|
בבית המשפט
העליון
|
|
רע"א
4801/18
|
|
לפני:
|
כבוד השופט ד' מינץ
|
|
המבקשים:
|
1. מילי חדרה 91
בע"מ
|
|
|
2. יורם ברנע
|
|
|
נ ג ד
|
|
המשיבים:
|
1. זכריה "זיגי" תוהמי
|
|
|
2. אושר ואמינות בע"מ
|
|
|
3. עמי סלע
|
|
|
4. מילי חדרה אמינות בע"מ
|
|
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (סגן
הנשיא, כב' השופט ר' סוקול) מיום 18.06.2018 בה"פ 60057-09-17, ת"א
5098-01-17 ותנ"ג
55234-12-16
|
חקיקה
שאוזכרה:
חוק הבוררות,
תשכ"ח-1968: סע' 5, 5(ג)
תקנות סדר
הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע' 241(א)
|
החלטה
|
בקשת רשות ערעור על החלטת
בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט ר' סוקול) בה"פ 60057-09-17, ת"א 5098-01-17
ותנ"ג 55234-12-16, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכים על פי סעיף 5
לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).
הרקע לבקשה
1.
בשנת 1995 התקשרו
מבקשת 1 (להלן: חברת מילי
חדרה), שהייתה באותה עת בשליטתם וניהולם של מבקש 2 (להלן: ברנע או המבקש) ומשיב
1 (להלן: תוהמי) בחלקים שווים,
ומשיבה 2 (להלן: חברת אושר
ואמינות), שהייתה בשליטתו וניהולו הבלעדי של משיב 3 (להלן: סלע), בהסכם לייסוד חברה לצורך רכישת מקרקעין והקמת מבנה שישמש למגורים ולמסחר
(להלן: הסכם המייסדים).
בהתאם להסכם, הוקמה המשיבה הפורמלית 4, חברת מילי חדרה אמינות בע"מ (להלן: החברה או החברה המשותפת), כאשר לחברת אושר
ואמינות הוקצו 1/3 ממניותיה ולחברת מילי חדרה הוקצו 2/3 ממניותיה. כמו כן, תוהמי
וסלע מונו לדירקטורים וברנע מונה ליושב ראש הדירקטוריון (לשם הנוחות, השלושה יכונו
להלן: המייסדים). לאורך השנים לאחר
החתימה על הסכם המייסדים שימש ברנע כמנהל החברה המשותפת.
2.
בין המייסדים התגלעו
לאורך השנים סכסוכים שונים אשר הגיעו לפתחם של בתי המשפט. לענייננו רלוונטיים
שלושה הליכים שנפתחו בבית המשפט המחוזי בחיפה ואוחדו יחדיו.
3.
הראשון, המרצת
פתיחה שהגיש תוהמי, שעניינה ישיבת דירקטוריון של החברה המשותפת שנערכה ביום
23.3.2015. במסגרת הישיבה הוחלט, לטענת תוהמי, למנות את סלע למנהל החברה ולשנות את
זכויות החתימה בה, כך שעל מנת לחייבהּ תידרש
חתימתו של סלע בצירוף חתימתו של אחד מחברי הדירקטוריון האחרים, קרי תוהמי או ברנע.
החלטות אלו התקבלו חרף התנגדותו של ברנע. תוהמי עתר בהמרצת הפתיחה כי בית המשפט
יכריז שההחלטות תהיינה תקפות.
השני, בקשה
שהגישו סלע וחברת אושר ואמינות לאישור תביעה נגזרת בשם החברה המשותפת נגד חברת
מילי חדרה, ברנע ותוהמי. בתמצית, במסגרת הבקשה נטען כי בין ברנע לתוהמי נחתם הסכם
סודי לשינוי זכויות הבעלות בחברות השונות שבבעלותם, ביניהן החברה המשותפת וחברת
מילי חדרה. כפועל יוצא מהסכם זה, הועברו זכויותיו של תוהמי בחברה המשותפת לידי
ברנע, בניגוד להוראות הסכם המייסדים. עוד נטען, כי ברנע וחברת אושר ואמינות עשו
בחברה המשותפת כבשלהם, תוך קיפוחו של סלע ופגיעה בזכויותיו.
השלישי, תביעה נוספת של סלע וחברת אושר
ואמינות נגד ברנע, תוהמי, חברת מילי חדרה והחברה המשותפת, במסגרתה דורשים התובעים
סכום בסך של 3,301,423 ש"ח בגין נזקים והפסדים שנגרמו להם כתוצאה מדרך
התנהלות החברה. הטענות אותן מעלים התובעים דומות לטענות המועלות במסגרת התביעה
הנגזרת.
תביעות מכאן ומכאן אפוא.
4.
ברם, המבקשים עתרו
לבית המשפט המחוזי כי יורה על עיכוב ההליכים בשלוש התביעות, נוכח תניית הבוררות
בסעיף 20 להסכם המייסדים (להלן: תניית הבוררות), הקובעת
כדלקמן:
"א.
כל מחלוקת בין הצדדים להסכם זה או בינם לבין החברה בכל דבר וענין הקשור לביצועו או
פירושו של הסכם זה או של מסמכי ההתאגדות של החברה או בכל דבר וענין הקשור בהיותם
מנהלים או בעלי מניות בחברה תובא להכרעתו של בורר דן יחיד – עו"ד פייגנבוים
מחדרה והיה והוא לא יוכל למלא תפקידו כבורר ימונה בורר אחר ע"י המוסד לבוררות
שליד בית המשפט או בורר אחר שיוסכם על כל הצדדים פה אחד.
ב.
על הבוררות יחולו הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 וחתימה על הסכם זה
כמוה כחתימה על הסכם בוררות.
ג.
הבורר לא יהיה קשור בסדרי הדין ובדיני הראיות אך יהיה חייב לנמק החלטותיו וליתן כל
צו או החלטה או פס"ד בתוך תקופה קצובה כפי שתקבע ע"י הצדדים בעת פנייתם
לבורר".
המשיבים
התנגדו לבקשה.
החלטת בית המשפט המחוזי
5.
תחילה סקר בית המשפט
את המסגרת הנורמטיבית החולשת על בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות
ולאחר מכן עבר לבחון את הסוגיה הספציפית. צוין, כי ככלל, מחלוקות בין בעלי מניות
בחברה או בינם לבין החברה יכולות להתברר לפני בורר, וכי הסכמי בוררות דומים שכיחים
בתקנוני חברות ובהסכמים לייסוד חברות. לצד זאת, ישנם סכסוכים בין בעלי מניות אשר
מטבעם אינם יכולים להתברר לפני בורר, כדוגמת בקשה לפירוק חברה. עוד ציין בית
המשפט, כי לעמדתו במקום שבו התביעה עוסקת במהותה בקיפוח המיעוט או בהפרת חובות
אמון קוגנטיות של נושאי משרה בחברה, לא ניתן להכריע בסכסוך במסגרת בוררות והוא יידון
רק בבית המשפט וזאת חרף הקבוע בהסכם בוררות מחייב בין הצדדים. הדבר נובע, בין
היתר, משיקול הדעת הרחב המסור לידי בית המשפט בתביעה להסרת קיפוח לעניין הסעדים.
6.
באשר לתביעות
שלפניו, מצא בית המשפט כי הסעדים המבוקשים במסגרת הבקשה לאישור תביעה נגזרת אינם
מתאימים להכרעה באמצעות בורר ועל כן אין לקבל את הבקשה לעיכוב ההליכים בה. מכיוון
ששתי התביעות הנוספות כרוכות בבקשה לאישור תביעה נגזרת ופיצול הדיון עלול לגרום
לבזבוז זמן ולהכרעות סותרות, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים אף ביחס אליהן.
טענות הצדדים
7.
המבקשים סבורים כי
שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לבורר אין סמכות לדון בבקשה לאישור תביעה נגזרת, אך
הם מותירים את השאלה לשיקול דעתו של בית המשפט. טענותיהם בהקשר זה הן כי החלטתו של
בית המשפט המחוזי נשענת על סיווג התובענות כתובענות להסרת קיפוח בעוד שאין כך
הדבר, וכי שגה בית המשפט המחוזי בסווגו את הטענות כלפי ברנע ותוהמי כטענות להפרת
חובות אמון קוגנטיות שלהם. אולם, עיקר טענותיהם מתמקדות בהחלטת בית המשפט לפיה שני
ההליכים הנוספים כרוכים בבקשה לאישור תביעה נגזרת ועל כן גם עליהם להתברר לפני בית
המשפט ולא לפני בורר. לטענתם, התביעה הכספית והתביעה לאישור פרוטוקול הדירקטוריון
אינן קשורות כלל ועיקר לבקשה לאישור תביעה נגזרת. אף אם ייקבע כי הבקשה אינה יכולה
להתברר לפני בורר, אין כל היגיון בקביעה לפיה אין מקום לפצל את הדיון. החלטת בית
המשפט המחוזי מסכלת הלכה למעשה את תניית הבוררות בהסכם המייסדים, אשר משקפת את
רצון הצדדים.
8.
המשיבים כולם תומכים
בהחלטת בית המשפט המחוזי. משיב 1, תוהמי, טען בתשובתו לבקשה כי נוכח העילות
והסעדים הנתבעים במסגרת שלוש התובענות, אין זה נכון וראוי להעבירן לבירור לפני
בורר. משיבים 3-2 טענו בתשובתם כי סעיף 20 להסכם המייסדים אינו חל על המחלוקות
שהונחו לפתחו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, הסכם המייסדים עסק בתהליך ייסוד החברה,
פעולותיה וההוראות שייכללו בתקנון החברה ולא בעילות שמקורן בפעילותה השוטפת של
החברה. עוד טענו, כי עיקר טענות המבקשים מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית
המשפט המחוזי, אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בנוסף המשיבים טענו
במסגרת תשובותיהם שדין הבקשה להידחות מכיוון שלא נתמכה בתצהיר, כמצוות תקנה
241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
דיון והכרעה
9.
לאחר עיון בבקשה,
בתגובות לה ובנספחים שצירפו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.
10.
בפתח הדברים אעיר,
כי בניגוד לטענת המשיבים אין כל חובה לצרף תצהיר לבקשת רשות ערעור (ראו: רע"א
3492/08 חסן נ' חסן (23.6.2008)).
11.
ולגופו של עניין, כידוע,
החלטה הנוגעת לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות נתונה לשיקול
דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש (ראו, למשל: רע"א
3313/18 אברמוביץ נ' גלית (16.5.2018);
רע"א 8764/17 מזרחי נ' קרן
מרומים (12.12.2017); רע"א 1494/16 חברה ישראלית למובילים בע"מ נ' טרקס יונייטד
קינגדום לימיטד (5.5.2016); רע"א 1030/15 דדון נ' חדד (18.8.2015)).
במקרה דנן, החלטת בית המשפט המחוזי אינה מגלה "טעות של ממש" המצדיקה מתן
רשות ערעור. רחוק מכך.
12.
כאמור, המבקשים טענו
בלשון רפה בלבד נגד החלטתו של בית המשפט שלא לעכב את ההליכים בתביעה הנגזרת
שהגישו, וטענותיהם התמקדו בשני ההליכים הנוספים שאוחדו ובקביעתו של בית המשפט
המחוזי כי אין מקום להפריד את הדיון בשלושת התיקים שאוחדו. ברם, החלטות בנוגע
להפרדת דיון נמנות עם אותן החלטות דיוניות אשר לגביהן שמור לערכאה הדיונית שיקול
דעת רחב (ראו: רע"א 1494/16 חברה ישראלית
למובילים בע"מ נ' טרקס יונייטד קיום לימיטד (5.5.2016)).
מעבר לכך, אף לגופם של דברים אינני סבור כי יש ממש בטענת המבקשים בהקשר זה.
13.
בהתאם לסעיף 5(ג)
לחוק הבוררות, נדרש בית המשפט ל"טעם מיוחד" על מנת שלא לעכב
הליכים חרף קיומה של תניית בוררות. עם זאת, כאשר סכסוך בין אותם בעלי דין מורכב
ממספר עילות אשר לא ניתן להפריד ביניהן ורק חלקן יכולות להתברר לפני בורר, הנטייה
היא להימנע מעיכוב ההליכים. וזאת מתוך שאיפה לריכוז כלל התביעות הנובעות מעילה אחת
למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה (ראו: ע"א
532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי השומרון סלע בע"מ, פ"ד
מג(1) 252 (1989); סמדר אוטולנגי בוררות – דין
ונוהל א 313-312 (מהדורה רביעית, 2005)).
14.
במקרה דנא, עיון
בתובענות השונות מגלה כי כל ניסיון להבחין ולהפריד בין עילות התביעה – ככל שמדובר
בבקשה לאישור תביעה נגזרת והתביעה האישית שהגיש סלע – נדון לכישלון. כך, במסגרת
הבקשה לאישור תביעה נגזרת תבע סלע כי יתאפשר לו להגיש בשם החברה המשותפת תביעה נגד
ברנע ותוהמי בסך של 196,925 ש"ח בגין מכירת נכס בבניין המצוי בבעלות החברה.
במסגרת התביעה האישית תובע סלע את השניים ואת החברה המשותפת בגין שליש מ"יתרת
החוב" בגין הנכס האמור (סך של 65,642 ש"ח). בנוסף, וכפי שציין בית המשפט
המחוזי, אף המרצת הפתיחה שהגיש תוהמי עוסקת בשאלה שההכרעה בה רלוונטית לשתי
התביעות הנוספות. בהקשר זה אעיר כי במוקד כל התביעות עומד המאבק על השליטה בחברה
המשותפת וחלוקת הרווחים בין בעלי המניות. על כן, משעה שהכריע בית המשפט המחוזי כי
הבקשה לאישור תביעה נגזרת אינה יכולה להתברר לפני בורר, שיקולי יעילות והרצון
למנוע כפל דיון ואפשרות של הכרעות סותרות באותן סוגיות תומכים בהחלטה לברר את כלל
התביעות באותו הפורום (ראו: רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (4.10.2009)).
15.
סוף דבר, הבקשה
נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.
