"ת 11, העיד כי בביקורת שערך בתיקיו של הנאשם בשנת 2005 מצא שהנאשם קיבל היתרים לעובדים תושבי איו"ש, שהחזיקו היתרים לתקופה של 3 חודשים, אך הנאשם הודיעו על ביטולם לאחר זמן קצר. בשל התנהלותו, נחסם הנאשם מלקבל היתרי העסקה במת"ש. שיטת הפעולה של הנאשם של סחר בהיתרים מבוטלים מצטרפת לכלל הראיות המוכיחות את ההיבט הזה במרמה שביצע הנאשם.
38. הנה כי כן, מלבד הודאת הנאשם כי הזמין היתרים בידיעה שעתיד הוא לבקש את ביטולם בחלוף מספר ימים, קיימות ראיות חותכות נוספות המעידות כי הנאשם הזמין היתרים ביודעו כי מתכוון לבטלם, באופן המהווה מרמה נוספת שביצע הנאשם כלפי המדינה.
39. גביית כסף עבור ההיתרים, וקבלת מידע מראש מפקידות מת"ש ומת"ק
כפי שציינתי לעיל, מצאתי שאין לקבל את טענת המאשימה כי גביית כסף בעבור ההיתרים מהעובדים הפלשתינאים, וכן קיצור הליך הוצאת ההיתרים בזכות קשריו של הנאשם עם פקידות מת"ש ומת"ק, מהווים היבטים עצמאיים נוספים במעשה המרמה של הנאשם, במובן זה שהם מקימים את היסוד העובדתי הנדרש להתגבשות העבירה. ברם, מדובר בשני מאפיינים בשיטת הפעולה שפיתח הנאשם, המהווים חלק ממכלול שיטת המרמה בה הוא נקט, ומקנים נופח נוסף של חומרה למעשיו הפליליים.
40. אשר לכספים שקיבל הנאשם לידיו מהעובדים הפלשתינאים, אכן, המאשימה הוכיחה כי הוצאת היתר העסקה לא אמור לעלות כסף, למעסיק או לעובד, ואין גובים כסף מהעובד הפלשתינאי בעבור הארכת תוקפו של ההיתר. כן הוכח, על פי הודיית הנאשם וחומר הראיות הנוסף, כי הנאשם גבה כספים מהעובדים הפלשתינאים בעבור היתרי העסקה, בניגוד לנהלים. במובן זה הרוויח הנאשם 'דבר' נוסף מפעולותיו – תמורה כספית מהעובדים הפלשתינאים. ואולם, אינני סבורה כי התמורה הכספית הזו מהווה היבט נפרד ועצמאי במעשה המרמה של הנאשם. כאמור לעיל, העבירה העיקרית המיוחסת לנאשם באישום זה, עבירה של קבלת דבר במרמה, היא עבירה תוצאתית, במובן זה שיש להוכיח קשר בין המרמה לבין קבלת הדבר. ביחס לתמורה הכספית שקיבל הנאשם, מתנתק הקשר הסיבתי בין מצגי השווא שהציג הנאשם כלפי המדינה, ובין ה'דבר' שקיבל כתוצאה מכך – התמורה הכספית מהעובדים הפלשתינאים. ודוק, אין בקביעה דנן כדי להפחית מחומרת מעשיו של הנאשם, או כדי לייתר את הצורך לדון בהיקף הכספים שהפיק הנאשם כתוצאה משיטת פעולתו, שכן, אף אם קבלת הכספים אינה נדבך עצמאי במעשה המרמה של הנאשם, הרי שהתקבולים שגבה הנאשם כרוכים באופן בלתי נפרד במעשיו הפליליים. עניינים אלה יידונו בהרחבה בהמשך הכרעת הדין, בפרק העוסק בעבירות הכלכליות המיוחסות לנאשם.
41. כן לא שוכנעתי בטענת המאשימה, כי קבלת מידע מוקדם מלינדה אודות עובדים פלשתינאים פוטנציאליים, וכן העדיפות שניתנה לבקשותיו של הנאשם על ידי שתי עובדות המדינה, מהווים נדבכים עצמאיים נוספים במעשה המרמה של הנאשם, כפי שטענה המדינה. אין מחלוקת שמדובר בהתנהלות פסולה של עובדות המדינה, עליה נתנו הן את הדין. ואולם, סבורה אני כי "ההטבות" הללו שקיבל הנאשם, הן תוצאה של הקשרים שפיתח עם לינדה ומרים בזכות אופיו, פעולותיו, ויחסו אליהן, ואינן תוצאה של מצג שווא שערך הנאשם כלפי אותן הפקידות. מכאן, שאין בעניין זה כדי להוות נדבך עצמאי במרמה של הנאשם כלפי המדינה, אשר הקנה לו, כשהוא עומד בפני עצמו, את היתרי העסקה שהונפקו. בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי כל ראיה התומכת בטענת הנאשם, לפיה הודאתה של מרים, כי ידעה שהנאשם מנפיק היתרי העסקה כוזבים, ניתנה שלא על פי ידיעתה האישית ואך משום רצונה להגיע להסדר עם המאשימה. ממילא, קיימות ראיות רבות נוספות, כפי שנדון לעיל, המעידות על שהיתרי ההעסקה הונפקו מכוח טענות הכזב והמרמה שביצע הנאשם.
42. לסיכום הדברים עד כה, הנאשם הודה כי פעל על פי שיטת פעולה, במסגרתה נהג להגיש בקשות לקבלת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים, לבטל את ההיתרים ימים ספורים לאחר הנפקתם, וזאת בתמורה לכספים שגבה מהעובדים הפלשתינאים. אין לקבל את טענת הנאשם כי שיטת פעולה זו אינה לוקה במרמה, שכן, כפי שנדון, ניתן למצוא שלושה היבטים עיקריים של מרמה בשיטת הפעולה המתוארת: האחד, פעולה בשם מעסיקים ללא הרשאתם (סייליס) ואף ללא ידיעתם (בוסתן הדרום); השני, פעולה תוך הצגת מצג שווא למדינה אודות זהות המעסיק של העובד נושא ההיתר; והשלישי, פעולה תוך הצגת מצג שווא למדינה כי ההיתר יעמוד בתוקפו, כאשר מתכוון הנאשם לבטלו בסמוך להנפקתו. די באמור כדי לקבוע כי מתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעת הנאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה. אשר ליסוד הנפשי, הוכח בראיות אובייקטיביות, לרבות הודאת הנאשם והאזנות הסתר, כי הנאשם ידע כי אינו פועל על פי חוק, וכי מעשיו כרוכים במרמה כלפי המדינה. הנאשם עצמו, כאמור, הודה בכך שלא פעל בדרך המקובלת. ניסיונותיו להיתמם, כאילו אין כל פגם בהתנהלותו, ולהפחית מחומרת המעשים, לרבות אמירתו כי פעל כחברת כוח אדם, ואמירתו כי אין להרשיעו בשל העובדה שהעובדים עברו סינון ברמה הביטחונית והפלילית, אינם יכולים לעמוד, והם אך מחזקים את הקביעה כי הנאשם מכיר במרמה הכרוכה במעשיו ואך ניסה להמעיט מחומרתה. משאין כל ספק כי הנאשם ידע במועד בו ביצע את המעשים כי הוא פועל תוך ביצוע מעשי מרמה כלפי מדינת ישראל, הרי שמתקיים גם היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירה.
הנסיבות המחמירות
43. אשר לנסיבות המחמירות שבעבירה, מצאתי כי אלה מתקיימות בענייננו. הנאשם פיתח שיטה מתוחכמת להנפקת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. הוא עצמו הודה בעדותו כי הגה שיטה מזורזת להנפקת היתרים, שלא חשבו עליה לפניו. ברם, שיטת הפעולה המדוברת הינה בניגוד לדין ולנהלים שקבעה מדינת ישראל בכל הקשור להעסקת עובדים תושבי השטחים בשטחה. הנאשם יצר במעשיו סיטואציה אשר אפשרה למאות עובדים פלשתינאים להיכנס לתחומי מדינת ישראל ולשהות בה, כשבפועל אין להם מקום עבודה מסודר, ואין בידם היתר לעבוד בישראל, וממילא גם לא היתר לשהות בתחומה. ברי כי המדובר בסיטואציה מסוכנת, המעלה ההיתכנות למעורבות בפלילים או אף פעילות חבלנית עוינת.
44. נופח חומרה נוסף במעשיו של הנאשם ניתן למצוא בהתמשכות העבירה על פני תקופת זמן ניכרת. הנאשם ביצע את המעשים בין השנים 2007-2010, כלומר, במשך שלוש שנים תמימות. ואולם, כבר בשנת 2005 נחסם הנאשם מלקבל כל שירות במת"ש אשקלון, ונאסר עליו לשמש כמעסיק זכאי לעובדים פלשתינאים בתחומי מדינת ישראל. הסיבה לכך נעוצה בכך שהנאשם נחשד, כבר אז, כמעסיק הסוחר בהיתרים שהוצאו על חשבון זכאותו. כפי שהעיד אבנר פרס, ע"ת 11, מי שערך בזמנו את הביקורת לתיקו של הנאשם במת"ש, לנאשם אושרו מאות עובדים לעבודות שונות בענף החקלאות, אך הוא לא דיווח דיווחי שכר בעניינם, ולמעשה לא שילם בעבורם זכויות סוציאליות. כמו כן, מבדיקת היתרי העסקה שנתבקשו ע"י הנאשם, עלה כי אין אמיתות בדבר הדיווח והצורך בהיתרים. בנוסף, הנאשם עקף את מת"ש, בכך שהגיש בקשה ישירה לקבלת 15 עובדים במת"ק גוש עציון, וזאת בניגוד לנוהל ושלא כדין (ת/73 - שני מכתבים הממוענים לנאשם מאבנר פרס ומעוה"ד של משרד התמ"ת). עדותו של פרס מהווה עדות שיטה ומעשים דומים, כי הנאשם נהג בדרך סרה עוד בתקופה שקדמה לכתב האישום, עת היה הוא עצמו מעסיק זכאי במת"ש. עדות השיטה מחזקת את יסוד הנסיבות המחמירות במרמה שביצע הנאשם. חרף העובדה שנחסם הנאשם בעבר בשל חשד הרשויות בפועלו, לא חזר הוא למוטב, אלא מצא דרך עקיפה לסחור בהיתרים, באמצעות שימוש ללא הרשאה בשמם של מעסיקים זכאים אחרים.
בהקשר דנן יצוין כבר עתה, וידון בהמשך הדברים, כי לא מצאתי לקבל את בקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות נוספות של קבלת דבר במרמה בגין מעשיו במת"ש עד לשנת 2005.
45. הנסיבות המחמירות שבמעשיו של הנאשם נעוצות אף בהיקף המרמה, הבאה לידי ביטוי בכמות ההיתרים שהנפיק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. בנספח שצורף לכתב האישום ייחסה המאשימה לנאשם סחר שלא כדין ב-1389 היתרי העסקה, שנפרש על פני 3 שנים. כן הציגה המאשימה טבלאות שונות של המת"ק והמת"ש, המהוות רשומה מוסדית, ומסכמות את כלל היתרי העסקה שהונפקו לבקשת הנאשם על שם המעסיקים בוסתן הדרום וששון סייליס (ת/117ג, ת/177, ת/178, ת/205, ת/206, ת/321). מנגד, על אף שהודה שהוא זה שייצג את המעסיקים הרלוונטיים מול מת"ש, והוא היחיד שהגיש בקשות להיתרים בשמם, הכחיש הנאשם את כמות ההיתרים הכוללת המיוחסת לו, וטען כי מדובר בכמות פחותה בהרבה מזו המיוחסת לו בכתב האישום. כתימוכין לטענתו, הפנה הנאשם להצהרת התובעת מיום 12.1.12, במהלך עדותו של ששון סייליס, לפיה העובד שריף ברדעיה, שהועסק בפועל על ידי סייליס, מופיע בטעות בנספח א' לכתב האישום. על פי טענת הנאשם, טעות זו מעידה על כך שהמאשימה איננה יודעת אלו עובדים עבדו בפועל אצל המעסיקים הללו ואלו לא, באופן המעיד על הכאוס הקיים בתיק. עם זאת, לא נקב הנאשם באופן עקבי בכמות היתרים שהוציא לגרסתו, באופן שיבהיר את היקף פעילותו. כך, טען הנאשם בעדותו בבית המשפט כי הנפיק בין 7-13 היתרים מידי חודש לעובדים שלא הועסקו אצל המעסיקים ששמם נקוב בהיתר (פרוטוקול, ע' 2481, ש' 21-23; ע' 2482, ש' 20). בהמשך החקירה, ובתשובה לשאלות בית המשפט, הודה שסחר בכ-30 היתרים מידי חודש (פרוטוקול, ע' 2483). כלומר, אף לשיטתו של הנאשם, ועל פי הודאתו, סחר הוא בכ-1080 היתרים, על פני התקופה הרלוונטית לכתב האישום (לפי 30 היתרים בחודש במשך 36 חודשים).
בשל חוסר העקביות בגרסתו של הנאשם ביחס לכמות ההיתרים הכוללת שהונפקו לבקשתו במסגרת פעילותו הפלילית, אין לי אלא לאמץ את עמדת המאשימה באשר לכמות ההיתרים שהונפקו, המבוססת על הרשומות המוסדיות שהוגשו, המהוות את בסיס הנתונים המהימן ביותר לקביעת היקף פעילותו הפלילית של הנאשם. יחד עם זאת, סבורה אני כי מכמות ההיתרים הכוללת אשר המאשימה ביקשה לייחס לנאשם, יש להפחית את כמות ההיתרים שנמצא לגביהם כי הונפקו דה פקטו לטובת עבודה של עובדים בחקלאות, אצל המעסיקים הרלוונטיים, סייליס ובוסתן. ביחס לעובדים אלה, אין לקבוע כי הנאשם ביצע מרמה, שכן קבלת ההיתרים הייתה למטרה שלשמה הם הוצאו, לא למטרת סחר ולא מכוח מרמה של הנאשם כלפי המדינה.
אשר למעסיק סייליס, הוא העיד כי מעסיק הוא בקביעות עובד אחד, העונה לשם שריף ברדעיה
(ע' 1761 לפרוטוקול, ת/ 262). העובד דנן מתועד בנספח א' לכתב האישום, כעובד שהונפק לו
היתר 7 פעמים, כאשר ההיתר הראשון הונפק ב- 17.9.07, והאחרון הונפק ביום 3.12.09 (ע' 42
לנספח א' לכתב האישום). בהינתן שמדובר בעובד שהיתריו לא הונפקו במרמה על ידי הנאשם,
הנני קובעת כי יש להפחית 7 היתרים מכמות ההיתרים הכוללת המיוחסת לנאשם בכתב האישום.
אשר למעסיק בוסתן הדרום, קיים קושי לקבוע במדויק כמה היתרים הונפקו לעובדים אשר עבדו בפועל אצלו, בהיעדר תיעוד של שמות כל העובדים הפלשתינאים שעבדו אצלו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. עם זאת, על פי חומר הראיות, ובעיקר על יסוד עדותו המהימנה של נתי סעידי, כפי שדנתי לעיל, ניתן לבצע הערכה של מספר העובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. נתי סעידי העיד בבית המשפט כי הוא אינו נזקק לעובדים במשך כל חודשי השנה, כי אם רק בעונת הקטיף והגיזום. בעונה, העיד העד שהוא עובד עם חברות כוח אדם המספקות לו עובדים, וכן עם מספר עובדים, אותם הוא מעסיק באופן ישיר על חשבון זכאותו, כמפורט:
בעונת הקטיף 2007-2008, העסיק בין 10-15 עובדים פלשתינאים. בעונת הקטיף 2008-2009 לא העסיק כלל עובדים פלשתינאים (פרוטוקול, ע' 1505). בעונת הקטיף 2009-2010 העסיק כ-30-35 עובדים פלשתינאים על חשבון זכאותו (פרוטוקול, ע' 1511). ביחס לעונה זו, יש גם תיעוד חלקי של שמותיהם של העובדים שהועסקו על ידי בוסתן, אותם מסר העד בחקירתו במשטרה (ת/195). הצלבת השמות של העובדים המופיעים ברשימה עם נספח א' לכתב האישום, מאמתת את טענתו של נתי סעידי כי מדובר בעובדים קבועים, שעבדו בעונת הקטיף 2009-2010, מבלי שהיתריהם בוטלו לבקשת הנאשם. כך למשל, העובד אברהים דברין, נושא ת"ז 911658953, קיבל היתר העסקה מיום 5.11.09-5.5.10. העובד אברהים טמיזה, נושא ת"ז 961054145, קיבל היתר העסקה מיום 10.12.09-10.6.10. העובד אמגד סלימיה, נושא ת"ז 901152843, קיבל היתר העסקה מיום 11.11.09-11.5.10. אם כן, נוכח הנתונים שמסר סעידי ניתן לסכם, בדרך המטיבה עם הנאשם, כי 50 עובדים בסה"כ (15 בעונה הראשונה הרלוונטית, ו-35 בעונה השלישית הרלוונטית) הועסקו אצל בוסתן הדרום בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. כמות זו יש להפחית מכמות ההיתרים הכוללת שהנפקתם מיוחסת לנאשם.
לסיכום, מסך של 1389 היתרים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, יש להפחית 7 היתרים שהונפקו, שלא למטרות סחר, לגבי סייליס, ועוד 50 היתרים שהונפקו, שלא למטרות סחר, לגבי בוסתן הדרום. בסך הכל, יוצא כי הונפקו לבקשתו של הנאשם 1341 היתרים, במסגרת פעילות הסחר שביצע בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. המדובר במספר גדול המלמד על היקף פעילות נרחב, באופן המשווה חומרה יתרה למעשה המרמה של הנאשם.
למעלה מן הצורך, יצוין כי אף אם הייתי מאמצת את גרסת הנאשם, שהייתה לא עקבית ולא מהימנה כאמור לעיל, לפיה קיבל כ-1080 היתרים, למטרות סחר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הרי שמדובר בהיקף פעילות גדול מאוד, המקנה נופח של חומרה נוספת למעשיו של הנאשם.
46. היבט נוסף בחומרה שבמעשה המרמה שביצע הנאשם נעוץ בכך שהמרמה של הנאשם כרוכה בביצוע עבירות רבות אחרות. כפי שידון בהמשך באריכות, שוכנעתי כי הנאשם הצליח במעשה הוצאת ההיתרים במרמה, בין היתר, בשל ביצוע עבירות נוספות של זיוף, שוחד והתחזות. כן עבר הנאשם עבירות כלכליות חמורות, הכרוכות אף הן במעשה המרמה שביצע.
מספר עבירות המרמה בהן יש להרשיע את הנאשם – עבירה רבת פריטים
47. המאשימה ביקשה, כאמור, להרשיע את הנאשם במספר עבירות כמספר ההיתרים הכוזבים בהם סחר. משמצאתי כי מדובר ב- 1341 היתרי העסקה, הרי שלשיטת המדינה, יש להרשיע את הנאשם ב- 1341 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. מנגד, טען הנאשם, כי הרשעתו במספר עבירות כמספר ההיתרים בהם סחר תוביל לעיוות דין, בהינתן שהמדינה לא זימנה לעדות את כל העובדים הפלשתינאים, שלטענת המדינה הנאשם הנפיק להם היתר כוזב, ולכן לא ניתן לומר כי הוכיחה את יסודות העבירה. בנסיבות העניין, אינני סבורה כי אי-זימון כלל העובדים גורם לעיוות דין כלפי הנאשם. בהינתן שהוכחה אשמתו כדבעי בחומר הראיות, המתבססת על הודאתו בשיטת הפעולה, האזנות הסתר והעדויות הנוספות, שכל אחת בנפרד וכולן יחד מובילות למסקנה האחת והיחידה כי הנאשם סחר בהיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים בהיקף כפי שנטען כלפיו, ותוך ביצוע מרמה כלפי מדינת ישראל.
ואולם, לאחר שהפכתי בדבר, סבורה אני כי בנסיבות הפרשה דנן, הרשעת הנאשם במספר עבירות מרמה התואם את מספר ההיתרים הכוזבים שהונפקו כתוצאה מהמרמה תהא מלאכותית, ולא תשקף נכונה מציאות עבריינית, בה הנאשם פעל לפי שיטת פעולה פלילית אחת, מתמשכת, ומתוכננת, בעקבותיה השיג הוא במרמה את ה'דבר' – ההיתרים הכוזבים. לפיכך, בפרשה בה עסקינן, ראוי כי תוחל הדוקטרינה המשפטית בדבר "עבירה רבת פריטים", ומכוחה, בשל המרמה הכרוכה בפעולת הנאשם לשם הוצאת היתרי העסקה, יורשע הנאשם בעבירה אחת רבת פריטים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הדברים תקפים אף ליתר העבירות המיוחסות לנאשם באישום הראשון, כפי שידון בהמשך.
48. המונח "עבירה רבת פריטים" מתייחס לדוקטרינה שפותחה במשפט הישראלי, אשר מוצאה בדוקטרינה הקונטיננטאלית המכונה "עבירת שרשרת" ("delictum continuatum"). עבירת השרשרת, בתפיסה הקונטיננטאלית, הינה סידרה של מעשים הבנויה מיחידות הומוגניות, כשכל אחת מהיחידות יכולה להוות עבירה פלילית בפני עצמה. ואולם, בשל הקשר בין חוליות הסדרה, היוצר מסכת עשייה עבריינית שיטתית ומתוכננת אחת, מאבדת כל אחת מחוליות השרשרת את עצמאותה, והופכת לחוליה בעבירת שרשרת אחת ויחידה (ש"ז פלר ""עבירת השרשרת" – מהותה" משפטים כ"ט 529 (תשנ"ט)). במשפט הישראלי נקבע כי לדוקטרינת עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטאלי אין מקום, ונמצא כי הפתרון הראוי למצב בו המציאות העבריינית מזמנת סיטואציה בה קיימת תוכנית עבריינית מלאה, ורצף צעדים להגשמתה, הינו הרשעה ב"עבירה רבת פריטים" (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160 (1998) (להלן: "עניין משולם")).
כך הוגדרה הקונסטרוקציה המשפטית בדבר עבירה רבת פריטים על ידי הנשיא ברק בעניין משולם:
"העבירה רבת-הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר (שם, בעמ' 185).
...בנסיבות מתאימות, ניתן לחבר כמה פריטים – המהווים אובייקט לעבירה פלונית – לרצף עברייני המהווה אותה עבירה, ובלבד שרצף זה מתאפיין במחשבה פלילית כוללת, המשתרעת על הגשמתם של פריטים מספר תוך זמן סביר. דבר זה ייעשה רק כאשר ביצוע הפריטים השונים נעשה כחלק מתוכנית עבריינית אחת, אשר ניתן להשקיף עליה כאירוע עברייני כולל ואחיד" (שם, בעמ' 189).
49. אשר לשיקולים להחלת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, כפי שנקבעו בעניין משולם, השיקול המרכזי הינו האם המעשים (הפריטים) הינם חלק מתוכנית עבריינית אחת, כך שניתן להשקיף על כל אחד מהפריטים לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות, אלא גם כעל עבירה אחת, בעלת מחשבה פלילית אחת ותכנון פלילי אחד, המשתרעת על רצף של זמן. שיקולים אחדים נוספים נקבעו בפסק הדין כשיקולים אשר ינחו את בית המשפט בבואו להחיל את הדוקטרינה: השיקול אחד הינו משך הזמן שחלף בין פריט לפריט, כאשר נקבע כי פרקי הזמן בין פריט לפריט צריכים להיות לא ארוכים מידי, במידה המנתקת את הקשר בין הפריטים (שם, בעמ' 185). שיקול נוסף הינו רמת הדמיון בין הפריטים השונים בעבירה, כלומר, ככל שמעשיו של המבצע על רצף הזמן שונים זה מזה, הוא לא מסתפק בדרך פעולה אחת אופיינית, ומשנה במהלך ביצועם של הפריטים השונים דרך פעולתו, גדלה הנטייה לראות בכל מעשה ומעשה עבירה עצמאית (ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 2.8.06), בפס' 11 (להלן: "עניין אלון"); עניין משולם, בעמ' 183-184). שיקול שלישי הינו האינטרס החברתי המוגן בעבירה. כך נקבע, כי מקום שמדובר בעבירות נגד גופו של אדם, מחייבת מדיניות משפטית ראויה לראות בכל נפגע ונפגע עבירה בפני עצמה. לעומת זאת, מקום שהאינטרס הנפגע הוא אינטרס רכושי, רב המקום להחלת הדוקטרינה, על אף שגם לגבי עבירות רכוש, יש לבחון את מידת הנזק שגרמה ההתנהגות העבריינית ורמת הפגיעה שנגרמה לקורבנות העבירה (עניין אלון, בפס' 11). מכל מקום, הלכה היא כי בהיותה דוקטרינה שנועדה לשרת את צרכיו של המשפט הפלילי והמציאות העבריינית, היא תוחל על פי שיקול דעת בית המשפט, מבחן גמיש של שכל הישר ובהתאם למדיניות משפטית ראויה בנסיבות העניין.
50. אך לאחרונה החיל בית המשפט העליון את הדוקטרינה בדבר עבירה רבת פריטים בע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.9.12). בפרשה זו הרשיע בית המשפט המחוזי את הנאשמים בביצוע עשרות עבירות מרמה, בגין הגשת דוחות ביצוע כוזבים למרכז השקעות. בית המשפט העליון הותיר את ההרשעה על כנה, אך קבע כי ראוי לקבוע ש"כל דוח ביצוע שהגישו המערערים היה פריט אחד, הקשור לפריטים האחרים, של הוצאת כספים במרמה ביחס למפעל מסוים" (שם, בפס' 32). נקבע, כי משום שכל דוח ביצוע שהגישו המבצעים היה פריט אחד הקשור ליתר הפריטים; משום שהגשת כל הדוחות בוצעה באופן דומה; משום שמבחינת מרווח הזמן בין הפריטים דובר היה בתקופה מצומצמת יחסית; ומשום שהנזק שנגרם נגע לכל פרויקט ופרויקט, ולא לכל אחד מהדוחות הכוזבים שהוגשו – יש לקבוע כי מדובר בעבירת מרמה רבת פריטים ולא בעבירות נפרדות. עוד בפסק הדין, סוקר כבוד הנשיא א' גרוניס, את הפסיקה הרלוונטית, וקובע כי, הגם שהדוקטרינה של עבירה רבת פריטים כמעט ואינה מיושמת בארץ, יש ליישמה בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין, באופן שיבטיח אחידות משפטית ומניעת אפליה בין נאשמים.