בבית המשפט
העליון
|
ע"א
7195/17 - א'
|
ע"א 10028/17
לפני:
|
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
|
המערערים:
|
1. חברת נ.ב.ע. בע"מ
|
|
|
2. עמירם בריט
|
|
|
3. אריה בריט
|
|
|
נ ג ד
|
המשיבים:
|
1. גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ
|
|
|
2. עו"ד רונן מטרי, כונס הנכסים על
זכויות חב' נ.ב.ע.
|
|
|
3. כונס נכסים רשמי
|
בקשה לעניין סיווג ההליך
|
חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות,
תשנ"ג-1993
חוק הריבית, תשי"ז-1957
צו הריבית (קביעת שיעור הריבית
המכסימלי), תש"ל-1970
חוק פסיקת ריבית והצמדה,
תשכ"א-1961
החלטה
|
1. לפניי בקשה מטעם המשיבה 1 בע"א
7195/17, היא המערערת בע"א 10028/17 (להלן: גמלא). בגדר
הבקשה עותרת גמלא כי אקבע שלא עומדת למערערים בע"א 7195/17, הם המשיבים 3-1 בע"א
10028/17 (שלושתם יחד להלן: נ.ב.ע.),
זכות ערעור על החלטת בית המשפט של חדלות פירעון מיום 29.6.2017 (להלן: ההחלטה הראשונה) וכי דרושה לנ.ב.ע. רשות ערעור על מנת להשיג עליה. נ.ב.ע.
מתנגדים לבקשה ואף מעלים טענות ביחס לסיווגו הנכון של ע"א 10028/17, אשר הוגש
על ידי גמלא והמופנה כנגד החלטה נוספת של בית המשפט באותו הליך מיום 9.11.2017
(להלן: ההחלטה השנייה).
אסקור את
הרקע העובדתי הרלוונטי לעניין, ולאחר מכן אפנה להכריע בסוגית אופן ההשגה הנכון על
כל אחת משתי ההחלטות האמורות.
2. ביום
19.5.2008 נכרת הסכם הלוואה אשר במסגרתו העמידה גמלא למערערת 1 בע"א 7195/17
(להלן: החברה) הלוואה בסך 5.3 מיליון ש"ח לשם מימון
פרויקט בנייה מסוים (להלן: הפרויקט). בעלי המניות של החברה, הם המערערים 3-2 בע"א 7195/17 (להלן: בריט), ערבו
לפירעון ההלוואה. בנוסף, המקרקעין מושא הפרויקט - המצויים בבעלותם של נ.ב.ע.-
שועבדו לטובת גמלא (וכן לטובת הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, אשר העמיד אף הוא
מימון לטובת הפרויקט). ההלוואה לא נפרעה במועד ומוחזרה פעם אחר פעם לבקשת החברה. בסופו
של יום הצטבר חוב נטען של כ-17.4 מיליון ש"ח, נכון ליום 16.2.2016. משההלוואה לא נפרעה, פתחה גמלא
(יחד עם הבנק) בהליך כינוס נכסים ביחס לפרויקט. במסגרת הליך הכינוס, המתנהל בבית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הגישו נ.ב.ע. בקשה למתן הוראות בכל הנוגע לחיובי
הריבית על פי הסכם ההלוואה ולגובה החוב הנגזר מכך. בין היתר ביקשו לקבוע כי הריבית
השנתית שנקבעה בהסכם - בשיעור של 16.5% (ו-0.5% נוספים בגין "החזר
הוצאות") - היא בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות,
התשנ"ג-1993, וחוק הריבית, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות ו-חוק הריבית, בהתאמה).
3. בהחלטה
הראשונה - אשר ניתנה כאמור ביום 29.6.2017 - הכריע בית המשפט בבקשתם של נ.ב.ע.
למתן הוראות. בית המשפט ציין כי דרושה הכרעה בשלוש שאלות מרכזיות:
"השאלה הראשונה היא האם עסקינן בהלוואה שחלות עליה הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות;
השאלה השניה היא האם חלה על ההלוואה מגבלת הריבית הקבועה בצו הריבית [צו הריבית
(קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 - ג'ל']; השאלה השלישית היא האם
נ.ב.ע. חויבה שלא כדין בתשלום ריבית דריבית ביחס לחוב הקרן" (פיסקה 11
להחלטה). בהתייחסו לשאלות אלה קבע בית המשפט כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל על
הסכם ההלוואה. עוד נקבע כי חוק הריבית, והצו שהותקן על פיו, חלים על הסכם
ההלוואה; ומשכך, ביחס לתקופה שעד ליום 16.2.2016, יש לחשב את הריבית השנתית מכוח
ההסכם בהתאם לריבית המרבית המותרת על פי דברי חקיקה אלה - 13%. ביחס לשאלה השלישית
נקבע כי החיוב בריבית דריבית נעשה כדין. בסיפת ההחלטה (פיסקה 38) סיכם בית המשפט
את ההוראה האופרטיבית הנובעת מהכרעותיו:
"סיכומו של דבר, יש לחשב את חובם של
המבקשים - נ.ב.ע. [החברה - ג'ל'] כלווה ובריט כערבים - עד ליום 16.2.2016, לפי
ריבית מכסימלית בשיעור של 13% לשנה. אין מניעה שההלוואה תישא ריבית דריבית, לפי
חישוב שנתי".
ע"א 7195/17, אשר הוגש על ידי נ.ב.ע., מופנה כנגד החלטה
זו.
4. בעקבות
מתן ההחלטה הראשונה, הגיש כונס הנכסים שמונה במסגרת ההליך (הוא המשיב 2 בע"א
7195/17 והמשיב 4 בע"א 10028/17, להלן: הכונס)
בקשה נוספת למתן הוראות. בגדר הבקשה עתר הכונס להורות כי סכום החוב של נ.ב.ע.
לגמלא עומד על כ-9.5 מיליון ש"ח, נכון ליום 18.7.2017. נ.ב.ע. התנגדו לבקשה וטענו
כי התחשיב שעליו התבסס הכונס לוקה במספר מובנים. בין היתר נטען כי לא היה מקום
להוסיף מע"מ על הריבית שחושבה, שכן בכך יש משום חריגה מהריבית המותרת. עוד
נטען כי ביחס לתקופה שלאחר יום 16.2.2016, לא היה מקום להוסיף ריבית הסכמית ולכל
היותר ניתן היה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה,
התשכ"א-1961.
5. בהחלטה השנייה, אשר ניתנה כאמור ביום
9.11.2017, קיבל בית המשפט את התנגדותם של נ.ב.ע. לתחשיב הכונס באופן חלקי. נפסק,
כי תוספת המע"מ על הריבית שנקבעה בהחלטה הראשונה אכן מהווה חריגה אסורה משיעור
הריבית המקסימלית המותרת. ובמילותיו של בית המשפט:
"10. [...] כל תוספת תמורה שהמשיבים נדרשים לשלם לגמלא
בקשר עם ההלוואה, גם אם מדובר אך ורק בתשלום מע"מ על הריבית, מע"מ
שאיננו נותר ברשותה של גמלא אלא מועבר על ידה לרשויות המס, מהווה תמורה כמשמעה
בסעיף 1 לחוק הריבית, קרי, מדובר בריבית כמשמעה בחוק הריבית.
11.
במקרה דנן, כבר נקבע בהחלטתי מיום 29.6.2017 [ההחלטה הראשונה - ג'ל'] כי הריבית
המכסימלית המותרת לגבי הסכם ההלוואה שבמחלוקת עומדת על שיעור של 13% לשנה, ומכאן
שתוספת המע"מ על הריבית האמורה, מהווה חריגה אסורה משיעור הריבית המקסימלית".
לעניין הריבית ביחס לתקופה שלאחר יום 16.2.2016 קבע בית
המשפט כי אין ממש בטענתה של נ.ב.ע.. לעניין זה נפסק, כי המועד של 16.2.2016 צוין
בהחלטה הראשונה אך מן הטעם שזה היה המועד שביחס אליו ערכו הצדדים את חישוביהם. בית
המשפט הוסיף וציין כי "באותו הליך לא הועלו טענות כלשהן בדבר שיעורה של
הריבית שתחול לאחר יום 16.2.2016, וממילא שאלה זו לא נדונה ולא נבחנה במסגרת
החלטתי האמורה [ההחלטה הראשונה - ג'ל']" (פיסקה 12 להחלטה השנייה).
לגופם של דברים קבע בית המשפט, כי אין יסוד לטענת נ.ב.ע. וכי החוב המובטח ימשיך לשאת ריבית
שנתית בשיעור של 13% לשנה גם בגין התקופה שלאחר יום 16.2.2016 ועד למועד הפירעון
בפועל.
בהמשך
ההחלטה השנייה התייחס בית המשפט גם לסוגיה נוספת שעניינה אופן זקיפת התשלום החלקי
ששולם לגמלא על חשבון החוב המובטח. בסופה של ההחלטה נקבע כי "יש לחשב מחדש את
יתרת חובם של המשיבים [נ.ב.ע. - ג'ל'] לגמלא בהתאם לאמור בהחלטה זו" (פיסקה
17 להחלטה). ע"א 10028/17 הוגש על ידי גמלא
כנגד ההחלטה השנייה.
6. ביום 14.12.2017 (עוד טרם הגשת הערעור על
ההחלטה השנייה) הגישה גמלא בקשה לקבוע כי ההחלטה הראשונה - היא ההחלטה מושא ע"א
7195/17 - מהווה "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור, וממילא לא עומדת
לנ.ב.ע. זכות ערעור עליה (להלן: בקשת הסיווג). כך, מן הטעם שההחלטה לא הביאה לסיום
המחלוקת בעניין גובה החוב, ואף לא בעניין גובה הריבית. לטענת גמלא, גם שיקולים של
יעילות דיונית תומכים במסקנה לפיה יש לסווג את ההחלטה הראשונה כ"החלטה
אחרת". לעניין זה ציינה גמלא כי אם ייקבע שלנ.ב.ע. עומדת זכות ערעור על
ההחלטה הראשונה, "[...] אזי לגמלא זכות ערעור על ההחלטה השניה [...] ולצדדים
תהיה זכות ערעור על ההחלטות הנוספות שיינתנו בעניין [...]. התוצאה של האמור היא
שלבית משפט נכבד זה יוגשו מספר רב של ערעורים בזכות שעניינם אותו חוב עצמו"
(סעיף 30 לבקשה).
למען שלמות התמונה אציין כי בד בבד עם
הגשת בקשת הסיווג, הגישה גמלא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה השנייה וזאת
עד לאחר מתן הכרעה סופית בבקשת הסיווג (בש"א 9810/17) . בסופו של יום
ובעקבות החלטות מסוימות שניתנו על ידי, חזרה בה גמלא מבקשת הארכה והגישה את הערעור
על ההחלטה השנייה ביום 24.12.2017.
7. נ.ב.ע. מתנגדת לבקשת הסיווג וטוענת כי
ההחלטה הראשונה סיימה את הדיון בסוגיות העקרוניות הנוגעות לאופן חישובו של החוב,
ועל כן היא מהווה "פסק דין". לשיטתה, ההחלטה השנייה מהווה החלטה שניתנה
לאחר מתן פסק הדין (ההחלטה הראשונה) ועוסקת בביצועו, ומשכך יש לראות בה משום
"החלטה אחרת"; ולחלופין היא מהווה החלטה המבהירה את פסק הדין.
8. בתגובה אותה הגישה גמלא לתשובתה של נ.ב.ע.
(בהתאם להחלטתי) נטען כי מאחר שהדיון ב"יחידה הדיונית" שעניינה המחלוקת
בין הצדדים לגבי גובה החוב לא הסתיים - לא ניתן לראות בהחלטה הראשונה משום
"פסק דין". עוד נטען, כי ככל שבכל זאת יש מקום להשקיף על ההחלטה הראשונה
כעל פסק דין, אזי המסקנה המתבקשת היא שגם ההחלטה השנייה מהווה פסק דין.
9. מבדיקה במערכת "נט
המשפט" עולה שגם לאחר מתן ההחלטה השנייה, לא באה המחלוקת בעניין גובה החוב
לכלל סיום. בית המשפט של חדלות פירעון נתן החלטות נוספות בעניין ואף מינה מומחה
מטעמו לשם עריכת תחשיב לגבי גובה החוב. תחשיב המומחה הוגש לבית המשפט של חדלות
פירעון ביום 8.5.2018. בהמשך הגישו הצדדים הסתייגויות ביחס לתחשיב המומחה, ואלה
עודן תלויות ועומדות. על רקע האמור, הצעתי לצדדים הצעה דיונית מסוימת שהיה בה כדי
לייתר את ההכרעה בעניין סיווגן של ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה (כמפורט בהחלטתי
מיום 24.5.2018). משהצעתי לא התקבלה על ידי אחד הצדדים, אפנה להכריע בסוגיות
שעל הפרק.
10. כידוע, הליכי פירוק (במובנם הרחב, ולרבות הליכי כינוס
נכסים) המתנהלים לפני בית המשפט של חדלות פירעון כוללים, מעצם טיבם וטבעם, הכרעה
בסוגיות שונות ומובחנות זו מזו. נוכח אופיים האמור קבעה ההלכה הפסוקה כי כאשר בית
המשפט שעל הפירוק מכריע באופן סופי במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית"
העומדת בפני עצמה, הכרעה זו תיחשב "פסק דין" וזאת אף אם ההליך כולו טרם
בא אל קיצו (למשל, רע"א
627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד
מב(4) 393 (1989); רע"א 2549/09 חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פיסקה 5 (28.7.2010); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012)).
עוד יש להזכיר את המבחן הנוהג לצורך
סיווגן של החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין. מדובר במבחן מהותי, המתמקד בשאלה האם
ההחלטה שניתנה לאחר פסק הדין טפלה לנושא המחלוקת, כגון החלטה שעניינה ביצוע פסק
הדין גרידא - שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר
בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו, שאז יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף הנתון
לערעור בזכות (ע"א
2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד,
פ"ד מט(1) 299
(1995); ע"א
3680/11 AIG
ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר (17.7.2011) (להלן: עניין AIG). הדברים יפים גם ביחס
להחלטות הניתנות בהליכי פירוק. כלומר - החלטה הניתנת לאחר פסק דין שמכריע במחלוקת
מתוחמת וסוגר "יחידה דיונית", ואשר מתייחסת לאותה "יחידה
דיונית" - תסווג בהתאם למבחן האמור (למשל, ע"א 178/16 כהן נ' עו"ד מיכה צמיר, בתוקף תפקידו ככונס נכסים, פיסקה 4 (23.1.2017) (להלן: עניין כהן); ע"א 3447/17 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה נ' אלכסנדר אורן בע"מ, פיסקה 3 (19.1.2018)).
מצוידים בעיקרי המסגרת הנורמטיבית
הדרושה לעניין, נפנה להכריע בסוגיה שלפנינו.
11. כפי שפורט לעיל, במסגרת הבקשה למתן הוראות
שהוגשה על ידי נ.ב.ע. ואשר הובילה למתן ההחלטה הראשונה, ביקשו נ.ב.ע. מבית המשפט
להכריע בסוגית הריבית ושיעורה, וכפועל יוצא מכך בגובה החוב לגמלא. מטבע הדברים,
גדרי המחלוקת נתחמו על פי הטענות שהועלו על ידי הצדדים עצמם. עיון בהחלטה הראשונה,
ובפרט בהוראה האופרטיבית המצויה בסיפא לה (ראו פיסקה 3 לעיל), מעלה כי בית המשפט קמא
הכריע בכל הסוגיות שהיו במחלוקת בין הצדדים אותה עת; וקבע את אופן חישובו של החוב
עד ליום 16.2.2016 בהתבסס על הכרעתו האמורה. אכן, בית המשפט לא קבע בהחלטה הראשונה
מנגנון נוסף להמשך בירור ולא הותיר פתח להתדיינויות נוספות בנושא גובה החוב, ונראה
כי מבחינתו היה בהחלטה כדי לסיים את העניין. יוצא אפוא, כי בחינת סיווג ההחלטה
הראשונה נכון למועד נתינתה, מובילה למסקנה כי מדובר בהחלטה המסיימת את
ה"יחידה הדיונית" בעניין גובה החוב. ממילא יש לומר כי לפנינו "פסק
דין" (למקרה שבו נקבע כי מדובר ב"החלטה אחרת", בין היתר מן הטעם
שבית המשפט הותיר בהחלטה פתח להתדיינויות נוספות, השוו, בש"א 31/10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' נאסר (18.3.2010)).
אכן, בהמשך הדרך התברר כי ההחלטה
הראשונה לא הביאה לכדי סיום של המחלוקות בין הצדדים לעניין גובה החוב, וכי דרושה
הכרעה בסוגיות נוספות הקשורות לאופן חישובו. ואולם בנתון זה כשלעצמו אין כדי לשנות
בדיעבד את סיווגה של ההחלטה הראשונה מ"פסק דין" ל"החלטה
אחרת". ודוק: שיקולים של ודאות משפטית וההכרח להעניק לבעלי הדין כלים מתאימים
על מנת לקבוע את אופן ההשגה הנכון על החלטות שיפוטיות בסמוך לאחר נתינתן - מחייבים
כי סיווג ההחלטה לא יהיה תלוי בהתרחשויות מאוחרות לה. ואמנם, אילו היה מתברר,
בעקבות מתן ההחלטה הראשונה, שאין עוד מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה החוב - יש
להניח שכל הצדדים היו מסכימים על כך שההחלטה מהווה "פסק דין". סיווג זה
אינו יכול להשתנות אך בעקבות כך שבהמשך הדרך נתגלעו מחלוקות נוספות וחדשות, אשר לא
עמדו לפני בית המשפט במועד מתן ההחלטה הראשונה.
12. הגעתי אפוא למסקנה כי ההחלטה הראשונה מהווה
"פסק דין". ממילא אין מקום להיעתר לבקשתה של גמלא לקבוע כי לא עומדת
לנ.ב.ע. זכות ערעור על החלטה זו. ומה לגבי ההחלטה השנייה?
13. כזכור, נ.ב.ע. טענו שיש לסווג את ההחלטה
השנייה כ"החלטה אחרת", בהיותה החלטה אשר ניתנה לאחר פסק הדין (ההחלטה
הראשונה) והעוסקת בביצועו. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההחלטה השנייה
קבע בית המשפט, בין היתר, כי תוספת המע"מ על הריבית שנקבעה בהחלטה
הראשונה - ואשר ממנה נגזר גובה החוב - מהווה חריגה אסורה משיעור הריבית המקסימלית
המותרת (13%). עוד נקבע, כי החוב ימשיך לשאת ריבית בשיעור של 13% גם ביחס לתקופה שלאחר
יום 16.2.2016 (ההחלטה הראשונה התייחסה לשיעור הריבית ביחס לתקופה שעד ליום
16.2.2016 בלבד). בסופה של ההחלטה השנייה קבע בית המשפט כי "[...] יש לחשב
מחדש את יתרת חובם של המשיבים [נ.ב.ע. - ג'ל'] לגמלא בהתאם לאמור בהחלטה זו"
(פיסקה 17 להחלטה).
יוצא
אפוא, כי במסגרת ההחלטה
השנייה הכריע בית המשפט, לראשונה, בסוגיות העוסקות ב"גוף החיוב" מושא
ההחלטה הראשונה (פסק הדין). זאת, להבדיל מסיטואציה של הכרעה בסוגיות
"חיצוניות" אשר מוגבלות לאופן ביצועו של חוב נתון שנקבע בפסק דין. בכך
יש כדי לתמוך במסקנה לפיה עסקינן ב"פסק דין משלים" או ב"פסק דין נוסף",
להבדיל מ"החלטה אחרת" הטפלה להחלטה הראשונה (לאבחנה מעין זו ראו: רע"א
8995/15 אדלר נ' לבנת (1.5.2016),
אל מול ענייןAIG לעיל. כן ראו והשוו, ע"א 1113/09 עו"ד אבנר כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ (9.3.2009)). ודוק: המסקנה לפיה ההחלטה השנייה מהווה אף היא
"פסק דין", בדומה להחלטה הראשונה, אינה יוצאת דופן. כך, שכן לעיתים
ניתנים מספר פסקי דין באותו הליך ואף בין אותם בעלי דין (למשל, ע"א
7790/10 Mobileye N.V. נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פיסקה 5
(2.12.2010)).
זאת אף זאת: דומני כי בחינה מהותית של
הסיטואציה, במנותק מן הכללים ה"יבשים" החלים בעניין, תומכת אף היא
במסקנה לפיה "משקלה הסגולי" של ההחלטה השנייה חורג מזה של החלטה הטפלה
לפסק הדין ומגיע כדי השלמה מהותית לו. אכן, גם אם אקבל שהדברים אינם כה חד משמעיים,
ושלסיווג ההחלטה השנייה יש פנים לכאן ולכאן - הרי שהכלל שלפיו יש לנקוט מדיניות
ליברלית יחסית בכל הנוגע לקיומה של זכות ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק
דין, מטה את הכף לעבר המסקנה אליה הגעתי.
14. הגעתי אפוא
לכלל מסקנה כי ההחלטה הראשונה מהווה "פסק דין", וכך גם ההחלטה השנייה.
משכך, הערעורים שבכותרת הוגשו כדין והטיפול בהם יימשך כסדרו. התיקים יועברו ליומן
בית המשפט אשר מתבקש לקבוע אותם במאוחד ולדאוג להוצאת צו סיכומים מתוקן. בנסיבות
העניין לא ייעשה צו להוצאות.
החלטה זו
תתויק בתיקי השופטים.
