|
לפני:
|
כבוד השופט נ' הנדל
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבה:
|
מדינת ישראל
|
|
בקשת רשות
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים 11.2.2013 בעמ"י 16536-02-13
שניתנה על
ידי כבוד השופט הבכיר אמנון כהן
|
חקיקה שאוזכרה:
חוק איסור אלימות בספורט,
תשס"ח-2008: סע'
התוספת הראשונה., 17, 18
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 216(א)(4)
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -
מעצרים), תשנ"ו-1996: סע'
29(ג), 53
חוק הבטיחות במקומות ציבוריים,
תשכ"ג-1962
1. מונחת לפני בקשת
רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"י 16536-02-13
(כב'
השופט הבכיר א' כהן), בגדרה נתקבל ערר המדינה
על החלטת בית משפט השלום בירושלים במ"י 15300-02-13 (כב'
השופט ד' פולוק), אשר הוציא מלפניו צו המרחיק את המבקש
ממשחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים עד תום עונת המשחקים 2012/2013. במסגרת החלטת
בית המשפט המחוזי, הוחלט כי המבקש יורחק ממגרשי הכדורגל עד תום עונת המשחקים
2013/2014.
2. ביום
8.2.2013, יום שישי, נכח המבקש במגרש האימונים של קבוצת הכדורגל בית"ר
ירושלים, שעה שהקבוצה התאמנה במקום. כעולה מהחומר המצורף לבקשה, המבקש ואחרים
שנכחו במקום "הפרו את הסדר תוך שהם מגדפים את קברניטי הקבוצה ושחקנים"
(סעיף 2 לערר המדינה בבית המשפט המחוזי). עוד באותו יום נעצר המשיב, והובא לבית
משפט השלום לשם דיון במעצרו רק במוצאי השבת שלמחרת, ה-9.2.2013.
לאחר
הדיון בסוגית המעצר קבע בית משפט השלום כי על פני הדברים, היות והמבקש נעצר 5 שעות
טרם נכנסה השבת – היה צורך להביאו בפני שופט תורן עוד באותו יום. נקבע כי החזקת
המבקש במעצר נגועה הייתה בחוסר חוקיות, ועל כן הוחלט על שחרורו. באותו מעמד, נדונה
אף בקשת המדינה להוצאת צו הרחקה ממגרשי ספורט נגד המבקש בהתאם לסעיפים 17-18
לחוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח-2008 (להלן: "חוק איסור
אלימות"). על אף שהמדינה ביקשה כי המשיב יורחק עד תום עונת המשחקים
2013/2014, קבע בית משפט השלום כי המבקש יורחק רק עד תום העונה הנוכחית –
2012/2013.
נוכח
האמור, הגישה המדינה ערר על החלטת בית משפט השלום, אשר נתקבלה בבית המשפט המחוזי.
נקבע כי המבקש הודה בחקירתו שקילל את יו"ר אגודת בית"ר ירושלים יצחק
קורנפיין, ואת שני שחקני הרכש החדשים שלה מצ'צ'ניה, זאור סאדייב וג'בראיל קאדייב.
זאת, אף לדברי המבקש, "כדי להפעיל עליהם לחץ כדי שיעזבו את הקבוצה".
צוין כי המאבטח במקום מסר עדות לפיה שמע קללות וביטויים חריפים אחרים נגד השחקנים
הצ'צ'נים. באשר לסוגיית המעצר הבלתי חוקי קבע בית המשפט המחוזי כי לא השתכנע
שהמשטרה פעלה שלא כדין בעניין זה. לגופו של עניין נקבע כי "מכל מקום, בשים לב
לכך, דין הערר להתקבל ולפיכך, אני קובע, כי הרחקת [המבקש] ממגרשי הכדורגל תהיה הן
לעונה זו והן לעונה הבאה". כן חויב המבקש להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה למקום
מגוריו בזמן משחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים, וזאת על מנת לפקח על ההרחקה.
3. כנגד החלטה
אחרונה זו מופנית הבקשה שלפני. לטענת המבקש, מעצרו ביום 8.2.2013, מבלי שהובא לפני
שופט, נעשה שלא מכח החוק, ולא נתקיים החריג הקבוע בסעיף 29(ג) לחוק סדר
הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיו יש צורך באישור
קצין משטרה המציין כי בשל צרכי חקירה מיוחדים לא ניתן להביא את העצור לפני שופט.
הוסף כי במצב זה, בו שהה המבקש במעצר בלתי חוקי, היה בכך כדי להשפיע על ההחלטה
בהליך העיקרי – הבקשה לצו הרחקה – באופן שיפחית מחומרת ההגבלה. עוד הוסף כי ישנו
קשר בסוגיית שחרורו של אדם בתנאים מגבילים – הן מכח חוק המעצרים והן מכח
החוק למניעת אלימות בספורט, וקשר זה הוא המצדיק הפחתה בתקופת הרחקתו של המבקש.
4. עיון בתיק
מגלה כי הלכה למעשה שלובים בענייננו שני דברי חקיקה הנוגעים בתחום הרגיש של הגבלת
חירותו של אדם – אף אם לא ברף העליון של מעצר או מאסר. הסוגיה מתחדדת שעה שבנסיבות
העניין, ההכרעות בדבר מעצרו או שחרורו של העורר ממעצר, כמו גם ההכרעות להרחיקו
ממגרשי הספורט, ניתנו בגדרי אותה החלטה ועל ידי אותו גורם מכריע. באשר לסוגיית
מעצרו של המשיב, בערכאות קמא טענו הצדדים את גרסאותיהם. מבלי להכריע בנדון, ראוי
שהמשטרה תקפיד הקפדה יתירה על זכויותיהם של עצורים, קל וחומר שעה שטרם הוגש נגדם
כתב אישום. בכל מקרה, באשר לסוגיה הקונקרטית של המעצר (מבלי לדון בקשר בינה לבין
תקופת ההרחקה מהמגרשים שיש לגזור על המבקש), זו התייתרה עת שוחרר המבקש ממעצרו כבר
בדיון בבית משפט השלום.
שאלה אחרת
העולה מתיק זה היא מהי המסגרת הדיונית הראויה להשגה על החלטה למתן צו הרחקה מכח
חוק איסור האלימות. אמנם, סוגיית שחרור בתנאים ממעצר וסוגיית ההרחקה ממגרשי הספורט
הן סוגיות מצרניות אחת לרעותה, ואולם חוק איסור אלימות אינו קובע את דרכי ההשגה על
החלטת בית משפט השלום להוציא צו הרחקה. ברובד הכללי, אכן נדמה כי ברוח הוראות סעיף
53 לחוק המעצרים, על החלטת בית משפט השלום בבקשה למתן צו הרחקה ניתן
יהא לערור בזכות לפני בית המשפט המחוזי, בעוד השגה על החלטת בית המשפט המחוזי בערר
כאמור תהא ברשות בית המשפט העליון. ברם, במקרים בהם מתעוררת סוגיית ההרחקה עם
סוגיית מעצר ימים, מעצר עד תום ההליכים או תנאי שחרור – סבורני כי אין "לשחק
בשני המגרשים" בעת ובעונה אחת. הטעם בדבר – חקיקת חוק חדש ופרטני שעניינו
איסור אלימות בספורט, הקובע סנקציות עונשיות ומניעתיות משלו. כמובן, מנקודת המבט
של יעילות משפטית, אין מניעה כי יתקיים דיון ברבדים אלו יחד לפני שופט אחד. ואולם
הן בהכרעה והן בהליכי ההשגה עליה, קיים צורך בעיני שלא לערבב בין שני דברי חקיקה
כאילו אחד הם.
הערה
אחרונה, בעלת חשיבות קונקרטית וכללית. בתי משפט קמא קבעו כי "התקיימו,
לכאורה, התנאים לביצועה של העבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין,
התשל"ז-1977, לפיו התנהג ה[עורר] במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת
השלום". באשר לחוק איסור אלימות בספורט, חוק זה כשמו כן הוא – אוסר על
אלימות ועשיית עבירות על פי חוק העונשין הקשורות לאירוע ספורט לפי התוספת
הראשונה. הנה כי כן, ברמה החוקתית הביטוי המוגבל הוא ביטוי אסור. החידוש איפוא
אינו בקביעת איסורו של ביטוי, אלא במיקוד באירוע ספורט והצורך לטפל בתופעות הייחודיות ל"מגרש" האמור.
5. נוכח האמור
לעיל, בעת בחינת בקשה זו אתמקד ברובד של ההשגה על מתן צו ההרחקה. בעשורים האחרונים
נמצאנו עדים לריבוי תופעות של ביטויי אלימות וגזענות במגרשי הספורט. כפי שציין לא
מכבר השופט ס' ג'ובראן:
"תופעת
האלימות בקרב אוהדי ספורט, בין אם בתחומי מגרשי הספורט ובין אם מחוצה להם מתפשטת
כאש בשדה קוצים בקרבנו. חדשות לבקרים אנו שומעים על מקרי פשיעה כאלו ואחרים
הנובעים מהרצון "להאדיר" את שמה של קבוצה מסוימת על ידי פגיעה בקבוצה
אחרת או אף בקבוצה האהודה. לא רק שאין פעולות אלו משיגות את התוצאה הנחשקת אלא הן
פוגעות בקבוצה ובענף הספורט כולו. תופעות אלו עומדות בניגוד חריף למהות של הפעילות
הספורטיבית. פעילות זו היא חלק בלתי נפרד מהמארג התרבותי של החברה בישראל, ומהווה
חלק בלתי נפרד מזהותם של רבים ורבות במדינת ישראל. היא משקפת לא תחרותיות וניסיון
להביס את היריב, חלף שיתוף פעולה, עבודה בצוות, פיתוח הגוף ופיתוח הרוח" (ע"פ
5972/12 אלעד פינטו נ' מדינת ישראל (11.3.2013).
אכן,
לדאבוננו, בתקופה האחרונה מקבלות משמעות חדשה ושלילית מילותיו של המשורר "גם
כשהלך לכדורגל, הוא לא חיפש לו רק ניצחון"(משירו של עלי מוהר ז"ל –
"אמרו לו"). יש הבוחרים לבטא את קשת הרגשות שמעורר משחק הכדורגל
בביטויים של אלימות פיזית ומילולית על רקע גזעני. ישנן קבוצות אוהדים
ה"מאחלות" שואה לאוהדי היריבה, שמנגד מגדפים בכינויי "מחבל"
שחקן יריב ממוצא ערבי. יש השרים בגנות בעלים של קבוצה ששלח יד בנפשו, וישנם אוהדים
מסויימים הדורשים כי קבוצתם תישאר "טהורה" לעד – לאמור – ללא שחקנים
מוסלמים. לא למותר לציין כי אלימות מילולית סופה באלימות פיזית (או לכל הפחות,
נוצר חשד להגעה ליעד הבא), וזאת במיוחד כשמקור השנאה הוא על רקע גזעני-לאומני.
המשחק,
פשוטו ומשמעו, אמור על דרך המלך להביא לרוויה, הנאה, שעשוע ותחרות – ואף לאחד את
המשותף שבין הבריות. הוא טומן בחובו אלמנטים אוניברסאליים. כדברי המשורר בתהילים:
"לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהילים קד). התלמוד מתאר בנראטיב של אגדה את
לוח הזמנים היומי של בורא עולם, הכולל עיסוק בתורה, ישיבה בדין, ישיבה על כיסא
הרחמים, והזנת העולם כולו. בתום מלאכות חשובות אלו, משחק הוא כביכול עם הלויתן
(תלמוד בבלי, עבודה זרה ג, ע"ב). ללמדך, כמצוות "והלכת בדרכיו"
(דברים כח, ו), כי המשחק הינו עיסוק בריא, בסיסי וטבעי, אשר מספק לאדם לא רק הנאה,
אלא פרופורציה והקשר ביחס לסביבתו (הרב י' ד' סולובייצ'יק בנפש הרב, אשר נכתב
על ידי הרב צבי שכטר). הצופה בספורט עשוי וצריך
לשאוב את היבטיו החיוביים של הספורט. אולם, לאחרונה, נראה כי יותר ויותר הופך
המשחק לכלי הרס. תופעות שפלות של האדם עלולות לקלקל את הספורט המקצועי, ואף להשתלט
עליו.
6. כתגובת נגד
לתופעת האלימות בספורט הוקמה ועדה פרלמנטרית לחקר העניין, שהמלצותיה מצאו ביטויין
בדברי חקיקה שונים, כשהחשוב לענייננו הוא חוק איסור אלימות בספורט. כפי
שצוין בדברי ההסבר לחוק:
"לשם
התמודדות עם תופעה קשה זו, מוצע בהצעת החוק המתפרסמת בזה לקבוע בחוק נפרד הוראות
לטיפול בנושא האלימות בספורט, הלקוחות מחוק הבטיחות [חוק הבטיחות במקומות
ציבוריים, התשכ"ג-1962], בהרחבת תחולתן לכלל ענפי הספורט, וכן לקבוע
הוראות נוספות, שתכליתן הגברת האכיפה וסיוע במיגור התופעה האמורה".
אחד הכלים
שניתן בחוק קבוע בסעיפים 17-18 וענייננו בהרחקת אוהדים הנוקטים באלימות
ובגזענות מהמגרשים. כפי שקובע סעיף 17 לחוק, ניתן להוציא צו הרחקה ממגרשי
הספורט לפלוני, אם:
"(1) האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי
באירוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית
להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט;
(2) התנהגותו של האדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס
סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע
ספורט או להתבטא התבטאות גזענית".
צא וראה,
עניינו של סעיף 17 אינו רק בהרחקת מי שהתנהג באלימות בפועל, כי אם גם
במניעת אפשרות להתנהגות אלימה על ידי מי שמעשיו נותנים בסיס סביר לחשש כי הוא עלול
לעשות כן בעתיד. במקרים כגון דא, קובע סעיף 18 לחוק איסור אלימות:
(1) צו האוסר על אדם לעשות את אלה, כולם או מקצתם:
(א) להיכנס
למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, באירוע ספורט מסוים;
(ב) להיכנס
למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים;
(ג) להימצא
בתחום מרחק מסוים שייקבע ממקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לעניין אירוע ספורט מסוים
או בתקופה שלגביה ניתן צו לפי פסקת משנה (ב)".
לטענת
המבקש, שגה בית המשפט המחוזי עת החמיר בדינו, וקבע עונש הרחקה לתקופה של שתי
עונות, תחת הרחקה עד תום העונה, כפי שקבע בית משפט השלום. הודגש כי פרשנותו של
החוק צריכה להיות מצומצמת, שעה שפוגעים בחירותו של אדם טרם הגשת כתב אישום, ואף
מבלי לדעת אם כתב אישום כאמור כלל יוגש.
7. מנגנון
ההרחקה הקבוע בחוק איסור אלימות בספורט יש בו משום פגיעה בָּפּרַט שנגדו
ניתן צו הרחקה. אך יש לזכור את המיקום החוקי בו אנו מצויים. חוק איסור אלימות
בספורט הינו חוק ספציפי שנוצר כדי לעקור את העשבים השוטים בשדה הספורט. על אף
שמנגנון ההרחקה פוגע בפרט פגיעה שאינה מבוטלת, החוק מכיל בתוכו איזונים ומנגנוני
ביקורת שיש בהם כדי לשמור על זכותו של הפרט המורחק. מבלי לקבוע מסמרות, נדמה
שתקופת ההרחקה המקסימאלית של שלוש שנים הינה מידתית בהקשר החקיקתי. עוד יש לציין
כי צו הרחקה יינתן רק באישור של ערכאה שיפוטית, אשר על החלטותיה ניתן לערור בזכות,
ואף ברשות ב"גלגול שלישי". נראה כי דווקא מקרהו של המבקש מוכיח את מלאכת
האיזון הנערכת בהליכים כגון דא. כך למשל, על אף שנקבע שעל המבקש להתייצב בתחנת
המשטרה במחצית משחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים, נקבע כי אם המבקש יעבוד בשעת
המשחק, יהא הוא פטור מהתייצבות אם יודיע על כך בטלפון ממקום עבודתו. לא למותר
לציין כי ערכאת הערעור אף ציינה כי אם יעמוד המבקש בתנאי ההרחקה "תהיה חובת
התייצבותו במחצית המשחק רק לעונה זו".
במובן זה,
סבורני כי תקופת ההרחקה שנקבעה בצו הינה מידתית, ואין היא חורגת מאמת המידה הראויה
בהקשר דנא. מוטב יהא כי המבקש, צעיר יליד 1989, יידע לתעל את רגשותיו במסלול
החיובי שבאהדת הספורט, וכך ייצא נשכר הוא, קבוצתו האהודה, וציבור חובבי הספורט.
ואולם, ייבחר במסלול אחר, עשוי לאבד את "זכותו" להיות חלק מהאירוע בתור
צופה. בראייה זו אין מדובר בעונש אלא בתוצאה מחויבת כדי לאפשר לאחרים להנות
מהספורט.
ומעל הכל,
יש לזכור כי הנוהג באלימות על צורותיה בספורט הורס את המשחק לשחקנים, למאמנים
ולאוהדים. תחת המטריה של תחרות בריאה קמים וצפים חלקי הפנים המכוערים של החברה.
במובן זה, הרחקת המתנהג באלימות או בצורה אסורה בספורט אינה אלא מידה כנגד מידה.
מעציב למדי כי יש צורך בחקיקת חוק למניעת אלימות בספורט, אך משנחקק – על בית המשפט
להחילו במידתיות. כך נהג בית המשפט המחוזי.
8. הבקשה למתן
רשות לערור נדחית.
ניתנה היום, ח'
באייר התשע"ג (18.4.2013).
נ' הנדל 54678313-1869/13
5129371
|
54678313
|
|
ש ו פ ט
|
