|
רע"א 3138/17
|
|
לפני:
|
כבוד השופטת א' חיות
|
|
המבקשות:
|
1. חברת דואר ישראל בע"מ
|
|
|
2. חברת בנק הדואר
בע"מ
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיב:
|
אחמד אבו אל היג'א
|
|
בקשה
לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"צ 10891-03-16 אשר ניתנה
ביום 7.3.2017 על ידי כב' השופט הבכיר י' גריל
|
חקיקה שאוזכרה:
תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו
ואגרות), תש"ל-1970 - גירסא ללא שירטוטים
חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות,
תשנ"ח-1998
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע' 63
חוק עשיית עושר ולא במשפט,
תשל"ט-1979
חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.3.2017 בת"צ
10891-03-16 )כב' השופט י' גריל) שקיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש
המשיב נגד המבקשות.
רקע עובדתי והחלטת בית המשפט קמא
1. המבקשת 1 היא חברה ממשלתית לשירותי דואר
המפעילה מאות סניפי דואר ברחבי הארץ. המבקשת 2 היא חברה בת של המבקשת 1 האחראית על
מתן השירותים הכספיים שמציעה המבקשת 1 ללקוחותיה. ראשיתו של ההליך בבקשה לאישור
תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשות בה טען כי במסגרת עבודתו הוא נזקק באופן
שוטף לקבלת שירות מן המבקשות וכי כאשר ביקר בסניפיהן גילה שהן אינן מאפשרות
ללקוחותיהן גישה לשירותים ציבוריים. עוד הוסיף המשיב וטען כי מניעת הגישה לשירותים
ציבוריים גרמה לו לחוסר נוחות וכי לעיתים הוא נאלץ לרכוש מוצרים בחנויות סמוכות
לסניפי הדואר כדי שיתאפשר לו לעשות שימוש בשירותים שבבעלותן. על מנת לעמוד על ממדי
התופעה ביקר המשיב בחמישה סניפי דואר של המבקשות ולטענתו בכולם נענה כי אין
שירותים במקום או שהשירותים בסניף אינם זמינים לציבור הרחב. המשיב טען כי התנהלות
זו נוגדת את ההוראות למתקני תברואה (להלן: הל"ת) שהוצאו מכוח תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר,
תנאיו ואגרות), התש"ל-1970; הוראות חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968
(להלן: חוק רישוי עסקים); והוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
התשנ"ח-1998 (להלן: חוק השוויון), כי היא מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף
63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) והתעשרות שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979
(להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט). עוד ציין המשיב כי המבקשות מפעילות למעלה מ-
700 סניפי דואר וכי הוא מבקש לנהל תובענה ייצוגית בשם כל הלקוחות שביקרו בסניפים
אלו ב- 7 השנים שקדמו להגשתה של בקשת האישור.
2. בתשובתן לבקשת האישור טענו המבקשות, בין היתר,
כי המשיב לא הצליח להצביע על חובה חקוקה כלשהי שהופרה על ידן וכי אף לא אחד
ממקורות החוק שצוינו על ידו מטיל עליהן חובה להתקין שירותים בסניפי דואר ולאפשר
לציבור הרחב לעשות בהם שימוש. עוד טענו המבקשות כי ההל"ת אליהן מפנה המשיב
כעוגן נורמטיבי לטענותיו אינן מחייבות ככל שלא הופקדו במשרדי הוועדות המקומיות
לתכנון ולבנייה וכי בכל מקרה הן מהוות לכל היותר הנחיות פנימיות ואינן מקימות חובה
חוקית להתקנת תאי שירותים בסניפי דואר או למתן אפשרות לשימוש בהם. עוד הוסיפו
המבקשות וטענו כי המשיב לא הוכיח ולו לכאורה קיומם של סניפי דואר שאינם עומדים
בתנאים הקבועים בהל"ת בכל הנוגע להתקנת שירותים ציבוריים. בהודעת עדכון
שהגישו לבית המשפט המחוזי ביום 15.8.2016, טענו המבקשות כי באותו שלב מתבצעות
התאמות בסניפי הדואר על מנת לעמוד בהוראות חוק השוויון וכי נציבות שוויון זכויות
לאנשים עם מוגבלות האמונה על יישום החוק (להלן: הנציבות) אישרה כי ההתאמות המתוכננות עומדות בדרישות חוק השוויון ותקנותיו.
3. בית המשפט קמא הורה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש
עמדה בהליך וזאת לצורך הכרעה בסוגיית מעמדן הנורמטיבי של ההל"ת ותחולתן על
סניפי המבקשות. עמדה זו הובאה בפני בית המשפט ביום 5.12.2016 מפי מינהל התכנון
ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (להלן: עמדת היועמ"ש), ולפיה להל"ת תוקף מחייב בשלב שבו מתבקשת בקשה להיתר
בנייה וכי זה היה המצב כבר בשנת 1970. עוד צוין בעמדת היועמ"ש כי סניף דואר
מוגדר בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 כ"בניין ציבורי"
אלא אם כן מדובר בסניף המהווה חלק מבניין מסחרי. משכך, על פי ההל"ת חישוב
השירותים הציבוריים שיש להתקין בסניף דואר שאינו ממוקם בתוך בניין מסחרי אינה תלוי
בגודל הסניף אלא במספר העובדים והמבקרים בו, וזאת בהבדל מסניף הממוקם בבניין מסחרי
אשר חישוב השירותים הציבוריים שיש להתקין בו ייעשה בהתאם לשטחו. כמו כן צוין בעמדת
היועמ"ש כי יש להכריע בשאלה האם חלה חובה להתקין שירותים ציבוריים בסניף דואר
מסוים בהתאם לשני פרמטרים: הראשון, המועד שבו הוגשה הבקשה להיתר בניה לאותו הסניף
ונוסחן של ההל"ת באותו המועד; והשני, סוג הנכס שבו שוכן הסניף.
4. בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור והתיר למשיב
לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשות. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי שר הפנים פרסם
הודעה בדבר אישור הל"ת והפקדתן במשרדי ועדות התכנון והבנייה השונות עוד בשנת
1970 ונוכח חזקת התקינות המנהלית יש לקבוע כי ההל"ת מחייבות החל ממועד זה.
עוד קבע בית המשפט קמא כי אף אם בוצעו תיקונים שונים בהל"ת במהלך השנים, הרי
שבכל מקרה לא חל שינוי לגבי עצם הצורך בקיום סידורים תברואתיים מינימאליים במבנים
שהוראות אלו מתייחסות אליהם. בנוסף על כך קבע בית המשפט קמא כי המשיב הוכיח לכאורה
שההל"ת מטילות על המבקשות חובה להתקין שירותים ציבוריים לפחות בחלק מסניפי
הדואר המופעלים על ידן וכי חובה זו הופרה על ידן. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי אין
צורך להוכיח בשלב זה שהייתה למבקשות חובה להתקין שירותים ציבוריים בכל סניפי
הדואר, ונוכח העובדה שבחזקתן של המבקשות כל הנתונים הדרושים לבירור סוגיה זו יש
להותיר את הדיון בשאלה זו לתובענה הייצוגית שאושרה. עוד קבע בית המשפט קמא כי הוכח
לכאורה שלמשיב וליתר חברי הקבוצה המיוצגת נגרם נזק כתוצאה מהפרת הוראות ההל"ת
על ידי המבקשות. מטעמים אלו התיר בית המשפט קמא למשיב לנהל נגד המבקשות תובענה
ייצוגית בשם "כל הלקוחות שקיבלו שירות מן
... [המבקשות] במשך שבע השנים האחרונות טרם הגשת בקשת האישור (6.3.16) ונגרם להם
נזק, מחמת ... [שהמבקשות] לכאורה לא יישמו לגביהם את חוק התכנון והבניה,
והוראות הל"ת עקב אי-התקנת שירותים ציבוריים" (פסקה צ"א להחלטה המאשרת). בית
המשפט הוסיף כי אין מקום לאשר את עילות התביעה הנוספות שהועלו על ידי המשיב לפי חוק
רישוי עסקים וחוק עשיית עושר ולא במשפט וכי לאור הודעת הנציבות לפיה
תכנית ההנגשה שהתקבלה מטעם המבקשות עומדת בדרישות חוק השוויון, הוא אינו רואה
לנכון להיזקק לעילה זו ואף מתייתרת השאלה האם למשיב יש עילת תביעה אישית בנושא זה.
מכאן בקשת רשות הערעור דנן.
תמצית טענות הצדדים
5. בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות כי הטעות
המרכזית בהחלטתו של בית המשפט קמא נעוצה בכך שאישר את התביעה כייצוגית חרף העובדה
שלא הוכח ביחס לאף סניף דואר כי הוא אינו עומד בתנאי ההל"ת. לטענת המבקשות
העובדה שבשנת 1970 היו בתוקף הל"ת בנוסח כלשהו, אינה מובילה מאליה אל המסקנה
כי הוראות אלו הטילו עליהן חובה להתקין שירותים ציבוריים בסניפי הדואר או שחובה זו
הופרה על ידן, ולא ניתן לקבוע זאת ולו לכאורה ללא הוכחת תוכן ההל"ת במועד
הרלבנטי – הוא מועד הגשת הבקשה להיתר הבניה. המבקשות טוענות כי אף אם יוכח
שהל"ת הופרו בסניף אחד, לא ניתן להסיק כי הן הופרו בסניפים נוספים וכי אף
לעמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה אין מנוס מבחינה פרטנית של נתוני הסניפים השונים
והוראות החוק החלות בעניינם. מטעם זה סבורות המבקשות כי בקשת האישור נטולת תשתית
עובדתית מספקת ויש לדחותה. עוד מלינות המבקשות על הגדרת הקבוצה שקבע בית המשפט קמא
ועל העובדה שהתיר לחבריה לתבוע פיצוי בגין אי נוחות שנגרמה להם. כן נטען שלא הוצג
מנגנון שבאפשרותו ניתן להוכיח את זכאותו של כל אחד מחברי הקבוצה לסעד ואת גובה
הפיצוי שלו הוא זכאי.
6. המשיב סומך את ידיו על החלטת בית המשפט קמא
וטוען כי ההל"ת מטילות חובה להתקין שירותים ציבוריים זמינים בכל סניף דואר
ללא קשר לגודלו או מיקומו. מסקנה זו, כך נטען, עולה גם מעמדת היועמ"ש המבהירה
כי על המבקשות חלה חובה להציב שירותים ציבוריים בכל סניפיהן החל משנת 1970. לטענת
המשיב המבקשות אף אינן יכולות להיתלות בפרמטר השני הנזכר בעמדת היועמ"ש והוא
- בחינה האם סניף הדואר מהווה חלק ממבנה מסחרי אם לאו. זאת מכיוון שכל חמשת הסניפים
שצוינו בבקשה ממוקמים בנכסים שאינם חלק ממבנה מסחרי. לבסוף טוען המשיב כי הקשיים
שעליהם הצביעו המבקשות, בין היתר, בהיבט מנגנון חישוב הנזק של חברי הקבוצה אינם
מצדיקים את דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
דיון
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש
לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עוד
הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כפי שיפורט להלן.
השאלות המרכזיות המתעוררות בענייננו
הן האם הייתה מוטלת לכאורה על המבקשות חובה חוקית להתקין בסניפיהן מתקנים
תברואתיים הנגישים לציבור הרחב, והאם ובכמה סניפים הפרו המבקשות חובה חוקית זו,
ככל שהיא קיימת. בית המשפט קמא קבע כי המשיב עמד בנטל להוכיח קיומה של אפשרות
סבירה ששאלות אלו יוכרעו לטובתה של הקבוצה המיוצגת.
דעתי שונה.
8. כידוע, בשלב בקשת האישור אין המבקש נדרש להוכיח
את מלוא טענותיו לגופן ודי בכך שלכאורה יש בהן ממש (ראה: עע"מ 6192/13
אברהם נ' עיריית טבריה, פסקה 15 (27.2.2017) והאסמכתאות שם). ואולם, על המבקש לעמוד בנטל ראייתי
מסוים ואין דיי בהעלאת האפשרות גרידא כי התובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה
המיוצגת. לצורך כך, על המבקש להציג בטיעונים ובראיות בסיס ממשי - עובדתי ומשפטי -
התומך בתביעתו והמקים אפשרות סבירה לכך שתתקבל (ראה ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל (22.9.2014) (להלן: עניין אולסייל); ע"א 7510/15 ברנדיס נ' בבילון בע"מ, פסקה 21 (15.3.2017); רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכון עמק זבולון
בע"מ, פסקאות 62-59 לפסק דינה של השופטת ד'
ברק ארז ופסק
דינו של השופט י' דנציגר (11.4.2013)). במקרה דנן לא הוצג בסיס כאמור.
9. בית המשפט קמא קבע כי ההל"ת הטילו חובה
להתקין שירותים ציבוריים בסניפי דואר החל מיום פרסומן בשנת 1970, מבלי שהוצגו
בפניו ההל"ת מאותה שנה ובהסתמך על נוסח ההל"ת משנת 2007. ואולם, כפי
שטוענות בצדק המבקשות, העובדה שההל"ת בנוסחן משנת 2007 מטילות חובה להתקין
במבני ציבור מתקנים תברואתיים מינימאליים, אינה מוליכה בהכרח אל המסקנה שחובה זו
הייתה קיימת במועד שבו הוגשו הבקשות לבניית הנכסים שבהם שוכנים סניפי המבקשות
כיום. כפי שמציינות המבקשות, המשיב לא הציג ולא ביקש לקבל ראיות כלשהן בנוגע לשנת
בנייתם של איזה מן הנכסים שבהם ממוקמים סניפי הדואר כיום ולא הוכיח ולו לכאורה
שישנו ולו סניף דואר אחד שנבנה לאחר שנת 2007. משמע, המשיב לא הוכיח שנוסח
ההל"ת שאותו צירף לבקשת האישור רלבנטי לאיזה מסניפי המבקשות, למצער אלה
הנזכרים בבקשה, ולא הציג ביסוס משפטי לטענתו לפיה ההל"ת חייבו בעבר או
מחייבות כיום התקנת שירותים ציבוריים בסניפים אלו.
10. זאת ועוד, מעמדת היועמ"ש שהוגשה ואומצה על
ידי בית המשפט קמא עולה לכאורה כי ככל שהדבר נוגע לסניפי דואר שאינם חלק מבניין
מסחרי (כדוגמת חמשת הסניפים שבהם ביקר המשיב), התשובה לשאלה האם יש חובה להתקין
בסניפים כאמור שירותים ציבוריים תלויה במספר העובדים והמבקרים בהם. ואולם, המשיב
לא הביא ולא ביקש לקבל נתונים כלשהם בנוגע למספר העובדים והמבקרים באיזה מסניפי
המבקשות ולא הוכיח, ולו לכאורה, כי ישנו סניף דואר שאינו ממוקם בבניין מסחרי אשר
מספר העובדים והמבקרים בו מחייב כי יותקנו בו שירותים ציבוריים. באשר לסניפים שהם
חלק ממבנה מסחרי עולה לכאורה מעמדת היועמ"ש כי שאלת קיומה של חובה להתקין בהם
שירותים ציבוריים מוכרעת על פי שטחם. אך המשיב לא הביא ולא ביקש לקבל נתונים כלשהם
בקשר לשטחם של סניפי דואר הממוקמים בתוך מבנים מסחריים ולא הוכיח שישנו ולו סניף
דואר אחד כאמור ששטחו מחייב כי יותקנו בו שירותים ציבוריים. עוד ראוי לציין בהקשר
זה כי המשיב בחר שלא לחקור את המצהירים מטעם המבקשות והנתונים היחידים שביקש לקבל
במסגרת ההליך התייחסו לשטח סניף הדואר בעכו. ואולם כפי שמציין המשיב בעצמו, אין
מדובר בסניף השוכן בתוך מבנה מסחרי ולפיכך הנתונים שביקש המשיב לקבל אינם
רלוונטיים לשאלה האם יש חובה להתקין בסניף זה שירותים ציבוריים.
בנסיבות אלו, אין לומר כי המשיב ביסס
כנדרש ולו לכאורה את טענתו לפיה ישנה חובה חוקית להתקין שירותים ציבוריים בסניפי
הדואר.
11. יתר על כן, גם אם נצא מן ההנחה שהייתה בתקופה הרלבנטית חובה
מכוח ההל"ת להתקין שירותים ציבוריים בסניפי דואר, בצדק טוענות המבקשות כי
המשיב לא ביסס כראוי את טענתו כי חובה זו הופרה על ידן. זאת, משום שמעמדת
היועמ"ש עולה לכאורה כי החובה להתקין שירותים ציבוריים בנכס מסוים חלה על מי
שביקש את היתר הבנייה (ראו סעיף 5 לעמדת היועמ"ש - מוצג 10 לבקשת רשות
הערעור), ומתשובת המשיב לבקשת האישור עולה כי אף הוא סבור כך (ראו סעיף 32
לתשובה). משמע, על מנת להוכיח שהמבקשות הפרו את החובה החקוקה הנטענת בבקשת האישור
על המשיב להוכיח שהן אלו שביקשו את ההיתרים לבניית הנכסים שבהם ממוקמים סניפי
הדואר שבבעלותן כיום וכי בקשות אלו הוגשו בניגוד להל"ת שהיו תקפות באותו
המועד. ואולם, כמפורט לעיל, לא רק שהמשיב לא הוכיח את תוכן ההל"ת במועדים
הרלבנטיים אלא שלא הוכח על ידו כי המבקשות הן אלה שביקשו היתר בנייה לנכסים שבהם ממוקמים
סניפיהן או שהיה עליהן לבקש היתר כזה לפי החוק בשלב כזה או אחר ואף מטעם זה יש להתערב בהחלטתו של בית
המשפט קמא. בנסיבות אלו, לא היה מקום לאפשר למשיב לנהל תובענה ייצוגית המתייחסת
לכל סניפיה של המשיבה מבלי לערוך הבחנה ביניהם.
12. נוכח הקשיים שעליהם עמדתי לעיל והיקפם הגעתי
לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי במקרה דנן יש לקבל את הערעור ולדחות את הבקשה
לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב. לדעתי אין מנוס ממסקנה זו משום שהמשיב לא הציג
תשתית ראייתית ומשפטית לביסוס אפשרות סבירה כי השאלות שמעוררת בקשת האישור תוכרענה
לטובת הקבוצה המיוצגת. שקלתי אפשרות להחזרת הדיון בבקשת האישור לבית המשפט קמא על
מנת שהחסר יושלם, אך בנסיבות שתוארו משמעות הדבר היא מתן אפשרות לניהול ההליכים בה
מחדש, ופתיחת פתח כזה למי שלא הציג תשתית ראייתית ומשפטית ברמה הנדרשת בשלב בקשת
האישור, אינה רצויה.
אשר על כן, הערעור מתקבל והחלטתו של
בית המשפט קמא מבוטלת.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז באב
התשע"ז (8.8.2017).
