פטור מארנונה - עת"מ (מרכז) 5212-12-15 מדיה תקשורת נ' עיריית פתח תקוה (03.06.2018)

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת"מ 5212-12-15 מדיה תקשורת נ' עיריית פתח תקווה תיק חיצוני:

בפני	כבוד השופטת זהבה בוסתן
העותרת:		מדיה תקשורת ע.ר. 580298560
נגד
המשיבה:		עיריית פתח תקוה

חקיקה שאוזכרה:

צו העיריות (הקמת תאגידים), תש"ם-1980: סע'  1, 3, 5

פקודת העיריות [נוסח חדש]: סע'  326

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976: סע'  3

פסק דין

בעתירה שבפני מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי עד ליום 1.9.15 היתה העותרת  גוף עירוני שהוקם על ידי עירית פתח תקוה (להלן "העיריה"), אשר פעל למען צרכיה של העיריה, לטובת התושבים, ואין מקום לחייב אותה בארנונה. כמו כן מבוקש להורות לעיריה להשיב את הכספים שקיזזה העיריה  מההקצבות שהקצתה  לעותרת.

רקע

1.             העותרת היא עמותה העוסקת בתקשורת, בחינוך ובקהילה, הפועלת בעיר פתח תקווה   למעלה משני עשורים.    

2.             במהלך שנות פעילותה, עשתה העותרת  שימוש  במבנה שהוקצה לה על ידי העיריה ברחוב הראשונים 4 בעיר, והוא שימש את העותרת, בין היתר, כאולפן שידורים. במהלך השנים  לא שילמה העותרת למשיבה דמי שכירות או ארנונה.    

3.             בשנת 2011 נדרשה העותרת  לראשונה לשלם ארנונה ונכון לשנת 2015, עמד חוב הארנונה של העותרת על כ 150,000 ₪.

4.             בשנת 2015 שיגרה המשיבה לעותרת דרישה לפנות את המבנה ולהשאיר בו את כל ציוד התקשורת.  שאלת הפינוי בנפרד בתביעה לפינוי וסילוק יד שהגישה העיריה כנגד העותרת  (תא"ק 53602-12-15  בימ"ש השלום בפתח תקוה). ביום 27.9.16 ניתן פסק דין בתביעה זו  והעותרת חויבה  לפנות את המבנה. העותרת הגישה ערעור לבית משפט זה שנידון בפני מותב אחר (ע"א 19514-10-16)  ומשלא הפקידה את העירבון שחויבה להפקיד להבטחת הוצאות המשיבה, ניתן ביום 14.3.17 פסק דין הדוחה את הערעור.

 תמצית טענות העותרת

5.             העותרת היא עמותה המציגה עצמה בעתירה כגוף עירוני שהוקם על ידי העיריה ומעניק לה  שירותי תקשורת למעלה מעשרים שנה. העותרת הקימה בין היתר ערוץ רדיו וטלוויזיה הכפוף לנהלי משרדי החינוך ומשרד התקשורת. לטענת העותרת, בשל כפיפות זו, היא הופרדה באופן פורמאלי מהעירייה. היא אמנם פועלת כגוף משפטי עצמאי אולם בה בעת היא אורגן של העירייה.

6.             לטענת העותרת, שעה שמדובר בגוף עירוני שהוקם ע"י העירייה, אין לחייב אותו בתשלום ארנונה  כפי שנעשה ביחס לגופים עירוניים אחרים. העובדה שהעותרת לא נדרשה לשלם ארנונה במשך כ-20 שנה, מדברת בעד עצמה.

7.             בתמיכה לטענותיה מפנה העותרת  לתצהירו של עו"ד אורי אוהד, ששימש במשך 17 שנים כחבר מועצת העיר, ובשנת 2013 שימש כראש העיר, בו הצהיר כי "עמותת מדיה תקשורת הינה גוף עירוני ששימש כזרוע הביצועית ללשכת דובר העיריה ולראשי העיר לדורותיהן" עוד נאמר בתצהירו כי מסיבה לא ברורה לאחר 14 שנות פעילות החלה העיריה לשגר לעותרת הודעות חיוב בארנונה. בעת כהונתו כראש העירייה הוא הנחה את העמותה להציב בחזית המבנה בו היא שוכנת  שלט עם סמלה של עירית פתח תקוה. כמו כן הנחה את מנהל אגף הגביה להסביר לו מדוע שונתה מדיניות הגבייה של העיריה, אך לא קיבל תשובה ממנו.   

8.             לטענת העותרת העיריה פועלת בחוסר תום לב, משיקולים זרים ובהיעדר ניקיון כפיים. מטרתה האמתית היא להפסיק את פעילות העותרת ולהקים גוף מדיה מתחרה ממניעים פוליטיים בתואנת שווא של "חיזוק לשכת הדובר". העיריה העבירה אליה שלושה מעובדיה המקצועיים של העותרת, שתמכו בראש העירייה ופעלו למענו במהלך מערכת הבחירות. 

9.             העותרת מציינת כי העיריה הציעה לה להמשיך ולהשתמש בשטח של 37 מ"ר מתוך 161 מ"ר בהם השתמשה קודם לכן. הצעה זו מתעלמת מאופי הפעילות ומעלות העתקת ציוד התקשורת שבאולפן השידורים, עלות זו נאמדת ב 100,000 ₪.

10.          לטענת העותרת המשיבה פעלה שלא כדין כאשר קיזזה את חוב הארנונה הנטען בסך של 140,000 ₪ מהתמיכה שאושרה לעותרת.

11.          בדיון, טען ב"כ העותרת כי, הבסיס החוקי לעתירה מצוי בצו העיריות (הקמת תאגידים) תש"ם – 1980 (להלן "הצו"), ואף הפנה לחוזר משרד הפנים בדבר "נוהל אסדרת עמותה עירוניות". לטענתו העותרת היתה למעשה עמותה עירונית והמקור החוקי לפטור מארנונה לעותרת הוא מעצם העובדה שמיום הקמתה של העמותה ועד שנת 2011 היא לא חויבה בארנונה (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 22 ואילך).

תמצית טענות המשיבה:

12.          העיריה מעלה שתי טענות סף:

א. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, לאחר ששוגרו לעותרת התראות רבות החל מיום היווצרות החוב בשנת 2011.

ב. העותרת לא פעלה בהתאם להוראות הדין בכל הקשור להשגה על חיוב ארנונה. על העותרת היה להגיש למנהל הארנונה השגה על עצם החיוב בארנונה וזאת בתוך 90 יום מקבלת הודעת החיוב. בית המשפט קונה סמכות עניינית לדון בערעור מנהלי בענייני ארנונה רק לאחר מיצוי הליכי הערר. העתירה דנן מהווה ניסיון לעקוף את ההליכים שבדין.

13.          לגופו של ענין התעלמה העיריה בתגובתה מהרקע העובדתי שפורט על ידי העותרת וטוענת כי העותרת היא אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מהעיריה, וככזו בהיותה המחזיקה בנכס היא חייבת בארנונה. העיריה מפנה לחוזים  שנכרתו בינה לבין העותרת בהם התחייבה העותרת לספק לעיריה שירותים שונים בתמורה, אך אין בהם סעיף המקנה לעותרת פטור מארנונה. העותרת אמנם לא חויבה בעבר בארנונה, אולם הדבר נבע מטעות גרידא. מיד כשנתגלתה הטעות, החלה העיריה לחייב את העותרת בארנונה ולפנים משורת הדין, היא לא חויבה חיוב רטרואקטיבי.

14.          העיריה איננה מוסמכת לפטור גורם כלשהו מתשלום ארנונה אלא אם הפטור עוגן בדין. בהעדר הוראת חוק הפוטרת את העותרת מתשלום ארנונה  אין כל הצדקה לפטור אותה מתשלומי הארנונה בהם חויבה.

15.          אין להשוות בין העותרת ובין גופים אחרים לגביהם נקבע בחוזה כי העירייה תישא בכל עלויות התחזוקה של המתקנים והמבנים. הוראה כזו לא קיימת בחוזים בין העותרת לעיריה.

דיונים והחלטות קודמות

16.          ביום 10.12.15 התקיים דיון בבקשת העותרת לצו ביניים. במהלך הדיון ציין ב"כ העיריה: "את הציוד אין מניעה, אנחנו נחזיר את הציוד. אנחנו מוכנים שהם יקחו אותו הוא בתוך המבנה ניתן לקחת אותו." (פרוטוקול 10.12.15 עמ' 4 ש' 21-11). לפיכך, התייתר הדיון בסעדים שהתבקשו על ידי העותרת ביחס לציוד.  

דיון והכרעה

17.          לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.

18.          אין מחלוקת כי העותרת היא אישיות משפטית נפרדת אשר במשך שנים ארוכות, מאז הקמתה (כנראה בשנת 1999) ועד לשנת 2011 עשתה שימוש בנכס של העיריה ולא  שילמה ואף לא נדרשה לשלם ארנונה. קיימת מחלוקת באשר לסיבת אי-החיוב. בעוד שהעותרת טוענת כי היא לא חויבה בארנונה מטעמים שבמהות, נוכח היותה אורגן של העירייה, העירייה טוענת כי אי-החיוב נעשה בטעות. 

19.          ספק בעיני אם אכן אי חיוב העותרת בארנונה, במהלך כל השנים בהם לא חויבה, מקורו בטעות ולא מתוך רצון של העיריה לסייע ולעזור לעותרת שכפי הנראה שרתה את מטרותיה ואנמק:

              א.         גרסת העירייה באשר לטעות הנטענת, לא נזכרה בכתבי הטענות. היא הוזכרה לראשונה במהלך הדיון בעתירה ורק לנוכח שאלת בית המשפט (פרוטוקול 12.9.16 עמ' 8 ש' 13-11).  גרסה כבושה זו נטענה בלשון רפה בלבד.  לא נמסרו כל פרטים  כיצד התגלתה הטעות? מתי בדיוק היא נתגלתה? בית המשפט גם שאל את ב"כ המשיבה אם הייתה טעות דומה לגבי עמותות אחרות והשיב כי אין לו תשובה לכך. (פרוטוקול 12.9.16 עמ' 8 ש' 13-11). לכך מצטרפת העובדה כי בתגובתה של העיריה לעתירה לא היתה כל התייחסות לרקע העובדתי שפורט על ידי העותרת בעתירה. 

              ב.         העותרת צירפה לעתירה עותק מטופס "בקשה לקבלת פטור מארנונה לנכסי מוסד מתנדב לשירות הציבור" שהגישה לעירייה. על הטופס מוטבעת חותמת "נתקבל" של עיריית פתח תקווה - אגף הנכסים הנושאת את התאריך 15.7.2008. העיריה לא התייחסה בתשובתה למסמך זה ולא צירפה מסמך המלמד על דחיית/קבלת  הבקשה. הדעת נותנת כי אם מדובר היה בטעות, הגשת המסמך  היתה צריכה להביא לגילוי הטעות. העובדה כי גם לאחר הגשת הבקשה האמורה, נמנעה העיריה מלגבות מהעותרת ארנונה, או לחלופין לפטור אותה בכתב מתשלום ארנונה, מתיישבת יותר עם גרסת העותרת כי בשנת 2011 שיקולים שונים הביאו את העיריה לחייב את העותרת בארנונה ולא גילוי "הטעות".

               ג.          העיריה צירפה לתגובתה העתקי דרישות תשלום ארנונה ועיקולים שהופנו לעותרת החל משנת 2011. על מרבית העתקי המסמכים הללו נכתב בכתב יד כי הם מבוטלים, זאת בצירוף חתימת ידו של רו"ח ניסים חנגל אשר כנחזה מהמסמכים הוא הממונה על הגביה בעירית פתח תקוה,  הגורם המוסמך החתום גם על דרישות התשלום עצמן. על גבי אחד המסמכים ("עיקול הוצאה לפועל עיריית פתח תקווה" מיום 24.4.14) כתב רו"ח חנגל "מבוטל, ניסים חנגל, עיריית פתח תקווה, מדיה תקשורת שייך לעיריית פתח תקווה".  דהיינו גם לאחר שהוצאה לעותרת דרישה לתשלום ארנונה לא הזדרזה העיריה לפעול לגבייתה אלא ביטלה את דרישות התשלום והעיקולים.

ד. כל האמור לעיל מתיישב יותר עם גירסת העותרת כי אין מדובר בטעות. דהיינו העיריה מרצונה נמנעה מלחייב את העותרת בתשלום ארנונה במהל כל השנים עד שנת 2011.

20.   השאלה הבאה שיש לדון בה היא האם העותרת היא "גוף עירוני" כטענתה בעתירה או "עמותה עירונית" כטענתה במהלך הדיון.  צו העיריות (הקמת תאגידים) תש"ם – 1980  קובע כי עיריה לא תיסד תאגיד לכל מטרה שהיא בגדר סמכויות העיריה ותפקידיה אלא באישור שר הפנים (סעיף 1 לצו) ורק לאחר שהתקבלה החלטה על כך ברוב חבריה (סעיף 3 לצו). עוד קובע הצו כי ראש העיריה יגיש למועצה לפחות פעם בשנה דין וחשבון על מצב התאגיד והמועצה תקיים דיון על הדין וחשבון. העתק הדין וחשבון ופרוטוקול המועצה יועברו לשר הפנים (סעיף 5 לצו).

       העותרת צירפה לעתירה פרוטוקול מישיבת מועצת עיריית פתח תקווה מיום 30.7.95, המלמד כי מועצת העיר דנה בהקמת "מרכז עירוני לתקשורת" ובתום הדיון  אישרה את הקמת המרכז העירוני אך לא צוין בפרוטוקול צורת ההתאגדות.

מסמכי ההתאגדות של העמותה לא צורפו לעתירה ואין לדעת אם העמותה היא "מרכז התקשורת" עליו החליטה המועצה או שהיא גוף שהוקם באופן נפרד ללא קשר לאותה החלטת מועצה.  מכל מקום גם אם הקמת העמותה העותרת היא פועל יוצא של אותה החלטת מועצה,  אין המדובר ב"עמותה עירונית" כיוון שלא התקבל (וכנראה אף לא התבקש) אישור שר הפנים להקמת העמותה, ולא נערכו דיונים בדין וחשבון שלה כנדרש על פי הצו. המונח "גוף עירוני" בו השתמשה העותרת בעתירתה איננו מונח משפטי וכנראה לא בכדי נמנעה העותרת בעתירה משימוש במונח "עמותה עירונית" ועשתה שימוש במונח "גוף עירוני" שאין לו כל משמעות משפטית.

21.   סעיף  326  לפקודת העיריות קובע כי משנעשה אדם מחזיק של נכס הוא ישלם עליו ארנונה. אין ספק כי העותרת היא המחזיקה בנכס וככזו היא חייבת בתשלום ארנונה עליו.

כאמור העותרת לא הוכיחה כי היא "עמותה עירונית", אך גם אם היתה מוכיחה כי היא עמותה עירונית לא היה בכך כדי להואיל לה  על מנת לפטור אותה מתשלום ארנונה.

22.    לטענת העותרת המקור החוקי לפטור מארנונה  נעוץ בעובדה שהיא לא נדרשה לשלם ארנונה מאז החלה להחזיק בנכס.

 העותרת לא הפנתה לכל הוראה חוקית המקנה לעמותה עירונית פטור מארנונה.  רשות מקומית אינה רשאית לפטור מתשלום ארנונה אלא אם קיימת לכך הוראה חוקית מפורשת (ראה בג"צ 2855/03 מלונות אפריקה ישראל נ' שר הפנים ).   

       יתרה מכך, הטענה כי העיריה פטרה את העותרת במהלך כל השנים מתשלום ארנונה בהיותה אורגן של העיריה  אינה מדויקת עובדתית. כבר הפנית לעיל לעותק מהטופס "בקשה לקבלת פטור מארנונה לנכסי מוסד מתנדב לשירות הציבור" אותו הגישה העותרת לעירייה בשנת 2008. טופס זה מלמד כי העותרת ידעה שאינה זכאית לפטור מתשלום ארנונה אלא נדרשה להגיש טופס  על מנת שיוענק לה הפטור. כאמור לא הובא לידיעתי מה עלה בגורל הבקשה האמורה אך ברור מתוך העובודות, שאין עליהן חולק, כי העותרת לא שילמה באותה שנה ארנונה, מבלי שהצדדים הצביעו על מקור חוקי לפטור זה.

22.     השאלה האחרונה לה אני נדרשת היא האם העובדה  שהעיריה לא חייבה את העותרת בתשלום ארנונה שנים רבות מונעת את חיובה בארנונה החל מהמועד בו חויבה, בין אם מדובר ב"גילוי טעות" ובין אם סר חינה של העותרת. 

       על שאלה זו אני עונה בשלילה.

העובדה שהעיריה פעלה ללא בסיס חוקי במשך תקופה ארוכה והעניקה לעותרת פטור מארנונה אינו מונע ממנה את האפשרות לתקן את המצב .

23.   גם העובדה שהעיריה פוטרת עמותה אחרת (או עמותות אחרות) מתשלום ארנונה אינה יכולה להועיל לעותרת. ככל שהעיריה מעניקה לגופים אחרים פטור מארנונה ללא עיגון חוקי הרי שעליה לתקן את המעוות ולגבות מאותם גופים  ארנונה כדין. 

24.   ולבסוף, לא מצאתי ממש בטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה. לעניין השיהוי סבורני כי לא התקיימו כאן יסודות השיהוי שהוכרו בפסיקה.

ברמה הסוביקטיבית וכנחזה מהמסמכים שצורפו לעתירה ולתגובה,  מהודעת החיוב והעיקולים שלכאורה הוטלו על העותרת, העותרת טיפלה בהסדרתם מול העיריה  תוך שטענה כי אינה חייבת בתשלום, והעיריה באמצעות גובה הארנונה דחתה את התשלום או ביטלה את העיקול.

גם ברמה האוביקטיבית דחית מועד התשלום אותה קיבלה העותרת מידי העיריה בכל פעם מהווה מחסום להעלאת טענה זו. ואשר  לפגיעה בשלטון החוק נראה כי לנוכח התנהלות העיריה שפטרה את העותרת שנים רבות מתשלום ארנונה ללא כל אסמכתא בחוק אין מקום לטענה זו.

20.          לעניין הסמכות ומיצוי ההליכים, סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן "חוק הערר") קובע כדלקמן:

(א)            מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג)             על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

במקרה דנן, עיקר טענות העותרת מופנות כנגד עצם חוקיות חיובה בתשלום הארנונה ואינן נוגעות לאחת מעילות הערעור על פי חוק הערר.   טענתה של העותרת היא כי לנוכח טיב יחסיה והתקשרותה עם העירייה, אין לחייבה בארנונה. בירור טענה מעין זו אינו בסמכות מנהל הארנונה.  הגשת השגה אינה הדרך לבירור מחלוקת זו. אפנה בענין זה לעע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ  (בפסקה 24 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק ארז) כי:

אכן, ישנן טענות בעילות אחרות בענייני ארנונה שאותן ניתן ואף ראוי להביא לבית המשפט בדרך של עתירה מינהלית, כדוגמת טענה בדבר אי-חוקיות של צו הארנונה או טענה כי חיוב הארנונה אינו חוקי מאחר שהוא מנוגד להסכם שנעשה עם הרשות המקומית [...]כמו כן, בית המשפט הכיר באפשרות כי בית משפט אזרחי ידון בענייני ארנונה כאשר עילת התביעה היא התרשלות של הרשות [...] אולם, באותן עילות שהוגדרו בסעיף 3(א) לחוק הערר דרך המלך היא צעידה בנתיב שהחוק מתווה – השגה, ערר, ורק אז הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (בכפוף להוראת סעיף 3(ג) לחוק, אשר מאפשרת להעלות בתנאים מסוימים בפני בית המשפט טענת "אינני מחזיק", אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר, אלא שטענה זו אינה מענייננו כאן".

התוצאה

 לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

לנוכח התנהלות העיריה אין צו להוצאות.

5129371

54678313ניתן היום, כ' סיוון תשע"ח, 03 יוני 2018, בהעדר הצדדים.