לחלק הקודם של הכרעת הדין לחץ כאן
אישום שביעי
אישום שביעי
עבירות זיוף
130. באישום זה מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, בגין זיוף מסמכים שביצע לכאורה בשם חברת יוסף קמיל ובניו בע"מ (להלן: "חברת קמיל"). על פי טענת המאשימה, זייף הנאשם בקשות להיתרי העסקה כוזבים בשם חברת קמיל, ללא ידיעתו או אישורו של ירון יוסף, מבעלי החברה ומנהל העבודות בשטח (להלן: "ירון יוסף"), וזאת במטרה לקבל היתרי העסקה כוזבים על שם חברת קמיל, כשם שהשתמש בשמם של המעסיקים בוסתן וסייליס. עוד מואשם הנאשם כי השתמש במסמכים המזויפים בעצם הגשתם למת"ש.
יובהר כי במסגרת האישום דנן, לא מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה, בגין קבלת היתרי העסקה, עקב שימוש במרמה בשמה של חברת קמיל. לטענת המאשימה, במקרה של חברת קמיל מדובר היה אך "בהכנה של הקרקע" שביצע הנאשם, למטרת קבלת היתרי העסקה למטרות סחר, תוך ביצוע עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף.
131. יסודות העבירות בהן מואשם הנאשם במסגרת האישום דנן, זיוף ושימוש במסמך מזויף, פורטו לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון.
במקרה בו עסקינן, הראיות שהציגה המאשימה להוכחת המיוחס לנאשם באישום זה הן כדלקמן:
ראשית, מסמכים שנתפסו בביתו של הנאשם, הנחזים להיות של חברת קמיל. מדובר בבקשות להזמנת עובדים פלשתינאים ובקשות לביטול היתרי העסקה, אשר נשאו את לוגו חברת קמיל והיו חתומים בחותמת החברה. בבקשות אלו רשומים בכתב יד שמותיהם של פועלים פלשתינאים ומספרי תעודות זהות לצידם. כן נתפסו בביתו של הנאשם טפסים סטנדרטיים ריקים (ראה הגדרה לעיל, במסגרת הדיון בעבירות הזיוף באישום הראשון), אשר נשאו את לוגו חברת קמיל ובתחתיתם הופיעה חותמת החברה וחתימה (נספחים לת/120ב).
שנית, עדותו של ירון יוסף, אשר מסר כי לא נתן לנאשם הרשאה להשתמש בחותמת החברה, וכי העובדים ששמם נקוב במסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם לא הוזמנו על ידי חברת קמיל ולא הועסקו על ידה.
שלישית, הודאתו החלקית של הנאשם, במסגרת החקירה במשטרה, לפיה החזיק במסמכים של חברת קמיל.
רביעית, קיומו של מסמך בקשה לביטול עובדים, הנחזה להיות של מר גבריאל בן דוד, חקלאי מהיישוב עזריקם, אשר נמצא ונתפס בביתו של הנאשם, ומהווה, לשיטת המאשימה, חיזוק חיצוני לגרסתה, לפיה הנאשם חיפש מעסיקים נוספים לפעול בשמם, במטרה לסחור בהיתרי העסקה.
מנגד, כופר הנאשם במיוחס לו באישום דנן. לטענתו, בהיעדרה של חוות דעת גרפולוגית, לא הוכיחה המאשימה כי כתב היד המופיע על המסמכים שנתפסו בחזקתו, הוא שלו.
לחילופין, טען הנאשם, כי קיבל הרשאה מחברת קמיל להגיש בשמה בקשות להיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים. מכוח הרשאה זו, חברת קמיל שלחה לו באמצעות הפקס למת"ש טפסים ריקים של בקשות להעסקת עובדים (בפורמט של טופס סטנדרטי), הנושאים את חותמת החברה וחתימת הבעלים. הנאשם מוסיף וטוען לכמה מחדלים בחקירת המיוחס לו באישום זה, לרבות אי-בדיקה מטעם המשטרה לאן ומהיכן נשלחו המסמכים, שהייתה, לעמדתו של הנאשם, מאששת את טענתו כי המסמכים נשלחו לפקס במת"ש; וכן אי-עריכת בדיקה יסודית לטענתו של ירון יוסף, כי מספרי תעודות הזהות הנקובים במסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם אינם של עובדים פלשתינאים המועסקים על ידי חברת קמיל. לטענתו, מחדלים אלה מחייבים לזכותו, ולו מחמת הספק, מהמיוחס לו באישום דנן.
132. הנאשם טוען שתי טענות סותרות ביחס לאישום זה, עת גורס הוא, מחד, כי המאשימה לא הוכיחה באופן חד משמעי כי כתב היד המופיע על גבי המסמכים שנתפסו בחזקתו הוא שלו, ומאידך, כי קיבל הרשאה מירון יוסף להגיש בשם חברת קמיל בקשות להזמנת היתרי העסקה לעובדים פלשתינאים, ומכוחה החזיק בחזקתו את המסמכים האמורים. שהרי, טענתו השנייה, המתיישבת אף עם גרסתו של הנאשם כפי שנמסרה בחקירותיו ובעדותו בבית המשפט, כפי שאעמוד עליה להלן, מהווה הודאה בכך שפרטי העובדים הפלשתינאים הנקובים במסמכים שנתפסו בחזקת הנאשם, נכתבו בכתב ידו, אלא שלשיטתו, עשה כן מכוח הרשאה שקיבל. נוכח האמור, יש לדחות את הטענה כי בהיעדר חוות דעת גרפולוגית, לא הוכח כי כתב היד על גבי המסמכים שנתפסו בחזקתו של הנאשם הוא של הנאשם.
המחלוקת אפוא סבה סביב השאלה האם, כטענת המאשימה, מדובר בזיוף מסמכים, או, כטענת הנאשם, עסקינן בשימוש במסמכים ובעריכתם, על פי הרשאה שנתן לו מנהלה של חברת קמיל, מר ירון יוסף.
בעימות בין הנאשם לבין ירון יוסף (ת/121 א) דבק כל אחד משני האישים בגרסתו, כפי שנמסרה אף בעדותם בבית המשפט. הנאשם טען כי ירון יוסף ביקש ממנו לטפל בהזמנת העובדים ובביטולם עבורו. במסגרת זו, טען הנאשם כי ירון שלח אליו טפסים סטנדרטיים ריקים, הנושאים לוגו וחותמת של חברת קמיל, באמצעות הפקס למת"ש, כאשר הנאשם צריך היה לבדוק אילו מהעובדים שביקש ירון להזמין אושרו, ובהתאם, למלא את הפרטים של העובדים בטפסים. עוד הודה הנאשם כי צילם את הטפסים הריקים ששלח לו ירון יוסף, לטענתו למקרה "שירון יבקש ממני לבטל איזשהו עובד או להזמין איזשהו עובד" (ת/121 א, ע' 2).
מנגד, הכחיש ירון יוסף בכל תוקף את גרסתו של הנאשם, וטען כי חרף העובדה שנעזר בעבר בנאשם לצורך ברור בעיה שהייתה לו עם כמה מעובדיו, הוא מעולם לא ביקש ממנו או הסמיכו להזמין או לבטל עבורו עובדים במת"ש. הוא מסר כי נהג לשלוח בפקס מסמכים למת"ש אשקלון, אם כי מעולם לא היו אלה טפסים ריקים שנשאו את לוגו החברה בלבד. ביחס לשאלת החוקר במסגרת העימות לירון יוסף, האם הוא מזהה את מספרי תעודות הזהות של העובדים הנקובים במסמכים כתעודות זהות של עובדיו, השיב ירון יוסף כי אינו מכיר בעל פה את תעודות הזהות של עובדיו, אך חזר על גרסתו כי לא נתן לסמי את המסמכים, לא התיר לו לשכפלם, ולא ביקש ממנו להזמין בעבורו עובדים. אף במסגרת החקירה הנגדית שאל הסנגור את העד בעניין זיהוי מספרי תעודות הזהות הנקובים במסמכים, ונענה כי לא התבקש לערוך הצלבה בין המספרים הללו ובין מספרי תעודות הזהות של העובדים שהועסקו אצלו (פרוטוקול, ע' 1257).
עסקינן אפוא בשתי גרסאות מנוגדות ביחס לשאלה האם עריכת טפסי הבקשות והביטול של העובדים שנתפסו ברשות הנאשם הייתה מכוח הסמכה שקיבל הוא מאת ירון יוסף, כטענתו, או שמא מדובר במסמכים שזויפו על ידי הנאשם.
133. סבורה אני כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מהמיוחס לו באישום זה. תפיסת מסמכים בחזקת הנאשם, הנושאים את לוגו חברת קמיל, חותמת החברה וחתימת הבעלים, הינה ראיה נסיבתית, שיכולה ללמד על אחד משני תרחישים: האחד, כגרסת המאשימה, המבוססת בעיקר על עדותו של ירון יוסף, לפיה לא ניתנה הרשאה לנאשם למלא את פרטי העובדים בבקשות לקבלת היתרים ובבקשות לביטול היתרי העסקה, ומשכך מדובר בזיוף שערך הנאשם מתוך כוונה להרחיב את "קשת המעסיקים", אשר על שמם נהג הוא להגיש בקשות להנפקת היתרי העסקה למטרות סחר. התרחיש השני, כגרסת הנאשם, הינו כי הטפסים הריקים הועברו אליו בפקס למת"ש, לאחר שקיבל הרשאה למלא את פרטי העובדים שאושרו, ולהגיש את הטפסים למת"ש בשם חברת קמיל. כל אחד מהתרחישים הללו יכול היה בקלות רבה להיות מאומת, או לחילופין להיסתר, אילו הייתה המאשימה מצליבה בין פרטי העובדים שעבדו אצל חברת קמיל, כפי שתועד ברישומי החברה, לבין פרטי העובדים שהיו נקובים בבקשות. זאת, בדומה להצלבות שנערכו ביחס למסמכים שהגיש הנאשם על שם בוסתן הדרום וסייליס, לגביהם הוכח מעל לכל ספק כי הרוב המכריע של העובדים שהוזמנו בבקשות אלה, לא הועסקו בפועל על ידי אותם המעסיקים (ראה דיון בפרק העוסק באישום הראשון לעיל). בהיעדר הצלבה כאמור, לצד נסיבות בהן ירון יוסף הודה בעדותו כי הסתייע בעבר בנאשם כשנתקל בבעיות עם היתרי העובדים הפלשתינאים, ואף על פי שקיימות ראיות שעשויות להעיד כי אכן מדובר בבקשות מזויפות שערך הנאשם, מתוך רצון להרחיב את קשת המעסיקים שבשמם הוציא הוא היתרים כוזבים, ניטע הספק כי זייף הנאשם מסמכים בשם חברת קמיל, כמיוחס לו.
נוכח האמור, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהמיוחס לו באישום השביעי.
אישום שמיני
עבירות הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט
134. במסגרת האישום דנן מיוחסות לנאשם שתי עבירות של הדחה בחקירה, תוך מתן טובת הנאה ושיבוש מהלכי משפט, ביחס לשני מתווכים ועדי תביעה, עפיף ועימאד, ולפי סעיפים 244 לחוק העונשין ו-245(ב) לחוק העונשין. לטענת המאשימה, הנאשם ניסה להניע את המתווכים לשתוק בחקירתם במשטרה, תוך שהוא מבטיח לעזור להם בתמורה.
135. סעיף 244 לחוק העונשין קובע כי:
"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט".
היסוד העובדתי להוכחת העבירה הינו של עשיית דבר, כאשר לשון הסעיף כוללת קשת רחבה של התנהגויות, על דרך המעשה או על דרך המחדל. למושג "הליך שיפוטי", המהווה נסיבה להוכחת היסוד העובדתי בעבירה, ניתנה פרשנות מרחיבה, לרבות הליך משפטי קיים או צפוי.
היסוד הנפשי להוכחת העבירה הינו יסוד נפשי של כוונה, כלומר, עשיית המעשה מתוך שאיפה או מטרה להכשיל או לשבש את ההליך השיפוטי (יעקב קדמי על הדין בפלילים, חלק שלישי, 1574-1577 (תשס"ו-2006).
136. סעיף 245 לחוק העונשין קובע כי:
"(א) המניע אדם, או מנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו - מאסר חמש שנים.
(ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א) בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר שבע שנים."
היסוד העובדתי להוכחת העבירה הינו עשיית מעשה של הנעת אחר, או ניסיון להניעו, והנסיבות
הן כי במהלך חקירה לא ימסור האדם הודעה, ימסור הודעת שקר או יחזור בו מהודעה שמסר. הפרשנות שניתנה לעשיית המעשה ולנסיבות עשייתו היא מרחיבה. דין מעשה של ניסיון כדין העבירה המושלמת, כך שגם אם לא הצליח המבצע להביא את האדם לכדי הדחה, יואשם הוא בביצוע העבירה הכוללת (שם, בעמ' 1580 -1582).
היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה הינו של כוונה, המגולמת במונח "להניע", ומשמעה עשיית המעשה תוך שאיפה או מטרה להשיג את התוצאה שהאיסור מבקש למנוע. את הכוונה ניתן להסיק מהנסיבות, אם הן מלמדות כי מעשה ההדחה בחקירה נעשה במטרה למנוע את החקירה או להכשילה (שם, בעמ' 1584).
137. המאשימה, אם כן, מייחסת עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה ביחס לשני מתווכים: עימאד ועפיף. על פי המיוחס לנאשם, ההבטחה לעפיף הייתה כללית, ואילו ההבטחה לעימאד הייתה קונקרטית, וכללה הבטחה לעזרה בכסף, שכירת שירותי עורך דין, ועזרה למשפחה. הראיות להוכחת האישום הינן בראש ובראשונה הודעותיהם של המתווכים עימאד ועפיף בחקירה והעימותים שנערכו בינם לבין הנאשם, וכן עדותו של המתווך דבאבסה, וגרסת הנאשם. כאמור לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון, המתווכים עפיף ועימאד הוכרזו עדים עוינים בבית המשפט. במסגרת עוינותם, בין היתר, הכחישו הם, או לא השיבו, לשאלות המאשימה ביחס להודעותיהם בחקירה, לפיהן הם הודחו על ידי הנאשם.
המאשימה מבקשת לבכר בעניין זה את אמרות החוץ של המתווכים, לפיהן במהלך דיון בהארכת מעצרם פגש בהם הנאשם וביקש בהם "לשתוק" בתמורה לעזרה. המאשימה מוסיפה וטוענת, כי, לכל הפחות, יש לראות באמרת החוץ של כל אחד מהמתווכים חיזוק ראייתי לאמרת החוץ של האחר. בנוסף מפנה המאשימה לעדותו של המתווך דבאבסה בבית המשפט, אשר העיד כי היה עד לשיחה של הנאשם עם המתווכים, בה דרש הוא מהם לשתוק. נוכח עדות זו, מבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות של הדחה בחקירה תוך מתן טובת הנאה ושיבוש מהלכי משפט, הן כלפי המתווך דבאבסה, וזאת לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.
מנגד, טוען הנאשם כי יש לזכותו מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו באישום דנן, נוכח היותם של המתווכים עדים עוינים. הוא מוסיף וטוען כי לא הוכח על ידי המאשימה כיצד, אם בכלל, יעזור הוא למתווך עפיף.
138. אשר למתווך עימאד – סיפר עימאד בחקירתו במשטרה, כי בעת שהביאה אותו המשטרה לבית המשפט בראשון לציון, לדיון בהארכת המעצר, נפגש עם עפיף והנאשם באולם המעצרים, ולאחר מכן בדיון באולם בית המשפט. לדבריו, הנאשם סיפר לו שהוא עומד להשתחרר מהמעצר, והבטיח לו כי יישלח אליו את העו"ד שלו שייצג אותו. עוד סיפר כי באולם הדיונים מסר לו הנאשם את כרטיס הביקור של הסנגור שלו, עו"ד בועז קניג (צורף לת/39).
בהמשך, מספר עימאד כי נפגש עם הנאשם במעבר, המכונה 'המתנה', ברמלה, והנאשם הציע לו לשתוק בחקירתו והוא ידאג לממן את עימאד בכסף, באומרו: "הוא [הנאשם, ר.ב.] אומר לי, עימאד תישאר איתי כך אל תפתח עלי אל תגיד כלום אני אמרתי לו לא יצא כלום ואתה חייב והוא גם אמר לעפיף. סמי [הנאשם, ר.ב.] אמר לי אל תגיד כלום ואני אעזור לכך בכסף אני יעזור לך בעורך דין אני יממן את המשפחה שלך ואמר לי תשתוק..." (ת/39 ש' 3 – 6).
בעימות שנערך בין עימאד לנאשם במשטרה (ת/41), חזר עימאד על אותה גרסה שמסר באמרותו, ואף הוסיף כי כשהנאשם דיבר איתו ועם עפיף במעברים, גם דבאבסה וקבהא היו נוכחים (ע' 2 שו' 7). כן הטיח בנאשם כי הוא הבטיח לו לשלם לעורך דין אם לא ידבר וגם נתן לו כרטיס ביקור של עו"ד בועז קניג. עימאד טען כי הנאשם הבטיח לו את עו"ד בועז קניג ואז הגיע אליו לבית הכלא כשבוע לאחר מכן, עורך דין אחר מטעם בועז קניג ואמר לו שהוא אינו יכול להיות "עד מדינה" כנגד הנאשם (שם, ע' 5 שו' 13 – 21).
בעדותו בבית המשפט, בעניין השיבוש והדחת עדים, חזו בו עימאד מגרסתו כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה, וטען כי הנאשם לא ניסה להדיחו או לשבש מהלכי משפט. כן, הכחיש שמסר את הדברים כפי שנרשמו מפיו במשטרה, וענה לשאלות המאשימה בצורה לא ישירה.
139. כאמור לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון, הוכרז עימאד עד עוין. מכוח הנימוקים שפורטו לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון בעבירת קשירת הקשר, לרבות הסתירות המהותיות בין גרסתו בעדות לבין חומר הראיות, והיעדר הסבר לסתירות אלה, וכן התחמקותו של עימאד מלהשיב באופן ענייני לשאלות שנשאל בעדותו, מצאתי כי גם ביחס לאישום זה יש לבכר את אמרות החוץ שמסר עימאד, ובכלל זה הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה ובעימות עם הנאשם, על פני עדותו המאוחרת בבית המשפט. כאמור, עוינותו של עימאד בבית המשפט הייתה ברורה, ונבעה, ככל הנראה, מתוך רצונו לסייע להגנה. בניגוד לגרסה המאוחרת של עימאד, אמרות החוץ שלו נתמכות בראיות חיצוניות, המהוות אף דבר לחיזוק, התוספת הראייתית הדרושה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. כך, חיזוק לדברי עימאד במשטרה, ניתן למצוא בהשתלשלות העניינים לאחר אמירת הדברים מצדו של הנאשם. שכן, כמובטח, לא נמצא חולק כי לתאו של עימאד הגיע עו"ד יגאל בן בנימין, מטעמו של עו"ד בועז קניג, סנגורו של הנאשם באותה העת. כמו כן, תמיכה לגרסה המוקדמת של עימאד ניתן למצוא בעימות שנערך בינו ובין עו"ד יגאל בן בנימין (ת/42), במהלכו נותר עימאד נחרץ בדעתו כי עו"ד יגאל בן בנימין הגיע לתא המעצר מבלי שהוזמן על ידו, אלא נשלח ע"י עו"ד בועז קניג במימון הנאשם. עניין זה עולה בקנה אחד עם עמדתו של עימאד בבית משפט השלום באשקלון במסגרת דיון בהארכת מעצרו. כפי שמשקף פרוטוקול ההליך, בא כוחו של עימאד, עו"ד הירש, טען בפני בית המשפט כי מרשו מסר לו שעו"ד בן בנימין נשלח אליו על ידי הנאשם, אך הוא סרב לקבל את ייצוגו (ת/44, ע' 3). זאת ועוד, גם במסגרת עוינותו חיזק עימאד את אמיתות הודעותיו במשטרה בעניין השיבוש וההדחה, בכך שמסר פרטים בעניין הגעתו של עו"ד בן בנימין לתאו ולדיון המעצר בענייננו. עימאד מסר בעדותו כי התאכזב מכך שעו"ד בן בנימין הגיע לתאו ולדיון, כאשר ציפה לעו"ד קניג (פרוטוקול, ע' 578, ש' 10-14).
140. די באמור כדי לקבוע כי הוכח שמתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעת הנאשם בעבירות לפי סעיף 244 ו-245(ב) לחוק העונשין. על כוונת הנאשם, הדרושה להוכחת היסוד הנפשי, ניתן ללמוד מכוח הלכת הצפיות, ולפיה ניתן להסיק ממעשיו של הנאשם כי התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו – כי התכוון שהמתווך עימאד לא ישתף פעולה בחקירתו ולא יפליל את הנאשם במסגרתה. לאור הדברים הללו, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום דנן ביחס להדחת המתווך עימאד ולשיבוש הליכי משפט.
141. אשר למתווך עפיף - עפיף טען בחקירתו כי במהלך פגישה אקראית שהייתה בינו לבין הנאשם בדיון הארכת מעצר ביקש ממנו הנאשם "לשתוק" באומרו: "אל תדבר ואני יעזור לך" (ת/26 ע' 1 שו' 2). כלומר, ביחס למתווך זה, אין טענה להבטחה ספציפית, אלא רק להבטחה כללית של עזרה. הדברים חזרו גם במהלך העימות שנערך בין עפיף לבין הנאשם (ת/29). לעומת הדברים האלו, חזר בו עפיף מגרסתו במסגרת עדותו בבית המשפט, הכחיש כי הנאשם הדיחו או ניסה לשבש מהלכי משפט, ואף השיב כי כלל לא ראה את הנאשם במסגרת ההמתנה לדיון המעצר (פרוטוקול, ע' 456, ש' 11-17).
142. כאמור בדיון באישום הראשון, גם עפיף הוכרז כעד עוין. מהטעמים שפורטו לעיל במסגרת האישום הראשון, לרבות היעדר הסבר לטענות הכבושות שהעלה עפיף במסגרת עדותו, והיעדר הסבר לסתירות המהותיות בין גרסתו בעדותו לבין הראיות החיצוניות, ובהן האזנות הסתר, אף ביחס למתווך זה, מצאתי כי בנסיבות העניין יש להעדיף את אמרת החוץ של עפיף על פני עדותו בבית המשפט. תשובותיו של עפיף בעדותו, היו חסרות. לחלק מהשאלות כלל לא השיב, בטענה כי אינו זוכר. לאחר שצפיתי בהקלטת העימות (ת/29), המלמדת כי העימות נעשה על פי הכללים, והתרשמתי מעדות החוקר אייל לוי, ע"ת 29, אודות נסיבות עריכת העימות (פרוטוקול, ע' 1225-1229), לא מצאתי לקבל את הטענה כי הופעל לחץ על עפיף, במסגרת העימות, לומר כי הנאשם הדיח אותו לשבש הליכי משפט. בעימות מסר עפיף במפורש, כי הנאשם ביקש ממנו לשתוק בחקירתו, וכן אומר כי הנאשם לא הבטיח לו עזרה קונקרטית, בדיוק כפי שמסר בחקירתו.
אשר לראיות המהוות חיזוק לאמרת החוץ של עפיף, כנדרש על פי סעיף 10א לפקודת הראיות, ראשית, עומדת אמרת החוץ של עימאד ולפיה סמי ניסה להדיח הן אותו והן את עפיף (ת/39, ש' 3-6). והרי, אמרת חוץ אחת יכול שתהווה דבר לחיזוק לאמרת חוץ אחרת (ראו למשל: ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, בפס' טז' (לא פורסם, , 4.9.06)). שנית, עומדת עדותו המאמתת של המתווך דבאבסה, שעדותו נמצאה מהימנה (ראו דיון באישום הראשון לעיל). דבאבסה מסר בחקירתו כי היה מפגש בין הנאשם לבין המתווכים בדרך לדיוני המעצר (ת/41, ע' 2, ש' 5-8). בהמשך, בעדותו בבית המשפט, מסר כי היה עד לשיחה בין הנאשם לבין המתווכים, בה דרש הנאשם מהמתווכים כי ישתקו בחקירתם (פרוטוקול, ע' 47). עדות זו מהווה תוספת מאמתת נוספת לאמרת החוץ של עפיף, לפיה הנאשם הציע לו עזרה בתמורה לשתיקתו. מהנימוקים הללו, ונוכח העובדה כי אף לגבי עפיף מתקיים היסוד הנפשי הנדרש של מטרה או שאיפה להביא לשיבוש הליכים והדחה, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה נוספת של שיבוש מהלכי משפט ובעבירה נוספת של הדחה בחקירה - כמיוחס לו באישום השמיני.
נוכח האמור, הנני קובעת כי יש להעדיף את אמרת החוץ של המתווך עפיף, לפיה הנאשם הציע לו עזרה בתמורה לשתיקתו.
כמו כן, לא מצאתי יסוד לטענת הנאשם כי יש לזכותו מהעבירה המיוחסת לו ביחס להדחת עפיף, בשל העובדה שלא מיוחס לנאשם כי הציע סיוע קונקרטי למתווך זה די בהבטחה כי יעזור לו כדי לגלם את הרכיב העובדתי של "הנעה". לשון החוק רחבה, ואין בה התייחסות לדרכי ההנעה. לפיכך, אין קושי להרשיע מבצע אשר הציע עזרה כללית ולא טובות הנאה ספציפיות.
143. לגבי האישום דנן ביקשה המאשימה להפעיל את סמכות בית המשפט, הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, ולהרשיע את הנאשם בעבירת שיבוש והדחה נוספת ביחס למתווך דבאבסה. הבקשה נסמכה על המידע שמסר דבאבסה במהלך עדותו בפני, ולפיו הוא היה נוכח בשיחה בה ביקש הנאשם מכל המתווכים לשתוק בחקירתם.
כפי שהוצג לעיל, במסגרת הדיון באישום הראשון, סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום", מקנה לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו לפניו, אף אם הן שונות מן העובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.כפי שנדון, הוראות הסעיף דנן משקפות שתיים ממטרות סדרי הדין – גילוי האמת והבטחת זכות הנאשם להליך הוגן (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541 (2002)).
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי הונחה תשתית ראייתית מספיקה, אשר תשרת את המטרה של גילוי האמת. זאת, לאור העובדה כי דבאבסה מסר אודות נוכחותו בשיחה בין הנאשם לבין המתווכים, בה לכאורה הדיח הנאשם אף אותו, לראשונה בעדותו בבית המשפט. משכך, לא מצאתי בעדות זו, כשהיא עומדת בפני עצמה, ומבלי שהיא נתמכת בראיות נוספות, עדות המקימה תשתית ראייתית מספקת, המוכיחה מעל ומעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה גם כלפי המתווך דבאבסה.
סיכום ביניים
144. עד כאן חלקה הראשון של הכרעת הדין. נמצא כי הוכח מעל ומעבר לספק סביר שהנאשם פעל, על פי שיטה סדורה ומובנית, לסחר בהיתרי העסקה לעובדים פלשתינאים על שם המעסיקים בוסתן וסייליס, תמורת תשלום. נקבע כי מספר ההיתרים שהוציא הנאשם למטרות סחר הינו 1341 היתרי העסקה. עוד הוכרע, כי מעשיו של הנאשם כרוכים בביצוע עבירות פליליות של קבלת דבר במרמה, קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף, שימוש במסמך מזויף, עבירות לפי חוק הכניסה לישראל, מתן שוחד, ושיבוש הליכי משפט.
עתה, אדון בעבירות הכלכליות המיוחסות לנאשם באישומים התשיעי ועשירי, לפי פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, וחוק איסור הלבנת הון. במסגרת הדיון בפרק זה אדרש להכרעה בשאלת היקף התקבולים שקיבל הנאשם לידיו כתוצאה מפעילותו לסחר בהיתרים.
אישום תשיעי
עבירות מס
145. באישום זה מואשם הנאשם בשורה של עבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק המע"מ, וזאת בגין אי ניהול פנקס חשבונות, אי הגשת דין וחשבון לפקיד שומה, ואי הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, וזאת מתוך כוונה להתחמק מתשלומי המס על פי דין. לטענת המאשימה, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הפיק הנאשם הכנסות בסך של כ- 4,625,400 ש"ח, המהווים 'הכנסה', כהגדרתה בפקודת מס הכנסה, ו-'עסקאות', כהגדרתם בחוק מס ערך מוסף.
המחלוקת העיקרית הנדרשת להכרעה באישום דנן, הינה מה היקף התקבולים שקיבל הנאשם כתוצאה מפעילות הוצאת ההיתרים.
146. המאשימה מייחסת לנאשם עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וסעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף.
סעיף 220 לפקודת מס הכנסה קובע כי:
"220. אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד, ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אימרה או תרשומת כוזבות;
(3) השיב תשובה כוזבת, בעל-פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4) הכין או קיים, או הרשה לאדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
(6) הציג מסמך כוזב למשלם ההכנסה לצורך מניעת ניכוי מס במקור או הפחתתו".
במקביל, סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, המיוחס כאמור אף הוא לנאשם, קובע כי:
"117(ב). עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו - מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין):
(1) מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור;
(2) המשיך לנהל עסקאות לאחר שנאסר עליו לעשות כן או לפני שמילא את התנאים להמשך עיסוקו;
(3) הוציא חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור;
(4) הוציא תעודת זיכוי או מסמך הנחזה כתעודת זיכוי, מבלי שהיה רשאי לעשות כן;
(5) ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;
(6) הכין, נוהל או הרשה לאחר להכין או לנהל, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות;
(7) זייף, הסתיר, השמיד או שינה פנקס או מסמך אחר שנדרש לנהלו או למסרו, או שהרשה או שלא מנע מאחר לעשות כאמור;
(8) השתמש בכל מרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן או עשה מעשה אחר".
147. היסוד העובדתי המיוחס לנאשם הינו שימוש במרמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה וסעיף 117(ב) (8) לחוק מס ערך מוסף, במטרה להתחמק מתשלומי המס. אשר ליסוד הנפשי, נדרש כי יוכח יסוד נפשי של כוונה, היינו, ביצוע אי-תשלום המיסים מתוך מטרה או שאיפה להתחמק מתשלומם. מכוח חזקת הצפיות, החלה גם על העבירות הנדונות, יכול שהיסוד הנפשי ילמד מהנסיבות, במובן זה שאפשר שהמערכת העובדתית תקים חזקה בדבר שאיפתו של המבצע להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ממעשיו. עוד תצוין ההלכה הקובעת כי עצם הסתרת מקור הכנסה עשויה ללמד על הכוונה להשתמט מתשלום מס, כפי שנכתב בע"פ 409/88 מדינת ישראל נ' עמרה מג(1) 825 (1989), מפי כבוד השופט ש' וולנשטיין: "את מקור ההכנסה הזה מ"עסקים פיננסיים" כמתואר הסתיר המערער כליל בדו"חות שהגיש לפקיד השומה, והדבר התגלה רק עקב החיפושים שנערכו בביתו ובבית אחותו. מעצם עובדת הסתרת מקור ההכנסה ניתן ללמוד על הכוונה להשתמט ממס" (שם, בעמ' 828).
148. במקרה דנן, טוענת המאשימה כי אף על פי שהכספים התקבלו בדרך לא חוקית, הם מהווים הכנסה, לגביה חייב היה הנאשם לנהל פנקסי חשבונות, להגיש דוחות תקופתיים לשם תשלום מע"מ, וכן להגיש דין וחשבון לפקיד שומה. עוד טוענת המאשימה, כי הדיווח הרטרואקטיבי שהגיש הנאשם בשנת 2011 לרשויות המס, המתייחס לתקופה הרלוונטית לכתב האישום, הינו זעום וחלקי ביותר, לעומת התקבולים שקיבל הנאשם בפועל כתוצאה מעיסוקו בסחר בהיתרים. המאשימה סבורה כי התעריפים שגבה הנאשם והיקף הסחר בהיתרים הוכחו בראיות רבות, לרבות בהאזנות הסתר, עסקת הביום, עדויות העובדים הפלשתינאים ועוד.
מנגד, גורס הנאשם כי הסכומים אותם הרוויח לא חייבו אותו להצהיר עליהם, ולפיכך יש לזכותו מאישום זה, ולו מחמת הספק.
149. הנאשם שבפני כי לא דיווח לרשויות המס אודות הכנסותיו בין השנים 2007-2010, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אלא רק הגיש דיווח רטרואקטיבי בשנת 2011, לאחר הגשת כתב האישום. הודאת הנאשם באמור ניתנה הן בחקירתו ברשות המיסים, בה מסר הנאשם כי הרוויח כסף מהפועלים על הוצאת האישורים, וכי יודע שהיה חייב בדיווח בגין הכנסה זו (ת/117 ג, עמ' 10), והן בעדותו בבית המשפט, במהלכה הודה הנאשם כי לא דיווח על הכנסותיו בשלוש השנים שקדמו להגשת כתב האישום, וכי הגיש דיווח רטוראקטיבי בשנת 2011, בעקבות שומות מס וקנסות שהוצאו לו, ולאחר הגשת כתב האישום נגדו (פרוטוקול, ע' 2716-2718). המחלוקת, אם כן, הינה סביב גובה הסכומים שהיה על הנאשם לדווח עליהם.
150. שיעור התקבולים – אקדים ואומר כי מצאתי שאין לקבל את גרסתו של הנאשם כי הרוויח סכומים זעומים בגין כל היתר כוזב שהוציא, בשיעור הנע בין 100 ל-150 ש"ח. הוכחה בחומר הראיות, ברמה של מעל ומעבר לספק סביר, גרסת המאשימה בדבר תעריפי ההיתרים שהונפקו לבקשתו של הנאשם כחלק משיטת פעולתו הפלילית.
כאמור במסגרת הדיון באישום הראשון לעיל, הוכח, לרבות על פי הודאת הנאשם, כי סחר הוא בשני סוגי היתרים: היתר מבוטל, אשר הוזמן על ידי הנאשם ובוטל לבקשתו ימים ספורים ממועד הנפקתו, והיתר חי, אשר הוזמן על ידי הנאשם, ונותר בתוקפו עד לתום תקופת ההיתר (חודשיים, שלושה חודשים, או חצי שנה, כתלות בסוג ההיתר), כאשר מידי חודש גבה הנאשם תשלום בגין חידושו של ההיתר. המאשימה הוכיחה בחומר הראיות, כי התעריף עבור היתר מבוטל הינו, לכל הפחות, 2,500 ש"ח, ועבור היתר חי מתחדש תוספת של 1,100 ש"ח לכל חודש.
האזנה לשיחות שהוקלטו במסגרת האזנות הסתר בפרשה, ועיון בתמלילי השיחות, מוכיחים באופן ברור כי הנאשם גבה את התעריפים המיוחסים לו על ידי המאשימה. כך למשל, ועל קצה המזלג, אביא תמצית של מקצת השיחות בהן נקב הנאשם בתעריפים של היתר מבוטל והיתר חי:
- שיחה 1041 מיום 22.10.09 בין הנאשם לבין המתווך עפיף, ממנה עולה שהתעריף של היתר מבוטל הוא 2,500 ש"ח לעובד שאינו עובד זיתים, ואף גבוה מכך לעובדי הזיתים.
- שיחה 1321 מיום 22.10.09 בין הנאשם לבין ערווא חלוואי, בה לשאלת הפלשתינאי מה עלות ההיתר, משיב הנאשם "אלפיים חמש מאות שקל".
- שיחה 1326 מיום 23.10.09 בין רפאל ברכה לבין הנאשם. בשיחה זו משוחחים השניים על התעריפים. רפאל ברכה אומר לנאשם שיש עובד שמבקש להזמין היתר לתקופה של 3 חודשים. הנאשם נוקב באופן מפורש בתעריף של 2,500 ש"ח להיתר ועוד 1,100 ש"ח אם רוצים להחזיק את ההיתר "חי" כל חודש.
- שיחה 1431 מיום 25.10.09 בין הנאשם למתווך עימאד, בה מבקש עימאד מהנאשם שיוריד את המחיר של היתר מבוטל מ- 3,000 ש"ח למחיר נמוך יותר כפי שנהג לגבות בעבר, בשיעור של בין 2,000- 2,400 ש"ח. הנאשם מבקש מעימאד בשיחה שלא יאמר לעפיף שהוא הסכים להפחית לו את התעריף.
- שיחה 1815 מיום 26.10.09 בין הנאשם לבין מוחמד, בה מסביר הנאשם למוחמד שהיתר לתקופה של חודש עולה 3,000 ש"ח לחודש הראשון, ואח"כ עוד 1,100 ש"ח לכל חודש. הנאשם אף מדגיש כי התשלום הוא מראש.
- שיחה 3254 מיום 29.10.09 בין הנאשם לבין גבר (שמו אינו ברור), במהלכה אומר סמי שעלות היתר לחודש הינה 1,100 ש"ח.
- שיחה 6913 מיום 10.11.09, בה נשמע הנאשם דורש מאדם בשם אסמעיל שנך סך של 9,000 ש"ח עבור היתר "חי" לשישה חודשים, מסביר שעושה לו הנחה של 1,000 ש"ח, שכן התעריף להיתר כזה הוא 10,000 ש"ח .
- שיחה 10362 מיום 25.11.09, בין הנאשם לעובד בשם אחמד, בה מסביר הנאשם בצורה אגרסיבית לעובד פלשתינאי שהוא קנה ממנו היתר מבוטל ב- 3,000 ש"ח, ואם הוא רוצה היתר חי צריך לשלם עוד 1,100 ש"ח כל חודש.
הנה כי כן, השיחות מעלות בברור כי הנאשם נהג לגבות כ-2,500 ש"ח לכל היתר העסקה מבוטל (או אף יותר מכך) ו-1,100 ש"ח לכל חודש נוסף בו ביקש מזמין ההיתר להותירו בתוקף. יצוין, כי כפי שעולה מהאזנות הסתר, לעיתים גבה הנאשם סכומים גבוהים מהתעריף המיוחס לו בכתב האישום, הנעים בין 3,000- 4,000 ש"ח לכל היתר. עם זאת, ביקשה המאשימה לייחס לו במסגרת השיטה את התעריף הנמוך יותר העולה מן הראיות. באופן זה ניתן לקבוע מהו התעריף האחיד שגבה הנאשם בעבור כל היתר, בדרך המטיבה ביותר עם הנאשם, ככל האפשר.
בנוסף, עסקת הביום שנערכה על ידי העובד הפלשתינאי, עומר הדאר, ע"ת 88, מוכיחה אף היא את התעריפים המיוחסים לנאשם לגבי היתר מבוטל. ביום 14.10.09 עצרו רפ"ק משה קליין (ע"ת 33) והשוטר שמואל לוי (ע"ת 119) 4 פלשתינאים בעיר רמלה. מבדיקת ארבעת העובדים נמצא כי שניים מהם, מוחמד הדאר ועומר הדאר, מחזיקים ברשותם היתרי העסקה כוזבים ע"ש סייליס, כאשר הם מבוטלים. במהלך החקירה, הסכים עומר הדאר, אשר מסר בחקירתו, בין היתר, כי רכש מהנאשם שני היתרי העסקה מבוטלים בסכום של 3,500 ש"ח לכל היתר, להשתתף בעסקה מבוימת לרכישת שני היתרי העסקה מהנאשם. במסגרת עסקת הביום, התקשר עומר הדאר אל הנאשם, הזכיר לו כי רכש ממנו שני היתרי העסקה כוזבים בעבר, וביקש ממנו לרכוש שוב. הנאשם, אשר שיחותיו תועדו, נשמע מבקש מעומר סך של 5000 ש"ח בעבור שני היתרי העסקה כוזבים מבוטלים. השניים קבעו להיפגש בתחנת דלק ברמלה, לשם העברת הכסף והמסמכים הנדרשים (ת/86 ות/87, עמ' 1076-1077, 1079). ביום 18.10.09, לאחר שהמשטרה ארגנה את הכסף לעסקה, התקשר עומר עם הנאשם מספר פעמים, על מנת לקבוע מקום מפגש להעברת הכסף והמסמכים. לבסוף קבעו השניים להיפגש בתחנת דלק פז ברמלה שם המתין עומר לנאשם (ת/157, ת/ 159). בשעה 19:30 לערך תועד הנאשם מגיע למקום המפגש, בתחנת הדלק, באמצעות רכב הסובארו שנת 2008, נפגש עם עומר, סופר את הכסף שהביא לו בתמורה לעסקה, ואז לוקח את הכסף והמסמכים, מבטיח לעומר כי ההיתר יהיה מוכן תוך כמה ימים, ונוסע לדרכו (ת/159 – ת/161). מספר ימים לאחר מכן, ביצע הנאשם את חלקו בעסקת הביום, כאשר נמצא תיעוד להוצאת שני היתרים ע"ש מוחמד הדאר ועומר הדאר שתוקפם מיום 22.10.09-22.4.10 (ת/162). ההיתרים בוטלו ביום 5.11.09 (נספח א' לכתב האישום).
עסקת הביום הינה, אפוא, הוכחה ניצחת אפוא לתעריף של 2,500 ש"ח, שנהג הנאשם לגבות עבור היתר העסקה מבוטל.
אשר לגרסת הנאשם, מצאתי כי אין ליתן אמון בהכחשתו הגורפת את הסכומים המיוחסים לו בכתב האישום. כשנשאל הנאשם הודות גובה התקבולים שהשיג כתוצאה ממעשיו, התחמק ממתן תשובה ברורה לאורך שאלות נוקבות שנשאל. לבסוף, מסר הוא גרסה, לפיה גבה בין 100-150 ש"ח מכל עובד בעבור הוצאת ההיתר (פרוטוקול, ע' 2239, ש' 13-17). לגרסתו האמורה, אין אחיזה בחומר הראיות, ואין בה כדי להסביר את עסקת הביום ולא את השיחות הרבות, בהן נשמע כשהוא מבקש סכומים גבוהים בהרבה בעבור הוצאת כל היתר. כנשאל בעניין זה, במהלך החקירה הנגדית, כאשר הושמעו לו אחדות מהשיחות בהן נשמע הוא נוקב בתעריפים כפי שיוחסו לו על ידי המאשימה (למשל שיחות 1431, 1014, 1326, 6913) לא נמצאה בפי הנאשם תשובה ברורה. לגבי חלק מהשיחות הנאשם אף הכחיש את תוכן הדברים, ואמר שלא גבה את הסכומים הנשמעים בהקלטה (פרוטוקול, ע' 2537, המתייחס לשיחה 6913). הנאשם אף הציג גרסה חדשה, לראשונה בחקירתו הנגדית, לאחר שהושמעה לו שיחה 1014, אשר תומצתה לעיל, לפיה החזיר לעובד הפלשתיני את הסכומים שגבה במקרה בו בוטל ההיתר (פרוטוקול, ע' 2533, ש' 22-23). ברי, כי גרסה זו הינה גרסה כבושה שלא ניתן כל הסבר לכבישתה, ואף מופרכת לגופה, בהינתן שבמסגרת שיטתו של הנאשם לרוב לא התקשר הוא ישירות עם העובד הפלשתיני, ואין ולו בדל של ראיה המראה כי הנאשם פעל לאתר את העובד לאחר ביטול ההיתר.
יתרה מכך, הנאשם אף הודה כי התעריף הסטנדרטי להיתר לשלושה חודשים הינו 3,000 ש"ח (פרוטוקול, ע' 2529, ש' 27-31). יש באמירה זו של הנאשם כדי להוות מעין הודאה בתעריפים המיוחסים לו בכתב האישום. אשר לעסקת הביום, בה כאמור גבה הנאשם 5,000 ש"ח בעבור שני היתרי העסקה מבוטלים, לא היה לנאשם כל הסבר לעסקה זו ולסכומים שגבה במסגרתה (פרוטוקול, ע' 2143-2175).
טענת הנאשם כי מהסכומים שגבה נותר לו רווח "נטו" של 100-150 ש"ח בגין כל היתר אינה יכולה לעמוד. בראש ובראשונה, במסגרת האישום הפלילי, אין זה רלוונטי מה היו הרווחים "נטו" שהפיק הנאשם מפעילותו, כי אם מה היה מחזור ההכנסות הכולל שעבר תחת ידיו במסגרת העסק שניהל לסחר בהיתרים (ראו למשל בעניין עדותה של חוקרת מס הכנסה, נטע גמליאל, פרוטוקול, ע' 1874, ש' 3-13). למעלה מן הצורך, יאמר כי אף לגופו של עניין, והגם שכאמור אין הדבר רלוונטי לעניין הרשעת הנאשם באישום זה, אין גרסתו של הנאשם כי הפיק רווחים מועטים כתוצאה מהנפקת ההיתרים בשל חובתו בתשלום התנאים הסוציאליים של העובדים, עומדת, נוכח קביעתי במסגרת האישום הראשון לעיל, לפיה הנאשם דיווח באופן כוזב וחלקי ביותר אודות התנאים הסוציאליים של העובדים, במטרה להגדיל את התקבולים שגרף לכיסו כתוצאה מפעילותו הפלילית.
לצד האמור, עומדת הודאתו של הנאשם במסגרת עדותו, כי הרוויח מהעובדים הפלשתינאים בין 4,000-5,000 ש"ח מידי חודש. במהלך החקירה הראשית הודה הנאשם כי הרוויח סכום הנע בין 4,000 ל-5,000 ש"ח מידי חודש (פרוטוקול, ע' 2239-2240). בהמשך, במהלך החקירה הנגדית, בתשובה לשאלת הפרקליטה מה היו הכנסותיו, השיב הנאשם: "ממוצע 4,5,6, אלף שקל, מתוכם השלוש השנים האחרונות כ... זה מהנושא של הפועלים הפלשתינאים זה 4000 שקל, 5000" (פרוטוקול, ע' 2315, ש' 11-16).גרסה זו אינה יכולה לעמוד, נוכח כל הראיות עליהן עמדתי לעיל, כאמור, המוכיחות מעל לכל ספק את התעריפים הגבוהים שגבה הנאשם בעבור כל היתר, וכן את כמות ההיתרים שהוא הנפיק למטרות סחר בהיתרים.
151. עתה אבחן את שיעור ההכנסות הכולל שיש לייחס לנאשם לצורך בחינת הרשעתו באישום דנן. המאשימה כאמור מייחסת לנאשם הכנסה בסכום כולל של 4,625,400 ש"ח. הובהר כי סכום זה נגזר ממספר ההיתרים המיוחס לנאשם כפול התעריף של כל היתר, לפי סוגו. כך, לגבי היתר מבוטל הסכום שחושב הינו 2,500 ש"ח, ולגבי היתר חי הסכום הינו 2,500 ש"ח בתוספת 1,100 ש"ח נוספים לכל חודש בו היה ההיתר בתוקף (ראו: עדותה של נטע גמליאל, ע"ת 73, פרוטוקול, ע' 1869-1883; ת/117 ג'; נספח א' לכתב האישום).
עם זאת, נוכח קביעתי לעיל כי יש להפחית ממספר ההיתרים המיוחס לנאשם את ההיתרים שהונפקו עבור עובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן הדרום וסייליס, לגביהם לא הורשע הנאשם בעבירות מרמה, הרי שיש להפחית בהתאמה את הסכומים שייחסה המאשימה לנאשם כתקבולים שקיבל בגין הוצאת היתרים אלה. עיון בנספח א' לכתב האישום מלמד כי ביחס לעובד שריף ברדעיה, העובד שהוכח כי עבד אצל סייליס, ייחסה המאשימה לנאשם תקבולים בסכום כולל של 55,300 ש"ח (נספח א' לכתב האישום, ע' 42), אותו יש להפחית מסכום ההכנסה הכולל המיוחס לנאשם. אשר לעובדים שעבדו בפועל אצל בוסתן הדרום, כאמור במסגרת הדיון באישום הראשון בעניין היקף המרמה, ידוע כי בוסתן הדרום העסיק לכל היותר 50 עובדים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. מכיוון שאין תיעוד פרטני של שמותיהם של העובדים שעבדו אצל בוסתן הדרום, אין יכולת לדעת במדויק מה גובה התקבול המיוחס לנאשם בגין הנפקת היתרים אלה. עם זאת, הצלבה בין טבלת ההיתרים (נספח א') לבין רשימת העובדים שמסר נתי סעידי (ת/195), מעלה כי מרבית ההיתרים של העובדים ששמותיהם כן תועדו היו בתוקף לתקופה של חצי שנה, כלומר, היו אלה היתרים שלא בוטלו, ובגין אלה ייחסה המאשימה לנאשם תקבול בסך של 10,000 ש"ח. הדברים מתיישבים אף עם עדותו של נתי סעידי כי לא ביטל את ההיתרים של העובדים שעבדו אצלו בפועל, ואלו נותרו בתוקף במשך כל עונת הקטיף. מהתיעוד הקיים לגבי שמותיהם של חלק מהעובדים שעבדו בפועל אצל נתי סעידי, יש להסיק לגבי כלל העובדים שעבדו אצל בוסתן הדרום (50 במספר), בדרך המטיבה עם הנאשם, במובן זה שיופחת סכום התקבול המקסימאלי, היינו, 10,000 ש"ח לכל עובד. נוכח האמור, יש להפחית מסכום ההכנסה הכולל המיוחס לנאשם בכתב האישום סכום של 500,000 ש"ח. בהפחתת הסכומים האמורים מהתקבול הכולל המיוחס לנאשם, יוצא כי סך הכנסותיו של הנאשם כתוצאה מפעילותו בסחר בהיתרים מגיע ל-4,070,100 ש"ח.
152. עד כאן הדיון במישור העובדתי הנדרש להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם באישום הנדון. מצאתי, כי הנאשם גלגל תחת ידיו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הכנסה בסכום של כ-4 מיליון שקלים, עליה היה חייב לדווח לרשויות מס הכנסה ומע"מ. בכך, הכרעתי במחלוקת העובדתית שהתעוררה בדבר שיעור הכנסותיו של הנאשם בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כתוצאה מהסחר שביצע בהיתרים.
אף במישור הנפשי, מצאתי כי נתקיימה בנאשם הכוונה הדרושה לשם הרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום זה. בראש ובראשונה, עצם אי-הדיווח של הנאשם על הכנסתו כתוצאה ממכירת ההיתרים, מלמד על הכוונה להשתמט מחובותיו לשלם מס, וזאת על פי ההלכה הפסוקה (ע"פ 409/88 לעיל) ועל פי הלכת הצפיות, לפיה חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו (ראו למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996)). ברי כי הנאשם היה מודע ובקיא בחובותיו לשלם מס. היו לו תיקי מעסיק במת"ש בעבר, ואף חברה, שלגרסתו נועדה לעבודות חקלאיות במשטחים. הנאשם אף לא הכחיש כי ידע על חבותו האמורה, כפי שפורט לעיל במסגרת גרסת הנאשם. עם זאת, בחר הנאשם שלא לדווח אודות הכנסותיו, באופן המלמד כי היה ער לתוצאות התנהגותו והתכוון, על ידי מחדל אי-הדיווח, ולאחר מכן על ידי הגשת דיווח רטרואקטיבי חלקי בשנת 2011, להביא לתוצאה האסורה של התחמקות מתשלום מיסים כדין. נוכח האמור, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום התשיעי, לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף.
אישום עשירי
עבירת איסור הלבנת הון
153. באישום זה מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. המאשימה טוענת כי הנאשם עשה שימוש בפירות הסחר, שהם סך הכספים שקיבל בתמורה למכירת היתרי ההעסקה הכוזבים, ונקט בדרכים שונות להסוואתם, כאשר מקור הכספים ב"עבירות מקור", כהגדרתן בחוק איסור הלבנת הון. בענייננו, עבירות מקור אשר ביצוען מיוחס לנאשם הן לפי סעיף 415 לחוק העונשין, עבירה של קבלת דבר במרמה; לפי סעיף 418 סיפא וסעיף 420 לחוק העונשין, עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף; ולפי סעיף 290 לחוק העונשין, עבירה של מתן שוחד.
154. טרם אדון במיוחס לנאשם באישום זה, הקדמת מילין קצרה. אחת התכליות המרכזיות העומדת בבסיסו של חוק איסור הלבנת הון הינה התכלית של מניעת הלבנת הון שחור על ידי טשטוש עקבותיו, כדי שיראה כהון לגיטימי, כחלק מהמאבק המתמשך בפעילותם של ארגוני פשיעה וסחר בנשים, בנשק ובסמים (ראו: המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 2809). עם זאת, ברי כי בהיעדר כל סייג בחוק, המגביל יישומו למאבק בפשיעה מאורגנת גרידא, תחולתו של החוק היא רחבה ביותר. החוק, אם כן, אינו מתמקד במיהות העבריין, כי אם במהות המעשה. יפים לעניין זה הדברים הבאים מפי כבוד השופט ח' מלצר בע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל, בפס' 30 (לא פורסם, , 4.11.10) (להלן: "עניין כהן"):
"יתירה מכך, המחוקק לא מצא לנכון להתייחס בחוק גופו לתופעות דוגמת פשיעה בינלאומית, סמים, זנות, סחר בלתי חוקי בנשק או רעות חולות אחרות, ולא קבע את גדריו של החוק בהתאם למיהות העבריין – כי אם בהתאם למהות העבירה. המזייף, העושה שימוש במסמך מזויף, המקבל דבר במרמה והמתחזה כאדם אחר – על כולם חל איפוא החוק מכוח העובדה שהעבירות האמורות נכללות בתוספת הראשונה לחוק. הנה כי כן העושה פעולה ב"רכוש אסור", הווה אומר – רכוש הקשור בביצוע עבירה המנויה בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון – ייתכן כי יימצא שהוא עבר על אחד האיסורים הקבועים בסעיפים 3(א) או 4 לחוק, יהא "משלח ידו" אשר יהא. רק פרשנות זו של חוק איסור הלבנת הון תוכל לסכל את ניסיונם של עבריינים "להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב" (על פי הביטוי שנטבע ב-ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005)".
מכאן, שאף על פי שאין עניינו של התיק עסקינן בארגון פשיעה, כי אם עניינו של אדם שביצע שורה של עבירות מרמה, שוחד וזיוף במסגרת פעילותו לסחר בהיתרים, אין קושי משפטי או אחר בעצם ייחוס עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון לנאשם שבפני.
155. במקרה דנן מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, הקובע כי:
"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר אך להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין -
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה".
היסוד העובדתי בעבירה כולל שלושה אדנים: עשיית פעולה, רכוש, ורכוש אסור. שני האדנים הראשונים מוגדרים בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון באופן הבא:
"רכוש – "מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור".
"פעולה ברכוש – "הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".
האדן השלישי, רכוש אסור, מוגדר בסעיף עצמו,כאשר המונח 'עבירות מקור' מוגדר בסעיף 2 לחוק איסור הלבנת הון כך:
" 2. (א) בפרק זה, "עבירה" - עבירה כמפורט בתוספת הראשונה.
(ב) לענין פרק זה יראו כעבירה גם עבירה כאמור בסעיף קטן (א) שנעברה במדינה אחרת ובלבד שהיא מהווה עבירה גם לפי דיני אותה מדינה.
(ג) התנאי האמור בסעיף קטן (ב) סיפה, לא יחול לענין העבירות המפורטות בפסקה (18) לתוספת הראשונה, ולענין העבירות המפורטות בפסקאות (19) ו- (20) לאותה תוספת הקשורות לעבירה שבפסקה (18)."
כאשר העבירות של קבלת דבר במרמה, מתן שוחד, וזיוף, בהן הרשעתי את הנאשם, מנויות בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון (סעיפים 6, 11, 12 לתוספת הראשונה).
היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, הינו בעל שני פנים. האחד, המודעות להיות הרכוש רכוש אסור; והשני, המטרה להסתירו או להסוותו. לעניין הוכחת המטרה, חלה הלכת הצפיות, כלומר, הצפיות מהווה תחליף לשאיפה להשגת המטרה (ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 10.1.07)).
156. לעמדת המאשימה, הוכח ברמה של מעל ספק סביר כי הנאשם ביצע עבירה של הלבנת הון, כמיוחס לו באישום זה. נטען כי הנאשם ביצע שורה של "פעולות ברכוש", לרבות עירוב בין כספים "כשרים" לבין רכוש אסור, לרבות:
· הפקדת כספים במזומן לחשבונו של משה בוקר, גיסו, בסכום העולה על 750,000 ש"ח, אולם צמצמה ראיותיה לסכום של 420,000 ש"ח. נטען, כי חשבון העו"ש של משה בוקר שימש מעין חשבון בנק לנאשם. חשבונו של הנאשם היה בסטאטוס של 'חייב מוגבל באמצעים' (ת/168). הנאשם, במקום להפקיד את הכספים שקיבל במזומן מהפלשתינאים בחשבונו, או בחשבונה הפעיל של אשתו, רויטל כהן (ת/300), בחר באופן מודע ובמכוון להפקיד את הכספים בחשבון של גיסו, והכל על מנת להסוות את מקור הכסף ולהשאירו בכיסו. לכל הפחות, ולמען הזהירות, נטען כי לא יכול להיות ספק שהנאשם צפה כאפשרות קרובה לוודאי שמקור הכסף יוסווה, כאשר בחר במודע להפקידו בחשבון הבנק של גיסו. במסגרת זו מתייחסת המאשימה, בין היתר, להלוואה בסך של 200,000 ש"ח שהלווה הנאשם למשה בוקר, לצורך הפקדת ערבות בנקאית כתנאי מקדים להשתתפותו של משה בוקר במכרז, להפקדות כספיות שונות בסכום כולל הנע בין 200,000-270,000 ש"ח (על פי אמרתו של משה בוקר בחקירתו במשטרה) ולסכום של 20,000 ש"ח שהעביר הנאשם למשה בוקר, וכנגדם מסר משה בוקר המחאה בסכום זהה לירון מלכה.
· תשלום במזומן של 8,000 ש"ח למשה בוקר כנגד תשלום בכרטיס אשראי לרכישת מערכת חיישנים לנסיעה בטוחה לרכבו של הנאשם.
· 120,000 ש"ח הלוואה במזומן לשרון בוקר, גיס נוסף של הנאשם.
· שימוש בכספים במזומן לצורך בניה ושיפוץ של בתים.
· תשלום של 190,000 ש"ח במזומן לקניית רכב סובארו מדגם B4, שנת יצור 2008, ולאחר מכן שדרוגו לרכב סובארו חדש מדגם B4, שנת יצור 2009, ורישום הרכבים ע"ש חמותו של הנאשם, מרים בוקובזה, בכוונה להסוות כספי העבירה.
· תשלומים במזומן, שמסתכמים בסך של 114,000 ₪, למשה בוקר, כנגד שימוש בכרטיס אשראי שלו, למטרת תשלום חשבונות שוטפים, לרבות לחברות הטלוויזיה והסלולאר.
· התנהלות במזומן, אשר אינה כשרה בשל כך שמדובר בשימוש בכספים שהתקבלו באופן לא חוקי, והמעידה, לשיטת המאשימה, על מטרתו של הנאשם להסוות את מקור הכספים, לרבות: רכישות לצורכי מחייה; תשלום במזומן לחב' הכבלים הוט עבור חוב של מרים; תשלום במזומן לחנות ממתקים בעבור רכישות שביצעה לינדה; מתן הלוואה במזומן לסייליס; הפקדת כספים במזומן בחשבונה של מרים בוקובזה.
עוד טוענת המאשימה כי מתקיים בנאשם היסוד הנפשי כנדרש לשם הרשעתו בעבירה המיוחסת לו באישום דנן. לשיטתה, הוכח כי הנאשם שאף להסתיר ולהסוות את הכספים שקיבל, וזו הייתה תכלית ומטרת פעולותיו בכספים אלה. לחילופין בלבד, נטען כי חלה הלכת הצפיות, כתחליף לשאיפה להשגת המטרה. לטענת המאשימה, היקף הרכוש האסור הינו כהיקף התקבולים שקיבל הנאשם בגין מכירת היתרי ההעסקה.
מנגד, טוען הנאשם כי יש לזכותו מהמיוחס לו באישום זה ולו מחמת הספק.
במישור העובדתי, טען הנאשם כי המדינה לא הצליחה להוכיח כי העלים את כל סכומי העתק המיוחסים לו בכתב האישום.
במישור המשפטי, טען הנאשם שהמאשימה לא הוכיחה כי נתקיימה אצלו מחשבה פלילית של ידיעה, כי הכספים שקיבל כתוצאה מהסחר בהיתרים מהווים רכוש אסור, ולא הוכיחה כי הפעולות בוצעו במטרה להסוות את מקורו של הרכוש. לטענת הנאשם, המקרה דנן דומה למקרה של אדם שביצע עסקה ברכוש, כשהוא יודע ומאמין שמקורו חוקי. הרשעתו המאוחרת של אותו אדם ב"עבירת מקור" נועדה להראות שהרכוש הינו אסור, אך אינה מקימה את המחשבה הפלילית המספיקה להרשעתו בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון.
157. קבעתי לעיל, כי הנאשם קיבל כספים בסכום של כ-4 מיליון שקלים בתמורה להוצאת היתרי העסקה במרמה ממדינת ישראל. מכאן, שמדובר ברכוש שמקורו בעבירה, הנובע מעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף, שימוש במסמך מזויף ומתן שוחד, ועל כן רכוש אסור על פי חוק איסור הלבנת הון.
המחלוקת העובדתית, אפוא, הינה האם ביצע הנאשם פעולות ברכוש האסור, כאשר המאשימה טוענת לשורה של פעולות שביצע הנאשם, המקימות את היסוד העובדתי של עבירת הלבנת ההון.
המחלוקת המשפטית, הינה האם הוכח היסוד הנפשי של מודעות להיותו של הרכוש אסור, ומטרה להסוותו בדרך של הלבנת הון.
היסוד העובדתי
158. מצאתי כי הוכח בחומר הראיות שהנאשם עשה שורה של פעולות ברכוש האסור, כמפורט להלן, אשר יש בהן כדי ללמד כי בנסיבות העניין מתקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעתו של הנאשם לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. הן מכוח השימוש בחשבונו של משה בוקר כפלטפורמה להפקדת כספים, הן מכוח העברת כספים במזומן למשה בוקר כנגד רכישות שביצע עבורו בוקר, הן מכוח הלוואות מזומן שנתן לשרון בוקר, הן מכוח שימוש בכספים לשם שיפוץ ביתו של הנאשם, והן מכוח רכישת רכבים ורישומם על שם חמותו של הנאשם.
159. שימוש בחשבונו של משה בוקר כפלטפורמה להפקדת הכספים - על בסיס הודאת הנאשם ועל פי גרסתו של משה בוקר, אני קובעת כי הנאשם הפקיד כספים במזומן, שמקורם בעבירות שביצע, בחשבונו של משה בוקר. פעולה זו, הינה פעולה ברכוש אסור, המקימה את היסוד העובדתי של עבירת הלבנת ההון המיוחסת לנאשם.
משה בוקר הינו גיסו של הנאשם, והתקיימה ביניהם מערכת יחסים משפחתית חמה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (עדותו של משה בוקר, פרוטוקול, ע' 1692, ש' 1-2). משה בוקר הודה, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, כי הנאשם מסר לו כספים על מנת שיפקידם במזומן בחשבונו. בחקירתו מסר משה בוקר כי היו כספים שהוא קיבל מהנאשם במזומן, כנגד תשלומים שביצע עבורו בכרטיס אשראי לשירותי סלולאר ואינטרנט שצרך הנאשם. כך, אמר כי "באופן קבוע מזה מספר שנים יורד לי בהוראת קבע במסגרת הויזה תשלום של הפלאפון של סמי כהן. העלות היא בין 600 ש"ח ל 1300 ש"ח..." בתשובה לשאלת החוקר כיצד היה מקבל את התמורה הכספית, השיב משה בוקר "הייתי אומר לסמי שהגיע החשבון והוא היה נותן לי במזומן" (ת/245 ע' 3). עוד מסר משה בוקר בחקירתו ובעדותו כי חלק מההפקדות במזומן המתועדות בחשבון הבנק שלו בוצעו על ידי הנאשם, בשל קשיי נזילות שהיו לו (ת/245, ע' 3; פרוטוקול, ע' 1707, ש' 9-13; ע' 1737, ש' 29-30).
אף הנאשם הודה בהפקדת הכספים השייכים לו בחשבונו של משה בוקר, הגם שהכחיש את היקף הסכומים שהפקדתם מיוחסת לו. בחקירתו הראשית, הודה הנאשם כי היה "מסתדר" עם משה בוקר, וכי מסר לו, לבקשתו, כספים במזומן על מנת שיפקידם בחשבונו, בשל בעיות שהיו למשה בוקר עם גרושתו באותה עת (פרוטוקול, ע' 2260, ש' 18-20).
ואולם, בהמשך העדות, במהלך החקירה הנגדית, הכחיש הנאשם כי הכספים שהופקדו בחשבונו של בוקר הם כספים שהיו בבעלותו (למשל: פרוטוקול, ע' 2721-2722). הכחשה זו אינה עומדת בניגוד מוחלט להודאתו בהפקדת כספים, מעת לעת, בחשבונו של משה בוקר, כאמור לעיל, נוכח העובדה שהכחשת הדברים לא הייתה גורפת, כי אם נגעה לסכומי כסף ספציפיים (השיקים הבנקאיים והערבות הבנקאית, כפי שידון בהמשך), עליהם נשאל הנאשם במסגרת החקירה הנגדית.
הנה כי כן, על פי דבריהם של הנאשם ושל משה בוקר, מעת לעת מסר הנאשם כספים למשה בוקר, על מנת שיפקידם בחשבונו.
160. עם זאת, קיימת מחלוקת עובדתית, שעניינה גובה הסכומים השייכים לנאשם שהופקדו בחשבון הבנק של משה בוקר.
המאשימה מייחסת לנאשם הלבנת סך של 420,000 ש"ח בדרך זו. לעמדתה, הראיות מצביעות על כך שהנאשם דאג כי יופקדו בחשבונו של משה בוקר כספים בסדר גודל של 200,000-270,000 ש"ח במזומן, אשר ניתנו למשה בוקר כהלוואה; וכן הלווה במזומן למשה בוקר סך של 200,000 ש"ח לצורך ערבות בנקאית שנדרשה למכרז בו השתתפו בוקר ואחרים. בנוסף לסכום זה, מסר הנאשם למשה בוקר סך של 20,000 ש"ח נוספים, כנגדם נתן משה בוקר שיק לירון מלכה בסכום זהה. כמו כן, קיימים 3 שיקים בנקאיים לפקודתו של משה בוקר, ששניים מהם נתפסו בחזקת הנאשם, בסך 49,999 ש"ח כל אחד מהם, אשר לגביהם נטען כי מדובר בכספים שהנאשם נתן למשה בוקר במזומן, וכנגדם מסר לו בוקר את השיקים הבנקאיים. המאשימה הניחה, לטובת הנאשם, כי סכום ההלוואה של 200,000 ש"ח - 270,000 ש"ח, כולל את סכום הכסף שבגינו הונפקו שלושת השיקים הבנקאיים. אי לכך, בחיבור כלל הסכומים באופן המקל עם הנאשם, טוענת המאשימה כי סכום ההלבנה שהוכח בדרך פעולה זו הינו, לכל הפחות, 420,000 ש"ח. המאשימה מצביעה בטיעוניה, על ראיות אובייקטיביות נוספות, לרבות שיחות שתועדו במסגרת האזנות הסתר, המלמדות לטענתה על כך שמקור הכספים שהופקדו בחשבונו של משה בוקר הינו הנאשם.
161. מנגד, הכחיש הנאשם בעדותו, באופן גורף, את סכום ההלבנה המיוחס לו בדרך זו. גרסתו מנוגדת להודאותיו בחקירה, במהלכה הודה בחלק מהסכומים המיוחסים לו, לרבות בכך שסך של 100,000 ש"ח מתוך השיקים הבנקאיים שנתפסו בחזקתו מקורו בכספו שלו (ת/106 א, ע' 11, ש' 310).
אשר לגרסתו של משה בוקר, זה טען, תחילה, בחקירתו במשטרה, כי הסכום מסתכם בסכום הנע בין 200,000 ש"ח לבין 270,000 ש"ח, בעוד שבעדותו טען כי סך הכספים שלווה מן הנאשם במזומן מגיע לסך של 100,000-150,000 ₪. עוד הוסיף וטען, בעדותו, כי בידו מסמכים המסבירים את ההפקדות שבוצעו בחשבונו, אותם לא רצו הרשויות החוקרות לקבל, הגם שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו כי מקור הכספים שהופקדו במזומן בחשבונו אינו הנאשם (פרוטוקול, ע' 1740).
162. משנמצא כי הנאשם נהג להפקיד כספים במזומן בחשבונו של משה בוקר, כפי שקבעתי לעיל, ראיתי לנכון לבחון את היקף הכספים שהופקדו בשיטת האלמינציה, הווה אומר, הפחתת הסכומים שמשה בוקר הוכיח שמקורם אינו הנאשם, מסך כל הכספים שהופקדו במזומן בחשבונו של משה בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. לצד זאת, אתייחס גם לראיות המצביעות באופן פוזיטיבי על כך שמקורם של חלק מהכספים שהפקדתם תועדה בחשבונו של משה בוקר הינו הנאשם.
163. חיבור כל הסכומים שהופקדו במזומן בחשבונו של משה בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, כפי שעולה מהעתקי דפי העו"ש של חשבונו (צורפו ל- ת/245; ת/246; ת/248), יחד עם שלושה שיקים בסך 49,999 ש"ח כל אחד, אשר שניים מהם הופקדו בחשבון מעבר (נספח לת/219 ק.ש. 2 9.3.10), מביא לסכום של 766,149 ש"ח, אשר הופקד במזומן בחשבונו של בוקר. משה בוקר נדרש להסביר את מקור ההפקדות הללו. לגבי חלק מהסכומים, טען, הן במשטרה והן בבית המשפט, שקיבל לניהולו כספים ממכירת המשק של סבו, כסף ממכירת מניות תנובה, פיצויים מקרן מקפת והלוואה ממעביד.
עיינתי במסמכים שהגיש משה בוקר לתמיכה בגרסתו, אשר חלקם הוגש למשטרה וצורף לראיות התביעה, וחלקם הוגש לבית המשפט בהסכמה בתום עדותו של משה בוקר (פרוטוקול, ע' 1725; סומנו נ/15), אך לא מצאתי כי יש בהם כדי להסביר, אלא באופן חלקי ביותר, את כלל ההפקדות שבוצעו במזומן בחשבונו של משה בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
ראשית, הכספים ממכירת המשק של סבו של משה בוקר התקבלו בשנת 2005 והתחלקו בין ארבעה אחים, ביניהם מרים בוקובזה, אמו של משה בוקר (ע' 1703 לפרוטוקול). חלקה של אמו של משה בוקר עמד על סך של 153,526 ש"ח (נספח לת/247 המתעד דוח תנועות כספיות בחשבון נאמנות על שם מרים בוקובזה). הסכום הנ"ל תואם פחות או יותר את גרסתו של משה בוקר לגבי סכום כספי הירושה שקבלה אמו, לפיה המשק נמכר לפני 3 שנים בסכום של 200,000$ וחלקה של אימו היה 50,000$ (ת/243 ע' 12; ת/246 בע' 2 – 3; ת/245 בע' 6). אף אם אקבל את גרסתו של משה בוקר במלואה לעניין זה, ואניח כי כל כספי הירושה שקיבלה אמו הועברו במזומן לחשבונו, הרי שמדובר בהסבר לסכום של 153,526 ש"ח בלבד. יצוין כי משה בוקר, שהעביר בעצמו את דו"ח התנועות בחשבון הנאמנות המתעד את סכום הירושה, טען בחקירתו כי יש לו מסמכים נוספים המעידים על התקבול שהתקבל כתוצאה ממכירת המשק. עם זאת, הוא נמנע מלהגיש כל מסמך בעניין זה, למרות בקשה המפורשת של היחידה החוקרת (ראה בעניין זה זכ"ד מיום 8.3.10 של החוקרת קרן שרון – ת/308).
שנית, לגבי מניות תנובה, מדובר בצ'ק בנקאי בסך של 53,259 ש"ח מתאריך 21.2.08, לפקודת המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, שנתקבל לאחר מכירת המניות של חברי המושב, כאשר, לדברי משה בוקר, המנהלה העבירה את הסכום הנ"ל לאימו, מרים בוקובזה (ת/241 ע' 4 שו' 115 – 119; מסמך שסומן ק.ש. 16). על אף שמדובר בצ'ק שאינו לפקודתו של משה בוקר, הנני מוכנה להניח, לטובת הנאשם, כי מדובר בכספים שמצאו דרכם במזומן לחשבונו של בוקר.
שלישית, משה בוקר קיבל הלוואה ממעבידו בסך של 70,000 ש"ח בשנת 2008 (אסמכתא להלוואה זו מתועדת בנספח לת/247, ק.ש. 2 10.3.10). בשל כך שאין בתדפיסי העו"ש בתקופה הרלוונטית תיעוד לכך שסכום ההלוואה הועבר ישירות לחשבונו של משה בוקר, באמצעות העברה בנקאית (נספח לת/246), ניתן להניח, לטובת הנאשם, כי מדובר בסכום שמצא דרכו במזומן לחשבונו של בוקר, שלא מאת הנאשם. יצוין כי טענתו של בוקר כי נטל הלוואות נוספות ממעבידו, עיתון הארץ, התבררה כלא נכונה בשיחת טלפון שערכה המשטרה עם מחלקת השכר של העיתון בנוכחותו של משה בוקר (ת/248 בע' 3).
רביעית, משה בוקר טען בעדותו כי קיבל סך של 60,000 ש"ח במזומן, בשנת 2007, ממכירת רכב רנו שהיה בבעלותו (פרוטוקול, ע' 1697). סכום זה אף מופיע ברשימה בכתב ידו של בוקר, אשר צורפה למוצג נ/15, ובה נקובים סכומים שונים המסבירים, לעמדתו של בוקר, את ההפקדות שבוצעו בחשבונו במזומן (ראו התייחסות להלן לרשימה זו). לא נעלם מעיני כי גרסתו של משה בוקר ביחס לסכום מכירת הרכב לא הייתה אחידה (בע' 1699 לפרוטוקול טען כי נמכר ב -50,000 ש"ח), וכן לא גובתה בראיות פוזיטיביות להוכחתה. עם זאת, למען הזהירות בלבד, הנני מוכנה לקבל את גרסתו של משה בוקר, המקלה עם הנאשם, ולפיה מכר את רכבו בסכום של 60,000 ש"ח, וקיבל את התמורה במזומן, אותה הפקיד בחשבונו.
לסיכום האמור, עד כה נמצא הסבר, אף אם קלוש, לסכום של 336,785 ש"ח מסך כל הכספים שהופקדו במזומן בחשבונו של בוקר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, העומד, כאמור, על סכום של 766,149 ש"ח.
164. ביתר הסבריו של משה בוקר לא מצאתי ממש. באופן כללי, עדותו של בוקר הייתה מגמתית, וניכר בעדותו כי עשה כל שאל ידו כדי להמעיט את חלקו של הנאשם, בן משפחתו, בהפקדות הכספים שבוצעו במזומן בחשבונו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. טענותיו של משה בוקר על איומים מצד המשטרה והאזנה רק לחלק מהאזנות הסתר (פרוטוקול, ע' 1694, ע' 1740) הינן מופרכות, נוכח עדותם של שלושה מחוקריו, נטע גמליאל, קרן שרון ויוסי כנר, אשר מסרו בעדותם כי החקירה התנהלה באווירה רגועה באופן יחסי, וכי כל השיחות הרלוונטיות הושמעו לעד (פרוטוקול, ע' 1850-1851; ע' 1854; ע' 1871; ע' 1742). עוד יאמר כי טענותיו של משה בוקר כי נעזר בחברים נוספים, מלבד הנאשם, והם הפקידו בחשבונו כספים במזומן בשל מצבו הכלכלי (פרוטוקול, ע' 1707, ש' 9), נטענה בעלמא, מבלי שהובאו ולו בדל של עדות או ראיה המוכיחים כי אכן כך היה. אשר להסברים נוספים שסיפק העד, בניסיונו להבהיר את מקורם של סכומי כסף נוספים שהפקדתם תועדה בחשבונו, מצאתי כי הסברים אלה בלתי מהימנים ויש לדחותם.
לטענתו של משה בוקר, קיבל הוא פיצויים מקרן "מקפת" בסכום של 100,000 ש"ח (ת/ 246 בע' 4). ברם, מהמסמכים שהגיש לאחר עדותו בבית המשפט, עולה כי מדובר בשיק, ולא בהפקדה במזומן, שקיבל מקרן מקפת בסך של 38,313 ש"ח (נ/ 15). הפקדתו של השיק מתעודת בדפי העו"ש של משה בוקר (נספח לת/248, דף חשבון מס' 19) כהפקדת שיק ולא כהפקדה במזומן. אי לכך, אין לקבל את הסברו של בוקר כי יש בכספים שהתקבלו מקרן מקפת כדי להסביר חלק מההפקדות שבוצע במזומן בחשבונו של בוקר ויוחסו לנאשם.
במסגרת נ/15 הוגשו מסמכים המתעדים הלוואות שנטל בוקר מבנק דיסקונט, חלקן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (הלוואה בסך 55,000 שניטלה בחודש דצמבר 2007; הלוואה בסך 20,000 ש"ח שניטלה בחודש דצמבר 2008; הלוואה בסך 20,000 ש"ח שניטלה בחודש ספטמבר 2008; הלוואה בסך 10,000 ש"ח שניטלה בחודש מרץ 2009; הלוואה בסך 50,000 ש"ח שניטלה בחודש ינואר 2010). עיון בדפי החשבון במועדים בהם ניטלו ההלוואות, מעלה כי חשבונו של משה בוקר זוכה בסכומי ההלוואות, כך שמשה בוקר לא קיבל את הסכומים לידיו במזומן. אי לכך, אין במסמכים המתעדים לקיחת ההלוואות בסכומים הנקובים לעיל כדי להסביר את הסכומים שהפקדתם במזומן מיוחסת לנאשם.
מסמכים נוספים שמסר משה בוקר לאחר עדותו, וטען שיש בהם כדי להוות הסבר להפקדות המזומנים שבוצעו בחשבונו, נמצאו כלא שייכים כלל לעניין הנדון. כך, מסמך המעיד על פיצויים שקיבל משה בוקר מחברת "תבל" מתייחס לשנת 2004, תקופה שכלל אינה רלוונטית לכתב האישום. כך גם מסמכים המעידים על עיקולים וחובות של משה בוקר כלל אינם רלוונטיים לעניין הנדון. כן צורף לנ/15 רשימה בכתב יד, בה נקובים סכומים שונים שקיבל לכאורה משה בוקר מאת גורמים שונים, ויש בהם, לטענתו, כדי להוות הסבר לכספי המזומן שהופקדו בחשבונו. חלק גדול מהסכומים הנקובים ברשימה דנן אינו מתייחס לתקופה הרלוונטית לכתב האישום (למשל כספים שקיבל משה בוקר לכאורה מאירועים משפחתיים בשנים 2004 ו-2005). סכומים נוספים הנקובים ברשימה לא גובו בכל ראיה, למשל סכום של החזר מס בסך של כ-20,000 ש"ח. נוכח האמור, למעט ההוכחה לקבלת הפיצויים מקרן מקפת, אין בכל יתר המסמכים שסומנו כנ/15 כדי לתמוך בגרסתו של משה בוקר, לפיה יש לו הסבר לחלק ניכר מההפקדות שבוצעו בחשבונו במזומן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
165. לצד זאת, הוכח באופן פוזיטיבי בחומר הראיות כי חלק מסכומי הכסף שהופקדו במזומן בחשבונו של משה בוקר מקורם בנאשם. ואלה הם:
ערבות בנקאית בסכום של 200,000 ש"ח - משה בוקר ניגש למכרז לרכישת נכס בקריית מלאכי וגייס לשם כך את חברו ירון מלכה, ע"ת 36. במסגרת השתתפותו במכרז, נדרש בוקר להעמיד ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח, סכום אשר, על פי הנטען, ניתן לו מאת הנאשם כהלוואה. בשלב מסוים נכנס אדם בשם יוסי סוסן לנעליו של משה בוקר כזוכה במכרז, כאשר סוכם בין השניים כי הראשון ישלם למשה בוקר סכום של 360,000 ש"ח, הכולל את סכום הערבות הבנקאית ועמלת תיווך (בעניין מהות העסקה ראו עדותו של ירון מלכה, פרוטוקול, ע' 1328-1335).
מצאתי כיהוכח בחומר הראיות שהנאשם נתן למשה בוקר במזומן את סכום הערבות הבנקאית כהלוואה. ראיה אובייקטיבית משמעותית, המוכיחה כי מקור הערבות הבנקאית הינו הנאשם, הינה שיחות האזנות הסתר. בשיחה 10299, בין יוסי סוסן לבין הנאשם, נמצא כי השניים משוחחים בנושא הערבות הבנקאית. מקריאת תמליל השיחה (ת/124 ו) עולה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי הסכום של ה-200,000 ש"ח ניתן כהלוואה על ידי הנאשם, וכי יוסי סוסן צריך להחזיר סכום זה לנאשם. בשיחה אומר יוסי סוסן לנאשם שהוא רוצה לתת לו 100,000 ש"ח בשבוע הבא ועוד 100,000 ש"ח בעוד חודש-חודש וחצי. הנאשם מסביר לסוסן שהוא חייב את כל הכסף באופן מיידי, בין היתר משום שעוזר לשרון בוקר, גיסו, בבניית הבית, והתחייב לעסקת ברזל. יוסי סוסן מביע בשיחה את כעסו על משה בוקר, אך מדבריו עולה כי הוא מחויב להחזיר לנאשם את סכום הערבות בכללותו. משיחה זו ניתן להסיק, אם כן, באופן חד משמעי, כי סך של 200,000 ש"ח ניתנו למשה בוקר כהלוואה, לשם מימון הערבות הבנקאית לה נדרש.
לצד שיחה זו, קיימות שיחות נוספות התומכות במסקנה האמורה. כך למשל, בשיחה 10455 בין הנאשם לבין משה בוקר, בה אומר הנאשם לבוקר שהוא רוצה את ה- 200 שהוציא מהכיס ושמשה בוקר גם לא היה בסדר, כי הבטיח לו שגם אם לא תצא עסקה, הוא (הנאשם) יקבל בחזרה את הכסף שלו. בשיחה 12673 נשמע הנאשם כועס על כך שהכסף של יוסי סוסן הוחזר לו בהמחאות ולא במזומן, ומשה בוקר מנסה להרגיע אותו באומרו כי יש לו סידור עם מנהלת הבנק שהוא יפקיד את השיקים ויקבלם במזומן, מבלי שהשיקים ישמשו לכיסוי 'האוברדרפט' שלו בבנק. בשיחה 4127 בין רותי סוסן לבין נאשם, נשמע הנאשם אומר לרותי שהוא נתן ערבות של 200,000 ש"ח, וזה מה שהוא רוצה בחזרה.
לצד שיחות אלה שתועדו בהאזנות הסתר, קיימות ראיות נוספות לכך שמקור הערבות הבנקאית הוא הנאשם. ראשית, בחקירתו מסר משה בוקר כי הנאשם היה אמור לקבל ממנו כמחצית מסכום הערבות הבנקאית, כנגד הלוואה שהוא נתן לו (ת/241, ע' 9-10). בחקירתו הראשית בבית המשפט, אישר את אמרותיו במשטרה, למעט משפט אחד אותו הכחיש, מבלי שפרט מהו (פרוטוקול, ע' 1695, ש' 18, 21). הגם שבחקירתו הנגדית הכחיש משה בוקר כי הנאשם מימן את הערבות הבנקאית שנדרשה למכרז, סבורני כי גרסתו במשטרה מתיישבת טוב יותר עם חומר הראיות הנוסף ומכלול הראיות, ובעיקר עם האזנות הסתר, כפי שפורט לעיל, ומשכך יש לקבלה על דרך של "פלגינן דיבורא". שנית, תגובתו של הנאשם במהלך עדותו כשנשאל בעניין זה, מחזקת אף היא את הקביעה כי הנאשם הוא מקור כספי הערבות. כשהושמעו לנאשם השיחות הרלוונטיות, אשר הובאו בתמצית לעיל, הוא ניסה להסיט את נושא השיחה לאופי יחסיו עם יוסי סוסן ולכך שהוא לא היה קשור לעסקה שנתפרה בין סוסן למשה בוקר (פרוטוקול, ע' 2726). לנאשם אין כל הסבר לראיות האובייקטיביות המוטחות בו בדמות האזנות הסתר, שיש בהן כדי להעיד ברמה של מעל ומעבר לספק סביר כי כספי הערבות הם שלו (פרוטוקול, ע' 2727-2735). די באמור כדי לקבוע כי הוכח באופן פוזיטיבי שהנאשם נתן למשה בוקר הלוואה בסך של 200,000 ₪, סכום אותו הפקיד בחשבונו במזומן.
שלושה שיקים בנקאיים בסכום של 49,999 ש"ח - על פי טענת המאשימה, הוכח כי שלושה שיקים בנקאים בסך של 49,999 ש"ח כל אחד, הונפקו כנגד הפקדת כספיו של הנאשם בחשבונו של משה בוקר, באופן המחזק את גרסתה בדבר היקף הכספים שהפקיד הנאשם במזומן בחשבונו של משה בוקר. מבחינה עובדתית, הוכח כי ביום 6.5.08 הפקיד משה בוקר סך של 147,000 ש"ח במזומן בחשבון העו"ש שלו (ראה נספח לת/246 – ק.ש. 8), ובאותו היום, בקומה נפרדת, הפקיד סך נוסף של 149,997 ש"ח במזומן, וכנגדם קיבל שלושה שיקים בנקאיים בסך של 49,999 ש"ח כל אחד (פרוטוקול, ע' 1644 שו' 12 – 13). שניים מהשיקים נתפסו בביתו של הנאשם והוצגו לו בחקירתו (ת/106). ההמחאות הבנקאיות לא באות לידי ביטוי בחשבון העו"ש של משה בוקר, ורואים אותן רק בחשבון מעבר (נספח המצורף להודעתה של מנהלת הבנק יפה הימן- ת/219 ק.ש. 2 9.3.10).
לנאשם, בחקירתו הנגדית, אין כל הסבר הגיוני מדוע השיקים הבנקאיים לפקודת משה בוקר נמצאו בביתו. הסברו, כי משה בוקר הפקיד בידיו את ההמחאות כיוון שבביתו של הנאשם אין פריצות (פרוטוקול, ע' 2,748 – 2,750), הינו קלוש ולא ניתן לקבלו. ברי כי אין הנאשם יודע לצפות שבביתו לא תהיה פריצה, ומעבר לכך, בהינתן שמדובר בשיקים בנקאיים 'למוטב בלבד', הרי שרק משה בוקר יכול להפקידם בבנק ולקבל כנגדם כסף במזומן. יתרה מכך, בחקירתו במשטרה הודה הנאשם כי מקור השיקים בכספו שלו, באומרו "אני נתתי לו מזומנים שהפכו לשיקים של 100,000 ש"ח" (ת/106 ע' 11 שו' 310).
חיזוק לראיות התביעה כי שני השיקים הבנקאיים שנתפסו בחזקתו של הנאשם הם ערובה לכספים שנתן למשה בוקר, נמצא בהאזנות הסתר. בשיחה 11414 בין הנאשם לבין משה בוקר משוחחים השניים על כוונתו של הנאשם להתקשר בעסקה עם אדם בשם עלוש, ובעסקת מקרקעין עם אדם בשם שפירא. בהקשר זה, אומר משה בוקר לנאשם "בסדר אבל יש לך עוד צ'ק של בנקאי של עוד איזה מאה חמישים", והנאשם עונה לו: "אין לי מאה חמישים, יש לי מאה...ואני צריך להביא חומר..". בשיחה 11707 מוסיף משה בוקר להתעניין בעסקה המתוכננת עם שפירא, ומזכיר לנאשם שיש לו 100,000 ש"ח לעסקה מהשיקים הבנקאיים. יצוין כי בחקירתו בבית המשפט הושמעו הדברים למשה בוקר. טענתו של העד, לפיה כשאמר לנאשם "יש לך" זה כמו שיש לו (למשה בוקר) ושהוא (משה בוקר) רצה לקנות מגרש בעזריקם (פרוטוקול, ע' 1735), אינה עולה בקנה אחד עם תוכן השיחות בדבר העסקה שמתכנן הנאשם, ולא משה בוקר, באופן המעיד על חוסר מהימנות ההסבר.
נמצא, אפוא, כי הודאתו של הנאשם בחקירה כי השיקים הבנקאיים שנתפסו בביתו הם שלו, לצד הראיות האובייקטיביות הנוספות התומכות בקביעה זו, גוברות על גרסתו המאוחרת של הנאשם בבית המשפט כי הכספים הינם של משה בוקר והופקדו אצלו למשמורת.
אשר להמחאה הבנקאית השלישית בסך 49,999 ש"ח, גם לגביה הוכח מעל לכל ספק כי מדובר בכספו של הנאשם. בשיחה 8678 הנאשם מבקש ממשה בוקר לפרוט לו שיק של 50,000 ש"ח כי הוא צריך כסף לאולם (לטובת תשלום לבר המצווה של בנו) ולעוד כל מיני דברים. משה בוקר אומר לנאשם להשאיר את ההמחאה מחר אצל שמעון (בבנק) והוא (משה בוקר) יפקיד אותו. הנאשם מוודא בשיחה כמה פעמים שמשה יפרוט לו את השיק. וכך, יום לאחר שהתקיימה השיחה דנן (17.11.09), ביום 18.11.09, מתועדת בחשבון העו"ש של משה בוקר הפקדה בסך 49,999 ש"ח, וכנגדה משיכת סך של 43,000 ש"ח במזומן (נספח לת/245). ההפרש בסך 7,000 ש"ח הוחזר לנאשם בהמחאה שהייתה מיועדת לתשלום לאולם בר המצווה, ולבסוף שימשה לתשלום עבור ברזל בעסקה בה התקשר הנאשם, כפי שמתועד בשיחה 11,414 בה אומר הנאשם שהפקיד את השיק של ה-7,000 ש"ח לברזל (וראו גם: ת/239 ע' 11; ת/241 נספח ק.ש 7).
נמצא, אפוא, כי שלוש ההמחאות הבנקאיות, וכן כספי הערבות הבנקאית, מקורם בכספו של הנאשם, באופן המחזק את הקביעה בדבר ההתנהלות הכספית בין הנאשם לבין משה בוקר.
166. לסיכום הדברים, הוכח כי סך של 429,364 ש"ח הופקד במזומן בחשבונו של משה בוקר, כאשר מקורו בנאשם. ליתר הכספים נמצא הסבר, אף אם קלוש, ואין לייחס הפקדתם לנאשם. לשאלה האם התקיים בנאשם היסוד הנפשי, כך שהתנהלות זו מהווה עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, אתייחס בהמשך הדברים, לאחר שאדון בפעולות הנוספות שמייחסת המדינה לנאשם בכספים שהתקבלו מפעילותו לסחר בהיתרים.
167. אשר לתשלום במזומן למשה בוקר כנגד קניית חיישנים לרכבו של הנאשם בכרטיס אשראי - המאשימה טוענת כי הנאשם נתן סכום כסף במזומן למשה בוקר עובר לנסיעתו לחו"ל, ובתמורה שילם משה בוקר עבור הנאשם באמצעות כרטיס האשראי שלו סך של 8,000 ש"ח, למטרת התקנת מערכת התראה לנסיעה בטוחה ברכבו של הנאשם. הנאשם מצידו הודה בחקירתו הנגדית כי הכסף שנתן במזומן למשה בוקר הוחזר לו באמצעות תשלום על החיישנים של הסובארו, אם כי הוסיף שמקור הכסף בחמותו, מרים בוקובזה (פרוטוקול, ע' 2760-2762).
טענה זו של הנאשם, כי סכום זה שייך לחמותו, הועלתה לראשונה על דוכן העדים, ויש לדחותה נוכח מקבץ הראיות הנוספות המוכיח את הסכום המיוחס לנאשם בדרך הפעולה דנן. ראשית, עדותו של שרון בוקר, גיס נוסף של הנאשם, לפיה בסמוך למעצרו של הנאשם נתן הוא לו 8,000 ש"ח על מנת שימסור אותם למשה בוקר, וכנגד סכום זה משה בוקר שילם סך של 7,000-8,000 ש"ח עבור התקנה כלשהי הקשורה לרכבו של הנאשם (פרוטוקול, ע' 2015-2016). שנית, משה בוקר מסר בהודעתו במשטרה כי הפעם האחרונה שקיבל מזומנים מהנאשם הייתה כשנסע לאיטליה, ושוויים היה כ-6,500 ש"ח (ת/239, ע' 8). שלישית, יש תיעוד בחשבון הבנק של משה בוקר לתשלום בכרטיס אשראי בסך 8,000 ש"ח ביום 10.2.10, כאשר באותו יום יש תיעוד מקביל לכך שהותקנה ברכב הסובארו בו נוסע הנאשם מערכת התראה לנסיעה בטוחה (נספחים לת/245, לת/239 ולת/120ב).
משום שההגדרה של "פעולה ברכוש", המצויה בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, הינה רחבה ביותר, במובן זה שהיא כוללת כמעט כל פעילות כלכלית או עסקית (יעל גרוסמן, רוני בלקין איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 26 (2006)), הרי שגם פעילות זו של הנאשם מקימה את היסוד העובדתי של עשיית פעולה ברכוש שמקורו בעבירה.
168. אשר להלוואה במזומן לשרון בוקר בסכום כולל של 160,000 ש"ח –טוענת המאשימה כי הנאשם נהג לתת כסף במזומן כהלוואה גם לגיסו שרון בוקר. הסכומים המיוחסים לנאשם במסגרת זו הינם של שתי המחאות בנקאיות, בסכום של 50,000 ש"ח ו-40,000 ש"ח, וכן סכום של 70,000 ש"ח, אשר על פי הנטען הוענק כהלוואה לשרון בוקר עבור בניית ביתו במושב עזריקם, והיה אמור להיות מוחזר לנאשם מכספי הלוואת המשכנתא שנטלו שרון בוקר ורעייתו. הנאשם מצדו הודה בחקירתו הנגדית כי קנה חומרי בניין לשרון בוקר ולעוד אנשים (פרוטוקול, ע' 2763, ש' 22-23), אך הוסיף וטען כי מקור הכספים באשתו של שרון בוקר, שלא יכולה לבוא להעיד (פרוטוקול, ע' 2764). יצוין כי אשתו של שרון בוקר אכן לא העידה בעניין, ומכאן שאין כל תימוכין לגרסתו של הנאשם כי היא מקור הכספים.
169. כאמור, שרון בוקר הינו גיס נוסף של הנאשם, שטיב היחסים בינו לבין הנאשם הוגדר על ידו כיחסי אב ובן (פרוטוקול, ע' 1999, ע' 2034-2035). אומר כבר עתה, כי לא מצאתי כל ממש בטענתו של שרון בוקר בעדותו, לפיה החוקרים איימו עליו ושמו מילים בפיו. ראשית, ע"ת 91, החוקר אליעזר צמח, העיד באופן מהימן כי שרון בוקר מסר מידע מיוזמתו באופן חופשי ללא כל אילוץ או איומים (פרוטוקול, ע' 2192-2197). שנית, טענותיו של העד כי כתב מכתב למבקר המדינה, והבטחתו כי ימציא אותו לביהמ"ש, נתגלו כטענות סרק, באופן המעיד על כך שאין בטענותיו של שרון בוקר בדבר איומים מצד המשטרה כל ממש.
170. שרון בוקר אישר בעדותו כי משך עבור הנאשם מחשבון הבנק שלו המחאה בסכום של 40,000 ש"ח עבור שדרוג רכבו של הנאשם. כאשר הוצג לעד העתק ההמחאה שנתפס בביתו של הנאשם, אישר כי זו ההמחאה הבנקאית שהוא פרט (פרוטוקול, ע' 2002-2004; העתק ההמחאה בת/209). סכום זה אף הוכח בשיחה 385 בין שרון בוקר לבין הנאשם, במהלכה נשמע הנאשם כשהוא מבקש משרון בוקר לפרוט לו "צ'ק בנקאי של ה-40 [40,000 ש"ח, ר.ב.] כי היא [סוכנת הרכב, ר.ב.] הזמינה לו אוטו חדש" (ת/329 ע' 2-3 לתמליל).
171. אשר להמחאה הבנקאית הנוספת בסכום של 50,000 ש"ח, על פי טענת המאשימה מדובר בהמחאה אחת מתוך שתי המחאות בנקאיות, שהפיק משה בוקר לפקודתו של שרון בוקר, כנגד הפקדת סך של 100,000 ש"ח במזומן בחשבונו של משה בוקר (הפקדה שבוצעה ביום 25.1.10). המאשימה מייחסת לנאשם כי הוא הבעלים של סך של 50,000 ש"ח מתוך סכום זה (כלומר, המחאה בנקאית אחת), אותו ניסה הוא להלבין. מצאתי כי יש לדחות טענה זו של המדינה, מן הטעם שקיים ספק שאין מדובר ב- 50,000 ש"ח שכבר יוחסו לנאשם, במסגרת דרך הפעולה הראשונה שנדונה באישום דנן, היינו, הפקדת כספים במזומן בחשבונו של משה בוקר. אפשר בהחלט כי הנאשם הינו המקור לסך של 50,000 ש"ח שהופקדו במזומן בחשבונו של משה בוקר באותה ההפקדה, וכנגדה הונפקה המחאה בנקאית לטובתו של שרון בוקר, הגם שהבעלים המקוריים של הכסף הוא הנאשם. עם זאת, לא מצאתי בחומר הראיות הוכחה לכך שמדובר בסכום כסף נוסף לסכום שהופקד במזומן בחשבונו של משה בוקר, לגביו קבעתי כי מקורו בנאשם. אי לכך, ומבלי להכריע בעניין גרסאותיו הסותרות של שרון בוקר בסוגיה זו, הנני קובעת כי לא הוכח שמדובר בסכום כסף נוסף שהפקיד הנאשם בחשבונו של משה בוקר. אין העובדה ששרון בוקר היה מעורב אף הוא בעניין, בהינתן שההמחאה הונפקה לפקודתו, מעידה על כך שמדובר בסכום כסף נוסף שהנאשם ניסה להלבין.
172. עוד טוענת המאשימה, כאמור, כי הנאשם הלבין, באמצעות שרון בוקר סך של 70,000 ש"ח נוסף, על דרך מתן הלוואה לשרון בוקר לבניית ביתו. מתוך סכום זה, הודה שרון בוקר כי לווה מהנאשם סך של 40,000 ש"ח, על ידי זה שהנאשם היה משלם עבור חומרי בנייה שיועדו לבניית ביתו במזומן (פרוטוקול, ע' 2000, ע' 2036; ת/324 ש' 117-122, ש' 257; ת/326, ע' 5). אף הנאשם הודה בעדותו, כאמור לעיל, כי נהג לרכוש חומרי בניין בעבור שרון בוקר. הוא אף אישר בעימות שנערך בינו לבין שרון בוקר את האמור (ת/328). חיזוק לכך שהנאשם שילם במזומן כספים לצורך בניית ביתו של גיסו, שרון בוקר, נמצא בעדותו של ע"ת 40, אייל צור, בעל עסק לברזל וחומרי בניין, אשר העיד שהנאשם רכש במזומן חומרי בניין עבור בניית בית, כאשר איש הקשר שלו היה הנאשם, והקבלות הוצאו על שמם של שרון ושושי בוקר, לפי בקשתו של הנאשם (ע' 1,368 לפרוטוקול, שו' 11- 17). נוכח האמור, שוכנעתי כי הוכח שהנאשם אכן פעל כפי שמיוחס לו בעניין זה, היינו, רכש במזומן חומרי בניין במסגרת של הלוואה לשרון בוקר. עם זאת, סבורה אני כי אין לייחס לנאשם סכום העולה על סך של 40,000 ש"ח לעניין זה, כפי שמסר שרון בוקר בחקירתו ובעדותו, והנאשם אף אישר במהלך העימות. הגם שבשתי שיחות האזנות סתר נוקב הנאשם בסכומים גבוהים מהסכום של 40,000 ש"ח (שיחה 8678 עם משה בוקר, בה נוקב הנאשם בסכום של 50,000 ש"ח, ושיחה 10299 עם יוסי סוסן, בה נוקב הנאשם בסכום הנע בין 60,000-70,000 ש"ח), אפשר שמדובר בנטייה של הנאשם להגזים במהלך שיחה עם חברים, ובפרט, כאמור, שאין עדות לסכום של 70,000 ש"ח בראיות נוספות מלבד שיחת הטלפון האמורה.
לסיכום דרך פעולה זו, הנני קובעת כי הוכח שהנאשם נתן לשרון בוקר במזומן 80,000 ש"ח בסה"כ, הכוללים הלוואה כנגד המחאה בנקאית בסכום 40,000 ש"ח, והלוואה בדרך של רכישת חומרי בניין בסכום של 40,000 ש"ח.
173. אשר לבניה ולשיפוץ בתיו של הנאשם - לטענת המאשימה, גם בתיו של הנאשם שימשו לביצוע הלבנת הון, שכן, בכספים שקיבל במזומן מהעובדים בגין ההיתרים הכוזבים השלים הנאשם את בניית ביתו ושיפץ בית נוסף, שחולק לשתי יחידות דיור, לצרכי השכרה.
הנאשם סיפר בחקירתו הראשית כי התגורר בבית שקיבל בירושה. אותו בית נשרף בשנת 2007 ולאחר שנשרף, כלומר, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, המשיך הנאשם לבנות בית חדש ובמקביל שיפץ את הבית שנשרף על מנת להכשיר אותו להשכרה (פרוטוקול ע' 2,255– 2,256; ת/98 ע' 22 שו' 24 – 34).
174. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה הסכום שהושקע בבניית הבית ובשיפוץ הבית שנשרף. במסגרת החקירה, הודה הנאשם ששיפץ את הבית שלו בתקופה הרלוונטית בעלות של עשרות אלפי שקלים, ושהכסף בא מהעובדים(ת/106 ע' 3 ש' 70, ע' 4 ש' 77). בבית המשפט הודה הנאשם בתשלום מכיסו של 'עשרים ומשהו אלף שקלים' בלבד (פרוטוקול, ע' 2,777, ש' 20). הנאשם הוסיף וטען בפני כי שורה של בעלי מקצוע ותורמים עזרו לו בבנייה ובשיפוץ ללא כל תמורה. ואולם, הנאשם לא הביא ולו עד אחד כתימוכין לגרסתו, למרות שהצהיר לפרוטוקול שחלק גדול מהאנשים שתרמו לו יגיעו למסור עדות (פרוטוקול, ע' 2,777, ש' 9). גרסה זו אף מנוגדת לגרסתו של עד ההגנה שלום בוקר, קבלן בניין, אשר העיד שעזר לנאשם באופן עקיף בכך ששלח קבלן משנה שיעבוד בשבילו במחיר עלות (פרוטוקול, ע' 2,838 ש' 2 – 3). הנה כי כן, שיקום הבית שנשרף, אף על פי גרסתו של עד מטעם הנאשם, לא היה בחינם, אלא, לכל הפחות, במחיר עלות.
לעמדת המאשימה, יש לאמץ בעניין זה את גרסתו של משה בוקר, אשר אמד את עלות השיפוץ בביתו של הנאשם בסכום הנע בין 200,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח, תוך שהתייחס לעזרה שקיבל הנאשם מחבריו בבניית הבית (ת/241 ע' 8 ש' 268). עוד הפנתה המאשימה לחוות דעתו של אסף אשכנזי, ע"ת 84, שמאי מקרקעין מטעם משרד המשפטים, לפיה שווי המחוברים בנחלתו של הנאשם, ללא הקרקע, עומד על מיליון וחצי שקלים (פרוטוקול, ע' 2,050 ש' 32; ת/331 – ת/332), שיש בה, לעמדת המאשימה, כדי לחזק את שהסכומים שהשקיע הנאשם בבנייה ובשיפוץ גבוהים הרבה יותר מהסכומים בהם הודה.
175. אכן, דומה כי הנאשם ממעיט באופן משמעותי בסכומים שהשקיע בפועל בשיפוץ ביתו, וגרסתו כי רוב השיפוץ בוצע מתרומות לא הוכחה בחומר הראיות. עם זאת, הנני רואה קושי לאמץ את האומדן שמסר משה בוקר ביחס לעלות השיפוץ, כבקשת המאשימה, בהינתן שהוא אינו בעל מקצוע, וחרף יחסיו הקרובים עם הנאשם, לא נמסר שהיה מעורב בשיפוץ ביתו של הנאשם במידה ניכרת, עד כי ניתן להסתמך על הסכום שמסר בעניין זה. אף חוות דעת השמאי אינה מסייעת לחלוטין להעריך את עלות השיפוץ, שכן אין היא מלמדת על הסכום שהשקיע הנאשם בשיפוץ אלא על עלות הבית הבנוי בכללותו. בנסיבות אלה, ברי כי לא ניתן לקבוע מה סכום ההשקעה של הנאשם בשיפוץ ביתו. ואולם, עצם הודאתו של הנאשם בכך שהשתמש בכספים שקיבל מהעובדים לשיפוץ ביתו, די בה כדי לקבוע שהנאשם עשה פעולה של עירוב בין הרכוש האסור לבין הרכוש הכשר (שלדי הבתים שהיו קיימים עובר לביצוע העבירות).
176. אשר לקניית רכבי סובארו B4 ורישומם ע"ש חמותו של הנאשם - המאשימה טוענת כי דרך נוספת בה הלבין הנאשם את הכספים הינה קניית מכונית סובארו B4 חדשה בשנת 2008, ושדרוגה למכונית סובארו B4 חדשה בשנת 2009. שווי המכוניות, נכון למועד רכישתן, הסתכם בכ-200,000 ש"ח. גרסתו של הנאשם היא שמדובר בכלי רכב שנקנו בכספה של חמותו, מרים בוקובזה, ושימשו את הנאשם ומשפחתו, בין היתר, לצורך הסעתה של חמותו לקופות חולים ולטיפולים רפואיים. אין מחלוקת, כי חמותו של הנאשם הינה פנסיונרית בת 75 ללא רישיון נהיגה, המתקיימת מקצבת שארים (ת/297).
177. מצאתי כי הוכח בחומר הראיות ששני רכבי הסובארו נקנו מכספו של הנאשם, שימשו אותו, והיו הלכה למעשה בבעלותו.
הנאשם אישר בעדותו כי הוא שילם עבור רכב הסובארו משנת 2008 (פרוטוקול, ע' 2783, ש' 30), אם כי טען, כאמור, שמקור הכסף בחמותו. גרסה זו, שנמסרה לראשונה בחקירתו השישית של הנאשם (ת/100, ע' 6 ש' 30, ע' 7 ש' 8), עומדת בניגוד לגרסתו של משה בוקר, הן בהודעותיו במשטרה והן על דוכן העדים בבית המשפט, לפיה הוא היחיד שניהל את כספיה של אמו (ת/246 בע' 2 – 3; פרוטוקול, ע' 1,700, ש' 4 - 6). הנאשם עצמו אישר שמשה בוקר מנהל את ענייניה הכספיים של מרים בוקובזה (פרוטוקול, ע' 2,748, ש' 6 – 7). דהיינו, מהעדויות עולה שהנאשם כלל לא עסק בענייניה הכספיים של מרים בוקובזה, באופן המטיל ספק של ממש בגרסתו כי היא נתנה לו את הכסף לרכישת הרכבים. יתרה מכך, בחקירתו, הודה למעשה הנאשם כי הרכב הוא רכושו, באומרו כי הרכב נרשם על שם חמותו מחשש שיטילו עיקולים אם יהיה רשום על שמו (ת/98, ע' 24).
זאת ועוד, שיחות האזנות הסתר מתעדות כי הנאשם נהג מנהג בעלים ברכבים, במובן זה שהוא "ניהל" את ענייניהם. כך, כשהעמיד הנאשם את רכב הסובארו שנת 2008 למכירה, הוא נשמע מסביר לקונה הפוטנציאלי אודות נתוניו של הרכב, ואומר לו כי לא יפחית במחיר (שיחות 2113, 2117). בשיחה 5152 הנאשם מספר לשרון בוקר על ההתלהבות של אשתו ובתו מהאוטו החדש (סובארו שנת 2009), ומסביר לשרון שפירק את הטלפון מהאוטו הישן וצריך לשים אותו בחדש. בשיחה 5066 הנאשם נשמע מספר ללינדה על האוטו החדש שקנה בהפתעה לאשתו. הנאשם מוסיף ומספר ללינדה שהיה צריך להוסיף 40,000 ש"ח כדי לשדרג את הרכב. יצוין כי לינדה אישרה בעדותה שהנאשם סיפר לה שקנה לאשתו מכונית חדשה, וביקש שתתקשר להגיד לה מזל טוב (פרוטוקול, ע' 1433, ש' 10-11). בנוסף לאמור, נמצא לעיל כי כששדרג הנאשם את הרכב לסובארו שנת 2009, הוא היה המקור לסכום של 40,000 ש"ח, ששולם מכוח משיכת המחאה בנקאית שהייתה לפקודת שרון בוקר. אף שיחות האזנות הסתר תומכות בקביעה דנן, למשל, שיחה 576 בין סוכנת הרכב העונה לשם חגית לבין הנאשם, ובה הסוכנת מכתיבה לנאשם פרטי חשבון בנק של החברה לצורך ביצוע העברת הכסף. הכסף הועבר בפועל לחברת הרכב, לאחר פריטת השיק הבנקאי באמצעות שרון בוקר.
עוד עולה מחומר הראיות, כי הרכבים חנו בחנייה של הנאשם ושימשו אותו ואת משפחתו (פרוטוקול, ע' 2226, 2264). כך, מסר הנאשם בחקירתו הראשית שאשתו טלי משתמשת לרוב ברכב, הוא נוהג בו לעיתים, ורוב הזמן הרכב חונה אצלם בבית. על פי תיעוד עסקת הביום, וכן על פי הודעתו של המתווך עפיף, הנאשם נהג להגיע עם רכב הסובארו על מנת לקבל את הכספים עבור ההיתרים (ת/339; ת/341; ת/19). הנאשם הוא זה ששילם עבור הטיפולים והתיקונים שנדרשו לרכבים (פרוטוקול, ע' 2795, ש' 15).
טיעונו של הנאשם כי מרים בוקובזה רכשה את הרכבים בשווי של 200,000 ש"ח מכספה, על מנת שתהיה לה דרך להגיע לטיפולים רפואיים, אינו עומד במבחן ההיגיון, בהינתן שמדובר באישה מבוגרת, שחיה מקצבת שארים ולא עבדה מימי חייה, ובשים לב שלרשות הנאשם עומדים עוד שני רכבים נוספים, שיכלו לשמש להסעתה של חמותו לפי צורכה. הנאשם אף לא הביא לעדות את חמותו שיכולה הייתה לאמת במידה מסוימת את טענתו כי היא בעלת הרכב.
הקביעה כי רישום הרכבים על שם חמותו של הנאשם היא מעין פיקציה, מתחזקת אף נוכח גרסתו של הנאשם לגבי רכב נוסף שבשימושו, מסוג פיאט פונטו. גם לגבי רכב זה, גרס הנאשם כי הוא אינו שייך לו אלא לגיסו, שרון בוקר (פרוטוקול, ע' 2263, ש' 4), בעוד ששרון בוקר מסר בחקירתו במפורש כי הוא מכר לנאשם את הרכב הנ"ל, ו"לא יצא לו" עדיין להעביר בעלות (ת/325 ע' 8 ש' 234 - 235 ).
לאור האמור, הוכח בחומר הראיות ברמה של מעבר לספק סביר, כי הנאשם הוא שרכש את רכב הסובארו שנת 2008 מכספו, ושדרגו לרכב סובארו שנת 2009, גם כן מכספו. מעבר למסמכים המתעדים כי הנאשם ביצע את רכישות הרכבים, נתמכת הקביעה דנן בראיות, המלמדות כי הנאשם השתמש ברכב ודאג לתחזוקתו, בשיחות האזנות הסתר ועוד. מאידך, גרסתו של הנאשם כי הרכבים נרכשו מכספה של חמותו, אין לה על מה להישען.
178. אשר לתשלום חשבונות בשוטף כנגד שימוש בכרטיס האשראי של משה בוקר - טוענת המאשימה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום נהג הנאשם להלבין כספים, על ידי כך ששילם למשה בוקר במזומן, תמורת תשלומים שמשה בוקר ביצע עבורו בכרטיס האשראי שלו, לרבות תשלום של חשבונות חשמל וחשבונות טלפון נייד. סכום ההלבנה שמייחסת המאשימה לנאשם במסגרת זו מסתכם ב- 114,000 ש"ח, ונגזר מהודאתו של הנאשם בחקירתו, לפיה משה בוקר שילם בכרטיס האשראי שלו סכום הנע בין 3,000 לבין 3,500 ש"ח מידי חודש על הוצאות ותשלומים שוטפים של הנאשם. החישוב הוא לפי הרף התחתון של כ- 3,000 ש"ח בחודש, במכפלה של מספר החודשים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
179. על אף שמצאתי כי הוכח שהנאשם אכן נהג להשתמש בכרטיס האשראי של משה בוקר לצורך תשלום חשבונות שוטפים, וכנגד אותם תשלומים החזיר למשה בוקר כספים במזומן, אינני מוצאת כי מדובר בדרך פעולה נפרדת ונוספת לזו שנדונה לעיל, בגדר הדיון בהלבנת הכספים באמצעות חשבונו של משה בוקר. בעניין זה, לא הוכח כי הכספים שהוחזרו למשה בוקר כנגד התשלומים שביצע עבור הנאשם, לא הופקדו בחשבונו של משה בוקר, כפי שנדון לעיל, כך שלמעשה לא הוכח שאין חפיפה בין הסכומים שהלבנתם מיוחסת לנאשם באמצעות חשבונו של משה בוקר, לבין הכספים שהלבנתם מיוחסת לנאשם באמצעות כרטיס האשראי של משה בוקר.
180. אשר לפעולות נוספות אותן ביקשה המאשימה לראות כפעולות ברכוש האסור - טוענת המאשימה כי קיימות פעולות נוספות של הנאשם, אותן יש לראות כפעולות ברכוש האסור על פי חוק איסור הלבנת הון. כך, סבורה היא לגבי הרכישות שביצע הנאשם במזומן לצרכי מחייתו ולצרכי מחיית משפחתו. כן טוענת המאשימה כי תשלום החוב במזומן לחברת 'הוט' בסך של 1,868 ש"ח בעבור מרים; רכישת דברי המתיקה עבור לינדה במזומן מחנות הממתקים; הלוואת כספים במזומן לסייליס; והפקדת סכום של 7,500 ש"ח בחשבונה של מרים בוקובזה (על פי הודאתו של הנאשם בת/119), מהוות אף הן "פעולה ברכוש אסור" לפי חוק איסור הלבנת הון. חרף ההגדרה הרחבה הקבועה בחוק ל"פעולה ברכוש האסור", כאמור לעיל, סבורה אני כי הפעולות הללו של הנאשם כשלעצמן אינן מקימות את היסוד העובדתי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של הלבנת הון. לדידי, התנהלות אדם במזומן, כשלעצמה, וכן מתן הלוואה או תשלום סכומי כסף, שגובהם זניח באופן יחסי, לאחרים, וזאת שלא באופן עקבי ומתמשך, אין בו די כדי להקים את היסוד העובדתי כנדרש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
181. הנה כי כן, מצאתי כי הנאשם ביצע שורה של פעולות ברכוש האסור, לרבות מתן הלוואות לגיסיו משה בוקר ושרון בוקר; תשלום כספים במזומן והפקדת כספים בחשבונו של משה בוקר; שיפוץ ביתו; רכישת ציוד עבור שרון בוקר במסגרת של הלוואה; ורכישת שני רכבים אשר נרשמו על שם חמותו של הנאשם, הגם שהיו בבעלותו. עוד מצאתי כי סכום ההלבנה שהוכח הינו סך של 429,364 ש"ח, שהולבן באמצעות חשבונו של משה בוקר; סך של 8,000 ש"ח, שניתן במזומן למשה בוקר כנגד רכישת מערכת לרכב; סך של 80,000 ש"ח, שהולבן באמצעות שרון בוקר; סך של 200,000 ש"ח, שהולבן על דרך רכישת רכב, ורישומו על שם חמותו של הנאשם. סך כל הכספים, שהוכח כי בוצע בו "פעולות ברכוש אסור", הינו, אם כן, 717,364 ש"ח.
היסוד הנפשי
182. משהוכרעה המחלוקת העובדתית, אפנה לבחינת המחלוקת המשפטית, שעניינה בשאלה האם הוכח כי מתקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
כאמור לעיל, טוענת המאשימה כי היסוד הנפשי מתקיים בנאשם, מן הטעם שהיא הוכיחה כי הנאשם שאף להסתיר את הכספים שקיבל, וזו הייתה תכלית פעולותיו בכספים אלה. לחילופין, טוענת המאשימה כי ביחס למטרה להסתיר, חלה הלכת הצפיות, שהיא תחליף לשאיפה להשגת המטרה. לעומתה, טוען הנאשם כי לא הוכחו שני פניו של היסוד הנפשי, שכן לא הוכח שהנאשם ידע במועד ביצוע הפעולות כי מדובר ברכוש אסור שמקורו בעבירה. לפיכך, סבור הנאשם כי יש לזכותו מהמיוחס לו באישום דנן.
183. העבירה המוגדרת בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון הינה עבירה התנהגותית, אשר היסוד הנפשי בה, כאמור לעיל, הינו בעל שני פנים. האחד, המודעות להיות הרכוש, רכוש אסור; והשני, המטרה להסתיר או להסוות את מקורו הבלתי חוקי של הרכוש. החובה להוכיח את מטרתו של המבצע להסוות את מקור הרכוש, מקימה דרישה להוכחת יסוד נפשי מסוג כוונה מיוחדת. יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה:
"כאשר מחשבה פלילית מסוג "מטרה" נדרשת בעבירה התנהגותית, כגון זו הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, אין המדובר ביסוד נפשי של "כוונה" כהגדרתה בחלק הכללי של חוק העונשין, אלא מדובר ברצון או בשאיפה להשיג יעד מסוים, מעבר לנדרש ביסוד העובדתי של העבירה... מטרה כאמור ניתן להוכיח באמצעות ראיות, בין אם ישירות ובין אם נסיבתיות, מהן ניתן להסיק את דבר קיומה" (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, בפס' 239 (ניתן ביום 12.7.10) (להלן: "עניין תענך")).
184. מן הכלל אל הפרט. אשר לפן הראשון הנדרש להוכחת היסוד הנפשי, אין בידי לקבל את טענת הנאשם כי לא ידע שהכספים שהוא מקבל בגין הנפקת ההיתרים הם בגדר "רכוש אסור", שמקורו בעבירה. עצם הודאתו של הנאשם בחקירתו, כי מעשה הוצאת ההיתרים לעובדים נטולי מעסיקים אינו תקין, ואמירתו כי הוא עשה את שעשה על מנת שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול (ת/98א, ע' 15), מעידות על ידיעתו כי הרכוש שקיבל עקב מעשיו הינו רכוש אסור שמקורו בעבירה. דהיינו, אין לקבל את טענת הנאשם כי לא ידע שהרכוש הוא רכוש אסור. אף אם לא ידע בדיוק הנאשם לאילו עבירות קשור מקור הרכוש, ברי כי לפי סעיף 5 לחוק איסור הלבנת הון, די בכך שידע באופן כללי כי הרכוש הוא רכוש אסור.
185. ואולם, מצאתי כי התשתית הראייתית במקרה שבפני אינה מובילה למסקנה אחת ויחידה, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי, כי מתקיים בנאשם יסוד "הכוונה המיוחדת", המלמד על מטרה להסוות או להסתיר את מקור הכספים האסורים, כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם.
אמנם הוכח שהנאשם לא הפקיד את הכספים שהרוויח ממכירת ההיתרים בחשבונו הפרטי, המוגדר 'מוגבל באמצעים', או בחשבון הבנק של רעייתו, שאינו חשבון מוגבל, ובמקום זאת, השתמש בחלק מהכספים, על דרך הפקדתם בחשבונות בנק של קרובי משפחה וקבלת שיקים בנקאיים כנגדם; תשלומים שונים במזומן כנגד תשלום בכרטיס אשראי שביצע עבורו בן משפחה; קניית רכב ורישומו על שם חמותו; ועוד, כנדון לעיל. ברי כי מכלול הפעולות הללו מעיד על כוונתו של הנאשם להתחמק מנושיו, ואף מרשויות המס, עניין אשר קיבל מענה במסגרת הרשעת הנאשם בעבירות המס שיוחסו לו במסגרת האישום התשיעי.
ברם, אינני סבורה כי בנסיבות העניין מעידות פעולותיו של הנאשם באופן חד משמעי על כוונה מיוחדת להסוות את מקור הרכוש, ולו במסגרת שלב הפעולה הראשון בשרשרת הלבנת ההון, כנדרש על פי ההלכה שנקבעה בע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.8.12) (להלן: "עניין סלכגי").
ראשית, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשם ביצע פעולות אסורות, שמטרתן הלבנת הכספים, בחלק הארי של התקבולים שקיבל במסגרת פעילות הסחר בהיתרים, שהרי, כאמור, מצאתי כי הוכח ברמה של מעל ומעבר לספק סביר, כי הנאשם ביצע פעולות ברכוש האסור בהיקף של כ-700,000 ש"ח בלבד, מתוך סכום תקבולים כולל בסך של כ- 4,000,000 ש"ח. מדובר, אפוא, בהסוואת חלק קטן באופן יחסי ממכלול הרווחים, במידה שאינה מאפשרת, ברמת וודאות מוחלטת, לקבוע כי מתקיימת בנאשם הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם הרשעתו בעבירה של הלבנת הון.
זאת ועוד, הגם שאין הכרח כי המבקש להסוות רכוש אסור יעשה זאת בדרך פעולה עקבית, סדורה ומתמשכת, הרי שבשורה של מקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירות של הלבנת הון, נמצא כי הם פעלו בשיטת פעולה עקבית ולעיתים מתמשכת, אשר היה בה, לכשעצמה, כדי ללמד על מטרתם להסוות את הרכוש. כך למשל, בעניין כהן, הוכח כי הנאשם העביר את הממון האסור שהרוויח באופן עקבי ומתמשך לחשבונות בנק שנוהלו על שם קרוב משפחתו, והתנהלות זו לימדה על כוונתו המיוחדת להסוות את הרכוש האסור מפני כולי עלמא. בעניין תענך ביצעו הנאשמים שורה של פעולות פיננסיות, ובהן פתיחת חשבון נאמנות והפקדת הכספים בחשבון זה, בסמוך לפתיחת החקירה נגדם, באופן אשר לימד על מטרתם להסוות את מקור הכספים. בעניין סלכגי הוכח שהנאשמים הפקידו את כל הכספים שמקורם היה בעבירות מקור בחשבון עסקי, הנדמה ללגיטימי, התנהלות אשר העידה על כוונתם לנתק את הזיקה בין המקור האסור של הכסף לבין המשך השימוש הלגיטימי בו.
בשונה ממכלול הדוגמאות המובאות, במקרה דנן לא הצביעה המאשימה על תשתית ראייתית המעידה על שיטת פעולה סדורה ועקבית של הנאשם להסוות את הכספים, וכן לא הוכיחה כי הנאשם ביצע פעולות למטרת הסוואת הכספים, בסכום העולה על 700,000 ש"ח, שאינו מהווה אפילו רבע מן התקבולים שהרוויח הנאשם כתוצאה מעבירות המקור שביצע.
נוכח כל האמור, סבורה אני כי בנסיבות העניין הרשעת הנאשם בעבירה של הלבנת הון אינה יכולה לעמוד, בהינתן שלא הוכח ברמה של מעל ומעבר לספק סביר כי התקיימה בנאשם "כוונה מיוחדת", כנדרש לשם הרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. דומה כי בנסיבות אלה הרשעת הנאשם בעבירה של הלבנת הון עלולה לחטוא לתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, במובן זה שהיא עשויה להרחיב החלתו יתר על המידה, כך שיתממש החשש כי "כל עבריין (אשר מטבע הדברים אינו מבצע את פעילותו העבריינית באופן גלוי וחשוף לאור השמש) יהיה, אגב כך, גם מלבין הון" (עניין סלכגי, בפס' 33).
186. אשר לטענתה החילופית של המאשימה כי בנסיבות העניין יש להחיל את הלכת הצפיות כתחליף לשאיפה להשגת המטרה של הלבנת הון, לא מצאתי לקבלה.
בית המשפט העליון הותיר שאלה זו לעת מצוא. כך כותבת, בהערת אגב, כבוד השופטת ברק-ארז בפסק דינה בעניין סלכגי: "מאחר שבמקרה זה הוכחה קיומה של "כוונה להסתיר" שוב לא נדרשת הכרעה ישירה בשאלה האם "הלכת הצפיות" חלה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, שאלה שהושארה בצריך עיון בעניין תענך (שם, בפסקאות 238-237). על כן, גם במקרה זה, ניתן להותירה בצריך עיון. למעלה מן הצורך אוסיף כי לכאורה החלתה של הלכה זו בהקשר הנוכחי היא מתבקשת, בהתחשב בתכליתו של חוק איסור הלבנת הון. חוק איסור הלבנת הון מחיל עצמו, במקרה הרגיל, על מצבים שבהם נעשות עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הון שהושג בפעילות עבריינית. בעסקאות מסוג זה המודעות לאפקט שלהן מעידה, באופן כמעט מתבקש, על קיומה של כוונה" (שם, בפס' 43,וראו גם:עניין תענך, בפסקה 238; ההדגשה שלי, ר.ב.).
לעניות דעתי, ומבלי שאביע עמדה בשאלה הכללית בדבר תחולתה של "הלכת הצפיות" בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, במקרה דנן אין מקום להחלת הלכת הצפיות, בנסיבות בהן לא ביצע הנאשם "עסקאות מורכבות ומתוחכמות שתכליתן הסתרת מקורו של הרכוש שהושג בפעילות עבריינית", כלשונה של כבוד השופטת ברק ארז בפסקה המובאת לעיל.
הפעולות שביצע הנאשם בכספים שקיבל כתוצאה מפעילותו הפלילית, מלמדות בעיקר על כוונתו להתחמק מנושיו – נוכח היותו "חייב מוגבל באמצעים".
בנסיבות אלה, הרשעת הנאשם בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון מכוח החלת הלכת הצפיות, מהווה, לגבי דידי, הרחבה יתרה אשר לא ניתן להחיל אותה בנסיבות העניין. נוכח האמור, לא מצאתי לקבוע כי במקרה דנן מודעתו של הנאשם שקולה לכוונה המיוחדת להסתיר ולהסוות כספים אלה.
187. לאור דברים אלה, הגם שמצאתי כי הנאשם ביצע שורה של פעולות ברכוש האסור, כנדרש להוכחת היסוד העובדתי להרשעה בעבירה של הלבנת הון, על פי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, והגם שמצאתי כי הנאשם היה מודע להיותו של הרכוש רכוש אסור, אינני סבורה כי הוכח ברמת הוכחה נדרשת של "מעל ומעבר לספק סביר" כי מטרת פעולותיו של הנאשם במקרה שבפני הייתה הסוואת מקור הכספים, כשלב ראשון בטשטוש עקבותיו של הרכוש והטמעתו במערכת העסקים הרגילה. בהינתן האמור, הנני רואה לנכון לזכות את הנאשם מעבירה של הלבנת הון, מחמת הספק.
188. נוכח הזיכוי, הנני דוחה את בקשת המדינה לחילוט הרכוש לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון.
סוף דבר
189. בהינתן האמור לעיל, הנני מחליטה כדלקמן:
א. במסגרת האישום הראשון - הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות הבאות-
בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, כאשר אחת מהן הינה עבירה רבת פריטים;
בעבירה רבת פריטים של קשירת קשר לביצוע פשע בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 499 לחוק העונשין;
בשתי עבירות רבות פריטים של זיוף ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק העונשין;
בעבירה רבת פריטים של מתן ידיעה כוזבת, לפי סעיף 12(2) לחוק הכניסה לישראל;
וב- 1341 עבירות של סיוע לכניסה לישראל בניגוד לחוק, לפי סעיף 12(1) חוק הכניסה לישראל.
במסגרת האישום הראשון הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף, ביחס לשימוש שיוחס לו בשמו של סייליס.
ב. במסגרת האישום השני - הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה אחת של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין.
ג. במסגרת האישום השלישי - הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה אחת של מתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק העונשין.
ד. במסגרת האישום השישי - הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה אחת של התחזות לאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין.
ה. במסגרת האישום השביעי - הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירות של זיוףושימוש במסמך מזויף.
ו. במסגרת האישום השמיני - הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ובשתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין.
ז. במסגרת האישום התשיעי – הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום כדלקמן:
עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה;
עבירה של מרמה ותחבולה, לפי סעיף 117 (ב) (8) לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הגשת דו"ח במועדו, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה;
עבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) וסעיף 117(א) (7) לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הוצאת חשבונית מס, לפי סעיף 117 (א) 13 לחוק מס ערך מוסף;
עבירה של אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף.
ח. במסגרת האישום העשירי - הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירה של הלבנת הון.
5129371
54678313
ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ד , 02 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים