תנאים לאישור תובענה ייצוגית - ת"א (מרכז) 5625-08-07 יעקב אביעד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (11 ינואר 2009)

חקיקה שאוזכרה: חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006: סע'  בתוספת השנייה, 4, 4(א)(1), 4(ב)(1), 8(א), 8(א)(1), 8(א)(2), בסק 8(א)(3), 14, 14(א), 20, 25, 25(ד), 25(ז), 2 בתוספת השנייה תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981: סע'  38, 39, 55,                                                   108 תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980: סע'  2, 3 חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  12, 29 פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  63 חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981: סע'  3, 55 צו הפיקוח על עסקי ביטוח (תכניות ביטוח חדשות ושינוי תכניות), תשמ"ב-1981 בית המשפט המחוזי מרכז
ת"א 5625-08-07 אביעד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ת"צ 3344-09-07 עמוסי נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בעמ ת"צ 1894-10-07 קנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ		11 ינואר 2009

לפני

כב' השופטת  אסתר דודקביץ בעניין: ת.א. 5625-08-07:          המבקש:                                   יעקב אביעד המשיבה:                      מנורה חברה לביטוח בע"מ                         ובעניין ת.א. 3344-09-07:                                               . המבקש:                                                           עמוסי רחמים    המשיבה:                                              הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ובעניין ת.א. 1894-10-07:                       המבקש:                                               ישראל קנדל      המשיבה: מגדל חברה לביטוח בע"מ

ספרות:

ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009)

ספרות:

ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009)

כתבי עת:

אלון קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק", הפרקליט, כרך מט 131

להחלטה במחוזי (2007-10-07): עש 1277/06 יעקב אביעד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ת"א שופטים: ד. קרת מאיר עו"ד: 

החלטה

1.         ממעוף הציפור

לפניי שלוש בקשות לאשר תובענות כתובענות ייצוגיות בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן:- "חוק תובענות ייצוגיות") בעניין חישוב תגמולי ביטוח בפוליסות לביטוח נכות תאונתית במקרים של נכות חלקית עקב תאונה. עניינן התביעות זהה, ובבסיסן הטענה, כי המשיבות, אשר מנפיקות למבוטחיהן פוליסות לביטוח נכות תאונתית, אינן משלמות להם את תגמולי הביטוח על-פי מכפלת שיעור הנכות שנקבעה בסכום הביטוח כפי שנקבע בפוליסות, אלא מפעילות הן נוסחה מסוימת, אשר מקטינה את שיעור תגמולי הבטוח באופן משמעותי. כל זאת מבלי שזיכרה של אותה נוסחה בא בפוליסות הנדונות.

2.         רקע עובדתי

א.         המבקשים, מר יעקב אביעד, מר רחמים עמוסי ומר ישראל קנדל (להלן:- "המבקשים") רכשו פוליסות ביטוח חיים הכוללות כיסוי בגין נכות תאונתית. הפוליסות הוצאו ע"י המשיבות, חברות ביטוח (להלן:- "המשיבות") כדלקמן:

מר יעקב אביעד רכש ביום 01/01/2001 פוליסה לביטוח חיים של מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה").

מר רחמים עמוסי רכש בשנת 1988 ובשנת 2002 פוליסות לביטוח חיים של הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ.

מר ישראל קנדל רכש בשנת 1995 פוליסת לביטוח חיים של חברת הביטוח מעוז, לימים מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפוליסות").

ב.         בכל אחת מן הפוליסות שהוציאו המשיבות מופיע בנספח הביטוח בגין נכות תאונתית הסעיף הדן במקרה של נכות חלקית בגין אירוע שלא נדון במפורש בפוליסה (איבוד מוחלט של כושר הראייה; איבוד גמור של יכולת השימוש בשתי הידיים או בשתי הרגליים; מחלת נפש שאינה ניתנת לריפוי או אובדן מלא של איברים מסוימים). וכך קובע הסעיף הרלוונטי בפוליסה שהוציאה מנורה:

"...בכל מקרה של נכות חלקית עקב תאונה, שלא נזכרת בפירוט שלעיל, או במקרה של איבוד איברים חלקי או מלא – שאינו כולל את הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח – ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שייקבע על-ידי רופא החברה, בתנאי שאותה נכות היא תמידית..." (ההדגשה שלי, א.ד.).

הסעיף מופיע, בשינויים קלים ובלתי רלוונטיים לענייננו בכל אחת מהפוליסות שהנפיקו שאר  המשיבות.

וכך נקבע בפוליסה שהוציאה חברת הפניקס:

"...בכל מקרה של נכות חלקית עקב תאונה שלא נזכרה בפירוט שלעיל או במקרה של איבוד איברים – חלקי או מלא – שאינו כולל הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא לפי שיעור הנכות שייקבע על ידי רופא החברה בתנאי שאותה נכות היא תמידית..." (ההדגשה שלי, א.ד.).

וכך נקבע בפוליסה שהוציאה חברת מגדל:

"...בכל מקרה של נכות חלקית ותמידית עקב תאונה של אברים שלא צוינו בלוח הפיצויים שלעיל או במקרה של אבדן מוחלט של אברים שאינו כולל את הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא,  לפי שיעור הנכות שיקבע..." (ההדגשה שלי, א.ד.).

ג.          איתרע מזלם של המבקשים וכל אחד מהם נפגע בתאונה שבעקבותיה נקבעה לו נכות צמיתה.

ד.         המבקשים פנו למשיבות בתביעה לקבל תגמולי ביטוח אולם אז התחוור להם, כי הסכום שמשולם על-ידי המשיבות הוא תולדה של נוסחה מורכבת שבאה להתאים בין שיעורי הנכות הקבועים בפוליסה לעניין אבדן מלא של איברים שנפגעו לבין שיעורי הנכות הקבועים לגבי אותם איברים בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן:- "תקנות הביטוח הלאומי") והתוצאה המשתלמת בסופו של דבר אינה אך מכפלת הנכות שנקבעה למבוטח על-ידי רופא החברה בסכום הביטוח המלא הנקוב בפוליסה.

כך למשל קבע ד"ר וייס – רופא החברה של מנורה, למר יעקב אביעד, נכות צמיתה בשיעור 20% בגין פגיעה חלקית ברגל שמאל, אך במכתב החברה מיום 18.11.2004 נכתב בזו הלשון:

"...על פי תקנות המוסד לביטוח לאומי אובדן מלא של הרגל מקנה 80% נכות. על פי נספח נכות תאונתית בפוליסה אובדן מלא של הרגל מקנה 40% נכות. לפיכך אנו מאשרים את % הנכות היחסי עפ"י הנוסחה:

10% = 20% * 80% : 40%..."

(נספח ט' לבקשה המתוקנת)

            ה.         מר אביעד הגיש תביעתו ובקשתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 21/11/2006,           מר עמוסי הגיש תביעתו ובקשתו ביום 19/12/2006 ומר קנדל הגיש תביעתו ובקשתו            ביום 22/05/2006. בהמשך אוחד הדיון בכל התביעות והבקשות והתיקים הועברו לבית           משפט המחוזי מרכז עם כינונו.  

ו.         ביום 06/03/2008 – ובהתאם להסכמת הצדדים בישיבת יום 12/12/2007 - הגיש רק מר אביעד בקשה מתוקנת לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

ז.          ביום 01/07/2008 הוגשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין נושא דיוננו.

ח.         ביום 28/05/2008 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו אך מר אביעד ומר עמוסי ייחקרו על תצהיריהם. הם נחקרו בישיבת יום 18/11/2008 ובהמשך הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה.

ט.         באותה הישיבה הצהירו המשיבות כי אין בפיהן כל טענת התיישנות כנגד התביעות שהגישו המבקשים.

י.         לשם השלמת התמונה יצוין, כי ביום 17/05/2006 ניתנה חוות דעתו המפורטת של המפקח על הביטוח במשרד האוצר בסוגיה נושא דיוננו, בהתייחס למנורה ובה נאסר על מנורה לעשות שימוש באותה נוסחה והיא חויבה לחשב את תגמולי הביטוח כמכפלה ישירה של אחוזי הנכות שנקבעו למבוטח בסכום הביטוח המלא הקבוע בפוליסה.

מנורה הגישה ערעור על הכרעה זו (תיק ע"ש (מחוזי – ת"א) 1277/06) . נכון ליום כתיבת החלטה זו, ערעור זה עודנו תלוי ועומד וממתין להכרעתה של כבוד השופטת ד' קרת-מאיר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

למעלה מן הצורך יצוין, כי עפ"י הצהרת ב"כ המשיבות מאז ניתנה חוות דעתו של המפקח על הביטוח נוהגות כל חברות הביטוח על פיה חרף טענותיהן ולמרות הערעור התלוי ועומד בעניין זה.

3.         טענות הצדדים

להלן יובאו בקליפת אגוז עיקרי טענות הצדדים, כפי שפורטו בכתבי בית הדין ובסיכומי הצדדים לפניי בעל-פה:

ואלו טענות המבקשים:

א.         זכרה של ההתאמה שעורכות המשיבות בחישוב תגמולי הביטוח לא בא בפוליסות הביטוח ומדובר בהטעיה הן במועד כריתת חוזה הביטוח הן במועד תשלום תגמולי הביטוח. בעשותן כן מפרות המשיבות את חובות הגילוי המוגברות המוטלות עליהן בהיותן חברות ביטוח.

ב.         המשיבות הפרו את חובת הגילוי הקבועה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981 (להלן:- "חוק הפיקוח") והתקנות שהוצאו על פיו (תקנות הפיקוח על עסקי   ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980 (להלן:- "תקנות הפיקוח")) וכן את חובת ההבלטה הקבועה בהן.   

ג.          בתי המשפט בערכאות השונות דחו את הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבות. מדובר בפרשנות לא סבירה המקפחת את ציבור המבוטחים ושגם המבקשות לא אימצו במקרים שונים.

ד.         המשיבות הפרו את חוזי הביטוח, הטעו את המבוטחים, הפרו חובות חקוקות (ובהן חובות האמון והגילוי מכוח חוק הפיקוח ותקנותיו), עשו עושר ולא במשפט והפרו את חובות האמון המוטלות עליהן כלפי מבוטחיהן.

ה.         עילות התביעה מתאימות להגשת תובענה ייצוגית מכוחו של חוק תובענות ייצוגיות ומדובר בשאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל על-ידי המבקש בתום לב ובדרך הולמת.

ו.          הן המפקח על הביטוח הן היועץ המשפטי לממשלה סבורים כי מדובר בהטעיה.

ז.                   לפיכך עתרו המבקשים כדלקמן:

1.         לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית;

2.         לקבוע כי הקבוצה בשמה הוגשה התובענה הייצוגית תכלול את כל מבוטחי המשיבות הזכאים לפיצוי בגין נכות שנגרמה מתאונה ושהפיצוי שולם לפי שיעור נכות נמוך מזה שנקבע על ידי רופא המשיבות;

3.         לקבוע כי המבקשים יהיו תובעים ייצוגיים וכי בא כוחם יהא בא כוח המייצג;

4.         לקבוע כי עילות התובענה הן הפרת סעיפים 38 ו-39 בחוק הפיקוח, הפרת תקנות 2 ו-3 בתקנות הפיקוח, הטעיה לפי סעיף 55 בחוק הפיקוח, עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, הפרת הסכם והטעיה לפי דיני החוזים, הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן ובעת הקיום החוזי לפי סעיפים 12 ו-29 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפרת חובות אמון של מבטח כלפי מבוטחיו;

5.         לקבוע כי הסעד המבוקש לכל חבר בקבוצת התובעים הוא השלמת הפיצוי המגיע לכל אחד מהתובעים לסכום הביטוח המלא כשהוא מוכפל בשיעור הנכות שנקבעה;

6.         להורות כי ההחלטה בבקשה תפורסם.

ואלו טענות המשיבות:

ט.         בבסיס הפוליסות מונח העיקרון לפיו גובה הפיצוי תלוי בחומרת הנכות. הפסקה הרלוונטית בפוליסה, הדנה בנכות חלקית וקבועה של איבר, קובעת במפורש, כי יש לשלם למבוטח שיעור מתאים של תגמולי הביטוח לפי שיעור הנכות וקביעה זו עומדת ביסוד ההתאמה שביצעו המשיבות.

י.          המבקשים מבלבלים בין שיעור הנכות לבין שיעור תגמולי הביטוח והטענה כי אחוז             הנכות זהה לאותו שיעור שעל המבוטח לקבל מסכום הביטוח היא מיתממת ומובילה לתוצאה אבסורדית, שכן אין לקשור בין שני המושגים.

יא.        מן המפורסמות הוא שהפרקטיקה הרפואית המקובלת היא לבסס את קביעת שיעור הנכות על מבחני הנכות שבתקנות הביטוח הלאומי.

יב.        הדרך בה נהגו המשיבות מתיישבת עם ההיגיון ואושרה על-ידי בתי המשפט בערכאות השונות.

יג.         אין יסוד לטענת ההטעיה, באשר אין בבקשה פירוט עובדתי הנדרש לביסוס עילה שכזו, שמתייחסת לפעולות שנעשו עובר לכריתת החוזה. הפסקה נושא דיוננו ברורה ולכל היותר מדובר במחלוקת פרשנית.      

יד.        הפוליסה אכן אינה מפרשת את ההיגד "שיעור מתאים" וכיצד יבוצע החישוב ועל-כן יש להשלים חסר זה על-פי הדין וההיגיון. בענייננו חל העיקרון לפיו ככל שהנזק קל יותר, הפיצוי יהיה נמוך יותר. על-כן ההתאמה בין הפגיעה החלקית באיבר לבין הנכות (ולא לסכום הביטוח) היא המתבקשת.

טו.        הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים אינה הגיונית ומובילה לאבסורד לפיו פגיעות חלקיות באותו איבר עלולות להביא לחיובה של חברת הביטוח בשיעור כזה העולה על התגמולים המשתלמים בגין אבדן מלא של אותו איבר. פרשנות זו אינה מתיישבת עם התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח, עם תכליתה הכלכלית והביטוחית של הפוליסה ועם המבנה של הפוליסה והגיונה הפנימי.

טז.       המבקשים לא הוכיחו קיומו של נזק או קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין נזק כלשהו והסתמכות בעקבותיו.

            יז.        לא קיימת עילה של אי גילוי סייג לחבות. הפסקה נושא דיוננו אינה מסייגת או מתנה                        את החבות ואינה מקטינה אותה. משכך, אין רלוונטיות לחובת ההבלטה.

יח.        הטענות בדבר הפר חובה חקוקה נטענו בעלמא וללא יסוד. יתר העילות הנטענות נשענות על הפרשנות השגויה של הפוליסה.

יט.        הכרעת המפקח על הביטוח שגויה ויוצרת אבסורד וערעור עליה עדיין תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

כ.         התובענה אינה מתאימה להתנהל כתובענה ייצוגית שכן הנזקים שנגרמו לכאורה לכל תובע גדולים ושונים זה מזה.

כא.       סיכויי התובענה קלושים ואין בעילות שהועלו במסגרתה שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה, שכן לכל תובע פוטנציאלי נגרם נזק אינדיבידואלי שמחייב חישוב עצמאי. משכך קיימת דרך בירור אישית העדיפה על פני בירור בדרך של תובענה ייצוגית.

וזו בקצירת האומר עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה:

כב.       אין בפוליסות כל אזכור, רמיזה או גילוי נאות בדבר דרך החישוב הנטענת על-ידי המשיבות או בדבר הנוסחה בה הן עושות שימוש.

כג.        סכום הביטוח המלא הוא מקבילה של גוף האדם השלם ואינו שיעור הפיצוי המלא לאיבר שנפגע. על-כן אין יסוד לטענה, כי את סכום הביטוח יש לחשב על-פי אחוזי    הנכות באיבר מסוים. בנוסף, אם תתקבל הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבות הרי שאף    לא פעם אחת יוכלו המבוטחים להיות זכאים  לתשלום תגמולי ביטוח בשווי סכום       הביטוח המלא במקרה של מספר נכויות חלקיות.

כד.       השימוש בתקנות הביטוח הלאומי אינו מאוזכר בפוליסה ואין כל הוראה המאמצת את אותן התקנות אל תוך הפוליסה.

כה.       המשיבות הפרו את חובת הגילוי המוטלת עליהן כמתחייב בסעיף 3 בחוק חוזה       הביטוח.

      כו.        התנהגות המשיבות עולה כדי הטעיה, האסורה בסעיף 55 בחוק חוזה הביטוח, מחמת                      אי גילוי פרטים מהותיים ומחמת העובדה, כי עסקינן בסייג שאינו מובלט באורח ברור              וחד משמעי.      

      כז.        הנזק אותו חישבו המבקשים הוא הראוי להיתבע.

כח.       הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבות נדדה למחוזות רחוקים של כללי הפרשנות אך תוך        התעלמות באופן מופגן מלשון הפוליסה.

כט.       משגם לשיטתן של המשיבות קיימות בפוליסה הוראות בלתי בהירות יש להפעיל את כלל הפרשנות נגד מנסח הפוליסה.

4.         דיון והכרעה

א.         מושכלות ראשונים הם, כי התובענה הייצוגית מהווה כלי משפטי, באמצעותו תובע ייצוגי מגיש תביעה בשם קבוצת נפגעים, בגין פגיעה בעלת מכנה משותף עובדתי או משפטי לכלל קבוצת הנפגעים, שבגינו כל אחד מחברי הקבוצה לא היה מגיש תביעתו.    משכך, מכשיר התביעה הייצוגית מהווה, הלכה למעשה, אמצעי רב מעלה המגן על   האינטרס הציבורי של כלל חברי הקבוצה הנפגעת. המחוקק הסדיר את נושא התביעה            הייצוגית בשנת 2006 בקובעו הסדר מפורט ואחיד בחוק התובענות הייצוגיות.            

תכלית החוק, כפי שעולה מסעיף המטרה, היא קביעת כללים אחידים בעניין זכות ההגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות. בכך קידם המחוקק  את זכות הגישה של הפרט לערכאות, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו וכן מתן סעד הולם לנפגעים תוך ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.

בבואנו לפרש את החוק יש להבטיח כי מכשיר התובענה ייצוגית לא ייהפך למכשיר של סחטנות במסווה החוק וכן שלא ישמש תובעים להגשת תביעות סרק או לחשיפת סודות מסחריים ואף כי לא ישמש כלי לניצול לרעה של הליכי משפט. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה בעניין רע"א 4556/94  רמי טצת נ' אברהם זילברשץ, פ"ד מט(5) 774 (1996) (להלן: "עניין טצת"), בקבעו כי:

      "...אין להרתיע תובעים תמימים משימוש בתובענה הייצוגית. יש לראות בה מכשיר משפטי-חברתי המגן על הפרט והכלל. יש להפעילו בגמישות וביעילות. יש להיזהר מהוספת דרישות מקדמיות לאישורן של תובענות כייצוגיות, העלולות לסרבל הליך במקום לייעלו...עם זאת, יש להבטיח כי התובענה הייצוגית לא תהפך למכשיר של סחטנות במסווה החוק. יש למנוע סחטנות בדמות התובענה הייצוגית (strike suit); יש להכיר בסכנה הטמונה בשימוש בלתי ראוי במכשיר של התובענה הייצוגית..."

כלל זה צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט המופקד על ניהול ההליך, תוך שאין לשכוח, כי הליך התובענה הייצוגית ייחודי בכך שאין הוא מתברר בדרך הרגילה, אלא בשני שלבים: האחד - הליך האישור של התובענה כתובענה ייצוגית, הבוחן את כשירותה להתברר ככזו. השני – דיון בתובענה לגופה. יש להקפיד שלא לרתום העגלה לפני הסוסים ולא לברר את התובענה לגופה בטרם הוכרע בשלב המקדמי, כי היא ראויה להתברר כתובענה ייצוגית   בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. ראו למשל: עניין טצת הנ"ל וכן עניין בש"א (מחוזי – ת"א) 1328/05, בת.א. (מחוזי – ת"א) 6161/05  נפתלי לוין נ' סלקום ישראל בע"מ (, ניתן ביום 13/12/2007), שם צויין:

"...הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית משמש כפרוזדור המוביל לטרקלין התובענות הייצוגיות, ונודעת לו חשיבות המרכזית במניעת כניסתן של תובענות בלתי ראויות לטרקלין זה..."

ב.         השאלה העומדת לפתחנו היא האם לאור הוראות הדין ולאור לשונן של הפוליסות רשאיות המשיבות לחשב את תגמולי הביטוח המגיעים למבקשים ולשאר בני הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג, באופן בו הן מחשבות אותו הלכה למעשה מבלי שהנוסחה מצוינת במפורש בפוליסות ובהתחשב בטענתן כי די בכך שהדיבר "שיעור מתאים" או דומה לו מופיע בפוליסה.

על-פניו, נראה כי התשובה לשאלה זו היא לכאורה שלילית.

ג.         מן המפורסמות הוא, כי: "...פוליסת ביטוח היא חוזה, וליתר דיוק: מסמך המאשר בדיעבד את כריתתו ואת תוכנו של חוזה ביטוח, ושלצרכים פרקטיים דינו, ככלל, כחוזה ... לפיכך פוליסת ביטוח כפופה, ככלל, לכללי פרשנותם הרגילים של חוזים..." (ע"א 4688/02 חזי כהן נ' מגדל         חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26 (2005); ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש ( – ניתן ביום 25/06/2007) (להלן:- "עניין קדוש")).       

וכדברי המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר (דיני ביטוח (תשס"ה) 304-302 (להלן:- "שוורץ ושלינגר"):

 "...חוזה הביטוח איננו רק חוזה אחיד במובן זה שלצד החלש בעסקה אין יכולת לנהל משא ומתן על תנאי, והוא מוכפף לתנאים המוכתבים לו על-ידי המבטח, אלא ברגיל, חוזה הביטוח גם איננו טריוויאלי לקריאה, בשל אותם מונחים מקצועיים ודרכי ניסוח שגם מי שיעיין בהם ואיננו איש מקצוע, לא בהכרח יבינם נכונה. אך לא בכך מתייחד חוזה הביטוח מחוזים צרכניים אחרים. חוזה הביטוח מתייחד במיוחד בכך, שלהבדיל ממוצרים אחרים, שמי שרוכש אותם יכול לתהות על קנקנם, המוצר הביטוחי איננו מוחשי, והמבוטח בדרך כלל נעדר כישורים לעמוד על טיבו של אותו ממכר מופשט...".

(ראו גם: שחר ולר  פירוש לחוקי החוזים – ביטוח (2005), 246 (להלן:- "ולר")).

משכך, בבואנו  לבחון את הפוליסות נודעת חשיבות עליונה – כבכל חוזה – ללשונן. עמד על-כך כבוד השופט י' דנציגר בעניין 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ( – ניתן ביום 28/01/2008) (להלן:- "עניין נורקייט"):

"...על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית...יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט..."

זה המקום להעיר ולהאיר נקודה זו, אשר בתי משפט רבים נדרשים אליה חדשות לבקרים והיא סוגיית הפרשנות התכליתית של מסמכים. אין בכוונתי להכביר מילים בסוגיה זו, שכן כפי שיובהר להלן איני סבורה כי אך בסוגיה פרשנית עסקינן. אולם מאחר והצדדים נדרשו רבות לעניין זה, די לי אם אומר, כי קיימים מקרים לא מעטים בהם לשון המסמך ברורה ולא תהא תוחלת לניסיונות לקרוא בו דברים אשר אינם באים בו במפורש או המשתמעים ממנו באופן סביר. לאור ההבנה והמוסכמה הבסיסית העומדת מאחורי עקרון חופש החוזים בשיטתנו, לא יהא זה מופרך לקבוע, כי הצדדים התכוונו בדיוק למה שבחרו להכליל בחוזה שערכו. הא ותו לא. במקרים אלו, כל השאר הוא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, וקריאה בחוזה של דברים שלא נכללו בו בשם עקרון פרשני פלוני או הנחת יסוד משפטית אלמונית 'הייחודית לעובדות המקרה' מביאים את בית המשפט לתוצאה אשר לא תמיד יש בינה לבין החוזה קשר של ממש. בנקודה זו יפים דבריו של המלומד ישראל צינגלאוב במאמרו 'פרשנות לגיטימית או התערבות הפוגעת ביציבות המשפטית? גישת הפרשנות התכליתית על פרשת דרכים, הפרקליט נ (תשס"ח) 261, אשר עומד על הבעייתיות של שימוש בפרשנות תכליתית ואיתו 'התכלית האובייקטיבית' של חוזים על-ידי בתי המשפט. לטענתו גישה זו עלולה להביא לתוצאות בעייתיות אשר אינם הולמים את התכלית ההסכמית, מביאים לחוסר וודאות, פגיעה בעקרון ההסתמכות ואף פגיעה באמינות בתי המשפט. והדברים עולים גם מההלכה שנקבעה בעניין נורקייט.

בנסיבות אלו, דווקא העובדה, כי המשיבות מבקשות לעשות שימוש בפרשנות התכליתית על-מנת להצדיק את פרשנותן – אשר אינה מתיישבת עם לשון הפוליסה, כפי שיובאר להלן, מוכיחה כי יש ממש בסכנות עליהן מתריע שם צינגלאוב במאמרו.

ד.         ומכאן לענייננו - הסעיפים הרלוונטיים בפוליסות קובעים מפורשות (בנוסח זה או דומה לו), כי בכל מקרה של נכות חלקית וצמיתה של איבר בלתי נקוב: "... ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שייקבע על-ידי רופא החברה...".

על היגד זה שפכו הצדדים מילים רבות ועל גבו הדל נבנו תילי תילים של רעיונות ותיאוריות כאלו ואחרים שביקשו להתחקות אחר כוונות כמוסות ותכליות עלומות הטמונות בו. דא עקא, סבורתני, כי אין כל צורך להעמיק חקר מיוחד בביטוי זה. לדידי האמור בו ברור, בהיר ונהיר והוא משתלב במנגנון הערכת התגמולים שישתלמו למבוטח בהינתן מקרה הביטוח, מנגנון אותו התוו המשיבות והכתיבוהו למבקשים ולמבוטחיהן האחרים. על-פי מנגנון זה, לאחר שנקבע שיעור הנכות על-ידי רופא החברה ישולם בהתאמה הסכום היחסי מסכום הביטוח המלא. הא ותו לא!

ה.         המשיבות טוענות כי בביטוי "שיעור מתאים" כוונתן להתאמת הנכות לתקנות הביטוח         הלאומי             (ראו גם בחקירתו הנגדית של מר עמוסי - שורות 9-1 בעמ' 19 בפרוטוקול).         הפכתי והפכתי   בפוליסות ולא מצאתי בהן כל אזכור לשימוש בתקנות אלו כקנה מידה   להשוואה או להתאמה. כמו-כן לא נמצאה כל התייחסות, ולו ברמז, לכך כי מעבר    לאמור בפוליסה, קיים מנגנון סתרים עלום אשר הנוסחה על-פיה הוא עובד ידועה רק          למתי מעט במשיבות, ותוצאת הפעלתו קובעת את שיעור התגמול הסופי שישתלם            למבוטח (אשר מתאפיין במאפיין אחד מובהק – והוא כי התוצאה תהא לעולם נמוכה    מהסכום שהיה משתלם למבוטח בהתאם למכפלה הישירה של אחוזי הנכות שנקבעו לו             בסכום הביטוח המלא). נראה, כי המבוטח הסביר יכול לכאורה להבין ולפרש ביטוי זה       שבפוליסות כמכוון לאותה מכפלה אחרונה זו מבלי שזו תוכפל במכפלות נוספות          של מקדמי הפחתה כאלו ואחרים.

נראה, כי לכאן יפים הדברים שהיטיב לסכם בלשונו הייחודית כבוד השופט חיים כהן בעניין ע"א 521/70 איזבלה (אהובה) גרינפלד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309 (1971):

"...אין זו הפעם הראשונה שנזדמן לי להעיר על לשון עלגים זו אשר חברות הביטוח מדברות בה; אף אם הן אינן מסוגלות עוד לסגל לעצמן לשון בני-אדם פשוטה ומובנת (ולא אעיז להעלות על דעתי שיסגלו לעצמן לשון תרבותית ומסוגננת), קשה להשלים עם העובדה שכופות הן את לשונן הברברית גם על בערי חוזיהם. ואולם מן הבחינה המשפטית, אין לו לשופט אלא מה שעיניו רואות בגוף הפוליסה, והוא יפרש את הדברים האמורים שם פשוטם כמשמעם; רק כשמתעורר ספק בדבר פירוש זה או אחר, יפרש את הפוליסה לטובת המבוטח ונגד חברת הביטוח שניסחה אותה..."

יודגש, כי גם המשיבות אינן כופרות בעובדות העיקריות שבבסיס הבקשה ובעיקר בטענה כי זכרה של הנוסחה הנסתרת לא בא בפוליסות שמכרו למבקשים.

ו.          באי כוח המשיבות יצאו מגדרם על-מנת ליצור את הרושם כי הסוגיה נושא דיוננו היא         סוגיה פרשנית ותו לא. לשם הוכחת טענתן זו מקדישות הן לכך את חלק הארי של      טיעוניהן וכחיזוק לכך מביאות מספר רב של אסמכתאות בהן פירשו בתי משפט שונים             את לשון הפוליסה בהתאם לשיטתן. אין בידי לקבל טענות אלו.     

בתי המשפט אכן נזקקו מפעם לפעם לפרשנות הדיבר נושא דיוננו במסגרת הליכים שהתנהלו לפניהם ואולם בבקשה הנדונה עלינו לבחון האם התנהלו חברות הביטוח, לכאורה, כראוי עת קבעו מנגנון לתשלום שאינו נזכר ואינו מובהר בפוליסה.

סבורתני, כי הדברים בסוגיה זו סוכמו כדבעי בסעיף 63 בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, כהאי לישנא:

"...חברות הביטוח במסגרת תגובתן נדדו למחוזות רחוקים של כללי הפרשנות-האובייקטיבית הסובייקטיבית, התכליתית וכיוצ"ב. חברות הביטוח התעלמו באופן מופגן מלשון הפוליסה, שכן על פי לשון הפוליסה יש לשלם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא לפי שיעור הנכות שיקבע רופא החברה. אין בפוליסה שימוש בשום מרכיב אחר מלבד סכום הביטוח המלא ואחוז הנכות שנקבע על ידי רופא החברה. לדידנו, די בלשון הברורה כדי להבין כי זו הפרשנות היחידה אשר יש לתת לנוסח הפסקה שבמחלוקת..."

וכך מצינו בחוות הדעת שהוציא המפקח על הביטוח (בפסקה 9):

"... הוראות הפוליסה קובעות במפורש כי ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שייקבע לפי רופא החברה; לפיכך, סכום הביטוח במקרה דנן נקבע כמכפלה ביחס ישר של סכום הביטוח המלא בשיעורי הנכות שקבע רופא החברה, בלא שתוצאה זו תוכפל גם בשיעור הפיצוי המרבי הקבוע בטבלה; מכפלה זו, והיא בלבד, מהווה את הפירוש שמתיישב עם לשון ההוראה האמורה בפוליסה, כמו גם עם הגיונם של דברים..." (ההדגשות במקור – א.ד.).

וביחס לפרשנות המוצעת על-ידי חברת הביטוח נאמר בפסקה 15, כדלקמן:

"...בנסיבות אלה, נקבע על ידינו כי בדרך פרשנות זו של הפוליסה על ידי חברת הביטוח פעלה חברת הביטוח תוך קיפוח זכויות המבוטחים, אי גילוי נאות והטעייה..."

בשלב זה של הדיון סומכת אני את שתי ידיי על מילים אלו.

ז.          אגב אורחא יוזכר, כי המשיבות ביקשו שלא לייחס כל משקל לעמדת המפקח על     הביטוח מאחר שהמשיבות ערערו על הכרעה זו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיית מעמדה של עמדת המפקח על הביטוח בענייננו, הגם שכבר נפסקה הלכה בענין מעמדן של הנחיות המפקח על הביטוח (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין ( – ניתן ביום 04/05/2006); ע"א 9300/05 המפקח על הביטוח נ' יוסף קוסקוסי ( - ניתן ביום 18/02/2007); רע"א 9402/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל המפקח על הביטוח ( – ניתן ביום 01/08/2006)) וככלל אימצו בתי המשפט את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח על הביטוח למעט בנסיבות חריגות.

      כך או כך – החלטה זו עומדת על רגליה שלה ואין צורך בציטוט זה או אחר מחוות- דעתו של המפקח על הביטוח על מנת להפיח חיים בהחלטה זו.

אין גם בעובדה שהמשיבות נוהגות כמצוות המפקח מאז שנתן את חוות דעתו כדי לאיין את הבקשות שלפניי (וראו עניין ע"א 10262/05 ‏אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ( – ניתן ביום 11/12/2008) (להלן:- "עניין אביב")).

ח.         גם לגופו של עניין אין ממש בטענה כי עסקינן אך בסוגיה פרשנית וגם לו זה אכן היה           המצב – אין לומר, כי הפרשנות הראויה להתקבל היא זו אותה המשיבות מעלות על נס.

ודוק: גם אם הייתה מתקבלת טענת המשיבות, כי הביטוי "בשיעור מתאים" מצביע על הפנייה למסמך חיצוני לפוליסה ולמזער – מלמד כי הכוונה איננה לחלק היחסי של אחוזי הנכות מן הסכום הכולל של הפוליסה, הרי שהעובדה כי ניתן לבארו באופן אחר, ההולם את לשון הפוליסה, מצדיקה את דחייתה.

כבר נפסק בעבר, כי –

"... בעת פרשנותו של חוזה ביטוח יש להיעזר בכלל בדבר הפרשנות כנגד המנסח, ולפיו במקרה של ספק בדבר הפרשנות הראויה לחוזה הביטוח, יש להעדיף את הפרשנות המובילה לזכאות המבוטח..."

(ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אסרף ( – ניתן ביום 30/01/2008).

ועל כן –

"...אם יש בפוליסה תניה דו-משמעית, יש לפרשה כנגד המבטח. הכלל בדבר פרשנותו של מסמך כנגד המנסח אכן מוצדק, בעיקר בפוליסות ביטוח, משום שאך לעתים רחוקות נושאים ונותנים הצדדים על תניותיהן. כאשר אדם נכנס להתקשרות ביטוחית, הפוליסה נשלחת אליו לרוב בדואר, ובדרך כלל כבר לאחר תשלום הפרמיה, ובכל מקרה התנאים בדרך כלל מוכתבים ומוכנים מראש...

(ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3) 1 (1986) וראו בנוסף - ע"א 191/85 מדינת ישראל  נ' חברת נוה שוסטר בע"מ, פ"ד מב(1), 573 (1988)

בעניין זה מזכירים שוורץ ושלינגר, כי :

"...תנאי מוקדם לתחולת כלל הפרשנות נגד המנסח יהא עמימות טקסטואלית. העמימות תיבחן מנקודת מבטו של הקורא הסביר ולא מנקודת מבטו של המבטח. העמימות עשויה להתבטא במונח או במונחים רב משמעיים, המופיעים בהסכם הביטוח או במבנה הפנימי של ההסכם..." (שם, בעמ' 342).

וכי -

"...לכלל הפרשנות נגד המנסח יש פוטנציאל לעודד את המבטח לעמוד בחובת הגילוי המוטלת עליו..."

(שם, בעמ' 347)

ודוק: שוורץ ושלינגר סוברים, כי עמימות ההתנאה כשלעצמה מאפשרת לנטוש את הטקסט החוזי, ולעבור לניתוח ציפיותיו הסבירות של המבוטח על-מנת להכריע לטובתו (שם, בעמ' 367; ולר בעמ' 263-266).

מן המקובץ עולה, כי גם לו הייתה מונחת בפנינו סוגיה פרשנית טהורה, וכאמור איני סבורה כי אכן זהו המצב בענייננו, הרי שעובדת עמידתן של המשיבות על הפרשנות המרעה עם המבוטח – הגם שהן הגורם שניסח את הפוליסות – מצדיקה לכאורה כי יוחל כלל הפרשנות נגד הנסח (contra preferentem) ותידחה הפרשנות המוצעת על-ידן תוך העדפת הפרשנות לה טוענים המבקשים בבקשה נושא דיוננו.

ט.         לא זו אף זו. לו סברו המשיבות באמת ובתמים, כי הביטוי "בשיעור מתאים" הוא   בבחינת 'מושג שסתום' דרכו 'חודרות' לפוליסה תקנות הביטוח הלאומי - מזה ונוסחת   החישוב, בה עשו המשיבות שימוש בפועל - מזה, שומה היה עליהן לציין עובדה זו ברחל        ביתך הקטנה וממילא – טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שעסקינן בחוזה             ביטוח, שהוא אינו חוזה מסחרי גרידא.

בתקנות הפיקוח, אשר תוקנו מכוח סעיפים 38 ו-39 בחוק הפיקוח, נקבע     אילו      פרטים חייבים להיות מגולים  בפוליסת הביטוח:

"...בפוליסה יצויינו לפחות כל אלה:

(...)

(3) הסיכון המבוטח וגבולות האחריות של המבטח;

(4) תנאים וסייגים לחבות המבוטח או להיקפה..."

                        בסעיף 3 בחוק חוזה הביטוח נקבע כדלקמן:

"... תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם..."

שתי הוראות אלו גודרות בצוותא חדא את חובת הגילוי החלה על המבטח. מקורה של חובה זו יכול להימצא גם בעקרון תום הלב הכללי שבדיני החוזים. על המבטחת מוטלת חובה פוזיטיבית לגלות למבוטח במסגרת הפוליסה כל פרט חיוני ובמיוחד לציין בהבלטה מיוחדת את גבולות האחריות של המבטחת ואת הסייגים לה, ככל שאלו קיימים. חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח כוללת שני מרכיבים: האחד, איסור להציג מצג שווא, קרי איסור על מתן תיאור מטעה של עסקת הביטוח והשני חובת גילוי יזום קרי – חובה לנדב מידע גם מבלי שנשאל אודותיו. על היקפה של חובת הגילוי במסגרת הפוליסה עמד כבוד השופט א' רובינשטיין בעניין רע"א 4897/07 ‏הראל חברה לביטוח בע"מ נ' צבי בן עדי ( – ניתן ביום 09/03/2008) כהאי לישנא:

"...נהוג לראות את חוזה הביטוח כמחייב חובת גילוי מוגברת (fidei uberrimae) – "לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים אתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם" ... אין צריך להכביר מלים על הרציונל לכך, שהוא דבר הלמד מעניינו ומן השכל הישר: אדם שם מבטחו הכלכלי המעשי לעת צורך או חלילה לעת משבר, ועל כן כדי שיופטר הגורם המבטח על התמונה להיות, כאמור חדה..."

     

היבט נוסף של חובת הגילוי הוא החובה להבליט בפוליסה כל מגבלה, כאמור בעניין קדוש הנ"ל:

"... לחובת הגילוי החלה על המבטח מכוח עקרונות כלליים מצטרפת חובה סטטוטורית מיוחדת להבליט מגבלות וסייגים לחבות המבטח. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי אין המבטח זכאי להסתמך על סייג להיקף חבותו, אם לא פירט אותו בפוליסה בסמוך לנושא אליו הוא נוגע, או שציין אותו בהבלטה מיוחדת. חובת הבלטת ההגבלות, כאמור, נקשרת לחובה לוודא שהמבוטח מודע לקיומן. מכוח פסיקת בית המשפט זה בפרשת ישר (עמ' 773) מוטלת אחריות אקטיבית על חברת הביטוח לוודא שהמבוטח מבין את פשר הגבלות הכיסוי. עליה להסב תשומת לבו של מבוטח לתנאי הפוליסה בדרך שתהא מובנת לו, ולוודא כי הוא ער לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים. הפרת חובה זו עלולה לחסום את זכותו של המבטח לטעון לקיומם של סייגים בשלב מאוחר יותר..."

     

על מהותה של חובה זו עמדו גם המלומדים שוורץ ושלינגר כדלקמן:

"...ככלל מוטלת על המבטח חובת גילוי קונקרטית הכוללת בחובה את החובה לוודא שהמבוטח מודע להיבטים השונים של עסקת הביטוח. מבטח ייחשב למי שהפר את החובה, גם אם הייתה למבוטח אפשרות להתחקות על ההיבטים השונים של עסקת הביטוח בעצמו...אם בדיני החוזים הכלליים יקשה על צד לחוזה...להימלט מהאשם הרובץ לפתחו, הרי בחובת הגילוי של המבטח בדיני הביטוח, אשם זה לא יעמוד למבוטח לרועץ, אלא הוא ייהנה ממשטר משפטי של אחריות כמעט מוחלטת של המבטח כלפיו..."

ומן הכלל אל הפרט. נראה כי בענייננו הימנעותן של המשיבות מלפרט בפוליסה את מנגנון החישוב הנוסף והנסתר של תגמולי הביטוח באמצעות אותה נוסחה במקרה של נכות חלקית צמיתה באיבר אינה עולה, לכאורה, בקנה אחד עם חובת הגילוי המוטלת עליהן. גם אם הייתה מתקבלת גרסת המשיבות לגבי פרשנות הדיבר בפוליסות, הרי שלנוכח העובדה המוסכמת כי אין בהן כל זכר לנוסחת החישוב שבה הן עושות שימוש והעובדה כי אין בפוליסות כל הפניה לתקנות הביטוח הלאומי (או לנוהג העושה שימוש בהן), אינן עולות בקנה אחד, לכאורה, עם חובת הגילוי האמורה לעיל. במילים אחרות – המשיבות חוטאות לכאורה לחובת הגילוי בהימנעותן מלחשוף את השיטה האמיתית בה יחושבו תגמולי הביטוח, הגם שמדובר בנתון חשוב ומהותי בפוליסה, אם לא החשוב שבהם.

     

      לא למותר להזכיר, כי פירוט הנוסחה היה אמור להיות גלוי ומפורט בפוליסות, וזאת   לאחר קבלת אישורו של המפקח על הביטוח (כמצוות צו הפיקוח על עסקי ביטוח (תכניות ביטוח חדשות ושינוי תכניות), התשמ"ב-1981), וכזאת לא נעשה ואין חולק.

עוד יוער, כי העובדה שהמשיבות מקטינות את תגמולי הביטוח המשתלמים למבוטחים באמצעות השימוש באותה נוסחה סותמת את הגולל על טענתן כי למבקשים לא נגרם נזק. משתוצאתו של החישוב הנקוט על-ידן הוא לעולם נמוך מחישוב החלק היחסי של הנכות מהסכום המלא של הביטוח, אין לומר כי למבוטחים לא נגרם נזק, לכאורה, בעקבות הנקיטה בדרך זו.

י.          לא זו אף זו. העובדה, כי המשיבות נמנעו מלהכליל בפוליסה את עובדת השימוש באותה נוסחה עלומה ולפרטה, עולה לכאורה כדי הטעיה של ציבור המבוטחים.

סעיף 55 בחוק הפיקוח אוסר על הטעיית המבוטח באשר לכל פרט המהותי לעסקת הביטוח:

"...(א)    מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור.

(ב)       לענין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה...

(2)         מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו..."

בעניין ת"א (מחוזי – ת"א) 2668/99  בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ - חברה לביטוח ( – ניתן ביום 16/06/2002) נקבע כדלקמן:

"...איסור ההטעיה הוא חד וברור- כל תכליתו להבטיח את זכות המבוטח וחירותו לבחור את המוצר הביטוחי המתאים לו באמת. חירות לבחור- משמע, בחירה על בסיס מידע מלא ומבוסס. לאור מסגרת נורמטיבית זאת חלה על חברות הביטוח חובת זהירות מוגברת מפני הטעיית הלקוח. מכאן צומחת חובת גילוי מוגברת של חברות הביטוח. חוזה הביטוח מהווה דוגמה מובהקת לחוזים המחייבים דרגה גבוהה מן הרגיל של אמון, של גילוי ושל תום לב- הווה אומר- "מירב הנאמנות" מהצדדים...

(...)

כיום ניתן לאמר שהכלל הוא בבחינת caveat emptor - ייזהר המוכר. בענייננו חל עקרון הגילוי ותום הלב על פיו חייב כל צד לחוזה הביטוח לגלות לצד האחר כל עובדה שיש בה כדי להשפיע על החלטתו, או לפחות על החלטת אדם סביר במצבו, אם להתקשר בחוזה אם לאו ובאילו תנאים..."

מן האמור לעיל עולה, כי מקום שחברת הביטוח ערות לכך שעלול להיווצר פער בין הבנתו של המבוטח וכוונתו לבין תוצאותיו של אירוע הביטוח על-פי הפוליסה, קמה חובת גילוי יזומה מצדן: עליהן להסב את תשומת ליבו של המבוטח, כאשר אי-גילוי הפרטים החסרים עלול להיחשב כמצג-שווא.

נראה, כי בענייננו נמנעו המשיבות, לכאורה, מלגלות גילוי מלא באשר להיקף הכיסוי הביטוחי. זאת הן באשר לאי הציון בגוף הפוליסה לגבי שיטת חישוב תגמולי הביטוח, הן באשר להסתמכות על הדיבר הכוללני "שיעור מתאים" כצינור להכנסת נוסחה להפחתת התגמולים ובכך הטעו, לכאורה, את המבקשים ומבוטחים אחרים.

י.          ויודגש - מהאופן שבו הוצגה רשימת הנכויות בפוליסה והתגמולים בגינן עולה כי ישולמו למבוטח תגמולי ביטוח באופן פרופורציונאלי לסכום הביטוח המלא במצב של נכות חלקית-צמיתה בהתאם לקביעת רופא החברה.ו אי הגילוי בפוליסת הביטוח במובן זה שאופן החישוב שונה וכרוך בהפעלת נוסחה חשבונאית נוספת, המביאה להפחתת התגמולים באופן משמעותי, עונה לכאורה על ההגדרה של תיאור מטעה בהיקף הכיסוי הביטוחי. המשיבות גרמו באי הגילוי לכך שהמבקשים לא ידעו על כי לא די לגישתן בקביעת רופא החברה לגבי גובה הנכות שלהם ואולי גם לא ידעו כי הם רשאים לדרוש או לתבוע את זכויותיהם מאת המשיבות וקיבלו את חישוביהן בבחינת "כזה ראה וקדש".

יא.       בנוסף אני סבורה, כי אין ממש בטענת המשיבות, כי עילת ההטעיה היא למעשה פגם            ברצון ועל-כן היא עילה טרום חוזית שמקומה לא יכירנה בתובענה נושא דיוננו. סעיף            108 בחוק הפיקוח קובע ברחל ביתך הקטנה:           

"... דין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה על הוראות סעיפים 55 עד 59 כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי דיני הנזיקין..."

לשון הסעיף ברורה ולא ניתן ללמוד ממנה, כטענת המשיבות, כי לא ניתן לתבוע בגינה פיצוי כספי בגין אי הגילוי או ההטעיה. בהקשר זה מקובלים עליי דבריו של המלומד ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (2002) בעמ' 116:

"...תיאור מטעה של עסקת הביטוח מהווה אפוא עוולה. יש יסוד להניח, אמנם, כי ניתן היה להגיע למסקנה זו גם בלעדי הוראת סעיף 108 לחוק הפיקוח, שכן בהפרת איסור ההטעיה יש משום היפר חובה חקוקה, המהווה עוולה כשלעצמה, אולם סעיף 108 לחוק הפיקוח בא לסלק ספקות אפשריים בשאלה זו..."

ואידך זיל גמור.

יב.             המשיבות טענו, כי לא קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק, אשר לקיומו התכחשו. אין בידי לקבל את טענתן.

סבורתני, כי בענייננו קיים לכאורה קשר סיבתי בין העוולות המיוחסות למשיבות לבין הנזק הנטען (תשלום מופחת של תגמולי ביטוח בגין אירוע תאונתי) ואין צורך להכביר עוד מילים בסוגיה זו.

יג.               למעלה מן הצורך ובשולי הדברים יצוין כי בחוות דעתו של המפקח על הביטוח הוצע (בסעיף 56), כי בכל מקרה בו נקבעים אחוזי נכות הפחותים משיעור התגמול המקסימאלי, זכאי המבוטח לקבל תגמולי ביטוח בסכום שיחושב בהתאם לשיעור נכותו מתוך סכום הביטוח המלא, ובלבד שלא ישולם לו שיעור העולה על השיעור המקסימאלי הנקוב בטבלה לאותו איבר. סבורתני, כי הצעה זו ראויה והגיונית היא וטוב יעשה הרגולטור אם יפעל לתיקון לשונן של הפוליסות בהתאם על מנת למנוע עיוות דין במקרים מסוימים (הגם שאלו אינם רלוונטיים למבקשים דכאן).

התנאים לאישור תובענה ייצוגית בחוק תובענות ייצוגיות

יד.    חוק תובענות ייצוגיות מתיר בסעיף 2 בתוספת השנייה להגיש תובענה ייצוגית נגד מבטח ומתווה בסעיף 8(א) את הדרך לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית כדלקמן:

"...(א)      בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1)         התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה                   או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש                     אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת              הקבוצה;          

            (2)        תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת                      להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

            (3)        קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי                 הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא               רשאי לערער או             לבקש לערער על החלטה בענין                 זה;

            (4)        קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי                 הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב..."

סעיף 4 בחוק קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובשם מי -

"...(א)   אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית

              כמפורט להלן:

1.               אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה..."

סעיף 8(א) וסעיף 4 בחוק מונים, הלכה למעשה, רשימה של תנאים הצריכים להתקיים על מנת שבית המשפט יאשר תובענה כתובענה ייצוגית. כך, על המבקש לשכנע את בית המשפט כי תביעתו הוגשה בתום לב, כי מדובר בדרך היעילה וההוגנת להכרעה בסוגיה שבמחלוקת וכי הייצוג של שאר חברי הקבוצה הוא הולם.

לפי סעיף 4(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית רק מי "שיש לו עילה בתביעה" באחד העניינים המפורטים בתוספת השנייה לחוק. כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק, "די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק" (סעיף 4(ב)(1) בחוק). בשלב זה, אין צורך להראות נזק שנגרם לכאורה לכל חברי הקבוצה.

המבקש להגיש תובענה ייצוגית נדרש להוכיח את עילת תביעתו באופן לכאורי. דרישה זו מעוגנת כיום בסעיף 8(א)(2) לחוק, הדורש מן המבקש להוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שאותן שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה, וברור כי הדבר כולל, בראש ובראשונה, את עילת התביעה האישית. יוצא מכך, כי אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע בקיומה של עילה לכאורה, על מנת שלא לגרום להתמשכות השלב המקדמי, וכדי לא להרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים (ראו: עניין בש"א (מחוזי – ת"א) 1895/05  אמיר שהי נ' תדיראן מוצרי צרכיה בע"מ ( – ניתן ביום 14/02/2008)).

בענייננו התגברו המבקשים על אבן נגף זו, שכן הוכח לכאורה כי נגרם להם נזק בעקבות שיטת חישוב תגמולי הביטוח שהנהיגו המשיבות באמצעות אותה נוסחת הפחתה.

טו.   דרישה נוספת הכלולה בסעיף 8(א)(1) הנ"ל, שאף היא רלוונטית לענייננו, טומנת בחובה את החובה, כי התובענה מעוררת שאלות של עובדה או משפט, המשותפות למבקש וליתר חבריו לקבוצה. באשר לתנאי זה, נקבע, כי אין לפרשו כדורש זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, ודי בכך שהשאלות העיקריות, העומדות במוקד הדיון, הן משותפות. מלשון הסעיף נלמד גם, כי  אין הכרח השאלות תהיינה משותפות הן מבחינה עובדתית, הן מבחינה משפטית.

אליבא דמבקשים נדון בענייננו מצב בו ביחס לחלק מרכיבי התביעה, קיימת שונוּת בין חברי הקבוצה, באשר לכל אחד מחברי הקבוצה נגרמו נכויות שונות באיברים שונים. יחד עם זאת, המחוקק היה ער לאפשרות בה קיימות שאלות משפטיות או עובדתיות משותפות לכל חברי הקבוצה – אך קיימות במקביל גם שאלות נפרדות ביחס לחברים בקבוצה (ראו למשל סעיף 20 בחוק). כלומר, החוק מכיר באפשרות כי תוכר כתביעה ייצוגית גם תביעה בה נזקיהם של חברי הקבוצה אינם זהים, והוא אף קבע מנגנון לניהול תובענה כזו.

על נקודה זו עמד המלומד אלון קלמנט במאמרו 'קווים מנחים לפרשנות חוק   התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006', הפרקליט מ"ט (תשס"ז) 131, 141:

"...מובן שבכל תובענה ייצוגית תיתכנה שאלות שאינן משותפות לכל חברי הקבוצה המיוצגת. בדרך כלל תהיינה השאלות המשותפות קשורות לאחריותו של הנתבע, ואילו הסעדים הנתבעים על ידי כל אחד מהתובעים יהיו שונים. לכן ברור כי השונות בסעדים אינה יכולה, כשלעצמה, לעמוד בדרכה של התובענה לאישור כייצוגית..."

גם במקרה הנדון מדובר בשאלה בסיסית זהה המשותפת לכל חברי הקבוצה ועניינה- הלגיטימיות של השימוש במנגנון חישוב תגמולי הביטוח בו נקטו המשיבות, מבלי שזה פורט בפוליסות. העובדה, כי לכל מבוטח נותר נזק שונה והוא זכאי לתגמולי ביטוח בשיעור שונה אינה מעלה ואינה מורידה ועל-כן יש לומר כי הבקשה בענייננו הולמת את התנאי הנקוב בסעיף 8(א)(1) בחוק.

בנסיבות אלו ניתן גם לקבוע, כי התובענה הייצוגית היא הדרך הראויה וההולמת ביותר לבירור השאלות שבמחלוקת ובוודאי שיש לבכרה על-פני בירור תובענות אינדיבידואליות אשר ירבו התדיינות-מזה וימשיכו את המצב הלא ראוי של ריבוי פסיקות מנוגדות, כפי שמתקיים בפועל כיום (והאסמכתאות המנוגדות שהביאו הצדדים מלמדות על כך היטב) - מזה. בנסיבות דנן קיים אינטרס צרכני וציבורי מובהק לאכיפת הוראות החוקים שבגדרם הוגשו התובענות הייצוגיות, על מנת להרתיע מפני הפרת החוק, ולמנוע שימוש לרעה, לכאורה, בכוח הרב הנתון בידי חברות הביטוח – גופים בעלי עוצמה כלכלית מרובה כלפי המבוטחים שנפגעו בגופם ובמקרים רבים – גם ביכולתם להתפרנס (ראו: עניין רייכרט, פסקה 8 בפסק הדין; עניין טצת, פסקה 7 בפסק הדין).

טז.   המבקשים דנן עומדים גם בתנאי הנקוב בס"ק 8(א)(3) בחוק, הוא תנאי הייצוגיות. בעניין זה נקבעו כבר הדברים היפים גם לענייננו, כי –

"...תובענה ייצוגית חדלה להיות  חיזיון נפרץ במחוזותינו והגשתה הפכה זה מכבר להליך שכיח בבתי המשפט. לא אחדש, איפוא, דבר אם אומר כי הגורם הדומיננטי בתביעה הייצוגית הינו הפרקליט המנהל את התובענה, כלפיו מופנית הדרישה לייצוג הולם. במקרה דנן נחה דעתי, והמשיבה לא תחלוק על כך, כי עסקינן בפרקליטים מוכשרים ומנוסים אשר יש בכוחם לנהל את התובענה בדרך הראויה והנכונה..."

(ת"א (מחוזי - ת"א) 2695/04 נהור רונן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( – ניתן ביום 25/11/2007)).

לא מצאתי, כי קיים בעניינו בסיס לסבור ולהאמין שהמבקשים או מי מבאי-כוחם לא ייצגו נאמנה, באופן הולם, בתום-לב וכראוי את עניינם של חברי הקבוצה.

5.         סיכום

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות, הסעדים והתנאים המפורטים בהחלטה זו.

על-פי דרישת סעיף 14 בחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי:

א.      הגדרת הקבוצה התובעת היא כל מי שרכש פוליסה לביטוח נכות תאונתית של המשיבות וקיבל בשנים הרלוונטיות תגמולי ביטוח שאינם שווים למכפלת הנכות החלקית והצמיתה שנקבעה על ידי רופא של חברת הביטוח בסכום הביטוח המקסימאלי.

ב.      זהות התובעים המייצגים ובא-כוחם הם כמפורט בכותרת להחלטה זו.

ג.       עילות התובענה הן כמפורט בסעיף 3 (ז)(1)-(4) לעיל.

ד.      השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי הקבוצה הן האם המשיבות, אשר מנפיקות למבוטחיהן פוליסות לביטוח נכות תאונתית, רשאיות שלא לשלם למבוטחיהן תגמולי ביטוח על-פי מכפלת שיעור הנכות שנקבעה ע"י רופא החברה בסכום הביטוח המרבי כפי שנקבע בפוליסות והאם השימוש שהן עושות בנוסחה אשר מקטינה את שיעור תגמולי הבטוח - מבלי שזכרה בא בפוליסות הנדונות - הוא ראוי או שמא מדובר בהפרה של חובת הגילוי, הטעייה וחוסר תום לב.

ה.     הסעדים הנתבעים הם כמפורט בסעיפי משנה 3(ז)(5) לעיל.

ו.       בא כוח המבקש ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 בחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) בחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) בחוק). ההודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", והמשיבות תשאנה בהוצאות הפרסום בחלקים שווים. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס (סעיף 25(ז) בחוק).

ז.       המשיבות תגשנה כתבי הגנה בתוך 30 יום.

ח.      כל משיבה תשא בשכ"ט ב"כ המבקשים בשלב זה בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

5129371

54678313

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים באמצעות הדואר, ותזמן אותם לקדם משפט בתובענות עצמן ליום 24.02.2009 בשעה 12:00. כמו-כן תשלח המזכירות העתק החלטה זו למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות.

5129371

54678313ניתנה היום,  ט"ו טבת תשס"ט, 11 ינואר 2009, בהעדר הצדדים.