ת"פ (ב"ש) 3666-06-16 מדינת ישראל נ' אלון חסן (29.03.2018) - חלק ראשון

בית המשפט המחוזי בבאר שבע
ת"פ 3666-06-16 מדינת ישראל נ' חסן ואח'

בפני	כבוד השופט יואל עדן
בעניין:		מדינת ישראל
			המאשימה
		נגד
		1.אלון חסן 2.יהושע סגיס 3.דוד חסן
			הנאשמים

הכרעת דין

                                   

תוכן הענינים                

                                                                                      עמוד

תמצית הכרעת הדין                                                                                                          - 3

הכרעת הדין בהרחבה                                                                                                     - 16

עבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועקרון החוקיות                           - 16

ראיות נסיבתיות                                                                                                              - 21

על פרשנות ופרשנות יתר                                                                                                 - 24

החלק הכללי לכתב האישום המתוקן                                                                                 - 25

אישום ראשון – פרשת הופס וקליר                                                                                  - 35

אישום שני – הקמת חברת דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ                                           - 72

פרק א' באישום השני – קשירת קשר לפשע בהפעלת חברת דנה וניסיון לקבלת דבר במרמה  - 73

חברת דנה – הקמתה, בעלי התפקידים במסגרתה ותחומי עיסוקה                                                  - 77

טיב פעילות חברת דנה                                                                                                    - 85

פרק ב' באישום השני - פרשת יצואני גרוטאות המתכת                                                     - 88

פרק ג' באישום השני– פרשת נשר                                                                                    - 132

פרק ד' באישום השני – פרשת כי"ל דשנים                                                                       - 150

פרק ה' באישום השני – פרשת שמן                                                                                  - 169

פרק ו' באישום השני – העברת כספי שוחד, הלבנת ההון, תצהירי שקר וקבלת דבר במרמה   - 199

אישום שלישי – פרשת צ'יף אסיה                                                                                    - 216

אישום רביעי – הוצאת דו"ח ביקורת פנימי ופרוטוקולים חסויים ומסירתם לחברת דנה           - 237 

החקירה, התנהלותה, והתייחסות לטענות המקדמיות                                                          - 246

סוף דבר                                                                                                                          - 258

החלטתי להורות על זיכוי שלושת הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. הזיכוי באישום הראשון, באישום השני ובאישום הרביעי, אינו אך מחמת הספק. הראיות באישומים אלו מביאות למסקנה פוזיטיבית כי לא בוצע ע"י הנאשמים המיוחס להם בכתב האישום. הזיכוי באישום השלישי הינו מחמת הספק.

הכרעת הדין בתמצית

כתב האישום

1.         כתב האישום המתוקן כולל 4 אישומים, להלן עיקריהם בתמצית, ובהמשך, בהתייחסות נפרדת לכל אישום, יובאו פרטיהם.

האישום הראשון מיוחס לנאשמים 1 ו- 2, ועניינו פרשת הופס וקליר, האישום השני מיוחס לשלושת הנאשמים ועניינו חברת דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ, וארבע פרשות במסגרתו, האישום השלישי מיוחס לנאשם 3 בלבד, ועניינו פרשת צ'יף אסיה, אשר בבסיסה אינה קשורה בפעילות בנמל עצמו, האישום הרביעי מיוחס לנאשם 1 בלבד, בקשר עם הוצאת דו"ח ביקורת פנימי ופרוטוקולים שנטען כי הם חסויים, והעברתם לחברת דנה. 

בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום היה הנאשם 1 עובד של נמל אשדוד, ושימש בתפקיד יו"ר אחד הוועדים בנמל – וועד ציוד מכני ותפעול. הנאשם 2 היה מנכ"ל הנמל. הנאשם 3 קרוב משפחה של נאשם 1, בן דודו.

כללי

2.         פרשת התביעה כללה העדת חוקרים, גורמים שונים בנמל, בעבר ובהווה, בעלי תפקידים בחברות השונות הנזכרות באישומים, גורמים מהמשרד להגנת הסביבה, שני עדי מדינה, ועדים נוספים, הוגשו הודעות, מזכרים, תדפיסי הנהלת חשבונות, פרוטוקולים, ועוד, כפי שיפורט בהמשך ביחס לכל אישום בנפרד.

בפרשת ההגנה העידו שלושת הנאשמים, ועדי הגנה ספורים.

לאחר שנשמעו העדים, הוגשו הראיות, ונטענו טענות הצדדים בהרחבה, ולאחר בחינת כלל הראיות ושקילת טענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לזכות את שלושת הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

האישומים מתבססים אך באופן חלקי על ראיות, ובעיקר על חיבור ביניהן, באופן הנעדר עיגון ראייתי, וחלק גדול מהראיות מהוות ראיות נסיבתיות.

הטענה המרכזית בכתב האישום מייחסת לנאשמים חבירה יחדיו לביצוע הפעולות המיוחסות להם בכתב האישום ובהן קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, סחיטה באיומים, קשירת קשר ועבירות נוספות כמפורט בכתב האישום.

חלק מטענות ההגנה המרכזיות היו - כי הטענות שהופנו כנגד הנאשם 1 והנאשמים האחרים, נבעו ממניעים הקשורים במאבקי כוחות ואינטרסים בתוך הנמל, וכי החקירה אשר בשלב מסוים עמד בראשה מי שלימים הורשע, בין היתר, בביצוע עבירות כנגד הנאשם 1, היתה מוטה.

הנטל המוטל על המאשימה הינו הוכחה מעל לספק סביר, ודי בהעמדת ספק סביר כדי שלא יורשע אדם. ודאי שמסכת הראיות שבפני מקימה את הספק הסביר, ואולם, אני מוצא כי לא רק בספק סביר מדובר, אלא בתמונה השונה מזו המוצגת בכתב האישום.

עוד מתחילת ההליך נעשה ע"י עדי תביעה, חוקרים, שימוש בביטוי "רעשי רקע", בהתייחס לטענות רבות שהועלו עוד בתחילת החקירה, ע"י הנאשמים ומי מטעמם, כנגד בעלי תפקידים וגורמים אחרים, בנמל ומחוצה לו.

המסכת הראייתית הרחבה שבאה בפני, מביאה למסקנה כי אותם "רעשי רקע", כהגדרת גורמי החקירה, הינם הצליל המרכזי שהיה עליהם להאזין לו, וכי "רעשי הרקע" הינם הדברים הנטענים כנגד הנאשמים.

הועלו טענות הגנה מן הצדק ביחס להתנהלויות כאלה ואחרות של היחידה החוקרת, עוד בשלבים הראשונים של ההליך, וגם בסיומו. הגם שנמצאה בעייתיות בחלק מההתנהלות, כפי שיפורט להלן, הרי שההכרעה אינה נובעת מקבלת טענות אלו. גם כאשר קיימים כשלים, אין הדבר שולל את הצורך לבחון את הראיות לגופן, ולבדוק אם ביצע נאשם את המיוחס לו. כך נעשה, והמסקנה היא כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולא הוכח המיוחס לנאשמים בכתב האישום.

באישומים הראשון, השני והרביעי, אין מדובר אך בזיכוי מחמת הספק, ואין מדובר אך באי עמידת המאשימה בנטל המוטל עליה להוכחה מעל לספק סביר, אלא, באישומים אלו, המסקנה הפוזיטיבית הינה כי לא בוצע ע"י הנאשמים המיוחס להם בכתב האישום.

ביחס לאישום השלישי המיוחס לנאשם 3 בלבד – רב הנסתר על הנגלה, המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה, והזיכוי הינו מחמת הספק.

האישום הראשון – פרשת הופס וקליר

3.         חברת הופס שייכת לנאשם 1, ונטען כי חומר ניקוי שהיא ייצרה נמכר לנמל באמצעות חברה אחרת, בשם חברת קליר אשר תיווכה במכירה על מנת לעקוף מניעה משפטית למכירה, ולהסתיר ניגוד עניינים בו מצוי הנאשם 1, וכי היה ידוע לנאשם 1 מראש, שהצעות המחיר שתגיש חברת קליר יהיו הזולות ביותר ויזכו, וכי הכספים שקיבלה חברת קליר מחברת הנמל, הועברו לחברת הופס שבבעלות הנאשם 1, בניכוי עמלה בגובה 10%.

מהראיות עולה כי המכירה של החומר מחברת הופס לחברת קליר היתה עסקה שאיננה תיווך. חברת הופס או הנאשם 1 לא היו מעורבים באופן כלשהו בביצוע המכירה של החומר ע"י חברת קליר לנמל. המכירה של החומר מחברת קליר לנמל היתה עצמאית, וללא כל התערבות שהיא של הנאשם 1 או מי מטעמו, לא במכירה, ולא בכל תהליך שקדם לה, ואין ראיה להתערבות ישירה או עקיפה של נאשם 1 או מי מטעמו בעניין כלשהו הקשור למכירות של החומר מקליר לנמל. החברה השייכת לנאשם 1 מכרה חומר זה וחומרים רבים אחרים גם לחברות אחרות, וגם חברת קליר מכרה את החומר לחברות נוספות. בתחילה לא היה ידוע כלל לגורמים העוסקים ברכישה, בנמל, דבר הקשר בין החומר לחברה השייכת לנאשם 1, וכאשר נודע הדבר במסגרת פרסום תקשורתי, נערכו בדיקות מקיפות בנמל ע"י כל הגורמים הרלבנטיים, לרבות המחלקה המשפטית והדירקטוריון, תוך שרשות החברות הממשלתית פונה בשאלות ובקשות בעניין זה לגורמים בנמל, ולאחר שנערכה גם בדיקה ע"י המבקר הפנימי, הודיע יו"ר הדירקטוריון לדירקטוריון, כי אין כל מניעה ואין כל פעילות ישירה של חברת הופס אל מול הנמל. גם לאחר כל הבדיקות האמורות, ולאחר שהיה ידוע כי החומר מיוצר ע"י חברה השייכת לנאשם 1, לא ראתה חברת הנמל, על כל גורמיה, להורות על הפסקת המכירה של החומר, וגורמי הנמל לא ראו בכך כל פסול.

לא הוכחה כל מרמה, לא הוכחה הפרת אמונים ולא הוכח ניגוד עניינים. לא הוכח ביצוע מעשה במסגרת התפקיד, וגם אם נראה בכך ביצוע מעשה במסגרת התפקיד, אין הוא עולה כדי היסודות שהוגדרו לעבירת מרמה והפרת אמונים.

האישום השני –חברת דנה שרותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ

4.         האישום השני כולל ארבע פרשות אשר בשלוש מהן התקשרות של חברת דנה עם גורמי חוץ המבצעים פעילות בנמל, ופרשה נוספת ביחס להתנהלות אשר לבסוף לא הביאה להתקשרות כאמור.

המיוחס באישום השני נשען על טענה לפיה פעולותיו של נאשם 1 נעשו על מנת לקדם כניסת חברה שנטען כי נאשם 3, בן דודו, שותף בה, לתוך הנמל, למתן שירותים לחברות חיצוניות העובדות בנמל.

מכלול הראיות מביא למסקנה כי פעולותיו של נאשם 1 היו מחויבות לאור הצורך להגן על זכויות העובדים. פעולות תקיפות ובלתי מתפשרות שלו לצורך הגנה על זכויות העובדים, הביאו, מטבע הדברים, למצוקה של יצואנים ויבואנים, אשר החומרים שייצאו וייבאו פגעו באיכות הסביבה. 

אין כל ראיה לכך שנאשם 1 ביצע פעולה, באופן ישיר או באופן עקיף, לעידוד התקשרות עם חברת דנה, או ליצירת מצב דברים לפיו תועדף חברת דנה.

התמונה העולה מהראיות הינה כי שנים רבות הוזנח עד מאוד נושא השמירה על איכות הסביבה, עד כדי כך שנפילת גרוטאות המיוצאות לחו"ל, למימי הים, תוך כדי הטענת אוניות, הביאה לעליית מפלס קרקעית הים בכמה מטרים. מהזנחה מתמשכת זו של אכיפת דיני הגנת הסביבה נהנו גורמים שונים, אשר לא חוייבו בביצוע קפדני של פיקוח או נקיטת אמצעים, למניעת זיהום.

שינוי גישה של המשרד להגנת הסביבה, ותחילת אכיפה, הביאו לצורך בשינוי ההתייחסות לנושא זה.

לפני התייחסות לארבעת הפרשות באישום זה, יצויין כי מהעדויות שבאו בפני עולה כי בזמנים הרלוונטיים לאישום, אנשי המשרד להגנת הסביבה לא חקרו, לא נתנו דוחות ולא קנסו, לא את היצואנים ולא את היבואנים, וכאשר ביקשו להתחיל באכיפה, עשו זאת רק כנגד עובדי הנמל, אף שפעולת ההעמסה או הפריקה נעשית בשילוב פעולות ואחריות בין עובדי הנמל לבין גורמים אחרים.

פרשת יצואני הגרוטאות

5.         תחילת הפרשה אשר באישום השני, על כל חלקיה, בכך שיום אחד, לפתע, למרות שנים של הזנחה ואי אכיפה שהביאה לנפילת טונות רבות מאוד של גרוטאות לקרקעית הים, התקבלה החלטה ע"י מפקח מטעם המשרד להגנת הסביבה, לפתוח בחקירה בגין נפילת גרוטאה אחת למימי הים, בעת הטענת אוניה. פתיחת חקירה זו היתה כנגד עובדי נמל, וכנגדם בלבד. כפועל יוצא מכך, החלה השבתה של כל העמסת גרוטאות מתכת על אוניות ע"י עובדי נמל. נאשם 1 עמד מאחורי השבתה זו. אותה עת חברת דנה פעלה בנמל, בניסיון להשתלב בתחום אחסון כלי רכב המיובאים לארץ.

החלטת נאשם 1 על השבתה נעשתה במסגרת תפקידו כיו"ר וועד. כתב האישום מייחס מניעים ותאוריית קשר להשבתה זו. אין ממש בטענות אלו, והמסקנה הינה כי ההשבתה היתה מחויבת המציאות, ומחויבת מתפקידו. אי השבתה היתה מביאה להותרת עובדי נמל חשופים לאישומים במסגרת עבודתם, ויכולה היתה להיחשב כאי מתן הגנה לעובדים.

לא היה במסגרת פעולה זו כל ניגוד עניינים או הפרת אמונים, וזו פעולה מתבקשת ומחויבת, להגנה על העובדים, אשר הפכו, לפתע, לחשופים לדוחות, קנסות וכתבי אישום, ע"י המשרד להגנת הסביבה, אשר בחר לפעול כנגדם, וכנגדם בלבד.

משהתמשכה ההשבתה, מובן כי גברו הלחצים, ומובן כי היה צורך בהגעה לפתרון בשני תחומים – בשאלת ההגנה על העובדים, ובשאלת השמירה על איכות הסביבה, כאשר האחרונה אך זה באה לעולם, עקב שינוי הגישה והמדיניות של המשרד להגנת הסביבה.

בהינתן כל אלו, נערכה בשלב מסוים ישיבה, בין נציגי הגורמים השונים, לרבות המפקח האחראי על הנמל מטעם המשרד להגנת הסביבה, והצדדים הגיעו לסיכום. מסמך זה, מרכזי הוא בטענות המאשימה כנגד הנאשם 1, וביחס לטענת הקשר שהיא מעמידה כנגדו, ואולם, מוצא אני כי מסמך זה הינו מסמך מרכזי דווקא להגנת הנאשמים. הסיכום כלל דרישה לפיקוח תהליך טעינת הגרוטאות, ומנגד הסכמה של המפקח מטעם המשרד להגנת הסביבה להתריע על כל בעיה לפני הגשת תלונה.

נתון חשוב ומרכזי הוא שמהראיות הוכח כי הדרישה לפיקוח באה מהמשרד להגנת הסביבה דווקא. עובדה זו שוללת את התאוריה כי כל מטרת אותה שביתה היתה להביא למצב בו יהיה צריך פיקוח, וחברת דנה תיכנס כך לעבודה. הסיכום האמור, ובפרט אותו חלק המתייחס להסכמת נציג המשרד להגנת הסביבה, הקים הגנה לעובדים, ובעקבות זאת חודשה העבודה.

אין, ולא הוכח, קשר בין העובדה שלאחר מכן, התקשרה חברת דנה עם יצואני מתכות כדי לתת שירותי פיקוח ושירותי שמירה מפני נפילת גרוטאות למים, לבין ההתנהלות דלעיל.

הוכח כי חברת דנה נתנה פתרון חדש, הן במישור הטכני והן באופן הפיקוח, באופן שמנע נפילת גרוטאות ודוחות נוספים. גורמים רבים שיבחו עד מאוד את עבודת חברת דנה, ובשלב מסוים גם ב"כ המאשימה אישר זאת לפרוטוקול, אך בשלב מאוחר יותר חזר בו.

הועלתה טענה כי בעלים של חברה המיצאת גרוטאות נדרש לתשלום נוסף לחברת דנה, ומשסירב הופסקה עבודתו בנמל על ידי הנאשם 1. כמו בכמה טענות נוספות, משנתבררו הראיות עולה כי מדובר בגורם אשר הפר, כמה פעמים, את כללי העבודה בנמל, ביצע עבודות במקום עובדי נמל, הנאשם 1, עמד על כך שתופסק עבודתו, וקיבל גיבוי מלא לכך מהנמל עצמו, ולא היה כל קשר לדרישת תשלום נוסף.

שוב, נטען לקשר בין פעולה המבוצעת ע"י נאשם 1 כדין, במסגרת תפקידו וחובתו, פעולה מתבקשת מנקודת המבט של המופקד על הגנת זכויות העובדים, לבין פעילות של חברת דנה או הטבה עם חברת דנה. מעבר להיעדר כל ראיה לקשר, בין הדברים, הרי שדוגמא זו מוכיחה דווקא את ההיפך, שכן חברת דנה עבדה אותה עת בנמל בפיקוח על הגרוטאות, ומשכך פעולה זו של נאשם 1, הינה לכאורה כנגד מקבלי שירותים מחברת דנה.

יודגש, כרקע הן לפרשת הגרוטאות והן לפרשות האחרות, כי באף ראיה שבאה בפני אין מעשה שנעשה ע"י נאשם 1 כלפי חברת דנה, בהתייחס לחברת דנה, או כלפי פעילות מסוימת של חברת דנה. פעולות של השבתה נעשו, אולם, אלו פעולות הקשורות בחברות אשר הן הלקוחות של הנמל, וחברת דנה איננה לקוח של הנמל, ולא היתה כזאת בזמנים הרלבנטיים.

הפעילות של נאשם 1 לא היתה תוך ניגוד עניינים, לא היתה תוך הפרת אמונים, ולא היתה תוך מרמה.

ביחס לנאשם 2, די היה במסקנות האמורות לעיל בעניינו של נאשם 1, כדי להביא לשלילת כל אחריות פלילית מצידו, ואולם, מעבר למסקנות ביחס לנאשם 1, לא נמצאת בפני כל ראיה למעשה או מחדל של נאשם 2, אשר ניתן להסיק ממנה דבר הפרת אמונים, ניגוד עניינים, מרמה, או כל מעשה או מחדל שניתן לייחסו לרצון להטיב עם חברת דנה, או בעקיפין או במישרין, עם נאשם 1. 

בהינתן כל האמור, וודאי שגם המיוחס לנאשם 3, דינו להידחות, שכן אין כל ראיות לאותה קשירת קשר וקנוניה נטענת.

הנאשם 3 לא היה בעלים של חברת דנה, ואולם, ניתן לומר כי היה בעל ענין ברווחיה בשלב מסויים, לאור המפתח שנקבע לשכרו. אין כל ראיה או תחילת ראיה להסתרה אשר נטען כי עומדת בבסיס אי רישומו – הוא לא היה באף שלב בעלים של חברת דנה, ולא נשא במסגרתה תפקיד המחייב רישום אצל רשם החברות. יתירה מכך, חברת דנה נרשמה כפי שנרשמה זמן רב לפני שהחל המשבר בעקבות שינוי הגישה של המשרד להגנת הסביבה באכיפה, ולא ניתן לייחס רישום חברה באופן מסויים כתכנון פעולה, אשר עילתה טרם באה לעולם.

הראיות הנסיבתיות הנטענות לא הוכחו בחלקן הגדול. כל שנותר הוא למעשה בקשה להגיע למסקנות על בסיס "השערות נסיבתיות". כך הוא בחלק גדול מהאישומים.

פרשת נשר

6.         בפרשת נשר הטענה הינה, שוב, כי השבתת עבודת פריקה של מטען קשורה היתה ברצון להביא את חברת דנה לעבודה עימה. תמונת הראיות מעלה מצב דברים שונה בתכלית – החומר המיובא ע"י חברת נשר גם הוא חומר אשר יכול לפגוע באיכות הסביבה, וכתב האישום עצמו מציין כי הליך פריקתו, בעת משבי רוח, כרוך ביצירת מפגעי אבק המחייבים הפסקת הליך הפריקה.

גם כאן, מצב דברים בו נחשפו עובדים לאישומים, ולבעיות הקשורות באיכות הסביבה, מחייב היה נקיטת צעדים מצד ועד העובדים. במצב דברים זה ברורה היתה המצוקה של החברה. מכאן ועד למסקנה הקושרת זאת בחברת דנה, הדרך ארוכה.

יש לציין כי מאחרי השביתה עמדה ההסתדרות, אשר תמכה בשביתה, ואף התקיים הליך בבית הדין לעבודה, במסגרתו ההסתדרות תמכה בטענות העובדים ובשביתה. זאת ועוד, כפועל יוצא משביתה זו הושג, שוב, פיתרון על דעת אנשי המשרד להגנת הסביבה, הפעם בדמות היתר הזרמה לים.

אנשי חברת נשר בחרו להתקשר עם חברת דנה, אשר העניקה להם פתרון הן במישור הפיקוח והן במישור הטכני והמעשי, למניעת מפגעים.

אין ולא היתה כל מניעה כי חברת דנה תתקשר עם חברת נשר, ואך מובן הוא כי יבואן המייבא חומר אשר עלול לפגוע באיכות הסביבה, יפעל, בין באופן ישיר ובין באמצעות חברה אחרת מטעמו, למניעה של מפגעים אלו.

אין כל בסיס לאמור בכתב האישום, בדבר אי חוקיות העלות שנגבתה מחברת נשר ע"י חברת דנה,  לצורך פיקוח בעת פריקה ונקיטת אמצעים לצורך כך. בהקשר זה עלתה השאלה מיהו זה אשר צריך לשאת בעלות זו.

עמדת המאשימה, הינה עמדה העומדת בניגוד לאינטרס של המדינה, האינטרס הכלכלי, כמו גם בניגוד להוראת תקנות הנמלים, ובניגוד למתבקש מהגיון הדברים.

עמדת המאשימה הינה, כי התשלום הקרוי "דמי ניטול", אשר מחוייבים בו גורמי חוץ המבקשים לעשות שימוש בנמל לייבוא חומרים ומוצרים, כולל גם את העלות הנדרשת לצורך מניעת מפגעים שמקורם באותם חומרים המיובאים ע"י אותם גורמים. עמדה זו לא רק שמנוגדת לאינטרס הכלכלי של הנמל, לא רק שמטיבה היא עם היבואנים והיצואנים, אלא שגם אין היא מתיישבת עם משמעות הדינים של הגנת הסביבה ותקנות הנמלים.

הדין מטיל אחריות מסויימת על קברניט כלי שיט, ונותן סמכויות למתן הוראות הן לקברניט והן לכל אדם הממונה על פריקה של כלי שיט או טעינתו.

קיימת הוראה מפורשת בתקנה 88 לתקנות הנמלים, שעניינה בשמירה מפני נפילת חומרים הנטענים או נפרקים, למי הים.

עובדי הנמל מבצעים את עבודת הפריקה והטעינה באמצעות כלי עבודה, "באגרים", וכלים שונים להעמסה או לפריקה, כאשר אותה עת, במקביל, ויחד עימם, נמצאים עובדים של אותן חברות פרטיות המספקות שירותים ליבואנים וליצואנים, ומקבלות את השכר מהם, וחברות אלו דואגות למתיחת ברזנטים או הצבת פלטות ברזל, או כל אמצעי אחר, בין האוניה לבין הרציף, על מנת שתימנע נפילה של חומרים אל מי הים, שעה שמתבצעת הטעינה או הפריקה ע"י עובדי הנמל.

מדובר בעבודה משותפת, ולצד עבודת העובדים של הנמל, מבוצעת עבודה מטעם החברות הפרטיות.

זאת ועוד, בעיות מסוימות קשורות לא רק בפעולת הפריקה וטעינה, אלא גם בטיבו של החומר, ענני אבק הנוצרים ממנו ושוקעים לים, ועוד.

אין זה ברור מדוע על הנמל לשאת בעלות  הקשורה בפיקוח על פריקה וטעינה של חומרים אשר להם פוטנציאל של זיהום.

דמי הניטול, על פי גישתו של איש הנמל, האחראי על איכות הסביבה בנמל, שהעיד בפני, אינם כוללים את עלויות הפיקוח על השמירה על הגנת הסביבה. הוא אף פנה וביקש, לאחר שהנמל החל לקחת על עצמו ביצוע עבודה זו, לחייב את היבואנים בעלויותיה, ע"י שינוי אותם דמי ניטול, אולם בקשתו לא נענתה.

לכשהוצאה חברת דנה מהנמל, החל נמל אשדוד מבצע בעצמו את הפעילות שביצעה קודם לכן חברת דנה, ובחלקה באמצעות עובדים שעבדו קודם לכן אצל חברת דנה, וכעת, בעלות של כמיליון עד מיליון וחצי שקלים בשנה, נמל אשדוד בעצמו מבצע פעילות זו, על חשבונו. יוצא מהאמור לעיל, כי לא רק שבדין היה על היבואנים לשאת בעלויות הפיקוח, אלא שסילוק חברת דנה הטיב עימם והרע עם הנמל, שכן הנמל נושא כעת בתשלום.

מכל האמור, הטענה בסעיף 45 לכתב האישום בדבר "אי חוקיות" של עלות אשר נגבתה מחברת נשר, חסרת בסיס.

פרשת כי"ל דשנים

7.         בחלק זה של כתב האישום נטען כי נאשמים 1 ו – 3 ביצעו כלפי אנשי כי"ל עבירות סחיטה באיומים, על מנת שחברת כי"ל תעבוד עם חברת דנה, ואף היתה דרישת שוחד.

לא הוכח מאומה מטענות אלו. הוכח, בראיות פוזיטיביות, בדברים שנאמרו על ידי אנשי כי"ל עצמם, כי לא היה כל איום.

הראיות עליהן מבקשת המאשימה לבסס עבירות סחיטה באיומים המיוחסות לנאשמים 1 ו- 3 כוללות דברי עד אשר עדותו אינה אמינה, דבריו עוברים שינויים, ואינם מתיישבים עם דברים כתובים, מוקלטים, ועדויות אחרות. אין זה ברור כיצד לא ניתנה הדעת לאותה התנהלות של העד האמור, לתכתובות דואר אלקטרוני, ולשאר הראיות אשר יפורטו בהמשך.

מהראיות עולה כי פעילות נאשם 3, אל מול חברת כי"ל, היתה פעילות ראויה ולגיטימית, ועניינה היה ניסיון לצרף גם את חברת כי"ל כלקוח של חברת דנה, ניסיון שלא צלח.

לא הוכח כל איום ואף לא ראשית ראיה לאיום, סחיטה באיומים, או דרישת שוחד של מי מהנאשמים 1 ו- 3 כלפי מי מעובדי או נציגי חברת כי"ל.

רבות נחקר נאשם 1 בחקירה נגדית על ידי ב"כ המאשימה, ביחס לפגישה אשר הוקלטה הן ע"י איש כי"ל והן ע"י נאשם 3, ואשר התקיימה לאחר שהפרשה פורסמה. למרות החקירות הנגדיות הארוכות, אין כל בסיס לטענה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על איום כלשהו. וודאי לא מתוכן ההקלטה.

בפגישה מוקלטת זו לא רק שלא נשמע דבר איום, אלא שתוכנה שולל טענות לאיום במפגשים קודמים.

פרשת שמן

8.         בפרק זה מייחס כתב האישום לנאשמים ביצוע פעולות לצורך יצירת התקשרות בין חברת שמן לחברת דנה, ובהן מירמה, הפרת אמונים, שוחד, ואף מרמה כלפי חברת שמן עצמה.

חברת שמן היתה אותה עת לקוח פוטנציאלי לנמל, אשר נחשב כלקוח אסטרטגי. אין זה שכיח כי חברה המתעתדת לכרות נפט מגיעה לבדוק אפשרות להתקשר עם הנמל במתן שירותים. על רקע זה יש לבחון את כלל ההתנהלות אל מול חברת שמן.

יש להדגיש נקודת מוצא זו, הואיל ויש בה להסביר את הרצון של המנכ"ל, נאשם 2, לפעול להבאת חברת שמן לנמל כלקוח. הניסיון להסיק מ"השערות נסיבתיות" קשר לחברת דנה, נעדר ראיה. הבאת חברת שמן לנמל היתה ענין עצמאי, מנותק, ולא קשור לחברת דנה, והיתה בבחינת אינטרס של הנמל.

חברת שמן בחנה כמה חלופות, כמה נמלים, וכמה חברות לקבלת שירותים. בסופו של דבר בחרה בנמל אשדוד, אולם לא בחרה בחברת דנה, אלא בחברה אחרת, ורק לאחר שהגיעו תלונות מהמפעיל של הקידוח על החברה האחרת, עברה חברת שמן לקבלת שירותים מחברת דנה.

חברת שמן לא התקשרה בתחילה, לעניין מתן שירותים, עם חברת דנה. עובדה זו, המצומצמת בטיעוני המאשימה, הינה מרכזית, שכן אם אכן היו הנאשמים 1 ו- 2 פועלים כנטען בכתב האישום, מדוע זה שחברת שמן תתקשר דווקא עם חברה אחרת ? הסיבה למעבר לחברת דנה כלל לא היתה קשורה בנמל או במי מהנאשמים, אלא במפעיל אסדת הקידוח כאמור.

ביחס להשכרת השטחים לחברת דנה, שטחים אשר שימשו לפעילות חברת שמן, ולהתקשרות חברת שמן עם חברת דנה - השכרת השטחים בוצעה בתהליכים אשר היו על פי הכללים הנהוגים בנמל.

היו שני הסכמים, האחד של הנמל מול חברת דנה, והשני של חברת דנה מול חברת שמן. כפי שקיימות גם התקשרויות אחרות.

אנשי חברת שמן אמרו כי קיבלו את השטח שרצו.

גם אם תאמר כי במידה מסוימת, לא היה קיום דקדקני של ההסכם בין חברת דנה לבין שמן, הרי שמעבר לכך שבפועל ניתנו השטחים בפועל במלואם לחברת שמן, מדובר לכל היותר במחלוקת אזרחית בין שמן לבין חברת דנה, הקשורה בפרשנות הצדדים להסכם, ואין ענייננו להליך פלילי.

אין להביא לפתחו של בית המשפט בהליך פלילי, עניין אזרחי מובהק.

לצד החקירה בענינה של חברת דנה, אני למד כי לא בוצעה חקירה ביחס לדברים אחרים אשר בוצעו, והקשורים לקשר בין גורם אחר בנמל לבין חברה אחרת הנותנת שירותים.

טענות רבות הועלו ע"י ב"כ המאשימה כנגד העובדה שכשנודע הדבר לנאשם 2, מידר הוא גורם בנמל מהמשך טיפול בעניין חברת שמן. זהו ניסיון לנתב מעשה של נאשם 2 לתמיכה בתאוריה על כי בכך הוא מבקש לקדם את חברת דנה. המעשה שביצע הנאשם 2 היה מחויב המציאות. משנתקל מנכ"ל במעשה של עובד בכיר אשר הינו בסתירה לאינטרס מובהק ומרכזי של החברה, חברת הנמל, הוא היה מחויב לעשות כן.

האמור שולל כל טענה לגבי שוחד, מרמה, הפרת אמונים או ניגוד עניינים.

פרק ו' לאישום השני – שוחד, הלבנת הון, תצהירי שקר וקבלת דבר במירמה

9.         בפרק זה מיוחסת קבלת שוחד ע"י הנאשם 1 בכמה אופנים, ובנוסף מיוחסות לו עבירות של הלבנת הון, חתימה על תצהירי שקר וקבלת דבר במרמה.

האופנים אשר נטען כי בהם התבטאה העברת שוחד אל הנאשם 1, התבררו כעסקאות אמת, כקבלת דבר אשר ניתנה תמורה כנגדו, וכעסקאות כלכליות, לאחר התייעצות עם גורמים רלבנטיים, וניתנו הסברים והובאו ראיות להוכחת סבירות העסקאות האמורות.

מנגד, הוכח כי אין כל קשר בינן לבין חברת דנה, או בינן לבין תמורה מחברת דנה, ואף עסקה אינה עם חברת דנה.

התצהירים אשר נטען כי הם תצהירי שקר, הוכח כי תוכנם אמת הוא, משקף את מצב הדברים לאשורו, כפי שהיה בעת חתימתם.

משלא הוכח האמור ביחס לאותה קנוניה נטענת ולאותם תשלומי שוחד נטענים, הרי שאין הכספים הנטענים באים בגדר רכוש אסור, ולא הוכח הנטען מכוח חוק איסור הלבנת הון.

האישום השלישי

10.        האישום השלישי, אינו קשור בפעילות בנמל, ומיוחסות בו לנאשם 3 עבירות של הלבנת הון, שימוש במסמך מזוייף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, שיבוש מהלכי משפט, עורמה מרמה ותחבולה, השמטת הכנסה מדו"ח וניהול ספרי חשבונות כוזבים.

הפרשה עניינה בניסיון של הבעלים של חברת דנה, לבצע שיתוף פעולה נוסף עם שני עדי מדינה, במסכת של גניבת דלקים מאוניות ומכירתם, תוך זיוף מסמכים,  ותוך שילוב גורמים מכמה מדינות. לא מיוחס לנאשם 3 כי היה שותף למי מהאופרציות של גניבות הדלקים אשר יצאו אל הפועל, אלא מיוחסות לו ביצוע עבירות לאחר שתי האופרציות שבוצעו, בניסיון להלבין הון, תוך זיוף מסמכים, ושאר העבירות כאמור לעיל.

לא הוכח כי נאשם 3 ניהל את ספרי החשבונות של חברת דנה, ולא הוכח ביצוע השמטת הכנסה מדו"ח, על ידו.

בפרשה זו רב הנסתר על הנגלה, עדי המדינה אשר העידו, ואשר היו הגורמים הפעילים בפרשות אלו, מסרו גרסאות שלא ניתן לקבוע על סמכן ממצא במשפט פלילי, ולא ניתן ליתן אמון בגרסאותיהם אשר השתנו, ובעדויותיהם נעדרות המהימנות.

ביחס לאישום זה, עלתה בעייתיות מסוימת בגרסת נאשם 3, ואולם, בסופו של הליך שמיעת הראיות, המסקנה הינה כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולא הוכח המיוחס לנאשם 3, ברף הנדרש במשפט פלילי.

האישום הרביעי

11.        האישום הרביעי עניינו בהעברת פרוטוקולים של דירקטוריון חברת הנמל ודו"ח ביקורת פנימי לחברת דנה, ואלו הוגשו לבית המשפט במסגרת הליך שקיימה חברת דנה כנגד הנמל.

לא הוכח כי מי ממסמכים אלו היה מסמך סודי. לא הפרוטוקולים של הדירקטוריון, ולא דו"ח הביקורת הפנימי, אשר אין מחלוקת כי תוכנו פורסם עוד קודם לכן בכלי התקשורת.

במסגרת שמיעת הראיות עלה כי חברת דנה הוצאה מהנמל בהליך שהיה בניגוד להחלטת הדירקטוריון, ובמצב דברים שבו המסמכים מובאים בפני בית משפט על מנת שיוכל לרדת לחקר האמת, אין מדובר בפעולה בניגוד לאינטרס של הנמל, ואין מדובר במרמה או הפרת אמונים.

12.        מכל האמור, לא הוכח המיוחס לנאשמים בכתב האישום, ויש לזכותם מכל העבירות המיוחסות להם.

הכרעת הדין - בהרחבה

13.        לפני התייחסות לאישומים, תיבחן תחילה המסגרת הנורמטיבית לעבירת מרמה והפרת אמונים, שהדיון בה נמצא במרכז המחלוקות. בהתאם לעקרונות הפרשניים וליסודות שנקבעו לה, יבחן המיוחס לנאשמים במסגרתה.

הואיל וחלק מהנטען כנגד הנאשמים נשען על ראיות נסיבתיות, ועל מסקנות שמתבקש להסיק מראיות חלקיות, נתייחס בהמשך גם לכללים לבחינת ראיות נסיבתיות.

עבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, ועקרון החוקיות

14.        סעיף 284 לחוק העונשין קובע: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

אין מחלוקת של ממש ביחס להיות הנאשם 1 עונה להגדרת "עובד ציבור", ולפיכך, ההתייחסות תהיה לשאר יסודות העבירה.

המתח בין העבירה של מרמה והפרת אמונים אל מול עקרון החוקיות, קיבל התייחסות נרחבת כאשר נדונו שאלות פרשניות הקשורות ביישומו על מסגרת עובדתית כזו או אחרת.

כך, בבג"צ 2534/97 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' פ"ד נא(3)1, בעמ' 17 נאמר כי "העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרסותה של העבירה".

התייחסות דומה ניתן לראות בע"פ 884/80 מ"י נ' יצחק גרוסמן פ"ד לו(1), 405, בעמ' 416: "המחוקק השתמש בביטוי קצר מבלי להגדירו. לכך יש, כמובן יתרונות, שכן ניתן לצקת בהוראה זו תוכן, כפי שמתבקש על פי נסיבות החיים המשתנות. אך יש לכך יש גם חסרונות, שכן הכוונה החקיקתית היא דלה, ויציקת התוכן נעשית, כטבע ההליך השיפוטי, לאחר התרחשותו של אירוע תוך הטלת הנורמה למפרע". ובעמ' 417 "עלינו להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה, גם אם זו האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אתית".

בע"פ 4148/96 מ"י נ' יעקב גנות פ"ד נ(5) 367, זוכה המשיב ובית המשפט העליון לא התערב בזיכוי זה, ביחס לעבירת קבלת דבר במרמה והפרת אמונים, תוך שנבחן "קו התפר" בין המישור הפלילי למישור המשמעתי (שם, בעמ' 388) ונשאלה השאלה "אם מידתה של הפגיעה באינטרס הציבורי מצדיקה את הפעלתו של מנגנון המשפט הפלילי" (שם, בעמ' 389), ונקבע כי נותר ספק "אם חצו המקרים את גבול השחיתות, ואם עברו מתחום העבירה המשמעתית אל תחום העבירה הפלילית" (שם, בעמ' 391).

גם במסגרת דנ"פ 1397/03 מ"י נ' שמעון שבס פ"ד נט(4) 385 ("הלכת שבס") בו הוגדרו יסודות העבירה של הפרת אמונים, לאחר שנשמעו גישות שונות ביחס לרכיביה, ניתנה התייחסות, הן במסגרת דעת הרוב והן במסגרת דעת המיעוט, להיבטים הקשורים בעקרון החוקיות.

עקרון החוקיות קיבל את ביטויו בסעיף 1 לחוק העונשין, ובהוראת סעיף 34 כא לחוק העונשין שעניינה פרשנות. סעיף 1 לחוק העונשין, הנמצא בפרק א' שכותרתו "הוראות יסוד" קובע: "אין עבירה ואין ענישה עליה אלא עם נקבעו בחוק או על פיו".

עקרון החוקיות מרכזו בחובת האזהרה, מראש, שהינה הבסיס להתייחסות לאשמו של אדם, המהווה רכיב מרכזי בפליליות מעשה או מחדל. מימוש עקרון החוקיות מותנה בשורת כללים פרוצדורליים ומהותיים, בהם פומביות הנורמה האוסרת, והגדרה ברורה מדויקת של האיסור. ר' ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 19 "הגדרה מפורטת של האיסור, כך שהציבור ידע באורח המדויק ביותר אילו הם דפוסי ההתנהגות שעליו להימנע מהם, תוך בטחון שכל התנהגות אחרת היא מותרת מבחינת דיני העונשין".

בע"פ 53/54 אש"ד נ' היועמ"ש פ"ד ח' 785, בעמ' 791 הוגדר הכלל "אין עונשין אלא אם מזהירין" ככלל "מקודש במשפט הפלילי".

בע"פ 77/64 הירש ברנבלט נ' היועמ"ש פ"ד יח(2) 72, נפסק (בעמ' 81, 82) תוך התייחסות לדיני העונשין, כי "אין בית משפט רשאי להרחיב תכולתם, בדרך הפרשנות המשפטית, מעבר לתחום משמעות המילים אשר בהן ראה המחוקק להשתמש... ואין עונשין מן הדין".

עקרון האשם במשפט הפלילי מיישם את תפיסת הבחירה העומדת בביצוע עבירה פלילית, והזיקה בין עקרון האשם לעקרון החוקיות קשורה באופן ישיר לטיבה של האזהרה. יש לומר כי עקרון האשם הינו למעשה חלק מעקרון החוקיות.

בהלכת שבס ניתנה התייחסות נרחבת לשאלת הגדרת גבולותיה של עבירה פלילית, תוך התייחסות למשמעות של עקרון החוקיות בהקשר זה, וכב' השופט מ. חשין אף ביצע השוואתה של עבירת הפרת אמונים אל העבירה של תקלה ציבורית שהיתה אותה עת עדיין בחוק העונשין (סעיף 198).

"אין צורך בהעמקת יתר כדי להבין ולידע כי עבירה זו של הפרת אמונים עבירה היא שגבולותיה – כהגדרתה – גבולות פרוצים הם משהו". (בעמ' 434)

"עיון בעבירה זו של הפרת אמונים מעלה בדעתנו עבירה אחרת השוכנת בחוק העונשין, עבירה דומה ושאינה דומה, הלא היא העבירה הקרויה "תקלה ציבורית"" (עמ' 434, 435).

כב' השופט מ. חשין מבחין בין שתי העבירות, אולם מוסיף כי הגם שהמושג "תקלה ציבורית" הינו מושג "שאין לו שיעור", והעבירה של הפרת אמונים מצמצמת עצמה לעובדי ציבור בלבד, הרי "שגם כך תחומי תחולתה של עבירת "הפרת אמונים" תחומים רחבים הם למדי...". בית המשפט מציין את התפקיד החשוב של עבירת הפרת אמונים לדרכי התנהלות עובדי ציבור, ומוסיף: "ואולם גם זו אמת, שחייבים אנו להיות זהירים בדרכי יישומה של העבירה, שכן פרישתה באורח גמיש יתר על המידה על פני מרחבים יקרב אותה קרבה מסוכנת אל העבירה של "תקלה ציבורית", ומתוצאה זו שומה עלינו ליזהר כמפני אש מכלה" (כב' השופט מ. חשין, בעמ' 435, 436 להלכת שבס).

גם כב' הנשיא ברק, אשר להגדרתו את יסודות העבירה הצטרפה דעת הרוב בהלכת שבס, מתייחס להעדר הגדרה מדויקת לגבולות העבירה – "אכן, גבולותיה של הפרת אמונים מעורפלים הם". (בעמ' 406).

ואולם, כפי שנפסק בהלכת שבס, הבעייתיות הכרוכה בשאלת גבולות העבירה של הפרת אמונים, אין משמעותה אי יישומה או ביטולה, אלא, בשל היותה מכשיר חשוב להבטחת פעולה ראויה של המינהל הציבורי, הדרך הנכונה הינה פרשנותה הראויה.

"התרופה למצב דברים זה אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי. התרופה אינה בביטול העבירה, שכן על ידי כך תחסר שיטת המשפט שלנו מכשיר חשוב להבטחת פעולתו הראויה של המינהל הציבורי.... אכן, האיסור הפלילי על הפרת אמונים הוא מכשיר מרכזי למאבקה של החברה לשמירה על טוהר השירות והשורות, למניעת סטיות מהשורה ולהבטחת אמון הציבור במשרתי הציבור. ביטולה של העבירה, או אף צמצומה מעבר לנדרש, יפגעו בכוחה של החברה להגן על עצמה מפני עובדי ציבור העושים שימוש לרעה בכוח השלטון" (הלכת שבס, בעמ' 406).

ביחס ליסודות של עבירת הפרת אמונים, נבחנו הערכים המוגנים ע"י האיסור ונקבע כי הוא בא לשמור על שלושה ערכים מוגנים שהם: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור, ואינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור (עמ' 408 להלכת שבס).

כל אחד משלושת הערכים האמורים, נקבע כי הוא ערך מוגן בפני עצמו, לא קיימת דרישה כי ייפגעו כל השלושה גם יחד, ודי בפגיעה במי מהם כדי להקים יסוד זה של העבירה (עמ' 409 להלכת שבס).

בהלכת שבס נקבע כי היסוד העובדתי כולל את הרכיב ההתנהגותי שהוא "מעשה מרמה או הפרת אמונים", את הרכיב הנסיבתי – עובד הציבור העושה במילוי תפקידו, ורכיב שלישי, אשר ביחס אליו התקבלה העמדה כי הוא איננו רכיב תוצאתי אלא רכיב נסיבתי, והוא כי מדובר במעשה "הפוגע בציבור". (הלכת שבס עמ' 414).

בהקשר זה מהווה הלכת שבס שינוי גישה אל מול ע"פ 884/80 מ"י נ' יצחק גרוסמן פ"ד לו(1), 405, שם ההתייחסות אל היסוד השלישי היתה כרכיב תוצאתי. בכך התקבלה העמדה אשר הובעה בפסיקה מאוחרת לע"פ 884/80, ואשר הובאה ע"י דר' מ. קרמניצר, במאמרו "על העבירה של מרמה  והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית", משפטים יג' תשמ"ד – 1984, עמ' 275 בעמ' 280 – "אין מדובר איפוא ברכיב תוצאתי אלא ברכיב נסיבתי".

ביחס לפרשנות המונח "הפרת אמונים" נפסק בהלכת שבס כי ""הפרת אמונים" משתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים" (עמ' 414), ותוך ניתוח של מצב "ניגוד עניינים" נפסק כי "המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו". (עמ' 415). נפסק כי "לא כל מצב של ניגוד עניינים אף אם יש בו פסול מבחינה מינהלית או מבחינה מוסרית, מוביל בהכרח לעבירה פלילית" (עמ' 415).

בקביעת המבחן אשר יכניס מעשה המביא לניגוד עניינים לגדרי איסור פלילי, נקבע כי נדרש שלהתנהגות יהיה נלווה "פן מחמיר נוסף" (עמ' 416).

המבחן שנקבע הינו: "הדיבור "מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור" משמעותו – לעניין התנהגות שיש בה ניגוד עניינים – אותו ניגוד עניינים המביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על ידי האיסור על הפרת אמונים. נמצא כי ניגוד עניינים מקים את היסוד העובדתי של "הפרת אמונים" אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי" (עמ' 416, 417).

בהתייחס לכך שבבסיס הרכיב ההתנהגותי בעבירה של הפרת אמונים מונח ניגוד עניינים מסוגים שונים, נפסק כי "לא כל ניגוד עניינים גורר פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים " (בעמ' 419).

ביחס ליסוד הנפשי בעבירה של הפרת אמונים, גם כאן, בשונה מגישות שקדמו, והובאו הן בפסיקה והן במאמרים, נפסק, כי הדרישה הינה למחשבה פלילית, במובן של "יחס נפשי לטיב הפיזי של ההתנהגות. לא נדרש כי העושה יהא מודע לכך כי מעשהו מהווה "הפרת אמונים", או כי מעשהו פוגע בערכים שהאיסור הפלילי נועד להגן עליהם". נקבע כי אין מקום לדרישה של מודעות לרכיבים אחרים, למודעות סובייקטיבית להעדר פסול, וגישות דומות, אלא כי המודעות צריכה להיות לרכיבים העובדתיים, דהיינו מחשבה פלילית, בהתאם לדרישה הרגילה של מחשבה פלילית למודעות ליסודות העובדתיים של העבירה – "הפרת האמונים אינה דורשת מחשבה פלילית מיוחדת", ונשללה הגישה לכלול גם דרישת מניע (עמ' 423).

ביחס להיבט המאוחר של הקביעה השיפוטית בדבר היות מעשה הפרת אמונים עבירה פלילית, נאמרו הדברים הבאים ע"י כב' השופט מ. חשין "בדומה לחובת הזהירות שבעוולת הרשלנות, חובת האמונים מגלה עצמה כביכול אפוסטריורית, לאחר הפרתה ... ואולם, מתוך שמצמצמים אנו את העבירה של הפרת חובת אמונים אך לפגיעה מהותית בטוהר המידות ובתקינות פעילותו של המינהל הציבורי, הנחת היסוד היא שעובד הציבור היה מודע לעובדה שעובר הוא על לאו שבחוק" (הלכת שבס בעמ' 445).

מצאנו לנכון להרחיב ביחס ליסודותיה של עבירת הפרת אמונים, גדריה וסייגיה, והבאתה אל מול עקרון החוקיות ועקרון האשם, הואיל ועבירה זו, ויישום היסודות העובדתיים אשר הוכחו במסגרת הליך זה, נמצאים במרכז הכרעת הדין, ביחס לחלק מרכזי ממנה.

נוסיף עוד, כי הזהירות הרבה אשר ננקטה בהלכת שבס, כמו גם בפסיקה אשר קדמה לה, ושלאחריה, עת בא בית המשפט להחליט, בדיעבד, האם מעשה או מחדל שנעשו עולים כדי הפרת אמונים בכלל, וניגוד עניינים במסגרת הפרת אמונים בפרט, זהירות זו מחוייבת, עת באים אנו לבחון פליליות מעשה או מחדל, תוך שימוש במונחים כגון "פגיעה מהותית" ושאר היסודות, אשר נעדרים גדרים מדויקים.

עקרון החוקיות, אשר קיבל משנה תוקף בחקיקת חוקי היסוד, ונמצא בבסיס המשפט הפלילי, מחייבנו כי מעשה שנביאו בגדרי איסור פלילי, על כל המשמעויות החברתיות, האישיות, והעונשיות של הטלת איסור פלילי, יהא מעשה אשר נמצא בליבת אותה הגדרה של "פגיעה מהותית", לא בצידיה ולא בשוליה.

ספק בשאלה זו, צריך ליישום דומה לספק בשאלת התקיימות עובדה הנטענת כנגד נאשם, במסגרת הכלל הבסיסי במשפט הפלילי, על כי בית המשפט ישתכנע מעל לספק סביר.

סעיף 34 כא' לחוק העונשין קובע: "פרשנות 34 כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

יש ליישם עקרון פרשני זה גם בבואנו לבחון כניסת תשתית עובדתית אל ההגדרה של אותו פן מחמיר נוסף הנדרש, בדמות פגיעה מהותית באחד משלושת הערכים המוגנים. זאת בפרט לאור כך שמדובר באיסור אשר גבולותיו מעורפלים.

באספקלריה של היסודות שנקבעו לעבירה בהלכת שבס, העקרונות פרשניים, ושורת הכללים האמורים, תיבחן המסכת הראייתית שהובאה.

ראיות נסיבתיות

15.        חלק מהמסכת הראייתית כולל ראיות נסיבתיות. לאור כך שמתבקשת הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות, להלן התייחסות לכללים אשר נקבעו ביחס לראיות נסיבתיות, ולאפשרות הסתמכות עליהן במשפט הפלילי.

ראיות נסיבתיות הינן ראיות אשר יכולות להקים מסקנה בדבר העדר ספק סביר, ולהביא להרשעה, ומשקלן אינו נופל ממשקל ראיות ישירות, אך כאשר מדובר בראיות נסיבתיות הרי שהאפשרות להגיע על סמכן למסקנה בדבר העדר ספק סביר, וכתוצאה מכך הרשעה, מחייבת כי ניתן יהיה להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת, ואחת בלבד, וכי אין במכלול הנסיבות כדי להביא למסקנה בדבר אפשרות אחרת לזו המועלת בכתב האישום.

במסגרת הקביעה כי מדובר במסקנה הגיונית אחת ויחידה, אין להביא ספקולציות או השערות נטולות הגיון או בסיס, ומנגד יש לבחון היטב כי אכן אין אפשרות אחרת זולת המסקנה היחידה, כי המיוחס בכתב האישום אכן בוצע.

ר' לעניין זה ע"פ 11541/05 11733/05 פלוני נ' מ"י (21.08.2006):

"הרשעתו של המערער מושתתת, רובה ככולה, על ראיות נסיבתיות, שבחינתן והסקת המסקנות מהן נעשית על יסוד ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. כלל נקוט בידינו כי משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שניתן יהיה להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת ויחידה שאין בלתה, אשר בכוחה להוביל להרשעה. בתוך כך יש להבהיר כי ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן כשלעצמה כוח "מחשיד" בלבד, עשויות להשתלב זו בזו עד כי לקיבוצן יהיה משקל ראייתי מפליל, אשר בכוחן לבסס הרשעה בדין ... בקובעו מהי המסקנה העולה מן הראיות הנסיבתיות, על בית-המשפט לבחון אם ניתן להסיק מהן מסקנה שאינה מפלילה, אשר תוביל לזיכויו של הנאשם. אם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו."

ר' ע"פ 1977/05 דויד גולה נ' מ"י (06.11.2006), אשר התייחס, בהסכמה, לע"פ 11541/05:

"כידוע, הלכה היא כי "ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר… בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו"

עוד ר' ע"פ 3018/04 עבד אל רחמן בן סאלח תאפל נ' מ"י (06.01.2005):

"כידוע, הלכה היא כי "ראיות נסיבתיות נבחנות על-פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר… בעניין זה הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו.""

ר' ע"פ 6392/13 מ"י נ' קריאף (21.1.2015), שם מתייחס בית המשפט העליון לקושי המובנה בהסתמכות על ראיות נסיבתיות, ולמתודה אשר השתרשה בפסיקה לבחינת ראיות נסיבתיות, שהיא בדיקה תלת שלבית:

"הליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב הראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה מימצא עובדתי; בשלב השני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך; בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר באשר להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית-המשפט מניח את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תזה של ההגנה ובוחן אם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גירסתו והסברו של הנאשם...". (תוך הפניה לע"פ 6372/03 עמוס פון וייזל נ' מ"י (פ"ד נט(1) 745).

עוד במסגרת ע"פ 6392/13 התייחסות לספק הסביר ביחס לראיות נסיבתיות:

"קיומו של ספק סביר, ככל שהוא נוגע לראיות נסיבתיות מפלילות, משמעוֹ כי ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות הסבר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית. "כדי לקבוע ממצא מרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות, נדרש כי שילובן יוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה. בהתקיים מסקנה סבירה אפשרית אחרת, שהיא ממשית ואינה דמיונית, שאין בה כדי הפללת הנאשם, דינו לצאת זכאי...אמת מידה מחמירה זו היא פועל יוצא של הרף הגבוה הנדרש לשם הרשעה בפלילים בכלל, מחמת חומרתה של הרשעה ותוצאותיה הקשות, ולאור הכרת הפסיקה בקושי הקיים בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד בפרט... עם זאת, בתי המשפט חזרו והדגישו כי על ההסבר המועלה על-ידי הנאשם להיות מתקבל על הדעת, ולא הסבר מאולץ או תאורטי ... על ההסתברות להתקיימותה של האפשרות האחרת, להיות מהותית ולא זניחה, צריך שתהיה לה אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים ... יתר על כן, הסבר תמים לכל ראיה נסיבתית בפני עצמה אינו מספק, משום שהמסקנה המרשיעה מושתתת על בחינת הראיות כמכלול. לפיכך, על הנאשם להציע גרסה שלמה, המתייחסת למכלול הראיות נגדו. גם אם הנאשם אינו מציע הסבר מזכּה, על בית המשפט לבחון מיוזמתו-שלו הסברים אפשריים כאלה. בית המשפט נדרש לבחון גם גרסאות שאינן מתיישבות עם טענות ההגנה...".

על פרשנות ופרשנות יתר

16.        בהליך המשפטי עוסקים אנו בפרשנות. פרשנות במישורים ורבדים שונים. פרשנות הדין צריכה ללכת במתווה אליו מוליכות מילותיו, תוך יישום העקרונות הפרשניים הישימים במסגרת המשפטית בה מתקיים הדיון, דוגמת הפרשנות התכליתית, לצד עקרונות הפרשנות בפלילים.

התייחסות המעשה הפרשני למילות החוק, אינה בבחינת שימוש בהן כנקודה ארכימדית המשמשת משענת, מכוחה יובא הפירוש למחוזות הרחוקים ממשמעותן הרגילה. מעשה הפרשנות צריך לאחיזה בכל הביטוי הלשוני במסגרתו בא הדין לידי ביטוי.

יש להישמר מפני פרשנות יתר, אשר לכשעצמה אינה מתיישבת עם העקרונות המנחים בתהליך הפרשני - משפטי, וודאי שלא בהליך הפלילי. פרשנות יתר משמעותה יציאה מהמסלול הפרשני הרגיל, למחוזות אשר קיים קושי ליישבם עם הבהירות, הידיעה, האזהרה, ועיקרון האשם.

כך הוא ביחס לפרשנות דין, וכך הוא גם כשיוצקים אנו משמעות פרשנית למעשה או מחדל, בבחינת הדבר העומד מאחוריהם, סיבתם ומטרתם, והאם עולים הם כדי פגיעה בערכים עליהם מבקש הדין להגן. זאת בפרט כאשר הוראת הדין לה מבקשים ליצוק תוכן, עמומה.

"...ישנם במקום כלשהו קריטריונים להגבלת הפרשנות." (אומברטו אקו, פרשנות והיסטוריה, פרשנות ופרשנות-יתר, עמ' 43). "כיצד אפשר להוכיח השערה המתייחסת לכוונת היצירה? הדרך היחידה היא לבחון אותה על הטקסט כשלם עקבי ... כל פרשנות המוצעת לחלק מסוים בטקסט עשויה להתקבל אם תאושר בידי חלק אחר באותו טקסט, וחייבת להידחות אם היא מועמדת בסימן שאלה בידי חלק אחר בטקסט." (אומברטו אקו, פרשנות-יתר של טקסטים, על פרשנות ופרשנות-יתר, בעמ' 66).

מצאתי בטענות שהועלו בהליך זה, שוב ושוב, פרשנות יתר, למעשים אשר ניתן לפרשם גם כנטולי  איפיון פלילי. שוב ושוב היה צריך לכייל את התהליך הפרשני, לבחון את הדברים בהקשרם, ורק אז להסיק מה משמעותם, ולתת לדברים את מובנם הרגיל, ואת הפרשנות הטבעית וההגיונית לביצועם.

תהליך הסקת מסקנה מראיות נסיבתיות צריך לשמירה מפני פרשנות יתר של מעשה, שיכול וטבעי ומתבקש הוא בהקשרו, ומקישורו להשערה כזו או אחרת.

"...מנקודת מבט מסויימת כל דבר מקיים יחסי אנלוגיה, סמיכות ודמיון עם כל דבר אחר."  (אומברטו אקו, פרשנות יתר של טקסטים, על פרשנות ופרשנות-יתר, עמ' 50).

טענות אשר מתמקדות באווירה, בשמועות, בריח לא טוב העולה מהתנהלות, וכיו"ב, אין מקומן בתהליך הגעה למסקנה בדבר פליליות מעשה. חוש הריח אינו יסוד מיסודות עבירה, ואינו כלי פרשני. גם ראיות נסיבתיות, אשר מהן מתבקשת גזירת מסקנה בדבר פליליות מעשה, צריכות להיות ראיות קבילות, והחיבור ביניהן אינו יכול להיעשות בדרך של השערה, אלא במסקנה מעל לספק סביר.

החלק הכללי לכתב האישום המתוקן

17.        על פי החלק הכללי לכתב האישום, חברת נמל אשדוד בע"מ הינה חברה ממשלתית, הנמצאת בפיקוח רשות החברות הממשלתיות וגופים נוספים, ועובדיה ומנהליה, ובהם הנאשמים 1 ו-2, הינם עובדי ציבור.

נאשם 1 עובד נמל אשדוד מיום 24.11.91, ומיום 6.2.03 שימש כמזכיר וועד ציוד מכני ותפעול בנמל, שהינו וועד העובדים הגדול והמשפיע בנמל, וככזה עמד בראש וועדי העובדים בנמל בתקופה הרלבנטית, ושימש נציג העובדים אל מול הנהלת הנמל וכל גורם רלבנטי אחר.

מתוקף סמכויותיו ומעמדו, אישיותו וקשריו הקרובים עם נאשם 2, אשר שימש מנכ"ל הנמל בתקופות הרלבנטיות, היה לנאשם 1 מעמד רב עוצמה בנמל כלפי מנהלי הנמל, עובדיו, לקוחותיו, חברות למתן שירותים, ואף כלפי גורמי ממשל המפקחים על פעילות הנמל.

כמו כן, שימש הוא בתקופה הרלבנטית כחבר "מועצת ייצור" בנמל, גוף המורכב מחברי וועד וחברי הנהלה, אשר בסמכותו היה לקבוע את תקן עובדי הנמל הנדרש לכל משימה תפעולית המתבצעת בתחומי הנמל ובוצעה ע"י החברות הקבלניות לחברות השירותים שפעלו בתחומי הנמל אשדוד.

בתקופה הרלוונטית פעל נאשם 1 בנמל תוך התעלמות בוטה מנהלי הנמל המחייבים, ותוך התעלמות מחלוקת האחריות בין גורמי נמל וגורמי וועד.

לצד עבודתו של נאשם 1 בחברת הנמל, ובזמנים הרלבנטיים, החזיק נאשם 1 גם בעסקים פרטיים לרבות, חברת "א.י. הופס תעשיות (2008) בע"מ" ("הופס"), "בן עידן הובלות בע"מ ("בן עידן"), "ז.י.ג. השקעות וניהול" ("ז.י.ג.") וכן החזיק בחברת "שיפודי גן העיר" וזאת במסגרת שותפות עם יניב בלטר, אשר פעל בשותפות זאת באמצעות חברת "טל חרמון בע"מ" שבבעלות יניב בלטר.

"חברת הופס", פעלה החל מאוגוסט 2010 ועד יולי 2013, לספק לחברת הנמל חומרי ניקוי בהיקף של כ- 400,000 ₪ בשנה, וזאת תוך ביצוע עבירות מרמה והלבנת הון כמתואר באישום הראשון.

לחברות "הופס" ו"בן עידן", אשר בבעלות נאשם 1, הוזרמו החל מינואר 2013 כספים שמקורם ברווחי חברת דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ ("חברת דנה") בהתקשרויות המתוארות באישומים, בהיקף של למעלה מ- 2 מיליון ₪, בין היתר, באמצעות חברת "ד.ח. נכסים" שבבעלות נאשם 3, וחברת "טל חרמון" שבבעלות יניב בלטר.

נאשם 2 מונה לתפקיד מנכ"ל הנמל בשנת 2005 וביום 28.7.13 הודיע על סיום תפקידו, זאת בסמוך לאחר החלטת דירקטוריון הנמל על הפסקת עבודת חברת דנה בתחומי נמל אשדוד, עקב ממצאי דו"ח חיצוני שהתקבל בדירקטוריון הנמל ביחס לעסקיו הפרטיים של נאשם 1 בתחומי הנמל.

במהלך כהונתו כמנכ"ל הנמל, ניהל נאשם 2 את ענייניה השוטפים של חברת הנמל, כמו גם ענייניה האסטרטגיים ותכניותיה לעתיד, לרבות בסוגיית הפרטת הנמל, בתיאום צמוד עם נאשם 1, ובין היתר נהגו נאשמים 1 ו- 2 לקיים פגישות אישיות שלא בנוכחות גורמי נמל אחרים, באופן שוטף, ללא תיעוד, ולצאת לנסיעות משותפות לחו"ל לבדם במסגרת בחינת ההתכנות למהלכים אסטרטגיים עתידיים בנמל.

בנוסף, ניהל נאשם 2 קשר קרוב עם נציגי חברת דנה ובעליה הרשום, יניב בלטר, ונהג להמליץ על חברת דנה בפני לקוחות מובילים בנמל.

בתקופה נשוא כתב האישום הובא לידיעת נאשם 2 דבר הקשר הפסול המתקיים בין נאשם 1 לבין עסקי שיווק חומרי הניקוי  לחברת הנמל כמתואר באישום הראשון, ודבר הקשר הפסול המתקיים בין נאשם 1 לחברת דנה ועסקיה בתחום הנמל כפי שיפורט בהמשך, ולמרות האמור, נמנע מפעולה ממשית בעניינים אלה, ואף נתן את ידו להעצמת פעילותה של חברת דנה בתחומי הנמל ושגשוגה, זאת תוך פעולה בניגוד לטובתה הכלכלית והציבורית של חברת הנמל.

נאשם 3 הנו בן דודו של נאשם 1 ובין השניים שררו, במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום ולפניה, יחסי אמון מיוחדים וקרובים במיוחד, אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בעניינים המפורטים בכתב האישום.

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, ובמקביל להליכי הקמת חברת דנה, במסגרתה שימש נאשם 3 כשותף וכמנהל, החל אחיו של נאשם 3 ושותפו העסקי, אבי חסן ("אבי"), לשמש כמנהל הכספים בחברות "הופס" ו"בן עידן", שבבעלות נאשם 1, ובמסגרת זו הפך אבי למורשה חתימה בחשבונות החברות הנ"ל, והאחראי על כלל ענייניהן הכספיים של החברות הנ"ל.

החל מחודש ינואר 2013, פעל נאשם 3 באמצעות חברת ד.ח. השקעות בע"מ, שבבעלותו, ואשר שימשה אותו לצרכי משיכת חלקו ברווחי חברת דנה, להזרמת כשני מיליון ₪ מתוך הכספים שנמשכו על ידו מחברת דנה , לחברות "הופס" ו"בן עידן", אשר בבעלותו המלאה של נאשם 1, באופן המעיד על כוונת הסתרה. כן היה מעורב נאשם 3 בניהולן התפעולי והפיננסי של החברות "הופס" ו"בן עידן", אשר בבעלותו המלאה של נאשם 1, באופן המעיד על כוונת הסתרה.

יניב בלטר הינו יזם נדל"ן מוביל בעיר אשדוד, הפועל באמצעות מספר חברות לרבות: טל חרמון בע"מ, ירקון ב.ר. פרויקטים בע"מ וחברות נוספות. בתקופה הרלוונטית התאפיינו יחסי יניב בלטר עם נאשם 1 בקרבה רבה, על רקע הכרות רבת שנים וקשרים עסקיים ואחרים שנרקמו בין השניים. במסגרת יוזמות נדל"ן שבהובלת יניב בלטר, ובמועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, נקשר יניב בלטר, באמצעות חברת ירקון ב.ר. פרויקטים בע"מ, שבשליטת יניב בלטר, עם נאשם 1 ועם אשת נאשם 1 בהסכם הלוואה, במסגרתו הלוו נאשם 1 ואשתו ליניב בלטר סכום של 1 מיליון ₪. מועד עריכת הסכם ההלוואה לא צוין על גבי הסכם ההלוואה שנחתם על ידי הצדדים. הסכם הלוואה דומה ערך יניב בלטר גם עם אביו של נאשם 1 ועם דודתו ובמסגרתם הלוו גם הם  1 מיליון ₪ ליניב בלטר.

במסגרת המתואר לעיל, הועברו במהלך חודש יוני 2013, המחאות בסך כולל של 2,450,000 ₪  מחשבון אביו של נאשם 1, אשר כללו את חלקו של נאשם 1 ואשתו במתן ההלוואה, לחשבון חברת אוצר אביב השקעות בע"מ, שבשליטת יניב בלטר, וזאת שעה שנאשם 1 או אשתו כלל אינם מופיעים כנהנים בחשבון הבנק המעביר.

במהלך שנת 2010, קשרו נאשמים 1, 3, יניב בלטר, אורי בלטר וחברת דנה קשר לביצוע עבירות מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון, שוחד ועבירות נוספות, זאת על דרך הקמת חברת דנה כחברה למתן שירותים בנמל, ותוך הסתייעות במעמדו רב העוצמה של נאשם 1 בנמל ובקשריו הקרובים עם נאשם 2, מנכ"ל הנמל בתקופה הרלוונטית, להשגת התקשרויות עסקיות מול לקוחות הנמל הכול כמתואר באישום השני.

בשלהי שנת 2012, במהלך פעילותה המשגשגת של חברת דנה בתחומי הנמל, כמפורט בכתב האישום להלן, התקשרו נאשם 1 ויניב בלטר בשותפות עסקית להקמת וניהול מסעדת "שיפודי גן העיר" בעיר אשדוד. שיעור השקעתו של נאשם 1 במסגרת "שיפודי גן העיר", באמצעות חברת ז.י.ג. שבבעלותו עמד על 600,000 ₪ מכוחם החזיק נאשם 1, באמצעות ז.י.ג. ב- 20% מהמניות. שיעור החזקות יניב בלטר ב"שיפודי גן העיר" באמצעות "טל חרמון" עמד על 40%, והמניות הנותרות (40%) הוחזקו בידי שותף שלישי. לימים, כאשר עקב חקירה פנימית שיזם דירקטוריון הנמל, בין היתר, באשר לניגודי העניינים שהתקיימו בין נאשם 1 לבין חברת דנה ובעליה, פעלו נאשם 1 ויניב בלטר להעברת המניות שהיו בשליטת יניב בלטר לשליטת נאשם 1, באופן המנתק, כביכול, את שותפותם של השניים במסגרת "שיפודי גן העיר", ואולם המחאות שהעביר נאשם 1 ליניב בלטר בגין המניות הנעברות כלל לא נפרעו ע"י יניב בלטר. בהמשך גובש בין השניים הסכם הלוואה למראית עין במסגרתו הפכו סכומי ההמחאות שלא נפרעו, לחוב נושא ריבית כביכול. הכול כמפורט באישום השני.

אורי בלטר הינו אחיו הצעיר של יניב בלטר, אדריכל במקצועו, אשר הוצג ע"י יניב בלטר כמנהלה של חברת דנה, והיה מורשה חתימה בחשבון הבנק שניהלה חברת דנה. אורי בלטר חתם, בין היתר וביחד עם אחרים על פניות רשמיות מטעם חברת דנה לחברת הנמל, והוא שייצג באופן רשמי את חברת דנה מול חברת הנמל ומול לקוחותיה בתחומי הנמל.

חברת דנה הינה חברה בע"מ, אשר נרשמה ברשם החברות ביום 8.7.2010. על פי הדיווחים לרשם החברות, יניב בלטר החזיק בתקופה הרלוונטית לכתב האישום 100% ממניותיה, והיה רשום בה כדירקטור יחיד. בחשבון הבנק של חברת דנה נרשם יניב בלטר כבעל שליטה וכמורשה חתימה לצד אורי בלטר. לצד נאשם 3, קרוב משפחתו ושותפו העסקי של נאשם 1, עבדו בחברת דנה בזמנים הרלוונטים לכתב האישום גם גיסו של נאשם 1, משה אסרף, ומכרים אחרים שלו, לרבות מי ששימש נהגו הצמוד של יניב בלטר בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.

המענה לחלק הכללי של כתב האישום, והטענות המקדמיות

18.        שלושת הנאשמים כופרים במיוחס להם בכתב האישום.

בטרם מענה הועלו ע"י הנאשמים ארבע טענות מקדמיות – האחת כי הפרשה נחקרה באופן מוטה, השנייה כי לא היה מקום לצרף את אישום מס' 3 המתייחס לנאשם 3 בלבד לכתב האישום, השלישית מתייחסת לניסוח כתב האישום על כי הוא כולל עובדות רבות שאינן מהוות עבירה ונועדו הן לשתול בליבו של הקורא עוד לפני ששמע את הראיות תאוריה מסוימת וליצור אווירה, והרביעית הינה לאכיפה בררנית על כי קיימות עשרות חברות הפועלות כחברות חיצוניות עם נמל אשדוד, כאשר בהן קשרי משפחה עם עובדים בכירים ביותר מנמל אשדוד. בהחלטה מיום 13.9.16 נדחו הטענות המקדמיות השנייה והשלישית. ביחס לטענות המקדמיות הראשונה והרביעית, נקבע כי הן נעדרות פירוט, אינן מאפשרות התייחסות, וכי לא ניתן להכריע בהן באותו שלב. ביחס לטענות הראשונה והרביעית, לא נדחו לגופו של עניין, אלא צוינה בכלליות, והעדר אפשרות ההכרעה בהן באותו מועד.

במענה הנאשם 1 לחלק הכללי, נטען כי כתב האישום נוסח במטרה לשתול תמונה ואווירה עוד לפני הבאת כל ראיה. הנאשם 1 מאשר את העובדות ביחס לתפקידו כיו"ר וועד עובדים, ואולם, זאת תוך הדגשה כי הנאשם 1 היה יו"ר וועד אחד בלבד, וועד הציוד המכני והתפעול בנמל, אשר מבחינה עובדתית זהו וועד אשר בו מספר העובדים הגדול ביותר, ובהתייחס לסמכויות שיוחסו בכתב האישום, נאמר כי היו לנאשם 1 סמכויות לפעול בשם העובדים כחלק מוועד מסוים אשר בו חברים נוספים, והוא יו"ר הוועד, ולא היתה לנאשם 1 סמכות למנות אנשים. עוד נטען לגבי הסמכויות השונות שיוחסו לנאשם 1, כי הדברים מנוסחים באופן כללי, אך הוסכם כי מטבע הדברים היתה לנאשם 1 השפעה בתחום התפעול והפעלת הציוד המכני בנמל, ולא היו לו סמכויות למנות עובדים, לקבוע היקף עבודתם ולקדם עובדים. עוד אישר נאשם 1, כי אכן שימש כחבר במועצת הייצור בנמל, וזו מורכבת מחברי וועד וחברי הנהלה של הנמל, והוסיף כי לא ישב במכלול ישיבות מועצה זו, ובכל פעם שמשימה מסוימת דרשה תקן, היא נקבעה ע"י מועצת הייצור, לאו דווקא בהקשר הספציפי שמכוון בכתב האישום.

הנאשם 1 מאשר כי הוא בן דודו של נאשם 3, מאשר כי מר אבי חסן עבד בחברות הופס ובן עידן, והפך למורשה חתימה בחשבונות החברות הללו, אך כפר בכל קשר בין תחילת עבודתו לבין הקמתה ופעילותה של חברת דנה.

בעניין החברות הופס וקליר – נטען כי חברת הופס לא סיפקה כלל חומרי ניקוי לנמל, והנאשם 1 כפר בכך שאספקה בכלל היתה תוך ביצוע עבירות, הגם שהיא לא בוצעה ע"י חברת הופס כלל.

הנאשם 1 כפר בכך שהוזרמו כספים לחברות שבבעלותו, אשר מקורם ברווחי חברת דנה, ובהתקשרויות המפורטות בכתב האישום. נטען כי זו טענה נוספת מספקולציות אשר מכיל כתב האישום, אשר כולל טענות שנועדו ליצור אווירה ללא שקיימת הוכחה.

הנאשם 1 מאשר כי בין החברות ד.ח. מצד אחד, והופס ובן עידן מצד שני, היתה התקשרות עסקית, אשר פורטה במסגרת חקירותיהם במשטרה, הן של נאשם 1 והן של נאשם 3, וכי אמרותיהם משקפות את האמת, וכי מדובר בהשקעה של חברת ד.ח., ובהלוואה שהוחזרה.

ביחס לטענה כי הנאשם 2 ניהל את ענייני הנמל בצמוד לנאשם 1, נטען כי זו טענה שערורייתית אשר לא היה לה מקום בכתב האישום, וגם זה ניסיון ליצור אווירה מסוימת.

נטען כי נאשמים 1 ו- 2 לא קיימו פגישות אישיות, התקיימו ביניהם פגישות עבודה מחויבות שהפרו את תפקוד את הנמל לכל הצדדים, ומדובר בשיתוף פעולה מבורך, והניסיון להציגו באור אחר נועד ליצור את אותה אווירה.

ביחס לטענה כי הנאשם 1 והנאשם 2 נהגו לצאת לנסיעות משותפות לחו"ל, נטען כי התביעה יודעת שאין בטענה זו אמת, וכי היא עשתה מעשה שלא יעשה. נטען כי מדובר בנסיעה אחת ויחידה שנסעו השניים, יחד עם שניים נוספים, ראש אגף תקציבים באוצר, והרפרנט הרלבנטי לנמלים בנושא מסוים, נסיעה שכל הצדדים התבקשו לשמור בסוד, בשל החשיבות, וכי ציור הדברים כפי שמובא בכתב האישום הינו מעשה שלא יעשה.

הנאשם 1 מאשר כי מר יניב בלטר הינו יזם נדלן בעיר אשדוד ולו מספר חברות, וכי היו ביניהם יחסי קירבה.

ביחס להלוואה הנטענת ביחסים שבין נאשם 1 למר יניב בלטר, נטען כי הדבר נעשה במסגרת עסקית מקובלת ורגילה, אלו כספים שהועברו בפועל ע"י אביו של נאשם 1 שעזר לבנו, כפי שכל אב עוזר לבנו.

הנאשם 1 מאשר כי היה הסכם בינו לבין מר יניב בלטר ביחס לשותפות עסקית במסעדה, וכי מהלך קניית חלקו של מר בלטר, היה בעקבות דרישה של ההסתדרות והיה צריך להתבצע באופן מידי כתנאי לסיום השעייתו של נאשם 1, וכך בוצע באופן אמיתי, ולא כפי שנטען בכתב האישום, למראית עין.

נטען כי נאשם 3 היה שותף עסקי של נאשם 1, ככל שהדבר קשור למהלך בין חברת ד.ח. וחברות הופס ובן עידן, אולם ללא כל קשר לחברת דנה.

הנאשם 1 מאשר כי מר משה אסרף שהוא גיסו, עבד בחברת דנה, אולם לאחר הקמתה.

תשובת הנאשם 2 ביחס לחלק הכללי לכתב האישום, הינה כי חברת נמל אשדוד כפופה לרגולציה רבה ביותר, ע"י כמעט כל משרד ממשלתי. נטען כי הדירקטוריון הוא הגוף בעל העוצמה והאחריות על הנעשה בחברה, הוא ממונה ע"י שרי התחבורה, האוצר והתמ"ת, והוא האמצעי בו הממשלה מפקחת על התנהלות נמל אשדוד מבחינת מדיניות, להבדיל מרגולציה. נטען כי עת נכנס נאשם 2 לתפקידו, לא היה נמל אשדוד המוביל בישראל, ופעילותו הניהולית, המסורה, הטובה, והנקייה בניקיון כפיים מלא של נאשם 2, הביאה את נמל אשדוד להיות הנמל המוביל בישראל, הן בהכנסות והן ברווחים.

נטען כי חברות שירות פועלות כחלק ממנגנון הנמל, ולנאשם 2 אין כל נגיעה לשאלה מי החברות הנותנות שירותים בתוך הנמל, למעט מקרים חריגים או תקלות באירועים מסוימים, בהם הדבר מונח על שולחנו לקבלת החלטה. נטען כי קיימת כמות עצומה של חברות הפועלת בנמל אשדוד, ולמנכ"ל אין ידיעה מדויקת על כלל החברות הפועלות בנמל, וגם לא יכולה להיות לו ידיעה כזו.

הנאשם 2 כופר בכל קשר לכל עניין פלילי ולכל עבירה שהיא, וטוען כי לאורך כל הפרשה החלטותיו היו החלטות ניהוליות, לגיטימיות וחוקיות.

ביחס לתפקידו של נאשם 1, נטען ע"י נאשם 2, כי הינו מזכיר וועד ציוד מכני, ויו"ר וועד זה בלבד.

נטען כי הגם שהנאשם 1 היה בולט ודומיננטי, הוא לא נהנה מכל יחס מועדף מעדיפות כלשהי, וכי מעמדו היה מעמד הזהה ושמור ליתר יושבי ראש הוועדים.

נטען כי ראשי כל 11 הוועדים בנמל, הינם מטבע הדברים, כל אחד בעתו, שותף למועצת ייצור, וכל אחד מהם יכול להעלות טענות, ולהכריז על סכסוך עבודה, כמו גם על שביתה, ובכך להשבית את הנמל כולו.

הנאשם 2 כופר בטענה בדבר יחסי אמון מיוחדים בינו לבין נאשם 1, טוען כי ניהל את ענייניה השוטפים של חברת הנמל, וכי עניינים אסטרטגיים עתידיים היו בעיקרי בידי הדירקטוריון, בוודאי לא במסגרת עבודתו השוטפת של הנאשם 2.

ביחס לטענה בדבר תיאום צמוד עם הנאשם 1, נטען כי אכן לעניין ההפרטה דן נאשם 2 גם עם נאשם 1, אך מכל מקום הפגישות ביניהם היו בענייני עבודה, וכי היו פגישות של נאשם 2 עם גורם נוסף אחד בלבד במסגרת העבודה, גם עם אנשים אחרים, לרבות ראשי וועדים אחרים, וכי התיאור המובא בכתב האישום כפגישות ללא תיעוד, הינו ניסיון לזרוע תחושה שנוהלו דברים מחוץ לפרוטוקול, וכי מרבית פגישות המנכ"ל הן פגישות ללא פרוטוקול. נאשם 2 מצטרף לטענת נאשם 1 ביחס למיוחס בדבר נסיעות לחו"ל, וכי היתה נסיעה אחת בלבד, יחד עם אחרים, כאמור. נטען כי התביעה יכולה היתה לבדוק זאת לפי נתוני כניסה ויציאה מישראל, וזהו שוב ניסיון לייצר אצל הקורא תחושה לא נעימה.

הנאשם 2 כופר בטענה בדבר קשר קרוב ליניב בלטר, ומוסיף כי לא ניהל כל קשר עם נציגי חברת דנה ובעליה יניב בלטר.

נטען כי כאשר הוא נשאל במצב שניתן היה להגדירו כמצב חירום, כשאוניה עוגנת בחוץ, מי יכול לסייע, הוא נתן שמות של שלוש חברות, שאחת מהן הינה חברת דנה, וזה היה במקרה אחד בלבד.

נטען כי מעולם לא המליץ נאשם 2 לאיש לבחור דווקא בחברת דנה.

ביחס לכך שהובא לידיעתו דבר קשר פסול בין נאשם 1 לבין עסקי שיווק חומרי ניקוי לחברת הנמל, כאמור באישום הראשון, כפר בכך הנאשם 2, למעט בעובדה שעצם העניין הובא לידיעתו, במסגרת פרסומים בכלי התקשורת, ומשכך בוצעו על ידו כל הפעולות האפשריות בתיאום הדוק עם רשות החברות הממשלתית וכל גורם רלבנטי אחר.

נטען כי במשך שנים רבות נמל אשדוד היה המעסיק העיקרי והגדול ביותר באשדוד, ומטבע הדברים, ועד היום קיימים קשרים רבים משפחתיים בדרגות שונות בין עובדי נמל, והעיר אשדוד היא ספקית העובדים העיקרית בנמל אשדוד, אשר בו קיימים קרובי משפחה רבים שעובדים,  וקיימות חברות חיצוניות שעובדות עם הנמל, בהן עובדים שהם קרובי משפחה של עובדי נמל, וזהו דבר שכיח ולא נדיר.

ביחס לקשר המשפחתי בין נאשם 3 לבין נאשם 1, נטען כי נאשם 2 ידע רק באיחור רב, בסמוך לפרסומים, וגם לגבי היות יניב בלטר יזם נדלן ידע בשלבים מאוחרים.

הנאשם 3 הצטרף לטענות של נאשמים 1 ו- 2 ביחס לחלק הכללי, ואישר הן את הקרבה המשפחתית והן יחסים של בני דודים טובים בינו לבין נאשם 1, וכי היו להם יחסים קרובים במיוחד.